הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "תצוה": על הדר ועל שלום

השארת תגובה

Begin,_Carter_and_Sadat_at_Camp_David_1978השבת הזו עומדת בסימנם של שני עניינים: פרשת השבוע "תצוה" והתוספת המיוחדת מן התורה שתקרא לאחר פרשת השבוע ואשר עוסקת במצוות זיכרון מעשיו של עמלק. על שם תוספת קריאה זו, הפותחת במלים "זכור את אשר עשה לך העמלק…" (דברים כה) מכונה השבת, המקדימה את חג הפורים, בשם שבת "זכור". הוספתה של הקריאה קשורה בעובדה שעל פי האגדה מתייחס המן הרשע לצאצאיו של מלך עמלק – אגג (ומכאן כינויו המן האגגי). גם הפטרת השבת מספר שמואל מתייחסת למצווה ועוסקת במלחמת שאול בעמלק, בקרע בינו לבין שמואל הנביא, ולהריגתו של אגג מלך עמלק (כאמור, אבי אבותיו של המן) על ידי הנביא והשופט הקשיש.

ראשית מחשבה אחת קצרה על פרשת "תצוה". במרכזה של הפרשה – תיאור בגדיו וכליו של הכהן הגדול, ובהם החושן והאורים והתומים. כבר בפתח הפרשה מדגישה התורה שבגדי הכהונה המיוחדים נועדו ליצירת רושם של פאר, הדר וכבוד: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב). ברוח זו מופיעים בספרות חז"ל התיאורים על ההדר הרב בעבודתו של הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. תיאורים אלו שמשו בסיס לפיוט שמושר עד היום בתפילת המוסף של היום המיוחד: "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו מבית קודש הקודשים".

אל היסוד הזה של ההדר והתפארת שהיה גלום באהרון הכהן, צרפו בעלי המדרש והאגדה יסוד נוסף שהפך לסמלו של הכהן הראשון אחיו של משה – השלום. כך לדוגמה, בפרקי אבות אנו מוצאים את המאמר המייחס לאהרון את התכונה של רדיפת השלום: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום…" (אבות א יב).

השבוע צוין יום פטירתו ה-13 של ראש הממשלה מנחם בגין, יורשו ותלמידו של זאב ז'בוטינסקי, אבי תורת ההדר והכבוד הבית"רי. באחד מפרסומי מפלגתו פורטו השיגיו של ראש הממשלה המנוח. בטעות, ואולי לא, נשמט מן הרשימה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית שנחתם בהנהגתו. הקשר שמציעה המסורת שלנו בין הדר לבין שלום נשמט מן הפרסום. בפגישה עם נשיא מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין, בה השתתפתי השבוע מצאתי לקשר הזה סימנים עקבות ברורים. הדברים שציין הנשיא באותו פגישה יפים גם לעניינה השני של השבת, מצוות זיכרון מעשיו של עמלק ומחיית זכרו. המצווה הזו, על מילות הסיום של פסוקיה: "אל תשכח" מגדירה במידה רבה את קוד הדנ"א הרוחני והתרבותי של העם היהודי, כעם העסוק בשיחה בלתי פוסקת עם עברו, באמצעות הזיכרון שהוא נושא עמו. העבר היהודי, על מקורותיו ועל קורותיו, מהווה מקור השראה ולקח. כדרכו הטיב לבטא זאת ברל כצנלסון במאמרו האלמותי: "בין זיכרון ושכחה" (1935):

שני כוחות ניתנו לנו: זכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם. דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש.

מתוך הכרה זו בחשיבותו של הזיכרון ובהובלתו אל המעשה עולה גם הדרישה לחוש אחריות, כיחידים וכציבור, לדרך בה הזיכרון ההיסטורי מעצב את חיינו האישיים והלאומיים.

האירועים הקשים בפריז ובקופנהגן בשבועות האחרונים, שהצטרפו אל הפיגועים הרצחניים בבריסל ובטולוז, הזכירו לנו פעם נוספת שלמרות תקוותינו הגדולות, שנאת היהודים לא עברה מן העולם, וכי רוחו של עמלק עודנה מדריכה רבים ברחבי העולם. כיהודים ישראלים אנו צריכים לחזק את ידיהם במאמץ לקיים חיים יהודיים עשירים וחופשים בכל מקום בו חיים בני העם שלנו, ממש כשם שאנו מחזקים את ידיהם של הבוחרים לבוא ולעלות בשעריה של מדינת ישראל.

באותה נשימה אנו צריכים להזכיר לעצמנו שאין עם ואין דת שחסינים משנאתו של הזר וכי עלינו לעמוד תמיד על המשמר לבל יהפך הזיכרון ההיסטורי היקר לכר גידול פורה בעבור עשבים שוטים. ביומיים האחרונים התבשרנו על שני מקרים נוספים של אירועי "תג מחיר". לנוכח אירועי השנים האחרונות הדבר אינו מפתיע. רק לפני שנה בקרנו יחד עם אנשי פורום "תג מאיר" פועל נקיון תושב יפו, שהוכה קשות בליל פורים ברחובותיה של תל אביב. הדי הטבח שבצע ברוך גולדשטיין במתפללים במערת המכפלה בעיצומו של החג נשמעים עדין במחוזותינו, עת אחת מן המועמדים לכנסת הקרובה מקפיד מדי שנה לקרוא את מגילת אסתר עם חבריו סביב קברו של הרוצח. לנוכח העובדה שהתורה מצווה על מחיית זכר עמלק, לאחר שעם ישראל כבר נח מן המלחמות עם אויביו, האם יתכן שהתורה דברה לא רק על העמלק המאיים מבחוץ, אלא גם על האפשרות שרוחו התגנבה פנימה?

בעניינם של עמלק וצאצאיו אנו מוצאים בתלמוד הבבלי קביעה מפתיעה: "תנא: … מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (גיטין נז ע"ב). צאצאיו של עמלק, עליהם נאמר בקריאת התורה "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים" הפכו לחלק מן העם היהודי. אולי באה אגדה מיוחדת זו להזכיר לנו את מה שלמד אותו אדם שבקש להתגייר בעומדו על רגל אחת מפי הלל הזקן, שכבר הזכרנו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר – פירוש הוא. לך ולמד" (בבלי שבת ל"א ע"א).

שבת שלום והלוואי וזיכרונו של העבר המשותף לנו יוביל אותנו לדבוק בתורתם של אהרון ושל הלל ולא בתורתם של אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s