הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

"שבת תקומה": בין שמחת ההתחדשות לבין כובד הראש

השארת תגובה

במיוחד אחרי הקיץ האחרון ומערכת הבחירות, דווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש,  – מבטיחים את עתידו של הבית ומונעים את הריסתו.

במיוחד אחרי הקיץ האחרון, דווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש, מבטיחים את עתידו של הבית 

עדיין תחת הרושם של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמשנה לשנה הולך ונהיה טעון יותר ויותר, וכבד יותר ויותר, תחת משא הסיפורים והעדויות הבלתי נתפסות, האוזן מתחילה להתרגל לשינוי הטון של השירים ברדיו לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. וכבכל שנה ניצבת השבת בתווך בין שני מועדי הזיכרון והעצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים.

בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש.

בקהילה שלי, בית דניאל בתל אביב, נוהגים בערב שבת לערוך תפילה בה נקראים המקראות ופרקי התפילה ב"שבעים לשונות", המשקפים את פסיפס הגלויות שקובץ וממשיך והתקבץ בארץ הזו. את התפילה אנו פותחים בתקיעת שופר, המתכתבת באופן עמוק כל כך עם קולן של הצפירות.

בשנים שאינם מעוברות נקראות בשבת המקדימה את חג העצמאות שתי פרשות צמודות: "תזריע" ו"מצורע". עניינן – דיני הטומאה וההיטהרות הקשורים בנגעי הגוף והבית, בדגש על הצרעת, ובדינים הנוגעים לטומאה הנגרמת מהפרשות מגופו של אדם, לרבות דם הנידה ודם הלידה. ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית, למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנדה, מרכזית ומהותית מאוד.

ויחד עם זאת, יש כתמיד, גם בשתי הפרשות הללו, היבטים רלוונטיים לחיינו, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם. ומכיוון ששתי הפרשות נקראת השנה ממש לפני חג העצמאות אתמקד ברעיון אחד שאני מוצא בפרשה, הנוגע לטעמי באופן ישיר ועמוק למציאות חיינו.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר … ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב).

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים:

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".

פרק זה אגב, הוצע כהימנונה של מדינת ישראל ו"הפסיד בתחרות" להמנון "התקווה" (עד היום נוהגים לשיר אותו ביום העצמאות במנגינת התקווה בבתי הכנסת ביום העצמאות).

העיסוק ברגע הלידה בהקשר של דם הלידה, רחוק מאתנו ככל שהוא מתייחס לענייני טומאה וטהרה, רלוונטי מאוד לחיבור המורכב כל כך בין יום הזיכרון לחג העצמאות, ולידיעה העמוקה שלידתו של העם היהודי בארצו מחדש הייתה מתוך מעגל דמים, שטרם הצלחנו להשתחרר ממנו. מעגל דמים שאנחנו משלמים קורבנות גדולים ואיומים בגינו, וכן – גם הצד שכנגד. שבועיים אחרי חג הפסח, מילותיו של הנביא יחזקאל הנאמרות בסדר: "ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי" רלוונטיות וכואבות מאוד.

לאחר רגע הלידה, עוברות שתי הפרשות לעסוק בנגעי הגוף והבית, ובמרכזם הצרעת. פרשת מצורע מקדישה חלק ניכר מפסוקיה לצרעת הבית, הפושה באבני הקיר. הפרשה מציגה תיאור מפורט של תהליך הבדיקה וההסגר על הבית, המובל על ידי הכהן. תכלית התהליך – לבחון האם ניתן לרפא את הנגע ולסלקו מהבית. לאחר שבעת ימי ההסגר, מוסרות מן הבית אותן אבנים ולבנים בהן פשה נגע הצרעת. במקומן מובאות אבנים חדשות והבית מטויח. אם שב הנגע ומופיע – דינו של הבית להיהרס באופן מוחלט.

בפתח העיסוק בפרשת "צרעת הבית", מדגישה התורה את הרלוונטיות שלו לזמן בו יושב העם על אדמתו ובונה בה את בתיו:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד).

באופן ציורי מאוד מציעה לנו הפרשה להכיר בעובדה שנגעים יכולים לפשות בקירות הבית, והמשכן המוקם בארץ האחוזה אינו חסין מפגעים. ההתעלמות מהן אינה מביאה להיעלמותם אלא דווקא להתפשטות הנגע. זיהוי מוקדם והתמודדות עם הדורש טיפול מאפשר להחליף את האבנים הנגועות, מבלי למוטט את הבית כולו. מי שחפץ בקיומו של הבית – אסור לו להתעלם, אסור לו לטייח מבלי להחליף את האבנים הנוגעות.

בשנים האחרונות מתנהל בחברה הישראלית שיח המנסה לקעקע את הלגיטימיות של מעשה הביקורת, של הניסיון להצביע על פגמים וליקויים. חושפי הנגעים מוצגים לא אחת כמי שאינם נאמנים לבית או אינם חפצים ביקרו. אני קורא את פרשת מצורע, במיוחד אחרי הקיץ האחרון ומערכת הבחירות, כמציעה באופן מטאפורי, שדווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש, אלו המסרבים לטייח – מבטיחים את עתידו של הבית ומונעים את הריסתו. קריאתן של פרשות תזריע ומצורע יחד לפני חג ייסודו של הבית הלאומי – ראוי ותזכיר לנו את הצורך, בעת ובעונה אחת, לשמוח גם היום ובכל הלב, על נס הלידה של מדינת ישראל, ובו זמן לשקוד על תיקונו של הבית.

היה זה כבר ברל כצנלסון, ממבשרי הלידה של מדינת ישראל, שלמד אותנו את השיעור החשוב של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", וכך אמר בנאומו לפני מדריכי עלית הנוער בשנת 1940: "טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה".

שבת של התחדשות ותקומה, שבת של שלום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s