הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "נשא": על רוח הקנאה ועל שיוויון מגדרי

השארת תגובה

אליס מילר. אולי גם הנשים החרדיות שהתמודדו לכנסת הקימו גשר לאלה שיבואו אחריהן בעתיד

פרשת נשא, השנייה לפרשות חומש במדבר, היא הפרשה הארוכה בתורה וענייניה, בהתאם, די מרובים. הפרשה ממשיכה את קודמתה, פרשת במדבר, בענייני חלוקת התפקידים בין משפחות הלוויים ובעניינים שונים הקשורים במשכן – בחנוכתו ובטקסים הנערכים בו. באמצעה של הפרשה שתי מצוות הקשורות בטקסי המשכן: מצוות אישה סוטה ומצוות הנזיר.

מצוות האישה הסוטה ואלימות משפחתית

מצוות הסוטה כוונה כנגד הסיטואציה בה רוח קנאה תוקפת גבר והוא חושד באשתו שבגדה בו, ללא שיש לדבר עדים. האישה נדרשת להתייצב לפני הכהן ולשתות "מים מאררים" – מים המעורבבים בעפר, שלתוכן נמחה דיו בו נכתבו הקללות שתנחתנה על ראש האישה באם אכן בגדה. אם כך היו פני הדברים – "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האשה לאלה בקרב עמה" (במדבר ה כז).

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה ששמו דגש על רוח הקנאה שעברה על הבעל וביקרו אותה. חוקרי מקרא מודרניים הציעו שהמצווה הציבה למעשה מחסום בפני פגיעה באשה בגין אותה קנאה. למרות אפשרות זו, מצוות סוטה מהווה את אחת התזכורות הבולטות והקשות לחוסר השוויון המגדרי שמאפיין את החוק העברי והתורני הקדום ולפגיעות הבסיסית שאפיינה את מעמדה של האישה באותם ימים, עד כדי אלימות ודיכוי.

עדותו הקשה של המוסיקאי אילן בן עמי על רצח פרודתו דפנה בר ציון ז"ל שהתפרסמה השבוע הזכירה עד כמה אנו רחוקים מהשלמת המשימה להדוף את אותה רוח קנאות מגדרית והאלימות שנלווית לה גם כיום.

מצוות הנזיר, מעמד האישה בעולם היהודי ופרשת הרב ריסקין

מיד לאחר פסוקיה של מצוות האישה הסוטה מתארת פרשת השבוע את מצוות הנזירות. בניגוד גמור למצוות הסוטה, מסמלת מצוות הנזירות רגע די נדיר של שוויון מגדרי מרשים במשפט התורני. בניגוד לנזירות המוכרת לנו מן הנצרות, הנזירות המקראית וההלכתית לא הפרישה את האדם מן העולם. מדובר היה בהתחייבות דתית שאדם לקח על עצמו לפרק זמן מסוים (הנזירות הבסיסית היא של 30 ימים), במהלכו היה עליו להימנע מאכילת פרי הגפן ותוצריו (לדוג': שתיית יין), מתגלחת או מתספורת ומהיטמאות למת. בתום תקופת הנזירות הביא האדם קורבנות למשכן.

במציאות דתית של הקרבת קורבנות, טקסי מקדש ויכולת לעסוק בקודש מכוח ייחוס משפחתי בלבד (הכוהנים והלוויים), הייתה הנזירות כלי למוביליות דתית ולאופן המרכזי בו אנשים שלא היו חלק ממעגלי העוסקים בקודש יכלו לבטא מחויבות דתית אישית, החוצה את הרף הממוצע.

בהקשר זה, חשוב לעמוד על אמירתה הברורה של התורה כי האופציה הדתית, הרוחנית והקהילתית הזו הייתה פתוחה בפני גברים ונשים כאחד.

השילוב בין מצוות האישה הסוטה ומצוות הנזירות הופך את פרשת נשא לאחד מפרקי התורה הקוראים לנו להקדיש מחשבה לשאלת השוויון המגדרי ומעמדה של האישה בחיים היהודיים בפרט ובחברה שלנו בכלל. בשנים האחרונות מתחוללת בקהילות אורתודוכסיות בישראל ובתפוצות מהפכה שקטה, המתאמצת להעביר את מרכז הכובד ההלכתי והתרבותי מ"מצוות סוטה למצוות הנזירות", על דרך המשל. שנים לא מעטות לפני ניצניה של מהפיכה זו באה היהדות הרפורמית ולאחריה גם היהדות הקונסרבטיבית והציבה את שוויון מעמדה של האישה בחיי החול ובמיוחד בחיי הקודש כאחד העניינים הגדולים והמשמעותיים של יהדות זמננו.

דיון ראשון בעניין הזה, בהקשרה של היהדות הרפורמית, התקיים כבר בוועידות הרבנים הראשונות בשנות ה-40 של המאה ה-19. כיום מתנהל הדיון במלוא עוזו בעולם הציוני-דתי / אורתודוכסי-מודרני. גסות לבה של הרבנות הראשית כלפי הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, נטועה בדיוק בעניין הזה ובמנהיגותו החשובה של הרב ריסקין בזירה זו. גם החברה החרדית אינה חסינה בפני המהפכה הנשית.

אני קורא במצוות הנזירות שבפרשת השבוע ובדברי התורה "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר …" – וחושב על הנשים החרדיות האמיצות שהתמודדו לכנסת ה-20. לא מעט מהפוליטיקאים החרדים התייחסו אליהן כאל "אשה סוטה", הנזכרת כאמור גם היא בפרשה. כמו אליס מילר ש"נשארה מחוץ לארץ המובטחת" לאחר שנאבקה להתקבל לקורס טיס, אך הניחה במאבקה את הגשר עליו חצו נשים רבות אחרות, כך גם אותן נשים חרדיות. אם הן לא תגענה לכנסת, הרי שאלו שכן תגענה (וכבר בשנים הקרובות) יעשו זאת על גבי הגשר שהניחו על מים סוערים.

יברכך יי וישמרך – 48 שנים למלחמת ששת הימים

רגע לפני תיאור חגיגות חנוכת המשכן מפרטת הפרשה את ברכת הכוהנים המוכרת, בה מברכים בניו של אהרון את בני ישראל. חלקה הראשון של הברכה כולל שלוש מלים: "יברכך יי וישמרך". על השילוב הזה בין הברכה לבין השמירה אמר הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1892, מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19): "שכל ברכה צריכה שמירה, שלא תיהפך לרועץ חס ושלום".

השבוע נציין 48 שנים למלחמת ששת הימים. בהינתן האיום והחשש הקיומי לגורלה של מדינת ישראל תוצאותיה של מלחמה זו היו ברכה גדולה מאוד. בהינתן מצבנו אחרי 48 שנים, בהיעדר פתרון לסכסוך ובהתמשכות המסוכנת והבלתי מוסרית של הכיבוש, לא השכלנו להישמר כראוי מן הברכה והיא הפכה לנו לרועץ גדול.

רק לפני שבועות מספר קראנו בפרשת "בהר" כיצד שנת היובל היא השנה של השבת האדמות וקריאת דרור לארץ וליושביה. הלוואי (והדבר מצריך הרבה תפילות ובייחוד מעשים, לנוכח המצב כיום) שבשנת היובל למלחמה היינו מצליחים לקרוא "דרור" לישראלים ולפלסטינים ממעגל הדמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s