הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

"שלח לך": מנהיגות בין תהומות של ייאוש לתהומות של קנאות

השארת תגובה

מירי רגב: דווקא הצד שמקבל את "שלושים המנדטים" חייב להבין את החובה לשמר את הקול שכנגד

מירי רגב. החובה לשמר את הקול שכנגד

במרכזה של פרשת השבוע "שלח לך" – סיפור המרגלים, הוצאת דיבת הארץ על ידי עשרה מהם, והגזירה על דור יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ. מסורת חז"ל שמופיעה במסכת תענית במשנה קובעת שהלילה בו בכה העם לשמע דברי המרגלים היה ליל תשעה באב.

על כך אומרת האגדה, שבני ישראל בכו בלילה הזה בכייה של חינם ועל כן נקבעה להם בו בכייה לדורות. בצירופו של חטא המרגלים לאירועי החורבן המצוינים בתשעה באב (חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ונפילת ביתר בירת מרד בר כוכבא)  הפכו החכמים את תשעה באב מיום זיכרון ואבל גרידא ליום הכיפורים של המנהיגות הלאומית.

צירוף אירועים זה מציג שני דפוסים מנוגדים של מנהיגות המובילים כל אחד בדרכו המסוכנת לאסון.  מחד, מנהיגותם של נשיאי השבטים שהובילה לרפיון ידיים וייאוש; מאידך, מנהיגותם של ראשי המרידות שהובילה לקנאות ומשיחיות שקר. המרגלים בחרו להותיר את נשיאותם מאחור. מנהיגי המרידות דבקו במנהיגותם עד הסוף המר תוך השתקה והפחדה של המתנגדים. הראשונים נכנעו לגעגועי העם לבצלים ולקישואים; האחרונים – שרפו בקנאותם את מחסני המזון של ירושלים הנצורה. אלו לא הצליחו להרים את ראשם מעל הקרקע, ואלו לא ידעו להציב עליה את רגלם.

צום תשעה באב מהווה תזכורת כואבת למחיר שמשלמת כל חברה על מחדלי מנהיגיה, ועל מחדליה שלה בבחירתם. יחד נכרכים ביום זה המנהיגים שאבדו את חזונם, אלו המסונוורים על ידי חזונם, ואלו שכל חזונם הוא טובתם האישית. כנגדם מציב הפרשה ויום הצום שנכרך בה את הצורך בטיפוחה של מנהיגות שאינה מרדדת את חיי היחיד והציבור מתוך רפיון ידיים, אך בה בעת גם אינה קלת דעת בהקרבתם על מזבח החזון היוקד או גרוע מכך, התועלת האישית.

לא רק מנהיגים

אחד מעקרונות הייסוד של עולם ההלכה והתפילה היהודי הוא הקביעה כי ישנם פרקי תפילה ומחוות תפילה שניתן לקיים רק בתוך מניין של עשרה. את העיקרון המחייב את המניין סמכו החכמים על פסוק מספר ויקרא:

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב)

אין קדושה אלא בתוך הקהל. את הקביעה שהמספר המינימלי הנדרש של יחידים הוא עשרה, למדו החכמים מפרשת השבוע שלנו, בה מכונה קבוצת הנשיאים שהוציאו את דיבת הארץ בשם "עדה". העובדה שמספר המינימום המחייב למניין נגזר דווקא מעשרת הנשיאים-המרגלים מזכירה את כוחה הגדול של הקבוצה. כל מניין משול לעדת הנשיאים, מנהיגי האומה. כל מניין אנשים יכול לחולל דברים גדולים, לטוב וגם לרע.

על רוב ועל מיעוט

מצוות המניין מלמדת על חשיבותה של הקבוצה, אבל פרשת השבוע שלה מזכירה גם את כוחו של היחיד הניצב נגדה. תריסר נשיאים ומנהיגים יצאו למשימה. עשרה, רוב מכריע, התייצבו בצד אחד, זוכים בסופו של יום לתמיכת ההמונים. שניים בלבד, הושע בן נון וכלב בן יפונה, ניצבים מנגד, מאוימים, נדחקים לאחור. אין קדושה במקום בו היחיד תמיד ניצב לבד, אבל גם אין קדושה במקום שבו הרוב מונע מהיחיד להתייצב ולהשמיע את קולו המוכיח. בפרשת השבוע אלוהים הוא המתייצב לצד שני הנשיאים האמיצים. בהתחשב בעובדה שבת קול אלוהית אינה דבר כל כך שכיח בימינו זה תפקידם של הקבוצה ושל הרוב לשמור על זכותם של היחיד והמיעוט להשמיע קולם ברמה.

עיתוני סוף השבוע מתארים בהרחבה את פגישתה של שרת התרבות מירי רגב עם יוצרים ואמנים. בשיחה, כך נטען, אמרה השרה משהו בסגנון: "אנחנו קבלנו שלושים מנדטים, אתם רק עשרים, ולכן אני אקבע את הקריטריונים". אחד הלקחים המרכזיים של הפרשה הוא שדווקא הצד שמקבל את "שלושים המנדטים" חייב להבין את החובה לשמר את הקול שכנגד. תפקידם של יוצרים, אמנים ואנשי רוח הוא להיות כהושע בן נון וככלב בן יפנה ולא כעשרת הנשיאים או אלה המתגעגעים בחזיונות שווא לבצלים, לשומים ולקישואים של מצרים. אם לא כך יהיו פני הדברים, בכיית החינם של הרוב על כך שישנם אלו המבקשים לערער, לבקר, לעורר שיח עלולה להפוך לבכייה לדורות.

על הפרשת חלה, רוחניות חדשה ומחויבות אמת לתיקון עולם

לאחר סיפור המרגלים, ממשיכה פרשת "שלח לך" לעניינים אחרים. אחד מהם הוא מצוות "הפרשת חלה". אחת מעשרים וארבע מתנות הכהנים. בשנים האחרונות הפכו טקסי "הפרשת חלה" לתופעה נפוצה, עוד נדבך בהתחדשות הרוחנית בישראל ובתופעת הניו אייג'. אם אינני טועה המצווה הגיעה אפילו לקמפיין הבחירות של מפלגת "יש עתיד" כאשר חה"כ עליזה לביא וליהי לפיד ערכו מפגש של הפרשת חלה לנשים.

ברוחניות כשלעצמה אין רע. לטעמי, אפילו להיפך. עם זאת כדאי להזכיר שמצוות "הפרשת חלה" היתה קשורה למערכת המורכבת והמסועפת של מסים, מעשרות ומתנות שנועדו לבטא אחריות הדדית ואחריות של היחיד לקיום המוסדות של הקהילה והחברה כולה. לא אחת מסמלת "הרוחניות החדשה" דווקא תהליך הפוך של התכנסות אל עבר העצמי ונסיגה מהעיסוק הפרקטי והסיזיפי בתיקונה של החברה ובבנייתה. רבים מחסידי הניו אייג' יסבירו וודאי שתיקונה של העדה טמון בתיקון שמתקן היחיד את עצמו. המסורת שלנו, פרשת השבוע, מצוות המניין ומצוות הפרשת החלה מציעות אולי את ההפך. תיקונו של האדם מתחיל בפעולתו למען תיקונה של החברה.

גאים בתיקון עולם

ואם עסקינן בתיקון עולם אז טוב לתחום את הדברים הפעם באירועי חודש הגאווה. כבר התייחסנו לעמידתם של מעטים נגד רבים ולדרישה להעניק לקולם מקום. בשבתות הקרובות יציינו קהילות התנועה הרפורמית "שבתות גאווה" ברחבי הארץ. לפני תשע שנים התייצבתי בצהרי שישי על במת מצד הגאווה המפורסם בירושלים והכרזתי שקהילות התנועה הרפורמית הן בית פתוח לציבור הגאה בישראל. מובילת המצעד, מנכ"לית הבית הפתוח, שעמדה באומץ מול "נשיאי העדה" המאיימים ומוציאי הדיבה היתה נועה סתת. היום הרבה נועה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה. שותפה ועמיתה למאמץ לתיקון עם, ארץ ועולם.

הזכות לטול חלק בטקס החופה שלה ושל זוגתה נטע, הייתה רגע אמיתי של גאווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s