הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת קֹרח: על השררה ועל היושרה

השארת תגובה

נתניהו, רגב, קוטלר, תשובהגם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לפרשה מתארות רגעים של משבר מנהיגותי ושל התייצבות לעומתית של העם למול מנהיגיו. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן ואבירם ועדתם למול משה ואהרון. בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה.

על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (במדבר טז טו).

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא).

ממש בימים האלה נקבע גורל מאגרי הגז של מדינת ישראל לשנים ארוכות מאוד ועמם הגורל של משאבים כספיים אדירי ממדים וחסרי תקדים במציאות הישראלית. הלוואי וברבות הימים כל העוסקים בעניין יוכלו להצהיר בהגינות את ההצהרות של משה ושמואל. לתשומת לב העוסקים בקביעת הגורלות, לתשומת לב כולנו.

מחלוקת שסופה להתקיים ואהבה שאינה תלויה בדבר

פרשת השבוע העניקה את ההשראה לאחת האמירות והעמוקות במסכת אבות:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמיים – זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים – מחלוקת קרח ועדתו" (פרק ה יז).

בניגוד אולי לאינטואיציה שלנו, הרוב המכריע של הפרשנים מסביר את המשנה באופן שבו המחלוקת האמיתית, זו המתנהלת סביב עניינים עקרוניים, אינה עתידה להיפתר, והיא תוסיף ותימשך במלוא עוזה. כך הם פני המציאות, וכך לשיטת המסורת שלנו גם צריך להיות. המחלוקת העקרונית נחוצה לבניינה של החברה ולתיקונה.

אם אלה פני הדברים – כיצד ניתן להתמודד עם נזקיה של המחלוקת המתמדת? גם בעניין הזה מציעה מסכת אבות תובנה חשובה. משנה אחת לפני משנת "המחלוקת" מציעה המסכת משנה מוכרת נוספת:

"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה האהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם…".

המחלוקת העקרונית לא עתידה להיעלם מחיינו, היא אפילו תנאי לאיכותם. כדי שנוכל לנהל אותה בעוצמה הראויה לה, חייבת להימצא תדיר "אהבה שאינה תלויה בדבר", תחושת סולידריות ושותפות בסיסית בתוך החברה הישראלית ובתוך העם היהודי שאינה תלויה במחלוקת. האהבה הזו אסור שתהיה כזו המקלקלת את השורה ומחניקה את המחלוקת. אהבת "צו פיוס" סותרת את האמת המאתגרת על חשיבותה של המחלוקת. באותה מדיה צריך להיזהר גם ממחלוקת "צו פירוד" או "צו פירוק" – כזו שאינה מאפשרת לצדדים החולקים להמשיך הלאה ביחד. לתשומת לבם של כמה מיוצרינו החשובים.

פציית הפה ואובדן יכולת הדיבור

המסורת היהודית הולכת בעקבות פשט התורה ורואה בעונש שנחת על קרח ועדתו כמוצדק וראוי. ספק אם ניתן לאתר קו פרשנות מסורתי חתרני בהקשר זה. ועדיין – גם לנו מותר לקרוא בתורה בעיניים מדרשיות שמעלות סימני שאלה. האם הייתה למשה ואהרון דרך אחרת להפיס את דעתם של אלו שקמו נגדם? האם לא פעם נוספת התגלה בפרשה לא רק זעמו של האל אלא גם זעמו המתפרץ של משה, העייף מהתלונות ומהנדנודים?

קריאה קפדנית בפרשה מגלה כי פעם נוספת, בדומה לפרשת עגל הזהב, גם משה מכתיב מהלכים לאלוהים ולא רק להיפך. משה הוא זה המצהיר כי האדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח וכל עדתו. אלוהים דואג לגבותו. בפרשה הבאה, פרשת חקת, נקרא כיצד משה בוחר להכות בסלע במקום לדבר אליו, ומאבד בכך את כניסתו לארץ המובטחת. אולי אפשר לקרוא את פרשת קרח וזו שבאה אחריה כמרמזות שבמקום בו סוגרים את פיהם של המקטרגים ופותחים את פי האדמה לבלוע אותם ואת דבריהם – במקום הזה, מאבדים בסופו של יום, גם בעלי הכוח את יכולת הדיבור ועמה את הארץ המובטחת.

לתשומת לבה של שרת התרבות והספורט.

על מניעת האסון הבא

בפרשת קרח בא לידי ביטוי עקרון החוזר על עצמו כמה פעמים בתורה. אחרי העונש הניתן לעם או ליחיד על חטאיו, מגיע המאמץ להפיק את הלקח ולהציע את הדרך למנוע את החטא והעונש הבאים. קרח, ממנהיגי שבט לוי, מתקומם על בכורתם של משה ואהרן בני השבט, ועל המעמד המיוחד שניתן למשפחת אהרון. העונש הקשה ניחת עליו ועל עדתו, אולם מיד לאחר מכן מציגה הפרשה את מצוות המעשרות הניתנים ללווים, תוך אישור מעמדם הייחודי, בצד משפחת הכהונה.

כך היה גם בפרשה הקודמת. לאחר שמקושש העצים בשבת נענש במלוא החומרה, מציגה התורה את מצוות הציצית – שנועדה להוות תזכורת מתמדת למצוות. אחרי פרשת העגל, מקים משה את אוהל מועד – אליו יוכל לגשת כל המבקש את הקודש. המענה הישיר לחטא אינו מספיק. לאחר הנחתתו – מגיע התור של המאמץ המתמשך למנוע מראש את הטעות או הפשע.

כל הגינויים לפגיעה בכנסיית הלחם והדגים בטבחה במקומם. כל המאמצים לשים יד על מבצעי הפשע – מחויבי המציאות ובמיידי (לאור העובדה שעד עכשיו לא הורשע אף אדם באחריות לחילול 44 מסגדים וכנסיות בשנים האחרונות). יחד עם זאת, האתגר האמיתי גדול בהרבה: הובלת תיקון של האווירה העכורה ביחסי יהודים ולא יהודים בישראל; חינוך אמיתי לסובלנות דתית ומאבק מתמשך, חינוכי ומשפטי בגזענות ובשנאת הזר. זה המעשר שאנו חייבים לעצמנו.

שבת שלום וחודש טוב.

ברכת חודש מבורך לאזרחי ותושבי ישראל המציינים את חודש הרמד'אן החל מיום חמישי החולף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s