הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת חקת: לדבר אל הסלע או להכות אותו

השארת תגובה

בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית

פרשת חקת – השישית בפרשות חומש במדבר – מדלגת אותנו על פני שנות הנדודים במדבר ומביאה אותנו לפתחה של הארץ המובטחת. זו הפרשה בה מניף משה את המטה להכות על הסלע, תחת לדבר אליו, וזו הפרשה בה נפרד משה ממרים ואהרון אחיו הגדולים. כמוהם גם הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.

בניגוד לתרבויות עתיקות אחרות, ובראשן התרבות המצרית-פרעונית, המנהיג אינו זוכה למה שאינו נחלת הכלל. לפני שתי פרשות נגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ. אך מתבקש שכך יהיה גם גורל מנהיגיו.

מצוות "פרה אדומה" וקדושת החיים

פרשת השבוע פותחת במצוות "פרה אדומה". אפר הפרה שעורבב במים חיים שימש לשיטת התורה לטיהור אדם או כלי שנטמאו בטומאת המת, כלומר באו במגע עם גופתו של אדם. המצווה העתיקה היא ביטוי נוסף לתפיסה היהודית בדבר קדושת החיים. המוות הוא אבי אבות הטומאה. חיי אדם לעומת זאת נושאים ערך עמוק ויסודי של קדושה.

היעדר הדרך להיטהר מטומאת המתים היא ההסבר ההלכתי שניתן על ידי רבים מבעלי ההלכה בדורות האחרונים לאיסור העלייה להר הבית, שהולך ומתפוגג בשנים האחרונים בחוגים לא מבוטלים של הציונות הדתית. במכון המקדש ובעוד חבורות השוקדות (במימון המדינה פעמים רבות) על הכנת כלי המקדש השלישי ישנו עיסוק נרחב גם בהלכותיה של מצוות "פרה אדומה". ספק גדול אם מה שמדריך אותם בעיסוק הזה הוא מה שמסתתר בתוך קנקנה של המצווה: קדושת החיים.

בארה של מרים וקולה של מרים

במלים לאקוניות משהו נפרדת הפרשה ממרים הנביאה, אחותו הגדולה והמגוננת של משה. למול תיאור הפרידה מאהרון: עלייתו להר ההר, הפשטתו מבגדי הכהונה והעברת "שרביט הכהונה" לבנו אלעזר, ולמול התיאור של האבל בין שלושים הימים על לכתו, מסתפקת הפרשה בציון פשוט של מות מרים:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ א).

לבעלי המדרש  לא קל היה לקבל את התיאור העני והדל של התורה. בהסתמך על העובדה שמיד לאחר פסוק זה, מספרת התורה "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן", קבעו חז"ל את האגדה על הבאר של מרים, שנדדה עם בני ישראל כמעט ארבעים שנים. עם מותה – חדלה הבאר להעניק לעם מים.

מדרשים אחדים מציעים שהיא נעלמה עם מרים. אחרים גורסים שהסלע בו הכה משה הוא למעשה הבאר של אחותו. היא ידעה להוציא ממנו מים בכוח שירתה ומנהיגותה. אחיה – משה ואהרן – נכשלים לדבר אל הסלע, ומרימים עליו את ידם. קרוב ל-1,800 שנים לאחר העלאתם של אותם המדרשים על הכתב, החל להופיע המנהג של הצבת כוס מרים על שולחן ליל הסדר לצדה של כוס אליהו הנביא. ההתחלה הייתה כמובן בחוגיה של היהדות המתחדשת והמתקדמת, ראשית בצפון אמריקה ומשם לישראל.

בשנים האחרונות חודר המנהג גם למשפחות אורתודוכסיות, הרואות בחילוץ הקול הנשי היהודי מן האלם שהיה מנת חלקו – כאחת המשימות החשובות של יהדות זמננו. באתרי הציונות הדתית מתנהל בימים האחרונים ויכוח עז סביב פסיקתו של הרב אבינר שיש להחרים חופות בהן נשים עולות לברך את אחת משבע הברכות. אם הרב אבינר היה בדור יוצאי מצרים הוא וודאי היה משתיק את מרים הנביאה בשירתה ובריקודיה לאחר קריעת הים. אם היה חי בתקופת חז"ל ספק אם היה דורש את המדרש המציע שמרים היא זו שהשקתה את העם בנדודיו.

לאורך כל הדורות היו בעם שלנו כאלה שידעו לדבר אל הסלע וכאלה שבחרו להכות בו. קולן של הנשים המברכות את שבע הברכות בחתונת יקיריהן הוא קול של מים חיים. פסיקתו של הרב אבינר היא כקול מטה שחובט בסלע.

על בארות של מים ובארות של גז

בסיומה של הפרשה, במסגרת תיאור קצר ומסתורי למדי של חלק מתחנות המסע של בני ישראל, מופיעה גם שירת הבאר – שירה קצרה שנשאו בני ישראל לציון באר המים שהוענקה להם. הפרשנים הציעו שמדובר בבארה של מרים או בסלע ממנו הוציאו משה ואהרון מים בסופו של דבר. בפתח השירה מציינת התורה:

"הִיא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יי לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במדבר כא טז).

שני פסוקים לאחר מכן, כשמתוארת שירת העם מפסיקה הבאר להיות מתנת האל לעם כולו וכך היא מתוארת:

"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (שם יח).

בימים הקרובים יוכרע גורלן של הבארות. לא בארות המים אלא בארות הגז. ברצותנו הן תהיינה למקור מים חיים לחברה הישראלית. ברשלנותנו – מקור מים חיים למעטים. שירת הבאר מראה כיצד מתנה השייכת לעם כולו, נתפסת על ידי העם עצמו כ"באר שחפרוה שרים – כרוה נדיבי עם". במידה רבה זה מה שקורה עם בארות הגז שלנו.

העובדה ש"נדיבי עם" כורים אותן, אסור לה שתטשטש את העובדה שהן מתנה שניתנה לכולנו.

את והב בסופה

בתוך התיאור הקצר של תחנות המסע מופיע פסוק מיוחד וסתום:

"עַל-כֵּן, יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה:  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת-הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא יד).

פשט המקרא נוגע ככל הנראה לערי מואב שנכבשו על ידי ישראל ובהן העיר והב. חז"ל בחרו למצוא בפסוק הגאוגרפי משמעות אחרת לגמרי: 

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפה'. ( תלמוד בבלי מסכת קידושין ל ע"ב).

רש"י בפירושו מרחיב:

"מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, וזה הוא שנדרש בפסוק: 'ספר מלחמות' – מלחמה שעל ידי ספר, 'והב בסופה' – אהבה יש בסופה".

את המלים על פרשת השבוע אני כותב מסן פרנסיסקו. בעוד שעות אחדות אצטרף לכנס "לימוד" שיפגיש קהל יהודי מגוון מהאזור לסוף שבוע של לימוד, שיח ומפגש. בערב שבת ובבוקרה יתקיימו זה לצד זה מניינים עם מחיצה ובלי, מניינים עם כלי נגינה ובלעדיהם. ההבדלים והמחלוקות לא יטושטשו, אבל מתוך שהן נעשות סביב אותו הספר, אותם הטקסטים, אותם הזיכרונות ואותן התקוות – "אהבה יש בסופה".

לתשומת לבו של שר הדתות דוד אזולאי, שממשיך גם בעיתוני סוף השבוע הזה לכתוב את "ספר מלחמות יי" במקום את "ואת והב בסופה".

שבת שלום!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s