הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת שופטים: על עגלה ערופה וחיים שהתמוטטו

השארת תגובה

עגלה ערופה, הגרסה המודרניתפרשת "שופטים" ניצבת במרכזו של חומש דברים. מעטות הפרשות בתורה ששמן (שלרוב נגזר מאחת מן המלים הפותחות) מיטיב לתאר את רוב תוכנן. רוב פסוקיה של פרשת שופטים עוסקים בדיני מערכת המשפט והממשל, בעת שלום ובעת מלחמה. מצוותיה של הפרשה מתייחסות, בין השאר, לשני מנגנוני שלטון: השופטים והשוטרים והמלך.

"שום תשים עליך מלך" (דברים יז טו) – רשות או מצווה ? והשופטים ?

אחד הוויכוחים הגדולים והמתמשכים בשאלת יחסה של מסורת היהודית לסוגיות של שלטון וממשל נסוב סביב הפרשנות למצוות מינוי המלך שמופיעה בפרשה. האם מדובר בחובה המוטלת על העם בשבתו בארץ או שמא עניין של בחירה ואפילו בחירה מעט מגונה. מלשון התורה: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי" (שם יד) אפשר לשמוע קול של הסתייגות. הדיון התלמודי במסכת סנהדרין אינו מוכרע לכאן או לכאן. רבים מן הפוסקים, ובראשם הרמב"ם ראו במינוי המלך מצווה מחייבת של ממש. אחרים כדוגמת הרמב"ן – ראו במינוי המלך ענין של רשות ובחירה.

על חובת מינוי המלך ניטש ויכוח פוליטי והלכתי מימי מינויו של המלך הראשון שאול בידי שמואל ולאורך הדורות. על מינוים של השופטים והשוטרים – לא התעורר דיון דומה. כאן דבריה של התורה ברורים וחדים:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (שם טז יח)

בעלי ההלכה והאגדה לא נדרשו בעניין זה לפרשנות יצירתית. אין חברה מתוקנת ללא מערכת משפט ומערכת אכיפה. יותר משאופיה של חברה נמדד על ידי דמות המשטר היא נקבעת על ידי דמותה של מערכת המשפט ויכולתה שלא להטותו ולא "להכיר פנים" כלשון הפרשה.

פרשת השבוע מתריעה בעיקר מפני השוחד והשחיתות שיכולות לדבוק גם במערכת המשפט ועשיית הצדק (כפי שראינו לצערנו בחודשים האחרונים), אולם תחת הדרישה של לא להטות משפט ולא להכיר פנים, חייבת לחסות גם הדרישה ממערכת המשפט לעמוד אמיצה מול פניו של השלטון ולא להטות את דעתה מחמת דעתו.

עוד לא יבשה השבוע הדיו מעל המלים המושחזות שהופנו אל בית המשפט העליון סביב פסיקתו בעניין בתי המריבה בבית אל ופסיקתו בעניין "חוק המסתננים", ודוברי השלטון כבר השחיזו מלים חדשות בעניין החלטות בג"ץ סביב העציר המנהלי ששבת הרעב. לא השורה התחתונה של הפסיקה מטרידה אותם אלא עצם המחשבה שהמשפט והשופט קודמים למלך.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – למה פעמים, ומה מבקש חבר הכנסת ניסן סלומינסקי?

פרשת השבוע העניקה לנו את אחד הפסוקים המפורסמים והמוכרים של התורה – "צדק צדק תרדוף". חניכי תנועת הנוער שלנו, נוער תל"ם (התנועה ליהדות מתקדמת), בחרו להדפיס פסוק זה על חולצת התנועה. למה פעמיים "צדק"? אולי כי צריך להזכיר שגם רדיפת הצדק צריכה להיעשות בצדק, וכי השגת המטרה של עשיית צדק לא יכולה לקדש אמצעים שיש בהם פגיעה בצדק.

ואפרופו נבחרי ציבור שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים – השבוע הגישו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' וניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט) הצעת חוק לתיקון חוק יסודות המשפט. החוק שנחקק בשנת 1980 קובע שבמקום בו אין חקיקה, הלכה פסוקה או יכולת להכריע בדרך ההיקש יפנה בית המשפט ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". בתיקון מבקשים חברי הכנסת להקדים את הביטוי: "עקרונות המשפט העברי" למטבע הלשון החשובה שמופיעה כיום בחוק.

מעבר לעובדה שגם הם כנראה מודים שבשיטת משפט בת 3000 שנים לא הכל עולה בקנה אחד עם ערכי החירות, הצדק, היושר והשלום, התיקון מבקש לקבוע שההלכה היא הדין השיורי במדינת ישראל. מעניין מה הם מבקשים לטול מההלכה לאור העובדה ש"עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל" לא מספיקים להם.

די לקרוא את פרשת שופטים על מנת להבין איך במקורות שלנו שוכנים זה לצד זה ביטויים נצחיים של רדיפת צדק ופרשנויות שבתקופות מסוימות הן ביטוי לקידמה ולמוסריות ובחלוף הזמן הן אינן יכולות להתקבל על דעתו של בעל מצפון.

הביטוי "צדק צדק תרדף" מזכיר לנו שהשגת הצדק תלויה גם ביכולת שלנו לנוע, להתקדם להתפתח. צדק שעומד במקום בחלוף הדורות עלול להפוך לעוול.

מצוות "עגלה ערופה" – בין ימי מלחמה לשלום

הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיני, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הרגו. זקני העיר הקרובה למקום יציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עגלה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עליהם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא ז).

פרשנים הסבו את תשומת הלב לעובדה שמצוות עגלה ערופה מופיעה בתוך מסכת המצוות הנוגעות לזמן מלחמה, שמתחילות בפרשת שופטים וממשיכות אל חלקה הראשון של פרשת השבוע הבא: כי תצא.

מה מקומה של מצוות עגלה ערופה שאין לה קשר לדיני המלחמה ונוהגת גם ובעיקר בזמן של שלום לדיני המלחמה? הציע הרב לאו שמצוות עגלה ערופה עומדת כנגד האדישות לחייו של האדם, גם כזה שאין איש מכירו. מציאות מתמשכת של מלחמה ומאבק עלולה לטעת בלב היחיד והציבור אדישות מסוג זה. בעיצומם של דיני המלחמה – עוצרת התורה לרגע ומזכירה את החלל שנופל לא בשדה הקרב אלא בשדותיה של העיר היושבת לבטח.

דווקא חברה למודת אובדן וחללים צריכה להיזהר שבעתיים מלאבד את הרגישות לחייו של אדם – כל אדם.

טקס עגלה ערופה מול רחוב הירקון 89

השבוע התקיים בתל אביב טקס עגלה ערופה, למרות שכבר במשנה נקבע ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (מסכת סוטה ט ט). בניגוד לפסוקי פרשת השבוע שלנו, הטקס לא התקיים עם עגלה ערופה, דם ומים, אלא באמצעות מודעה בעיתון שאלו היו מילותיה: "בצער רב ובלב כואב אנו מודיעות על מותה של אישה שהיתה בזנות שנים רבות ושמה קץ לחייה בדירה הדיסקרטית שבה חיה, סבלה, נוצלה ומתה". במקום ערוץ הנחל, נערך הטקס מול בית הבושת בו שמה קץ לחייה האישה בת ה-36. את זקני העיר והכוהנים החליפו החתומות על המודעה: "חברותיה וכל המבקשים שהיא לא תשכח".

חכמי בבל וארץ ישראל בקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה" – "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" (שם).

חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שיתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר או לליווי בדרכו ממנה.

רש"י הגדיל לעשות ומציע שיש לבקש כפרה גם אם כתוצאה מחוסר הטיפול בנרצח הפך זה לשודד שנטפל לבריות וכך מצא את מותו.

טקס עגלה ערופה שייך לעבר, אבל הכפרה על החללים שנמצאים בשדות הערים שלנו עדיין מונחת על ידינו וכתפינו. אפשר עדיין להשתתף בטקס החשוב באמצעות קריאת הבלוג של ורד לי בעיתון הארץ.

עם כמות המלים שנכתבו בשבוע האחרון על גשר אחד אומלל ומכוער בתל באביב – טוב שהיו מי שכתבו ואמרו מלים על חיים שהתמוטטו.

דליה רביקוביץ' – עשר שנים למותה – חמדה

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,
וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.
אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,
נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,
אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ
אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ
וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוה.

עוד שבת ומשפחתו של אברה מנגיסטו לא יודעת חמדה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s