הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "וישב": על ההשתקה – אז והיום

השארת תגובה

הפגנה של שוברים שתיקה. אפשר להתווכח, אסור להשתיק

הפגנה של שוברים שתיקה. אפשר להתווכח, אסור להשתיק (מתוך ynet, צילום: מוטי קמחי)

במרכזה של פרשת "וישב" גיבור ראשי וגיבור משני. הראשי הוא יוסף, המשני – יהודה. כך יהיה גם בשתי הפרשות הבאות: "מקץ" ו"ויגש".

"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות ב ה)

עוד טרם פונה הפרשה להזכיר את יהודה היא עוסקת באח שלישי – ראובן, בכור האחים. מכל עשרת האחים בהם פוגש יוסף בעמק דותן זהו ראובן היודע שישנם קווים אדומים שאין לחצותם:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז 19-20)

התורה אינה חוסכת מאיתנו את תגובתו הנסערת והמיואשת של ראובן כאשר הוא מגלה שיוסף אינו עוד בבור:

"וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא "(שם 29)

בפער הזה בין הצלתו של יוסף בראשית הסיפור לבין יגונו של ראובן ניצבת עצימת העיניים שלו ואי עמידתו על המשמר. לא די בהצבת קווים אדומים, יש גם לעמוד עליהם ולוודא תדיר שהם אינם נחצים. עצם הצורך בהצבתם מלמד כי יש מי שמבקשים לחצות אותם ומי שלא יחדלו מלנסות. צערו של ראובן על היעלמותו של יוסף אמיתי וכן, אבל כך גם רשלנותו.

המחשבה כי די להצהיר על קו אדום ואין צורך להגן עליו היא תמימה. גם על כך איבד ברבות הימים את הבכורה בפועל, שהועברה ליהודה.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם, לח 26)

על שום מה זכה יהודה לבכורה בפועל בין בניה של לאה? לכל אורכן של פרשות חומש בראשית אנו מוצאים את העיקרון שאין אדם בארץ אשר לא יחטא ושאין בו חסרונות, לרבות אבות וגיבורי האומה: מחטאו של האדם הראשון, רצחנותו של קין, עובר להשתכרותו של נח, לשקריו של אברהם לאבימלך ולפרעה על אודות שרה אשתו, ואותו השקר ממש שבו השתמש יצחק מול אבימלך ביחס לרבקה, תרמיתם של רבקה ויעקב, גונבי הברכה, וכלה כמובן – בחטאם של בני יעקב המוכרים את אחיהם. גיבורי התנ"ך הם בני אנוש, וגדולתם אינה חיסון מוחלט בפני טעויות, מעידות וחטאים.

מהפרשה הראשונה של התורה מוצגים גיבורים אלו גם ברגעי חולשתם. מה מחדשים פרשת "וישב" וסיפור יהודה ותמר כלתו? את עיקרון ההודאה באשמה ולקיחת האחריות. יהודה חוטא כלפי אחיו יוסף וממשיך לחטוא כלפי תמר כלתו. הוא גוזר עליה חיי פרישות ועקרות, וכמעט מביא למותה אחרי שחשב אותה לזונה.

ברגע המכריע של העלילה, כאשר תמר מוכיחה אותו על מעשיו טרם תישרף באש, הוא אינו מהסס להכיר בטעותו ובחטאו ולוקח אחריות. "ויכר יהודה" – בצמד המלים הללו מציגה התורה את הדרישה הגדולה מהאדם ובמיוחד מהמנהיג ליטול אחריות. אדם התחבא בין עצי הגן, קין טען שהוא אינו שומר את דם אחיו, אברהם ויצחק הצטדקו בפני פרעה ואבימלך, אחי יוסף הסתירו את חטאיהם. יהודה לעומתם הכיר בחטא והישיר עליו ואליו מבט. אין אנשים שאינם טועים, אין גם מנהיגים שחסינים מטעות. גדולתם נמדדת באימוצן של המלים: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני".

לא בכדי נולד מן ההכרה הזו של יהודה (שמנעה את מותה של תמר) פרץ – אבי מלכות בית דוד, המלך שחטא, המלך שידע להודות בחטאיו.

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם 24)

גדולתו של יהודה, המתגלה בסיפור תמר כלתו, אינה מטשטשת את העובדה שסיפור זה הוא גם הראשון לסיפורי המקרא המציג במלוא העוצמה את האלימות שהייתה מנת חלקן של נשים בעולם העתיק; אלימות שממש לא נעלמה גם מעולמנו. כבר מהפרשה הראשונה של התורה ולאורך כל פרשות בראשית שנקראו עד עתה, מופיעות העקבות הברורות של תפסת העולם הפטריארכלית והכוחנית (במיוחד בסיפורה של דינה בת יעקב), אולם סיפורה של תמר הוא הראשון להציג תרגומה של תפיסת עולם זו לכוח נורא, לשליטה ולאלימות.

יהודה גוזר על תמר חיי פרישות ועקרות, ומשהיא מורדת בהם דינה להישרף באש. סיפורה הקשה, שמתהפך רגע אחד בלבד לפני הסוף הטרגי, מעלה מחשבות עגומות על תפקידן של הדת והמסורת בהבניית הלגיטימציה לאלימות כלפי נשים, בעבר, וחמור מכך – גם בימינו. בניגוד למחשבת רבים, ההלכה היהודית כוללת רגעים משמעותיים של שינוי לטובה ושל ניסיון להפחית בעוצמתו של מבנה הכח הגברי, המידרדר פעמים כה רבות והרסניות לאלימות. כך לדוגמה היא המהפכה ההלכתית שהנהיג רבנו גרשם מאור הגולה, איש המאה ה-11, שהתקין את החרם האוסר לשאת יותר מאשה אחת ושצימצם משמעותית את פער הכוחות בין גברים ונשים בהליכי הגירושין.

כמה חבל שחוכמתו לא הונחלה למובילי ההלכה בימינו.

צמד המלים "ויכר יהודה" מהווה גם תזכורת להכרה הנדרשת מגברים ונשים כאחד, ובמיוחד מאלו הנושאים את שמה של המסורת, שעדיין יש לנו דרך ארוכה לעקור מן השורש את תפיסות העולם האמוניות והתרבותיות, המובילות בסופו של דבר לפגיעה בנשים, בגופן, בנפשן ובחייהן.

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ  (עמוס ב 12)

לפרשת וישב קבעו חכמים את אחת מן ההפטרות מעוררות ההשראה של הנביא עמוס:

"כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…" (עמוס ב א)

נקודת האחיזה לסיפורו של יוסף הוא הפשע הראשון שמזכיר הנביא – מכירתו של הצדיק והאביון בעבור בצע כסף – "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". בהמשך הפרשה ממשיך נביא הזעם החברתי והמוסרי, החוזה אשר בקשו להשתיקו ולהפחידו ("חוזה לך ברח…ושם תנבא"; עמוס ז 12) לפרט את פשעי ישראל. בין הפשעים – "ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו".

האחים מבקשים להשתיק את יוסף; מלך ישראל ואנשיו את קולו של הנביא. במשפחה בקהילה ובחברה בה מנסים להשתיק את הקול המאתגר, המכעיס המתריס – דברים קשים יכולים להתרחש.

השבוע נאם הרב הגזען והאלים יצחק גינצבורג בהיכל התרבות. ניצבנו למחות כנגדו, לממש את זכותנו להשמיע קול של מחאה כנגד קולותיו הרמים. באותו השבוע ממש, כמעט מתחת לרדאר הציבורי, הושתק קולם של אנשי "שוברים שתיקה" שביקשו לדבר בפאב בבאר שבע.

אפשר להתווכח אם אנשי שוברים שתיקה הם נביאי אמת או נביאי שקר. הוויכוח לגיטימי וחשוב אך הניסיון להשתיקם שוב ושוב הוא עדות לאותו חטא קדמון עליו התריע הנביא עמוס – ועל הנביאים ציוותם לא תנבאו. בעניינם, כמו בעניינים אחרים, אסור לנו להיכשל כראובן, כי אחרת, על משקל קינתו של ראובן, עד אנה אנו באים?!?

שבת שלום, שבת של קולות נחה ותקווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s