הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "שמות": היטמעות או הסתגרות

760

אהוד אולמרט. משה לומד את חשיבותה של הדוגמה האישית

שבת פרשת "שמות" – הראשונה לפרשות המגוללות את סיפורו המכונן של העם היהודי – סיפור היציאה מבית העבדים במצרים בהנהגתו של משה; ומכיוון שהפרשה מזכירה לנו בראשיתה, שלא מאונס ירדו בני ישראל למצרים וששנים רבות חיו שם בטוב (עד שקם אותו מלך חדש "שלא ידע את יוסף" (שמות א ח)), פסוקיה מזמינים אותנו לעסוק לא רק בחירות ובשחרור אלא גם בשאלות של היטמעות למול הסתגרות וייחוד למול התבוללות.

בעיצומה של הסערה הציבורית סביב פסילת ספרה של דורית רבניאן מרשימת ספרי הבחירה לבגרות בספרות, על שום הרומן המתואר בו בין אישה יהודיה וגבר ערבי, מעלה פרשת "שמות" מספר תובנות מעניינות.

"מנשה" למול "גרשם"

רק לפני ארבע שבתות, קראנו בפרשת "מקץ" על עוד נסיך עברי-מצרי – יוסף. הוא "נמשה" מן הבור. הנסיך של הפרשה שלנו – מן היאור. שניהם עלו לגדולה; שניהם התוודעו אל אחיהם מחדש.

את בנו הבכור קורא יוסף "מנשה" מלשון שכחה:

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא נא). את בנו הבכור קורא משה "גרשם" מלשון גרות וזרות – "וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב כב)

יחד עם רדיפת הצדק ותחושת האחריות, המתגלה בהגנתו על האיש העברי מפני המצרי המכה ועל בנות יתרו מפני הרועים, התודעה הזו של הזרות והגרות היא המכשירה את משה להוביל את העם אל מחוץ לבית העבדים.

ועוד קו של דמיון בין שני ה-"נסיכים" – יוסף נושא לאשה את אסנת בת פוטי-פרע כהן מצרים. משה את ציפורה בתו של כהן מדין. התורה, שלא מהססת לספר לנו לכל אורכו של ספר בראשית על מאבקים משפחתיים, קנאת אחים ורגעי כישלון של אבות האומה, אינה מהססת גם לספר ששניים ממנהיגי המשפחה והאומה נשאו לבנותיהם של כהני עמים זרים.

בנה של האחת – מנשה; בנה של השנייה – גרשם. בניגוד לשיח הפשטני והחד ממדי שנשמע לא אחת סביב סוגיות של התבוללות וגרות – התורה משכילה לצייר תמונה מורכבת – כחיים עצמם. אין מתכון אחד לשמירה על זהות ואין מתכון אחד לאיבודה, השאלה המרכזית היא מה הוא כיוון המאמץ ומה היא השאיפה.

בימי שיבת ציון יצוו עזרא ונחמיה על סילוק הנשים הנוכריות. אלוהים, שציווה על שילוחם של ישמעאל והגר, אינו מצווה על משה להכשיר עצמו להנהגת העם על ידי שילוחה של ציפורה, בת העם הזר. מזל גדול שחומש שמות לא היה צריך לעמוד בבחינה של המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך שלנו.

דוגמה אישית

ואם כבר הזכרנו את ציפורה, מן הראוי להתייחס לאחת מן הפרשיות המוזרות שבספר שמות. משה מחל את מסעו חזרה למצרים על מנת להתייצב אל מול פרעה. ציפורה ושני בניו מצטרפים למסע, וכך מספרת התורה:

"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יי וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתו. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי .וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ. אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" (שמות ד כה-כו)

עם תחילתו של מסע המנהיגות מתייצב אלוהים (או המלאך לפי המדרש) ומבקש לפגוע במשה, שזה עתה נשלח למשימתו. מדוע? המפרשים מציעים כי התרשל במילת בנו, בניגוד לבני ישראל, שלמרות עבדותם הקשה הקפידו בקיום המצווה.

רגע לפני התגלותו כמנהיג נדרש משה לשיעור גורלי על מושג ה"דוגמה האישית" ועל חובותיו כמנהיג. מבחנו הגדול של זה שמבקש להוביל הוא התנהלותו בזירה הפרטית. מי שמבקש הנחות לעצמו – שלא ייטול את כתר המנהיגות. מי שאינו מוכן להעניק דוגמה אישית – אינו רשאי לאחוז במטה ההובלה, גם אם כל יתר תכונותיו טרומיות וכישרונותיו לתפקיד גדולים.

בעיצומה של פרשת קרח ועדתו זועק משה:

"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז טו)

בצד האחריות, ההתייצבות לצד הזולת, ואומץ לב לומד משה את חשיבותה של הדוגמה האישית. בעיצומו של שבוע בו צהל ראש ממשלה לשעבר על כך שהורשע "רק" בפרשת שוחד "קטנה" ושימיו בכלא לא יהיה ארוכים כפי שנגזר בתחילה, מקבלת פגישתו של משה עם אלהים במלון, בדרך לעמדת המנהיגות, משנה חשיבות ורלוונטיות.

סגור לתגובות.