הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "תרומה": משכן ומקדש עושים בשלום – או לא עושים בכלל

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

פרשת השבוע, "תרומה", היא הראשונה מבין ארבע פרשות העוסקות במשכן ובבנייתו. למעט פרשת עגל הזהב (פרשת כי תשא), ילווה אותנו עניין זה עד לסיום הקריאה בחומש שמות. בסיומו של עוד שבוע, שהרבינו לעסוק בו במחלוקות סביב ענייני דת ומדינה (ענייני הכותל ופסיקת בית המשפט העליון בסוגית הטבילה של גרים רפורמים במקוואות ציבוריים), חלק מהמחשבות על הפרשה תלכנה גם בכיוונים מאזנים.

 וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

שתי פרשות בלבד אחרי מעמד הר סיני הנשגב, ופרשה אחת לאחר המסכת המגובשת והמרשימה של המצוות והחוקים בפרשת משפטים, פונה התורה לעיסוק כמעט כפייתי בפרטי הפרטים של מעשה המשכן. האם אין מדובר בצניחה חדה מדי של מדד הרוחניות, הקדושה והמוסר? מה פשר הקדשת ארבע פרשות למעשה המשכן, כאשר כל מעשה בראשית ומעמד הר סיני מתוארים בעשרות פסוקים בודדים? באחד ממאמריו על פרשת תרומה מפנה ישעיהו לייבוביץ' את תשומת הלב למדרש הבא המטיב לתאר את העניין:

"ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! 'הנה השמים ושמי השמיים לא יכלכלוך' ואתה אמרת ועשו לי מקדש?! …" (פסיקתא דרב כהנא, פסקה ב')

אחת הדרכים האפשריות להבין את המהלך היא הניסיון התורני להטמיע את ההכרה בהכרח להציב עובדות בשטח ולעגן את הרעיונות, הערכים והקווים המנחים של חיינו גם בתשתיות מוחשיות של חומר וצורה. הדמוקרטיה הישראלית היא בראש וראשונה תפיסות עולם, ערכים, נורמות וחוקים, אך האם היא יכולה להתקיים לא משכן הכנסת, משכנו של בית המשפט העליון, קריית השידור הציבורי ועוד מבנים בהם שוכנת הרוח? חשבון גדול צריך להיות לנו עם אלה ההופכים את הבניין לתכלית ולמטרה במקום להותירו ככלי; אולם אנחנו נדרשים גם לחשבון נפש האם אנחנו לא תמימים מדי לחשוב שהרוח יכולה להתקיים ללא המבנה.

בתקופה האחרונה, בהזדמנויות שונות של שיחה עם עמיתים שונים, אני חוזר למפגש המפורסם בין החזון איש לבן גוריון בשנת 1952. על דרך השמועה (במפגש נכח בנוסף רק הנשיא המנוח יצחק נבון ז"ל), השתמש החזון איש במשל העגלה המלאה והעגלה הריקה המגיעות לגשר צר משני צדדיו, המופיע במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (דף ל"ב ע"ב). על פי הסוגיה התלמודית יש להעניק קדימות במעבר לעגלה המלאה.

החזון איש גרס שעגלתה של היהדות החרדית מלאה יותר (או בכלל) מעגלת הציונות החילונית ועל כן יש לתת לה קדימות. בן גוריון, כך נטען, ענה לו במטעניה הרבים של העגלה הציונית.

בשנים האחרונות אני מוצא עצמי חושב שלא המטען הוא בעייתה של הציונות הלא אורתודוכסית. מטענה מפואר, חשוב ומרשים. הבעיה היא בעגלה. העגלות מתרפטות, חלקן מתפרקות, לרבות מהן גלגלים שחוקים. פרשת תרומה מלמדת שגם לוחות הברית נדרשים לארון.

האתגר הגדול שניצב בפני המרחב הישראלי והיהודי הפרוגרסיבי, הדמוקרטי והליברלי הוא לא פיסול לוחות חדשים אלא בניית ארונות, עגלות ומשכנים שיאפשרו את המשך המסע לארץ המובטחת.

וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם

כבר עמדנו לא אחת על דרכם של חז"ל להשתמש בהפטרה (הפרק מספרי הנביאים, הנקרא בשבת בצמוד לקריאת הפרשה מן התורה) גם על מנת להציע לעתים מבט לא טריוויאלי ואולי אף מאתגר על הפרשה.

ההפטרה לפרשת תרומה לקוחה, באופן טבעי ומתבקש, מסיפור הקמתו של המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. ההפטרה פותחת בסיפור ברית השלום בין שלמה לבין חירם, שבעזרתה יכול היה שלמה להקים את המקדש:

"וַיי נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ, וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם… וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א פרק ה כו, לב)

בנייתו של המקדש הראשון נעשתה מתוך ברית של שלום, לאחר שודו אביו הצטווה שלא לבנות את הבית, בשל העובדה שימי מלכותו היו ימים של מאבק ומלחמות דמים. בדרכם המיוחדת, גם התנ"ך וגם חז"ל מזכירים לנו שמשכן ומקדש עושים בשלום, או לא עושים בכלל, בכלל!

על יריעות ועל קרסים

בתוך מעשה המשכן המפורט בפרשה מתוארים פעמים אחדות קרסי הזהב ששמשו על מנת לחבר יריעה אחת אל רעותה:

"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית, מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ. ווְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב, וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות כו ד-ה)

המאמץ לקידום סובלנות דתית ופלורליזם בישראל, כמו גם מאמצים ערכיים חשובים אחרים, נשען על ההכרה שהחברה הישראלית מורכבת מיריעות שונות ומגוונות שהופכות את המגוון הישראלי לפסיפס רב פנים וצבעים, ושכל יריעה צריכה להיות מקבילה לאחותה במעמד ובהכרה.

מי שמאמין בכך חייב להשקיע את מרצו ומאמציו גם בהכנת הקרסים המחברים בין היריעות ובשמירתם הקפדנית למען לא יאבדו. שני המאמצים צריכים להתנהל זה בצד זה.

לא תמיד קל למצוא את נקודות האיזון ולעשות את הפשרות הנכונות, אבל אנחנו חייבים להעמיד לפני העיניים את העיקרון שהרכבת המשכן הישראלי מחייבת גם יריעות וגם קרסים. גם זו אחת מהסיבות לברך על החלטת הממשלה בעניין הכותל, המשקפת בהיותה פשרה, את הניסיון לייצר עוד יריעה פלורליסטית ושוויונית, אבל גם להבטיח את הקרסים שמחברים אותה ליתר היריעות.

השבוע בישיבת מועצת הרבנים והרבות הרפורמיים בישראל הובא בפנינו שירו הנפלא של בארי צימרמן, מורה ותלמיד חכם, איש קיבוץ גבעת חיים איחוד, על פרשת תרומה (מתוך ספרו "דורש טוב" העוסק בפרשות התורה):

רצינו שתהיה לך

הרגשה טובה

שיננו היטב

את הוראות ההרכבה.

 

לולאה אל קרס

חברנו יחדיו

זעה ניגרת

הפכנו זהב

 

הרבה טרחנו

שולחן ערכנו

מלון אורחים

לך פתחנו

 

כאן תוכל סוף סוף

לנוח מכל רע

אנחנו לא יעל

אתה לא סיסרא.

 

שבת של שלום!

סגור לתגובות.