הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "ויקרא" ושבת "זכור": להיטען ולהמשיך לתקן

השארת תגובה

חנה סנש - 480 ויקיפדיה

חנה סנש. ללכת אחרי הקול הקורא

פרשת השבוע "ויקרא"' מכניסה אותנו אל מסע הקריאה והלימוד השנתי בחומש השלישי, המכונה על ידי חז"ל "תורת כוהנים", ובלועזית – ספרם של הלוויים. שני השמות מעידים על כך שבמרכז הספר – מעמדם ועבודתם המיוחדת של המשרתים בקודש: הכהנים והלוויים. דיני הקורבנות, עבודת המשכן, ענייני טומאה וטהרה ועוד.

אחרי אלפיים שנים בהם הצליחה היהדות לחדש את פניה ולשמור על חיוניותה גם ללא המערכות הרעיוניות והמעשיות הללו – הקריאה בפרשות החומש מציבה לא אחת אתגר רעיוני ופרשני. קל יותר למצוא השראה בסיפוריהם של חומש בראשית וחומש שמות, ובפרשות המציגות מערכת של דינים ומשפטים הנוגעים בעיקר לבניינה ולתיקונה של החברה. עם זאת, מי שמאמין שעבודת הקורבנות והמשכן שיקפה גם היא צרכים, אמונות, פחדים ותקוות של האדם היחיד ושל הקהילה, יכול למצוא גם בין אין ספור הפרטים בפרשת ויקרא ואחיותיה, רעיונות ועקרונות שתקפים גם היום.

השנה הזו, הקריאה מפרשת "ויקרא" לא ניצבת לבדה. שבוע לפני פורים, אנחנו מציינים השבת הזו גם את שבת "זכור" – השנייה מבין ארבע הפרשות / השבתות המיוחדות באזור חודש אדר. לאחר הקריאה בפרשת ויקרא בבוקר שבת, נוסיף את הפסוקים המוכרים מחומש דברים העוסקים בזכר עמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָים.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יי אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה)

גם הקריאה הזו מחברת בין לקח חשוב לדורות לבין אתגר ערכי ומוסרי לא פשוט, המזמן לנו מעשה פרשני ויצירתי.

על הקול הקורא

הפרשה והחומש נפתחים בפסוק: "ויקרא אל משה, וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר:" (ויקרא א א). מדוע לא פותחת פרשה רק במלים: "וידבר יי אליו מאהל מועד…" ונדרשת גם לעניין הקול הקורא?

חלק מהפרשנים מציעים שמכיוון שחומש שמות הסתיים בכך שמשעה שכבוד יי מילא את המשכן לא יכול היה משה להיכנס אליו, נצרכה התורה לציין שמשה נקרא מחדש אל האוהל. את הרעיון הזה של הקריאה המחודשת ניתן אולי להבין באופן רחב יותר כרומז על הצורך של האדם בחידוש מתמיד של הקול הקורא אותו לעשייה, למאמץ, לשליחות.

במציאות הסיזיפית משהו של אלו המבקשים לשנות את המציאות ולתקנה, היכולת להיזכר בקריאה, להשמיע אותה לאוזני עצמך ושותפיך פעם נוספת, להיטען ממנה מחדש – כל אלה הם תנאי להמשך הדרך.

על ההכרה במחירו של הקול

בסוף שנת 1942 בקיסריה כותבת חנה סנש את המלים הבאות:

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל.

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים
סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

כללי המסורה הקובעים, בין השאר, את אופן כתיבתה של מגילת התורה מלמדים כי האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת בגודל קטן יותר מאשר יתר האותיות של המילה. אחרי שדיברנו על הצורך בחידושו של הקול הקורא, וברוח דבריה של חנה סנש, ניתן אולי לפרש את ה-א' הקטנה כרומזת על המחירים שאנחנו משלמים בהכרח כשאנחנו נשמעים לקול הקורא והולכים אחריו או לאורו.

גם ההכרה במחיר וההתייחסות אליו הן מהתנאים המאפשרים לאדם ללכת אחרי ייעודו.

מעילה כלפי שמים ומעילה כלפי אדם

כבר בפסוק השני של החומש מתברר אחד מענייניו המרכזיים: "אדם כי יקריב מכם קרבן ל-יי'…". מדרש ויקרא רבה, ובעקבותיו רש"י, מעלה את השאלה מדוע נזכרת כאן המילה אדם. כך מצטט רש"י את המדרש:

"אדם – למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא קריבו מן הגזל"

לקראת סופה של הפרשה מדובר על קורבן האשם שיש להביא במקרה ואדם מעל בשגגה בחפץ, נכס, מתנה שהוקדשו לעבודת המשכן. פסוקים אחדים לאחר מכן מדברת התורה על קרבן האשם שיש להביא במקרה נוסף:

"נפש כי תחטא ומעלה על ב-יי, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה ושבע על השקר…" (ויקרא ה כא-כב)

אם כבר הוזכרה המעילה בדברים שהוקדשו ל-יי, מדוע להזכיר גם כאן מעילה בקודש? לשיטת הפרשנים התשובה ברורה. חטאי ההונאה, השקר והגזל שבין אדם לחברו, הן מעילה לא פחותה ב-יי מאשר שליחת יד במה שהוקדש לעבודתו.

פעמים רבות מדי גס לבם של המתיימרים לדבר בשמו אלוהים במה שבין אדם לחברו. במציאות הישראלית המעוותת של ענייני הקודש, האמונה והדת, פעמים לא מעטות מתרחש דבר חמור בהרבה. הקדשת דברים ל-יי' נעשית תוך מעילת מעל בין אדם לחברו.

את מה נזכור בשבת "זכור"?

לא בכדי הציבו עורכי הסידור שלנו "העבודה שבלב" את הפסוקים שנקרא בשבת "זכור" בפתח סדר התפילה לליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גודל אסונו של העם היהודי לפני 75 שנים מלמד שישנם בני עמלק בעולם גם בדורותינו. הוא גם מחייב אותנו שלא להפוך כל אויב לעמלק.

כבר התורה רומזת על כך כשהיא אומרת שיש למחות את זכר עמלק לאחר ש-יי יניח לנו מכל אויבינו, ומכאן שלא כל אויב הוא עמלק. יתירה מכך, אם היה כל אויב בגדר עמלק שאין לו מחילה, עם מי נממש את חזונם של הנביאים:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב ד)

ומה עוד ראוי שנזכור בשבת "זכור"? גם את מה שמספרת לנו התורה:

"ויזנב בך את הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע…" (דברים כה)

עם שמותיר נחשלים מאחור ולא אוסף אותם ללבו של המחנה הוא עם עייף ויגע. גם זה דבר הראוי להיזכר.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s