הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת חקת: האם ביקש משה ללכת "על בטוח"?

השארת תגובה

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני (מתוך ויקיפדיה)

בדומה לפרשות אחרות בחומש במדבר, גם פרשת חקת מקפלת בפסוקיה הלא רבים התפתחויות רבות בסיפור העלילה של המסע אל עבר הארץ המובטחת. בדומה לאותן פרשות, גם בה ניצבת במרכז סוגיית המנהיגות ויחסיו של המנהיג עם עמו וקהלו.

גורל אחד למנהיג ולקהל

במרכזה של הפרשה – סיפור הגזירה על משה ואהרון שגם הם, כבני דורם, לא ייכנסו אל הארץ המובטחת. האל שציווה על האחים "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע", אינו מוכן לסלוח על בחירתם להכות בו פעמיים. התורה מסבירה את הגזירה בחוסר האמון שהפגינו משה ואהרן כלפי דבר האלוהים:

"יעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

בצד פשט הדברים, מלמדת התורה על קשר הגורלות שחייב להתקיים בין המנהיגות לבין הקהל. לאורך כל פרשות יציאת מצרים והמסע במדבר, מציע אלוהים למשה לעשות אותו לגוי גדול תחת בני ישראל קשיי העורף. משה מסרב, פעם אחר פעם, לניתוק גורלו האישי מגורלו של העם, ומשיג בכך את סליחתו של האל. עתה, לאחר שנגזר על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס לארץ, נדרשים משה ואהרון לשאת בעולו העמוק והמשמעותי של הקשר הזה.

אם בני דורם לא נכנסים אל הארץ המובטחת – כך ראוי שיהיה גם גורל מנהיגיהם.

מכבד פה לכבד אוזן

הדיוק בפסוקיה של הפרשה מלמד על היבט נוסף בחטאם של משה ואהרון. בניגוד למקרים רבים אחרים,  אלוהים אינו מעניש את העם על תלונתו בהיעדר מים. בהמשכה של הפרשה ישוב העם ויתלונן לחינם על קשיי הדרך:

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

כאן כבר תחזור על עצמה תגובתו הזועמת של האל:

"וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"

פרשת חקת מבקשת להבחין בין תלונת האמת של העם לבין התלונה הכוזבת, המייצגת כפיות טובה, חוסר אמונה וייאוש. משה ואהרון נכשלים בזיהויה של התלונה האמיתית ובהקשבה רגישה למצוקתו של העם. שבעי תלאות ונדודים, שבעי תלונות ואתגרי מנהיגות, הם איבדו את יכולתם לשמוע. משה כבד הפה – הפך לכבד אוזן. עוד בטרם נכשל לשמוע את ציוויו של האל לדבר אל הסלע ולא להכותו – נכשל לשמוע את כאבו של העם.

עם אובדן היכולת הזו, נגזר דינו שלא להכניס את העם לארץ.

מנהיגות היודעת להשתנות

ועוד היבט אחד בסיפור הסלע – פרשת חקת אינה הפרשה היחידה בה נזכרת הוצאת מים מן הסלע. כבר בראשיתו של מסע הנדודים נדרש משה להוציא לעם הצמא מים מן הסלע המוצק. כך מספרת פרשת בשלח, הראשונה לפרשות המסע במדבר:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה, אם כן, התנסה כבר בהוצאת מים מן הסלע על ידי הכאתו. האם ביקש ללכת גם הפעם "על בטוח"?!? האם נכשל ביכולת לנסות דבר מה חדש?!? להאמין בכוחו של שינוי, של חידוש?!? מנהיגות שאינה יודעת להשתנות, להתפתח, לצאת מן הקופסא – אינה יכולה לשרוד ואינה יכולה להוביל את העם להתמודד עם מציאות ואתגרים חדשים.

שנה עברה – מעט השתנה, (ואולי בעצם לא)

כשכתבתי בשנה שעברה על פרשת חקת, התייחסתי למסורת חז"ל המחלצת מפסוקי הפרשה את האגדה על "בארה של מרים" – אותה באר מסתורית שסיפקה מים לעם ונגנזה עם מותה של מרים כמתואר בפסוקיה הראשונים של הפרשה. ברוח המסורת שהתפתחה סביב אגדה זו בשנים האחרונות – להציב על שולחן הסדר כוס מים חיים לזכר בארה של מרים (לצד כוס היין של אליהו) – הצעתי שאחת מהמשימות הגדולות של הדור שלנו היא לחלץ מן הבאר את המים החיים והמחיים של הקול הנשי האבוד של המסורת היהודית לדורותיה.

השבוע כשראיתי את המראות בכותל המערבי של קריעת סידורן המופלא של נשות הכותל בידי גבר חרדי, שעיניו רושפות שנאה, אמרתי לעצמי שמעט השתנה בשנה האחרונה. כשראיתי אחר כך את מטר הסוכריות שנזרק על ידי נשות הכותל על ראשה של נערת בת מצווה נוספת שסיימה את קריאתה הראשונה בתורה בתפילת ראש חודש תמוז של חלוצות המאבק, הבנתי עד כמה אני טועה.

הסמכתן של נשים אורתודוכסיות לרבנות לפני שבועות מספר, הניצחון של המאבק על טבילת נשים לבדן במקוואות, שיעורי התורה והכתיבה התורנית של נשים, כינוסי הלימוד על פרשת השבוע של סיוון רהב מאיר (שיש לי הרבה מה לומר עליהם – אך בפעם אחרת) וטוריה דורשי המחשבה של מורתנו פרופ' רוחמה וייס על הפרשות ב-YNET, כל אלה מלמדים שהמאה ה-21 עתידה להיות המאה היהודית של מרים ותלמידותיה. טוב שכך.

שבת שלום וחודש טוב!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s