הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

השארת תגובה

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s