הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "ראה": תזכורת חשובה על האוכל שבא לפינו

השארת תגובה

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 – נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

פרשת "ראה", הרביעית לפרשות חומש דברים, מעבירה אותנו מחלקו הראשון של נאום הפרידה של משה אל חלקו השני. בפסוקיה הראשונים נחתמים דברי האמונה והלקח של משה' המשולבים בקורות העם במדבר. מרבית פסוקיה מוקדשים להצגתן של המצוות הפרטניות, אשר תוצגנה גם בשלוש הפרשות הבאות של החומש. חלקן הגדול כבר נזכרו בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר. מיעוטן – ייחודיות לחומש דברים.

כי הדם הוא הנפש

אחד הנושאים העיקריים בהם עוסקת הפרשה הוא דיני המזון שבא לפיו של האדם. בראשיתה של הפרשה מופיעה ההוראה להימנע מהקרבת עולות לאלוהים בכל אתר, בהתאם למגמת ריכוז הפולחן המאפיינת את ספר דברים. העולות והקורבנות חייבים לעלות על המזבח "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.." (דברים יב יד).

בהמשכה של הוראה זו מופיע ההיתר לאכילת בשר שלא במסגרת הקרבת קורבן, בכל מקום ואתר. בצדו של ההיתר באה האזהרה הברורה להימנע מאכילת הדם: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (שם, כג). פתיחת הציווי במלים: "רק חזק לבלתי…" מלמדת אולי על הקושי שמייחסת התורה להקפדה בציווי זה. האדם רעב וטורח על התקנת הסעודה.

בניגוד לימינו, לא מדובר בעניין של מה בכך, אלא בפרוצדורה ארוכה ומלכלכת. ספק אם האדם רוצה להמתין או לדקדק בפרטי הכנת הבשר. דווקא כאן מורה לו התורה להקפיד שדם החיה לא יבוא לפיו ולקרביו. בין אם במסגרת הקרבת הקורבן לאלוהים ובין אם בעת התקנת הבשר לסעודה רגילה, מבקשת התורה להזכיר כי מדובר בנטילת חיים. החיה הנשחטת אינה רק בשר כי אם גם נפש. התורה לא אסרה על אכילת בשר (אם כי תיארה את המצב הראשוני של הקיום האנושי, עד לאחר המבול, כמציאות צמחונית), אולם היא מבקשת להזכיר שבנפש חיה מדובר.

לא תבשל גדי בחלב אמו

בהמשכה של הפרשה מופיעים בשנית דיני הכשרות באכילה מן החי, לאחר שהוצגו לראשונה בפרשת שמיני בחומש ויקרא. בניגוד לפעם הראשונה, הפעם הזו מתלווה אל דיני הכשרות גם האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו". האיסור נזכר כבר פעמיים בחומש שמות (בפרק כג ובפרק כד) אך לא בהקשרן של מצוות הכשרות. בשתי הפעמים מתלווה איסור זה אל מצוות הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יי' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו" (שמות כג יט, לד כו).

האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" שימש כיסוד התורני לדינים האוסרים אכילה ובישול של מוצרי בשר וחלב יחד. דינים אלו שמהווים נדבך מרכזי בחוקי הכשרות של חז"ל, לא התקבלו בכל קהילות ישראל באופן דומה. היהדות הקראית מפרשת את האיסור ככתבו וכלשונו ומערכת הכשרות הקראית אינה כולל איסור אכילת בשר וחלב. קהילת יהודי אתיופיה נהגה להימנע מאכילת בשר בהמה עם חלב, אך לא הכילה את האיסור על בשר העוף. הד לשיטה הלכתית זו נמצא בתלמוד עצמו:  "רבי יוסי הגלילי אומר: …תלמוד לומר: 'בחלב אמו'! יצא עוף שאין לו חלב אם" (מסכת חולין קי"ג ע"א).

הפרשנים המסורתיים הציגו על פי רוב אחד משלושה טעמים לאיסור אכילת בשר וחלב: הסבר בריאותי, התרחקות ממנהגי הגויים וטיפוח מודעותו של האדם לעקרון של "צער בעלי חיים" ושל ריסון תאוות המזון. שני האזכורים של הציווי בצמוד למצוות הביכורים תומכת בטעם השני של התרחקות ממנהגי הגויים. מה פשוט יותר מלהביא קורבן ביכורים מן הצאן בלוויית חלב הבהמות המניקות השופע בתקופה זו של השנה?!?

הצמדתו של האיסור למערכת דיני הכשרות בפרשת השבוע מחזקת את הטעם השלישי, זה המבקש מן האדם להיות מודע יותר אל אשר נכנס לפיו ולשים לעצמו גבולות גם בתחום זה שנחשב בצדק לבסיסי ולהכרחי ביותר בקיומו של האדם. הרשב"ם, נכדו של רש"י, פרש כך את טעם האיסור: "וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים…ללמדך דרך תרבות ורחמנות ציווה הכתוב".

כיוון פרשנות זה, יחד עם האיסור על אכילת הדם, הם תזכורת להכרח להטמיע שיקולים של מוסר ואתיקה בדרך בה האדם צורך את מזונו. דווקא בעידן בו האדם מן היישוב לא נדרש להתקין את מזונו בעצמו ואינו חש כי הוא "נוטל נפש חיה", כל אימת שהוא מכין מנת בשר יש לתשומת הלב המוסרית והאתית הזו חשיבות יתרה. ההקפדה בדיני הכשרות היא עניין להכרעתו של היחיד, בדיוק כמו הבחירה בצמחונות ובטבעונות; אך הקריאה ליתר מודעות ולאי עצימת עיניים ביחס למזון שבא לפינו ודרך יצורו אינה שונה מכל אתגר מוסרי אחר הניצב לפתחנו.

היקפי צריכת הבשר בעולם המערבי הופכת אתגר זה לרציני ומשמעותי מאוד. התורה, ככתוב, לא אסרה על אכילת הבשר. כך נוהגים רוב בני האדם בעולם. זו בדיוק הסיבה מדוע לקביעה "כי הדם הוא הנפש" ולתזכורת כי האוכל שבא לפינו היה פעם חלק מהפלא הנקרא חיים – חשוב שיהיה מקום בחיינו.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה

בשבועות האחרונים כתבתי לא מעט על ענייני "הגר אשר בשערינו" וחשבתי להימנע מלחזור על הדברים, אך השבוע הזה עלה הנושא לכותרות מחדש עם עכירתה של אווירת החג ביום הלימודים הראשון בהתבטאות המטרידה של לשכת ראש הממשלה על "ילדי המסתננים".

בדומה לרבות מפרשות חומש דברים, גם בפרשת "ראה" מככב הגר לצד הלוי, היתום והאלמנה. התייחסות מיוחדת אליו בלבד, מופיעה במסגרת דיני הכשרות הנמנים בפרשה. אחד מדינים אלו הוא איסור אכילת בשר נבלה. בשר בהמה או עוף שלא נשחטו על ידי האדם אסור באכילה. בהקשר זה מדגישה התורה כי האיסור חל רק על בני העם, ומותר לתת או למכור את הבשר לגר או לנוכרי.

פעם נוספת בא פשט התורה ומטיל סימן שאלה על פרשנותם של חז"ל את מושג הגר במקרא כמתייחס אל גר הצדק, המתייהד. שהרי ברגע שהתגייר – אין הוא רשאי לאכול את בשר הנבלה. הגר הוא הזר אשר חי בקרבנו וחוסה בצלנו. בהקשר זה יוצר הפרשה הבחנה בין בני העם, הגר והנוכרי: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים, יב כא).

הגר עדיין נבדל מבני העם, זרותו אינה מטשטשת לחלוטין. עם זאת הוא גם אינו כנוכרי. הוא יושב בשערינו. הבשר ניתן לו ולא נמכר לו. גם אם לא ניתנות לו כל הזכויות הוא מצוי באחריותנו. רווחתו אינה יכולה להיות לנו זרה.

בין אחריות קולקטיבית לבין כוחו של היחיד

בפרשת השבוע מופיע גם דינה של "העיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה על ידי חלק מבני העיר. גורלה של העיר קשה מאד – כליה מוחלטת. חומרת העונש הביאה את חז"ל לקבוע שלא הייתה ולא תהיה עיר הנידחת, ושהופעתה של המצווה היא על מנת לדרוש ולקבל שכר (תוספתא סנהדרין). ואכן חז"ל קבעו שורה ארוכה של תנאים, שהצטברותם יחד לא תיתכן בפועל.

עם זאת אחד הקווים המנחים את דיונם התיאורטי בדיני העיר הנידחת הוא קיומה של אחריות קולקטיבית ברובד מסוים. מי שלא חטא בחטא העבודה הזרה אינו נענש בחייו ובגופו, אולם הוא מאבד את רכושו יחד עם כל רכושה של העיר שנשרף. מנגד רבי אליעזר, שגרס שעיר הנידחת לא הייתה ולא תהיה, תלה את העניין בקיומה של מזוזה אחת בעיר – "רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנידחת. מה הוא הטעם לכך? אמר הפסוק: ´ואת כל שללה תקבֹּץ אל תוך רחֹובָה ושרפת באש´, וכיון שאי אפשר (לשרוף) מזוזה לא אפשר" (תרגום לבבלי סנהדרין עא ע"א).

מן הצד האחד אחריות קולקטיבית מסוימת. היחיד חייב לקחת אחריות גם על המתרחש בקהילתו. מן הצד השני – ליחיד היכולת להשפיע ולשנות את גורלה של הקהילה, גם באמצעות המעשה הקטן של התקנת מזוזה אחת.

השבת הזו אנחנו מציינים גם את ראש חודש אלול. ברוח הזו של ההכרה באחריותו של היחיד אבל גם בכוחו לחולל שינוי, הנה אחד מהסיפורים היפים של התקופה הזו של השנה העברית:

רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, יצא באחד מלילות אלול לאמירת סליחות בבית הכנסת. מאחד הבתים הרעועים ראה לפתע אור קלוש. הציץ מבעד לדלת וראה סנדלר ישיש מכה בפטישו על נעל לאורו של נר דועך. מדוע אתה טורח בשעה כה מאוחרת? שאל הרב. ענה הסנדלר: כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. מיהר הרב אל בית הכנסת וקרא לחבורת המתפללים בקול: שמעו – כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שבת שלום וחודש טוב!

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s