הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת האזינו: מפת הדרכים של משה

השארת תגובה

מאת Jean-Luc Ourlin - originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

מאת Jean-Luc Ourlin – originally posted to Flickr as Bob Dylan, CC BY-SA 2.0

בוב דילן זכה בפרס נובל, ועiלם הספרות כמרקחה; האם שירה פזמונאית למחצה ופופולארית ראויה להיחשב ספרות גבוהה? לפרשת השבוע שלנו – האזינו – ובעקבותיה למסורת היהודית תשובה חיובית נחרצת. עוד בפרשה הקודמת, פרשת וילך, נאמר על שירת האזינו:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים לא כד, כח)

השירה מוצגת על ידי משה כתמצית התורה ולקחיה וכעין "מפת דרכים" מקוצרת ומתומצת הצריכה ללוות את העם בכל עלילותיו ומסעותיו בעתיד. במובנים רבים שירת האזינו היא אקורד הסיום של התורה (שלאחריה רק דברי הפרידה ופרשת מותו של משה). נדודי בני ישראל במדבר החלו בשירת הים, שנאמרה מיד לאחר חצית הים והיא נחתמת בשירת האזינו, רגע לפני הכניסה לארץ.

לא בכדי תיארו חז"ל את השירה במילים הבאות:

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא" (מדרש ספרי לחומש דברים, פ' האזינו מ"ג)

פעמים רבות מתואר העם היהודי כעם של ספר וכעם של סיפור המסופר ללא הפסקה. הוגים ויוצרים רבים השתמשו בביטוי: "הסיפור היהודי". פרשת האזינו מזכירה לנו שלא פחות משהעם היהודי הוא עם של סיפור הוא גם עם של שירה; עם ששר את עברו ואת עתידו. הפסוקים המוכרים ביותר, פרקי המדרש והאגדה המפורסמים ביותר, ומקטעי התפילה ששגורים כמעט בכל פה דובר עברית הם אלו שזכו ללחן ולמצב, אלו שנכתבו מלכתחילה או הפכו בזכות המוזיקה לשירה.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מהפכת ההתחדשות היהודית. בתי המדרש הפלורליסטים, הקהילות השוויוניות, טקסי מעגל החיים היצירתיים – כל אלה ביטויים טובים של אותה מהפכה; אבל הביטוי מובהק ביותר הוא מהפכת הניגון והשירה, שמחזירה יוצרים רבים כל כך אל ארון הספרים היהודי למסע של פרשנות מחדשת ויוצרת.

כל מי זכה להנחות תפילה או טקס יודע כיצד אולם דומם של אנשים המתקשים עם שפת התפילה וחשים כלפיה זרות וניכור, משנים לחלוטין את טעמם כאשר מדובר בשירה. לא בכדי הצביעה נעמי שמר על השירה בציבור כתחליף הישראלי החילוני לתפילה בציבור. אם ישנו רגע שבו הקהל הישראלי משיל מעליו לרגע את הציניות – זה הרגע שבו מתחילה השירה.

אם הדבר היה תלוי בי חלק גדול מהחינוך של ילדינו גם בהקשר של זהותם היהודית וגם בהקשר של זהותם הישראלית האזרחית היה נעשה באמצעות שירה (על מקומו של הריקוד נכתוב עו שבוע לקראת שמחת תורה).

כי הוא חייכם

לאחר חתימת השירה מזהיר משה את העם: "כִּי לֹא דָבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…." (דברים לב מז). ימים אחדים אחרי יום הכיפורים גדוש התפילות, הדברים, השירה והשיחה, טוב לחשוב על האזהרה הזו של משה. קל להפוך את החגים, את מנהגיהם ואת המלים הרבות העוטפות אותם לדבר מהנה וחוויתי, אך תלוש ממרוצת החיים שלנו ומן הדרך בה אנו מנהלים אותם. האתגר במציב משה בפרשה הוא לראות כיצד הדברים ממלאים את חיינו ומשפיעים עליהם, וכיצד החגים או כל מחווה אחרת של חיבור למסורת היהודי ולזיכרון היהודי לא נשארים כדבר "ריק" שאין בו כדי למלא את מצברי הנפש לימות החולין.

הצד השני של המטבע הוא ש"הדבר" אינו יכול להיות מנותק מחיינו. מנהגים, מקראות, מחוות רוח שרחוקים מן החיים שלנו מרחק רב, לא יוכלו למלא את החיים האלה בתוכן למרות יופיים וקסמם. חיי הרוח שלנו חייבים להשרות את רוחם על חיי היום יום ובאותה נשימה עליהם לינוק מהם רלוונטיות והתאמה.

הוא והושע בן נון

בפרשות הקודמות, עוד מחתימת חומש במדבר, עמדנו על אחריותו של משה כלפי הם הגלומה בבקשה שאלוהים ימנה עוד בחייו את היורש ויסמן אותו. ב]רשה הקודמת, פרשת וילך, חוזר משה על הקדשתו של יהושע למשימה, ורק לאחר הוא עושה כן מוזמן יהושע אל אוהל מועד. בפרשה שלנו, האחת לפני הפרידה ממשה, עושה המנהיג הנפרד צעד נוסף. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". (דברים לב מד) – שירת הפרידה של משה הופכת להיות שירה משותפת שלו ושל יורשו.

משה אינו מסתפק בהצבעה על היורש ובהקדשתו אלא משתף אותו במעשה ההנהגה עוד טרם הפרידה. המדרש מציע שעוד בחייו נקט משה מהלכים המדגישים את כבודו של יהושע,  כדוגמת העמדת מתורגמן לדבריו – משל היה הוא המנהיג (מדרש ספרי פרשה שה). מנגד מציע המדרש שהתורה מכנה את יהושע בפרשה בשמו המקורי "הושע בן נון" כדי להעיד על הצניעות והכבוד בה נהג יהושע בפני משה גם לאחר שהוכתר כיורש והחל בהנהגת העם במקביל. לכך כיוון התלמוד ככה"נ כשקבע: "אדם מתקנא בכל – חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרים קה ע"ב).

גדולתו של מנהיג נמדדת בראש וראשונה ביכולתו להעמיד לעצמו ממשיכי דרך שימשיכו את מפעלו. זו הייתה אחת מגדולותיו של משה, שפרשת מותו תחתום את התורה בעוד דפים אחדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s