הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

פרשת "ויקרא": אל"ף של מנהיגות

השארת תגובה

השנה הזו, בשבת הראשונה של חודש ניסן אנו קוראים בפרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי. כל פסוקיה מוקדשים לדיני הקורבנות, אך כתמיד, בין השורות, ניתן למצוא בה עניינים רבים נוספים, כפי שעשו במרוצת כל הדורות בעלי המדרשים והפרשנים. דוגמה אחת לכך היא תשומת הלב היתרה שהוענקה לצורת הכתיבה המיוחדת של האות האחרונה במילה הפותחת של הפרשה: "ויקרא".

גדולה וענווה בדיבור אחד

השבוע, כשנכנסתי באיחור למפגש כלשהו, התיישבתי מאחור, וסירבתי בנימוס להצטרף למעגל שהיה כבר בעיצומה של השיחה, על מנת שלא להפריע. בתגובה הכיר לי אחד מהידידים שישב במעגל את האמירה השנונה והמוצלחת מאוד: "אתה לא מספיק חשוב בשביל להיות צנוע". חשבתי עליה בשנית כשקראתי את הפרשנות של המהר"ם מרוטנברג לעובדה שבמילה הפותחת את הפרשה – ויקרא – נכתבת האל"ף בגופן קטן מהרגיל. וכך כתב:

לפי שמשה היה גדול וענו ורצה לכתוב "ויקר" מלשון מקרה, כאילו לא דבר עמו הקב"ה אלא בחלום; והקב"ה אמר לו: תכתוב "ויקרא". לא רצה משה לכתובה בפירוש מחמת ענוותו, ואמר: אכתבנה קטנה יותר משאר אותיות האלף שבמקרא.

על פי רוב מנהיגות מחייבת אדם להכיר בערך עצמו ולא להתייחס אל כוחו ומעשיו מתוך עמדת התבטלות. המחשבה כי ניתן לאתר בקלות מנהיגים שאין בהם שמץ של גאווה יש בה תמימות רבה ואולי גם ניתוק מן המציאות; אלא שהשאלה הגדולה, עליה רומז המהר"ם, היא כיצד בוחר המנהיג להקרין את מנהיגותו, את עוצמתו ואת חשיבותו – האם על ידי אימוץ הליכות של ענווה וכבישת הגאווה שמתלווה לא אחת לעמדתו הבכירה, או דווקא על ידי החצנת אותה הגאווה.

השבוע, בראש חודש ניסן, צוין יום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי הממשלה, על יסוד מסורת המשנה שיום א' בניסן הוא ראש השנה למלכים. מדברים לא מעט על ירידת הדורות במנהיגות הישראלית. נראה לי שירידה זו משתקפת גם במבחן גינוני הענווה.

לפעמים צריך להסתכל גם בקנקן

מסורת הכתיבה המיוחדת של האות אל"ף במילה "ויקרא" עתיקה והיא חלק ממסורת הנוסח וצורת הכתיבה של התורה שעוצבה על ידי "בעלי המסורה", במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. ייתכן שהדבר מעיד על כך שהיו לפניהם נוסחים שכללו את האות אלף ואחרים שלא וייתכן שהייתה כאן טעות סופר שהשתרשה במרוצת הדורות. כך או כך, רבים מפרשני המקרא המסורתיים, אנשי ימי הביניים, התייחסו בפירושם הפותח לחומש ויקרא לצורת הכתיבה המיוחדת של האות. הפירושים האלה מזכירים לנו שלצורה ולסגנון של הדברים – ולא רק לתוכנם – יש חשיבות והשפעה, והאמירה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" נכונה רק לעתים.

השבוע חזר הרב יגאל לוינשטיין מהישיבה ומהמכינה הקדם צבאית בעלי על טענתו הסדרתית, לפיה הוא מתנצל על סגנון הדברים שאמר בגנות החיילות והמפקדות הלוחמות אך לא על תוכנם. ההתנצלות הזו (שבפיו של הרב לוינשטיין מתחילה להיות שחוקה ושגרתית) מציעה במידה רבה כי הסגנון שולי לתוכן הדברים וחיצוני להם.

התעסקותם היתרה של הפרשנים ובעלי המדרש בצורת כתיבתה של האות אלף במילה "ויקרא" מציעה את ההפך. לפעמים הסגנון הוא העיקר והוא המבטא את המהות לעומקה בעוד שתוכן הדברים הופך לתפל ולשולי.

הבחירה החוזרת של דמויות ציבוריות בישראל לאמץ סגנון מתלהם, מבזה ואלים משקפת באופן עמוק וייסודי את כשליה של המנהיגות הישראלית. אין המדובר באנשים הנמצאים בשוליו של השיח הציבורי ומבקשים לזכות בתשומת לב באמצעות סגנון ההתבטאות, אלא במנהיגים הזוכים להקשבת קהלים גדולים ממילא. הבחירה באותו סגנון, שאין בו שום אות קטנה ושום ענווה, מעידה שהסגנון הוא הוא מהותם של הדברים ושל הדוברים.

 

שבת שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s