הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי

להתחיל מבראשית: שני סיפורים, מסר אחד

השארת תגובה

כמה טוב שתקופת "אחרי החגים" מתחילה דווקא בשבת. הזדמנות להתחיל מ"בראשית" ולחזור לשגרה עם רגעים של התאוששות והחלפת כוח מהאינטנסיביות של החגים.

לגשר על הפער בין שני הסיפורים

פרשת בראשית מציגה בפני הקורא שני סיפורי בריאה מרכזיים, התופסים את שלושת פרקיו הראשונים של החומש. הסיפור הראשון מתאר את מעשיו של האל בששת ימי הבריאה, שנחתמו בבריאת שני בני אדם,  זכר ונקבה:

"ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם …" (בראשית א, כז-כח)

הסיפור השני, מציע כי האדם נברא לבדו, עוד בטרם נבראו כל שותפיו לבריאה. רק לאחר יצירת האדם,  נוטע האלוהים את גן העדן ומפקיד את האדם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו).

בהמשך בורא האל את החיות ומזמין את האדם להעניק להם שמות.

לבסוף – מעמיד אלוהים לאדם עזר כנגדו – האשה, הנבראת מתוך הצלע של בן זוגה.

המסורת הפרשנית והמדרשית ביקשה כדרכה לגשר על הפער בין שני הסיפורים, תוך דחיית האפשרות שהתורה מכילה סתירות וכי פרשת בראשית מהווה מעשה עריכה של מספר סיפורי בריאה עבריים קדומים. מרבית פרשני התורה המסורתיים גישרו על הפער בכך שקבעו שסיפור הבריאה השני מהווה פירוט של יום הבריאה השישי. המסורת המדרשית, הרגילה להרחיב את הסיפור המקראי, בראה מן הפער בין הסיפורים את דמותה של לילית, אשתו הראשונה של אדם, שנבראה יחד עמו ביום שישי. רק לאחר גירושה בשל עצמאותה ומרדנותה, נבראה חווה מצלעו של אדם.

בעקבות המסורת הפרשנית והמדרשית נצרב גם בתודעה העממית של סיפורי התורה סיפור בריאה אחד משולב, שאינו מדקדק בפרטי הפרשה. בקשו מכל ילד בכיתה ב' שהחל את לימודי התורה בבית הספר לספר לכם את סיפור הבריאה, ותזכו ודאי לשמוע את התיאור הבא: האדם נברא בסיומם של ששת ימי הבריאה, והופקד על גן עדן ועל כל החיות; לאחר מכן נבראה חוה מצלעו והיא אשר הובילה אותו בעצת הנחש לטעום מעץ הדעת.

על המשותף בין שני סיפורי הבריא ועל האתגר שהם מציבים

בניגוד לקריאה המשולבת הזו בשני סיפורי הבריאה של פרשת בראשית, פתיחתו של מחזור קריאה שנתי חדש בתורה, הוא הזדמנות טובה להקפיד בעושרו של המקרא ולהבחין בין שני הסיפורים, על השונה ועל המשותף אשר ביניהם.

אחת התובנות מהעמדתם של הסיפורים זה למולו של זה, מתבססת על ההבחנה שבשני הסיפורים בריאתו של האדם מוצגת כמכילה בו זמנית יסודות של שיתוף וצניעות ויסודות של שליטה וכוח. סיפור הבריאה הראשון מדגיש את עליונותו של האדם על פני כל שותפיו לבריאה. עוד טרם נברא, יועד האדם על ידי האל לרדות בשותפים אלו ולכבוש את הארץ:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו)

מנגד, סיפור זה מלמד גם כי האדם לא נברא יחידי, וכי מרגע בריאתו ניצבה לצדו שותפה מלאה למשימות ולברכות.

באופן דומה, גם סיפור הבריאה השני מכיל את אותם היסודות. כאן, בניגוד לסיפור הראשון, בכורתו ובכירותו של אדם על האשה, ה"עזר כנגדו", ברורה היטב ומודגמת במעשה הבריאה מן הצלע. לאחר חטא פרי עץ הדעת מתחדדת עליונות זו בקללת האל לחווה:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז)

יחד עם זאת, גם בסיפור הזה מצוי אותו יסוד נגדי הקורא לאדם ללכת בעולם בצניעות. בניגוד גמור לסיפור הבריאה הראשון, תכליתו של האדם היא לא לכבוש את הארץ, כי אם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב טו). האדם אינו אדונה של הבריאה כי אם משרתה, בראש ובראשונה.

באופן בלתי מפתיע, הפרשנות המסורתית והקריאה העממית בסיפורי הבריאה נטלה משני הסיפורים דווקא את יסודות השליטה והכוח וחברה אותם יחד למסכת סיפורית אחת. הרעיון כי האדם לא נברא יחידי אלא עם שותפה אנושית שוות מעמד (ולא דמות מרדנית והרסנית, כפי שמציעה ספרות המדרש באמצעות דמותה של לילית), והרעיון כי ייעודו העיקרי של האדם הוא לעבוד את הארץ ולשמרה, נדחקו במידה רבה לאחור מפני התפיסה כי האדם הוא עליון על כל שותפיו לבריאה, ואפילו על שותפתו האנושית, וכי תכליתו הוא לכבוש ולמשול.

לקרוא את הפרשה לא כפשוטה אלא כהזמנה להתמודדות

חמשת חומשי התורה מעניקים מעט מקום לעיסוק ולדיון באנושות כולה. הרוב המוחלט של פרשותיה, מפרשת "לך-לך" אותה נקרא עוד שבועיים ואילך, עוסקות במשפחתו של אברהם הצומחת לעם, ובברית המיוחדת הכרותה למשפחה לאומית זו עם אלוהים. פרשות בראשית ונח, שתי הפרשות הראשונות של התורה, הן היחידות העוסקות בבני האדם כולם, במקומם בעולם וביחסיהם המורכבים והקשים על פי רוב עם אלוהים. עובדה זו מזמינה אותנו לקרוא בתשומת לב ובקפידה את סיפורי הבריאה ולחשוב על הדרך בה אנו ודורות קודמים נהגנו לקרוא אותם.

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים הדגיש את הדברים הבאים על אופן קריאתם של סיפורי הבריאה במקרא:

"זאת ההקדמה והיא שכל מה שנזכר ב'מעשה בראשית' ב'תורה' אינו כולו על פשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון" (מו"נ חלק ב, כט)

הקריאה המורכבת בסיפורי הבריאה מזמינה אותנו להכיר במתח הקיים בחיי היחיד והציבור בין היסודות של שותפות ושליטה, ובעובדה כי נטייתנו הטבעית היא לנטות אל עבר היסוד השני והכוחני. המשכה של הפרשה המתארת את מעשה הרצח הראשון (רצח בתוך המשפחה ועל רקע של פעולה דתית של האחים) רק מדגישה נטייה זו. במובן זה סיפור פרשת בראשית מזמינה אותנו להישיר מבט אל אותה הנטייה, ולהכיר בעובדה כי גם אם האפשרות ההפוכה קשה להשגה – הרי גם היא טמנה כאופציה ממשית ובת השגה בסיפורי בריאתו של המין האנושי והעולם כולו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s