פרשת "במדבר": לפעמים עדיף לדבר חלש

מעטים השבועות היכולים להתחרות בשבוע האחרון באינטנסיביות האירועים ובשזירה הישראלית הזו בין חירום לחגיגה. לא קו מחבר בין האירועים בגבול עם עזה, טקסי החנוכה של השגרירויות בירושלים וחגיגות ההמונים בתל אביב על הזכייה באירוויזיון – אלא רכבת ההרים שכולנו חיים בה, כאן בארץ הזו – ארץ זבת חלב ודבש, וגם זבת דמעות.

הרבה דגלים הונפו השבוע בליסבון בפורטוגל, ברחובות ירושלים, בכיכר רבין, בסמטאות העיר העתיקה, וגם מעבר לגבול בעזה. גם פרשת השבוע, "במדבר", הפותחת את החומש הרביעי, עומדת בסימנם של הדגלים. אחרי תיאורו של המפקד שנערך על מנת לדעת את מספרם של בני ישראל ואת גודלו של כל שבט ושבט, ממשיכה הפרשה לתיאור את אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע במדבר.

במרכז המחנה – ניצבים המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו והאחראים לנשיאתו. מסביבם ארבעה בארבע רוחות השמיים, ארבעה מחנות, ובכל אחד מהם מתמקמים שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לארבעה תתי מחנות ולשבטים. העיון בפסוקי הפרשה מלמד שארבעת המחנות כונו על שם אחד משלושת השבטים שהצטרפו יחד באותו המחנה: מחנה יהודה, מחנה אפרים, מחנה ראובן ומחנה דן. השבט המוביל את המחנה, לאו דווקא היה הגדול במספריו.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה הישראלי במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט ישראלי התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. כולם במרחק שווה מהמשכן הניצב במרכז. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן – אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו, מבחוץ ומבפנים.

אף שבט לא התבקש לוותר על דגלו ועל אותותיו  כל שבט נדרש לזכור שדגלו אינו הדגל היחיד, ואותותיו הם חלק מהמעגל הרחב המקיף את המרכז. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על בנייתי של מרכז משותף. מעל לכל – מי שרוצה להניף את דגלו חייב להכיר בכך שישנם גם דגלים אחרים במחנה.

באופן מעורר מחשבה, בפסוקים העוסקים בסידורו של המחנה, ובניגוד ליתר הפסוקים בפרשה, מכונה המשכן בשם "אוהל מועד", שנזכר לראשונה בפרשת "כי תשא" סביב סיפור עגל הזהב. במקום בו דגלי הקהילות כולן מונפים בגאון, ובשעה שכל מחנה מוצא את מקומו הראוי והבטוח –  יכול המשכן להפוך לאוהל מועד, מקום של מפגש והידברות.  במקום בו כל דגל מונף מתוך מטרה ברורה להפיל את הדגל האחר ולשלול את מקומו, ניצבים במרכז המחנה לא אוהל מועד ומשכן, כי אם עגלי זהב מסוכנים.

וארישתיך לי בצדק ובמשט ובחסד וברחמים

אם לא היה די בענייני השבוע החשובים באמת, עסקו הכותרות בימים האחרונים גם ב"פרשת התפילין" במערכון של "ארץ נהדרת". יד המקרה קבעה את סמיכות העיסוק בנושא לשבת שבה אנו קוראים את ההפטרה הלקוחה מדבריו של הנביא הושע, ואשר נחתמת בפסוק אותו אנו אומרים בעת הנחת התפילין:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יי" (הושע ב כא-כב)

בהתייחסות לפרשת השבוע, ארשה לעצמי לומר שהביקורת הנוקבת שהושמעה כלפי המערכון לא שיקפה באמת את הרצון להציב דגל ליד דגל, אלא מתוך רצון לטעון שישנם דגלים הראויים ליחס מכבד וכאלה שאינם. עיקר השיח לא נסב על הניסיון להסביר את הפגיעה ברגשות ואת עומק העלבון, אלא בניסיון להוקיע את הצד השני כעוין, מחלל ומזלזל.

קשה היה להתעלם שרבים מהזועקים נגד הפגיעה ברגשות הדתיים במערכון הם אותם נבחרי ציבור שגס לבם ברגשות הדתיים של קהילות, זרמים וחוגים אחרים. מי שמבקש הכרה בדגלו –  ראוי שיכיר בדגלם של האחרים. מי שמבקש הכרה בפגיעה ברגשותיו, טוב שיתמקד בהסברת אותה הפגיעה ולא בשלילת הרגשות והערכים של הצד השני.

את הלקח הזה ניתן לאתר גם בפסוקיה האחרים של ההפטרה. דבריו של הנביא הושע נבחרו כהפטרה לפרשת במדבר בשל העובדה שהפסוק הראשון בהפטרה מדבר על כך שלא ניתן יהיה לאמוד את מספרם של בני ישראל, באופן המזכיר את עריכת המפקד בראשיתה של הפרשה. המסך הפסוקים מתאר את מערכת היחסים בין אלוהים לבין עם ישראל כמערכת יחסים סוערת (וכוחנית) של בני זוג.

פסוקי הפתיחה של ההפטרה מלמדים על יחסו הקשה של אלוהים לעם, לאחר שזה בגד בו בעבודת האלילים. לקראת סופה של ההפטרה מתברר כי יחס זה לא הביא את העם להיזכר באלוהיו. רק כאשר אלוהים ממיר את שפת הכוח, העונש והנקמה בשפה של חיזור, שיקום היחסים והאמון, פתיחת דף חדש וכריתת ברית מחודשת – הולד הקשר מחדש ובמתכונת ראויה בהרבה:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (שם יז-כ)

לפעמים, ברוח עוד מערכון ישן של "ארץ נהדרת", כדאי לדבר חלש, כשרוצים שדברנו יישמעו בעוצמה.

שבת שלום וחג שבועות שמח.

By Wouter van Vliet, EuroVisionary [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)%5D, via Wikimedia Commons

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s