הפרשה האחרונה של חומש בראשית עומדת כולה בסימן הפרידה מגיבורי ספר בראשית ותום עידן האבות. חלקה העיקרי מוקדש לפרידה של יעקב ממשפחתו, מיוסף, משני נכדיו, אפרים ומנשה, ומיתר הבנים, ולפרשת מותו וקבורתו במערת המכפלה. פסוקיה האחרונים של הפרשה מוקדשים לסיום חייו של יוסף ולתיאור מותו במצרים.

באופן מעורר מחשבה, שמה של הפרשה העוסקת באופן מובהק כל כך בסיום חייהם של יעקב ויוסף ובסיפור מותם וקבורתם, נושאת את השם "ויחי" על שום המלים הפותחות אותה: 

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…" (בראשית מז כח)

פתיחה זו יכולה להתפרש כקריאה לשים את לבנו לערכם ולמשמעותם של החיים גם בפרקי הסיום שלהם, הנחווים לא אחת על ידי האדם עצמו ועל ידי סביבתו כעתות של חולשה ומצוקה. הפרשה אינה חוסכת מאיתנו פרטים על זקנתו של יעקב. הוא עצמו העיד בפרשה הקודמת כי

"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (שם ט)

בפרשה שלנו מתוארים ימיו האחרונים כימים של חולי ושל קושי. יחד עם זאת הפרשה מתארת היטב כיצד ימים אלו הם גם ימים של משמעות ושל הענקת ברכה. יעקב מברך את שני נכדיו, אפרים ומנשה, וזוכה שכל בניו יתאספו סביב מיטתו במפגן של אחדות. למרות היותו חלש ועל ערש דווי הוא ממשיך להדריך את צאצאיו, לברך את הראויים לברכה, ולהוכיח את אלו הזקוקים לדברי מוסר ותוכחה. למרות גילו המופלג הוא מדריך את יוסף ביחס לעתידם של הנכדים, ולא מהסס להעביר לו שיעור חשוב בהקשר זה טרם מותו, בהעדפתו של אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור.

פרשת "ויחי" עוסקת ברובה ברגעי הפרידה מן החיים, ודווקא משום כך היא מזכירה לנו שלמרות הקושי, החולשה, הצער והכאב שמאפיינים לא אחת רגעים אלו, יש לנו את האפשרות להמשיך ולהרעיף בהם ברכה על הסובבים אותנו ולהתברך בהם. גם אם נדמה ברגעים מעין אלו שטעמם של החיים כמעט וניטל, משמעותם ועומקם עודם במלוא עוצמתם.

חסד של אמת

פרשת "ויחי" מתארת לפנינו את מהלכי החיים האחרונים של גיבוריה. באותה מידה היא מפרטת גם את המתרחש אחרי מותם. פסוקיה של הפרשה מתארים היטב את בקשתו המפורשת של יעקב להיקבר בקבר אבותיו במערת המכפלה, וכיצד יוסף ואחיו מלאו את הבקשה עד תומה.

מסעו של יעקב אל מקום מנוחתו הוא מסע ארוך ורב שלבים. ראשית נחנטה גופתו כמנהג מצרים למשך ארבעים ימים. לאחר שבעים ימי אבל, יצא מסע הלוויה של האחים אל ארץ כנען. לפני כניסתם לארץ נהגו בני המשפחה באבל נוסף של שבעה ימים (שלשיטת הפרשנים הוא היסוד למנהג שבעת ימי האבלות), לאחר אבל זה, שהתקיים הרחק מארץ מצרים וממנהגיה, נקבר יעקב במערת המכפלה לצד אבותיו. בפסוקיה האחרונים של הפרשה מתואר כיצד גם יוסף בעקבות אביו, השביע את אחיו וצאצאיו, כי בבוא השעה ייקחו עמם את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל.

תיאור קבורתו של יעקב הוא לשיטת רבים מהפרשנים ובעלי ההלכה היסוד לחלק משמעותי מדיני הקבורה והאבלות הנוהגים לפי ההלכה היהודית. הקבורה והאבלות, כמו גם השאיפה להיקבר בקבר ישראל ובארץ ישראל, נטוע עמוק בפסוקיה של הפרשה. המחפש את שורשי המקום המשמעותי שניתן במסורת היהודית לרעיון הקבורה בכלל והקבורה בארץ ישראל ובקברי אבות בפרט ימצא אותם בפרשה שלנו. דווקא משום כך חשוב להכיר שמלבד ערכים אלו, ישנו עניין נוסף הטמון בפרשה, שעוצמתו ותוקפו לא פחותים – הרצון ואף החובה הקדושה למלא את בקשותיו האחרונות של האדם ואת הכרעותיו לפני פרידתו מהחיים.

קבורתו של יעקב בארץ אבותיו היא בראש וראשונה תוצאה של גילוי רצונו העז – הכרעתו כיצד הוא מבקש שינהגו בו אחרי מותו. עוד יותר מאשר הפרשה מבטאת את חשיבותו של מנהג הקבורה, היא מדגישה את החשיבות של אותו "חסד של אמת", בו האדם מקפיד בבקשותיו האחרונות של יקירו המנוח.

השבוע החולף עמד בין השאר בסימן מותה של גיבורה ישראלית – רונה רמון ז"ל. רבות נאמר ונכתב על בחירותיה ההירואיות במהלך חייה, לנוכח האסונות שפקדו אותה את משפחתה. לא פחות מכך נכתב על בקשה שלא להיטמן בקבר אחרי מותה. פרשת "ויחי" העמידה יסוד ובסיס לחשיבותה של הקבורה במסורת היהודית, אך עוד יותר מכך לימדה אותנו שיעור חשוב על החובה לכבד את בקשותיו האחרונות של האדם – ביטוי מובהק לכבודו ולערכיו, גם בשעה בה ייסורי הגוף מכריעים את כוחה ועוצמתה של הנפש.

היו מבין רבני ישראל כאלה שביקשו ליטול מהפרשה את רק את חשיבות מנהג הקבורה, אך דומני שרוב הציבור הישראלי בחר דווקא ליטול ממנה את ההכרה העמוקה בקדושה הטמונה בכיבוד בחירותיו של האדם. כשם שפרשת מותם של יעקב ויוסף זכתה לשם פרשת "ויחי", ההכרעה לכבד את בחירותיו של האדם אחרי מותו היא זו המעניקה מקום לחייו ולדרכו גם אחרי שנפרד מאיתנו.

יהי זכרה ברוך.

שתהיה לכולנו שבת של שלום.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.