פרשת השבוע : "תזריע" ו-"מצורע"

השבת הזו אנו קוראים את שתי הפרשות הצמודות: "תזריע" ו-"מצורע", שברוב השנים נקראות בסמוך ליום הזיכרון וליום העצמאות.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש. במובן הזה, הפרשה הולמת את השבוע שבו אנחנו חוגגים את הלידה המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. לאחר רגע הלידה, עוברות שתי הפרשות לעסוק בנגעי הגוף והבית, ובמרכזם הצרעת. הפרשה השנייה, פרשת מצורע, מקדישה חלק ניכר מפסוקיה לצרעת הבית, המתפשטת באבני הקיר. הפרשה מציגה תיאור מפורט של תהליך הבדיקה ושל הסגר המוטל על הבית. מטרת הסגר היא לבחון האם ניתן לסלק את הנגע מקירות הבית על ידי הסרת אותן הלבנים בהן הוא התפשט. במקומן מובאות אבנים חדשות והבית מטויח. אם שב הנגע ומופיע – דינו של הבית להיהרס. באופן ציורי מאוד מציעה לנו הפרשה להכיר בעובדה שנגעים יכולים להתפשטות בקירות הבית. ההתעלמות מהם אינה מביאה להיעלמותם אלא דווקא להתפשטות הנגע. זיהוי מוקדם והתמודדות עם מה שדורש טיפול מאפשרים להחליף את האבנים הנגועות, מבלי למוטט את הבית כולו. מי שחפץ בהמשך קיומו של הבית – אסור לו להתעלם, אסור לו לטייח.

בשנים האחרונות מתנהל בחברה הישראלית מהלך מכוון המנסה לקעקע את הלגיטימיות של מעשה הביקורת. חושפי הנגעים מוצגים לא אחת כמי שאינם נאמנים לבית או אינם חפצים ביקרו. פרשת מצורע מלמדת אותנו שדווקא אלו היודעים להצביע על האבנים שיש להתקין מחדש, אלו המסרבים לטייח – מבטיחים את עתידו של הבית ומונעים את הריסתו. קריאתן של פרשות תזריע ומצורע יחד בסמוך לחג בו אנחנו מציינים את הקמת הבית הלאומי שלנו – מזכירה לנו את הצורך, בעת ובעונה אחת, לשמוח על נס הלידה של מדינת ישראל, ובו זמן לשקוד תמיד על תיקונו של הבית ועל הטיפול בנגעים שמופיעים בקירותיו.

היה זה כבר ברל כצנלסון, ממבשרי הלידה של מדינת ישראל, שלמד אותנו את השיעור החשוב של "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", בנאום שלו לפני מדריכי עלית הנוער בשנת 1940 אמר: "טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת".

בקיצור – האוהבים והאוהבות האמתיים של הארץ הזו הם אלו היכולים גם לשמוח וגם לבוא במבוכה. אלו היודעים שהכרת הטוב והדאגה הם שתי הפנים של אותו המטבע; המטבע של אהבת הארץ.

שבת שלום.