הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

שבת תקומה: מוכרחים להיות שמח

בשנים שאינן מעוברות נקראת פרשות "תזריע" ו"מצורע" בשבת המקדימה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. שבת זו מכונה בקהילות היהדות הרפורמית "שבת תקומה" (על משקל שבת שובה או תשובה שלפני יום הכיפורים) והיא מוקדשת לימים המורכבים והמרגשים שבין שני ימי הזיכרון ולמסע היהודי והישראלי מחורבן לתקומה.

על פניו, שתי הפרשות, העוסקות בעיקר בנגע הצרעת – זה המתפשט בגוף האדם וזה המתפשט על קירות הבית – אינן משמשות בסיס ורקע מתאימים לתכנים של התקופה הנוכחית בלוח השנה הישראלי, אך עיון יצירתי ודרשני בפסוקים העתיקים הופך אותן דווקא למתאימות ומעוררות מחשבה והשראה.

כאמור, הרוב המכריע של פסוקי שתי הפרשות עוסקים בנגעי הצרעת, בתפקידיו של הכהן לאתר ולאבחן את הנגע ובהליכים שמטרתם להרחיק את הנגע ואת נושאו מן המחנה ולהליכי ההיטהרות והשיבה אל המחנה במקרה של ריפוי והחלמה. שמה של הפרשה השנייה, "מצורע", אכן הולם תוכן זה, אולם שמה של הפרשה הראשונה, "תזריע", מלמד כי היא נפתחת לא בעניין הצרעת אלא בנושא אחר.

ואכן, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים למעמד של לידת תינוק או תינוקת, והקורבן הנדרש מהאם היולדת כחלק מתהליך ההיטהרות מדם הלידה. על פניו עניינם של פסוקים אלו קרוב לדיני הזב והנידה, המופיעים בהמשכו של חומש ויקרא. הצבתם דווקא בסמוך לדיון התורני בנגע הצרעת מזמינים מדרש וקריאה יצירתית.

שלוש קריאות אפשריות

קריאה אפשרית אחת מציעה שהפרשה מציגה בכפיפה אחת את שתי הקצוות של החיים האנושיים – רגע הלידה וראשית החיים והרגע בו נושק האדם למוות ולחדלון. קריאה אפשרית אחרת מתמקדת בתהליך ההיטהרות של חולה הצרעת המתרפא ובשיבתו אל המחנה ומציגה מהלכים אלו כמהלכים של לידה מחודשת. המצורע המתרפא יוצא מן ההסגר המשול לרחם, ובדיוק כמו היולדת הוא גם הוא דרש להביא קורבן מקרב בעלי הכנף ולא רק מן הבהמה.

קריאה שלישית אפשרית בחיבור המפתיע בין דיני הלידה לדיני הצרעת מתמקדת בצורך הגורלי של החולה האנוש ושל סביבתו, אכולי הכאב והפחד, לקבל תזכורת לכך שיש תקווה, ולא פחות חשוב מכך – שלמרות אתגרי המחלה והריפוי, יש ערך וקדושה בחייו.

לפני שהתורה פותחת בתיאור ארוך מאוד ודי מפחיד של נגע הצרעת וכל המתחולל לאחר גילויו, היא מעניקה לנו תזכורת לאותו רגע מכונן ומשמח של ראשית החיים ויצירתם.

רבות מדובר בשנים האחרונות בממד הנפשי והרוחני הנדרש לתהליך הריפוי, לא על חשבון הפעולה הרפואית הישירה, אך כן לצדה. את המעבר החד בין דיני היולדת לדיני הצרעת ניתן לקרוא כתזכורת לארעיות החיים ולסכנה הטמונה להם בכל רגע מחיינו, אבל לא פחות מכך (וחשוב מכך הרבה יותר) גם כתזכורת לכוחם של החיים וליכולתם של הגוף והנפש להתחזק ולהתחדש – גם אם ישנם מקרים רבים בהם יכולת זו אינה מתגלה או אינה מכריעה את הסכנה.

לא שחור ולבן

בשנים הקודמות כתבתי לא אחת שהסמיכות של הקריאה בפרשות "תזריע" ו"מצורע" ליום העצמאות צריכה להזכיר לנו את החשיבות של בדק הבית. איתור מוקדם של צרעת הבית, מלמדת אותנו פרשת "מצורע", היה מאפשר להחליף את האבן הנגועה. הירדמות בשמירה, גרירת רגלים או חוסר רצון להישיר מבט אל הנגע מובילים – כך מלמדים הפסוקים – למצב חסר תקנה ולחורבנו של הבית.

בימים האחרונים אני שומע מפי חברים וקורא לא מעט דברים המציבים סימן שאלה על היכולת לחגוג בלב שלם ומלא את חג העצמאות, לנוכח כל המתרחש סביבנו, ובעיקר בתוכנו. הקריאה השלישית המוצעת כאן לחיבור בין דיני הלידה לדיני הצרעת הוא התשובה לאותם ספקות כנים.  גם בתוך מצבים ורגעים מורכבים וקשים, ראוי להתעקש על ציונם של היסודות הטובים של חיינו, לשמוח בהם ולחגוג אותם. מי שלא עושה כן שוכח שמציאות החיים שלנו אינה משודרת בצבעי שחור ולבן.

מי שמבקש מהזולת לא לעצום עיניו לנוכח המסוכן והמטריד, אסור לו לעצום את עיניו לנוכח הטוב והמעצים. חולה המתכחש למצבו עתיד לפספס את ההזדמנות להירפא. חולה המיואש ממצבו אין לו את הכוח לנצל את אותה ההזדמנות. פרשה אחת היודעת בו בזמן לחגוג את הלידה המרגשת והיודעת להתריע מפני הנגע; אין מתאימה ממנה לשבת תקומה – השבת המבשרת את חג העצמאות.

שבת שלום וחג עצמאות שמח!


השארת תגובה

פרשת ויקרא: גבול של צניעות וזהירות

פרשת ויקרא, הפותחת את החומש השלישי, תיקרא השנה בשבת ראש חודש ניסן, שהיא גם שבת "החדש" – השבת האחרונה מבין ארבע השבתות המיוחדות העוסקות בענייני חג הפורים וההכנות לחג הפסח. ריבוי העניינים והפנים של השבת מביא לקריאה בשלושה ספרי תורה  בבוקר השבת. בראשון נקראת פרשת ויקרא; בשני – הקריאה המיוחדת לראשי חודשים; ובשלישי – הקריאה המיוחדת לשבת "החדש" הלקוחה מפרשת בא בחומש שמות והפותחת במלים:  "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה" (שמות יב א).

עיון בפרשת ויקרא, העוסקת רובה ככולה בדיני הקורבנות, ובקריאה המיוחדת לשבת "החדש" המציגה לראשונה את מצוות הפסח, מעלה קשר מעניין בין דיני הקורבנות במשכן ובמקדש לחג הפסח – האיסור על החמץ. בקריאה לשבת החודש אנו מוצאים את הציווי המוכר:

"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת"

בפרשת ויקרא מפורט הציווי לפיו גם כאשר מובא קורבן מתבואת הדגן – "מנחה" בלשון התורה – יש לוודא כי היא אינה חמץ:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא ב יב)

ציווי זה החוזר על עצמו מספר פעמים בתורה קובע כי אין להקריב חמץ על המזבח, כאשר גם במקרים יוצאי הדופן בהם מובא קורבן חמץ (במסגרת קורבנות התודה וקורבן הביכורים בשבועות), החמץ אינו עולה על המזבח ונאכל על ידי הכוהנים או מביאי הקורבן.

האיסור על העלאת קורבן חמץ על המזבח הוסבר על ידי מפרשים שונים כתזכורת למידת הענווה שנדרשת ממביא הקורבן. החמץ מסמל מלאות ושלמות, ומביא הקורבן נדרש לגשת אל הקודש מתוך התחושה ההפוכה של חוסר שלמות ושל רצון לתקן.

סיפור יציאת מצרים ואכילת המצות על ידי בני ישראל, הופך את המצה לסמל של היציאה לדרך ואת החמץ לסמל של מי שזמנו בידו ומי שאינו נדרש לצאת למסע הארוך. פרשת ויקרא מציעה כי מי שמביא קורבן ראוי שירגיש כמי שנמצא בראשיתו של מסע לשיפור ולתיקון ולא כמי שיכול "לשקוט על שמריו".

השבוע קראתי באתר המאמרים של אוניברסיטת בר אילן על פרשות התורה פרשנות מעניינת של עלי כהן להופעה של דיני המנחות המובאות מן התבואה באמצע הדיון של פרשת ויקרא בקורבנות המובאים מן החי; בין דיני קורבן העולה לדיני קורבנות השלמים. לשיטתו של בעל המאמר, השילוב בין דיני הקורבנות מן החי לדיני הקורבנות מפרי האדמה מחזיר אותנו לאחור לסיפורם של קין והבל – ראשוני מביאי הקורבנות. הבל, רועה הצאן, הביא קורבן מן החי, קין – בכור הבנים והחקלאי הראשון – הביא את הקורבן מפרי אדמתו. שילוב הדינים של קורבנות החי וקורבנות האדמה נועד, כך מציע עלי כהן, להזכיר כי כוונתו של מביא הקורבן היא החשובה ולא סוג הקורבן ומקורו.

ברוח הפרשנות המיוחדת הזו, ראוי לחשוב אם הציווי על אי הבאת קורבן חמץ מן התבואה אל המזבח לא נועד גם להזהיר אותנו לשים גבול לתחושת העוצמה והאדנות המתלווים לקשר העמוק שלנו עם האדמה עליה אנחנו יושבים. האם היה זה רק מקרה שקורבנו של קין הובא מפרי האדמה, ושדווקא הוא שקשר את גורלו אל הקרקע הרים את ידו על אחיו?!? הקשר העמוק אל הקרקע, אל האדמה ואל פירותיה מניב יבול מופלא של ברכות – אבל יכול גם לעוור את עינו של היחיד ועיניו של הציבור.

בעוד שבקורבנות מן החי מצווה התורה לחזר אחרי המובחר, לקורבן הבא מפרי האדמה – מן הדגן – מושם גבול של צניעות וזהירות.

לקראת חג החירות המסמל את תחילת המסע אל עבר הארץ המובטחת ולקראת חג האביב וראשית הקציר המסמל את ההנאה מטובה של הארץ, טוב לזכור את הציווי של פרשת ויקרא שהמנחה המובאת מתבואת הארץ אינה יכולה לבוא אל המזבח כחמץ אלא רק כמצה. המחזיק בארץ והנהנה מטובה צריך לעשות זאת עם מידה גדושה של ענווה וזהירות. תחושה של אדנות, של עוצמה ללא גבולות, ושל "אני ואפסי עוד" עלולה להביא לתוצאות הרות גורל, כפי שמלמד אותנו סיפורו של מקריב הקורבן הראשון מפרי האדמה.

העיסה שתופחת והלחם המוחמץ מרחיבים בהגדרה את גבולם ותופסים את החלל כולו; המצה בצניעותה משאירה מקום גם לאחר. פרשת ויקרא מבקשת להזכיר לנו שבמיוחד בשבתנו בארץ ובגישתנו אל הקודש טוב לנו להיות כמצה ולא כחמץ.


השארת תגובה

פרשות "ויקהל" ו"פקודי": יותר חמוּר מדין בוזגלו

 

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את חומש שמות, נקראות השנה יחד עם פסוקים מפרשת "חקת" המפרטים את מצוות פרה אדומה, וזאת לציונה של שבת "פרה" – השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות סביבות חודש אדר (שבתות שקלים, זכור, פרה והחודש). בשתי פרשות השבוע מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התקנת כליו, הכנת בגדי הכוהנים וחנוכתו באחד לחודש ניסן – בסיומה של השנה הראשונה למסע בני ישראל במדבר.

בפסוקיה של פרשת פרה אדומה, שייקראו כמפטיר לפרשות השבוע, מפורטת המעשה הפולחני המטהר את האדם שנטמא כתוצאה ממגע עם מת או עם שרידיו. קריאתה של המצווה נועדה להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח והעליה לרגל.

"טוב להם ליתן חשבון"

בדיונו בהלכות הצדקה קבע בעל הטורים (רבי יעקב אשר, גרמניה וספרד, 1269-1343) שכעקרון אין לדקדק במעשיהם של גבאי הצדקה ולדרוש מהם דין וחשבון (יורה דעה קנז). עם זאת הלכה למעשה פסק:

"ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

מפרשי הטור ובראשם רבי יואל סירקיס (הב"ח, פולין 1561-1640) הציעו שיש ללמוד את הדבר מן הדין והחשבון שמסר משה על מלאכת המשכן ועל השימוש בתרומות שנאספו לטובתה מבני ישראל, בחלקה הראשון של פרשת "פקודי". כך לדוגמה כתב הב"ח בפירושו לדברי בעל הטורים:

"אולי למדו ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה' ומישראל"

המקור לפירושו של הב"ח בשורה ארוכה של מדרשים ששיבחה את משה על כך שחייב עצמו במסירת דין וחשבון לעם על השימוש בכספי התרומות. אחד מהם שנמצא בכתב יד בגניזה הקהירית גורס:

אמר רבי שמואל בר נחמן מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב); בנביאים: יי' אלהיכם הוא יודע, וישראל הוא ידע (יהושע כב); בכתובים: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג). וממי אתה למד? ממשה. עף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב) בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור

בשנת 1976, סביב פרשת השר ידלין והחשד לשחיתות במעשיו טבע היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, את הכלל "דין ידלין – כדין בוזגלו". מסורת ישראל לא אימצה לחיכה את "מבחן בוזגלו" במובנו המשפטי הצר, אלא קבעה שדין ידלין אינו כדין בוזגלו – אלא חמור ממנו. מי שמבקש להיות פרנס על הציבור חייב בשקיפות, בטוהר מידות ובהימנעות ממראית עין. אלה הם התנאים ההכרחיים למנהיגות ראויה – אלא הם התנאים ההכרחיים לבנייתו של משכן בלב המחנה.

בהסתמך על מעמדו המיוחד של יום א' בניסן, אליו מתייחסות פרשות השבוע (יום חנוכת המשכן), ואליו גם תתייחס שבת החדש שתצוין בשבת הבאה (ראש השנה הקדום של עם ישראל), קבעה מסורת חז"ל ש-א' בניסן הוא ראש השנה למלכים, בעוד שראש השנה למניין השנים הוא א' בתשרי (משנה, מסכת ראש השנה א א). על פניו נראה שקביעתו של ראש שנה מיוחד למלכים נועדה להדר בכבודם ובמעמדם. לעומקם של דברים, ולנוכח מציאות חיינו, ראוי אולי לתרץ את העניין בצורך בחשבון נפש כפול ומכופל מצדם של העומדים בראש הפירמידה ובצורך לדקדק עמם באופן מיוחד.

להקהיל קהילות ולחדש את הרוח הישראלית

השבוע נפגשתי עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, לשיחה על הפעילות של רבנים ורבות רפורמים בקיבוצים ברחבי הארץ. חלק גדול מן השיחה הוקדש לחזון של חידוש החיים הקהילתיים בישראל במרחב הכפרי ובמרחב העירוני – חזון שמשותף לשתי התנועות ולגורמים רבים אחרים בחברה הישראלית. באופן לא מתוכנן התקיים דיון במהלך השבוע בו אנחנו לומדים את פרשת "ויקהל" שמילות הפתיחה שלה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …" (שמות לה א) – שמשו את בעלי המדרש ואת הפרשנים לטובת הדגשת החשיבות של הקהלת קהילות ושל מימוש החיים היהודים במסגרת קהילתית. כך לדוגמה מלמד מדרש תנחומא:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי"

העיסוק ברעיון של הקהלת קהילות דווקא סביב הפרשה העוסקת בהקמתו של המשכן נושא עמו מסר חשוב לאתגרי הרוח והחברה שניצבים בפני החברה הישראלית. תולדותיה של החברה הישראלית משקפים במידה רבה ניסיון לבנות משכן אחד בלבו של המחנה הישראלי.

בעשורים האחרונים מתחוורת העובדה שהמחנה הישראלי מורכב קהילות קהילות, ושהניסיון לייצר משכן אחד אינו פשוט. יש החושבים שיש להתעקש על אותו חזון ותיק, ויש שחושבים שאין כלל מקום למשכן אחד ולמחנה אחד, אלא רק לדבוקה של שבטים וקהילות.

האתגר שניצב בפנינו הוא לעסוק בשתי המלאכות בעת ובעונה אחת, ולהצליח לבנות מחנה אחד שקהילות רבות בו.


תגובה אחת

פרשת משפטים: על אביונים ועל גרים

egypt-1980586_640

רוב פסוקיה של פרשת משפטים מוקדשים להצגת מסכת החוקים הראשונה של התורה. לאחר הצגתן של עשרת הדברות בפרשה הקודמת – פרשת יתרו – מפרטת פרשת משפטים מגוון רחב של מצוות, הנוגעות לכל ענפי המשפט והחיים.

בתוך "ים המצוות והחוקים" של הפרשה (23 מצוות עשה ו-30 מצוות אל תעשה, על פי מניין הרמב"ם), ישנה אחת החוזרת על עצמה פעמיים – איסור אונאת הגר. ראשית בפרק כב':

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, כ)

ולאחר מכן בפרק כג' לקראת סופה של הפרשה:

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ט)

בשתי הפעמים, ובניגוד לרוב המוחלט של המצוות האחרות המנויות בתורה – ניתן טעם להוראה שלא ללחוץ את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים. ייתכן והדבר בא על מנת להדגיש את חשיבותה של המצווה ואת המרכזיות שלה במסכת הערכים והחוקים התורניים. לא פחות מכך – ייתכן והדבר מלמד עד כמה קל לה לחברה להתנער מן החובה הזו להיזהר בכבודו ובזכויותיו של הגר ועד כמה נדרשת התזכורת ההיסטורית והמוסרית.

הדיון ההלכתי במצוות בפרשה הבחין בין שני הפסוקים. האיסור "לא תונה" פורש כאיסור על אונאת דברים – גרימת צער לגר באופן מילולי. האיסור "ולא תחלצנו" פורש כמתייחס להונאה כספית של הגר, הנתפס בצדק כבעל כוח מוחלש בעמידה על זכויותיו. מעבר לדיון ההלכתי, ראויות לתשומת לב המלים המופיעות בפסוק השני – "וידעתם את נפש הגר". אין די בהקפדה על החוק הנפש, אין גם די בתזכורת ההיסטורית.

הנטייה הטבעית שלנו לראות בזר כמישהו שאינו שווה ערך לנו, מחייבת קריאה להזדהות רגשית עמוקה. לא די שנזכור שאבותינו היו גרים במצרים, אלא אנו נדרשים לנסות ולחוש את כאבו ואת פחדיו של הזר המצוי בקרבנו. השורה התחתונה של ההלכה התלמודית קובעת כי התורה התכוונה לגרי צדק בדבריה על אהבת הגר ועל האיסור להונות אותו. עם זאת פשט התורה – והנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – מבהירים שהמדובר באדם זר המסתפח לנחלת ישראל ומתיישב בה מתוך מצוקה.

רש"י פרשן הפשט הגדול, שוודאי הכיר את ההלכה התלמודית, לא היסס להזכיר זאת בפירושו לפסוק הראשון:

"…כל לשון גר – אדם שלא נולד באותה מדיה אלא בא ממדינה אחר לגור שם"

תרומה נוספת של הפסוק השני לשיחה על מעמדם הגרים, קשורה במצווה המופיעה מיד לאחריו – מצות השמיטה:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שם כב י-יא)

מצוות איסור לחיצתו של הגר והמצווה לדאוג לאביוני עמנו, באות זו לצד זו, וכחלק מיחידה אחת של מצוות וחוקים – מיועדים להבטיח את דמותה וחוסנה המוסרי של החברה העברית. לאביוני העם יש לדאוג, ולגרים יש להעניק יחס מגן ורחום, ואין האחד בא על חשבון השני.

מי שטוען זאת שייך ככל הנראה לאלו שאינו דואגים לא לאלו ולא לאלו.

שבת שקלים ותזכורת חשובה

השבת הזו, אנו מציינים גם את שבת שקלים שהיא השבת הראשונה מתוך ארבע השבתות סביב חודש אדר, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים בחג הפורים ובחג הפסח.

בשבת שקלים אנו מזכירים לעצמנו באמצעות קריאת מפטיר מיוחד והפטרה מיוחדת את איסוף מס מחצית השקל בתקופת הבית השני לטובת צרכי המקדש והעיר ירושלים. המס נאסף בחודש אדר, כדי שניתן יהיה להכין את המקדש, את המתקנים הציבוריים בירושלים ואת הדרכים המובילות אליה לקליטת עולי הרגל הבאים בחג הפסח.

במובן זה שבת שקלים מסמלת את תחילת ההכנות לחג האביב והחירות – חג הפסח. כאשר נשב בעוד קצת פחות מחודשים ונכריז סביב שולחן הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ראוי ונזכור את דברי פרשת "משפטים" שאנו לומדים וקוראים השבוע: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אם את חג הפסח הקרוב נחגוג אחרי שממשלת ישראל מימשה את צווי הגירוש למהגרים ולמבקשי מקלט, שחלוקתם החלה השבוע – הרי שלא הצלחנו לעמוד במבחניה של הפרשה בדבר משמעותו של זיכרון העבדות במצרים וזיכרון השחרור מבית העבדים. חד וחלק.


השארת תגובה

שבת פרשת יתרו: המשמעות האקטואלית של "לא תגנוב"

שבת פרשת יתרו – שבת מעמד מתן תורה, שבת עשרת הדברות. חציה הראשון של הפרשה מוקדש למפגש בין יתרו ובין משה ועם ישראל (ולמפגש המחודש של משה עם ציפורה אשתו ושני בניו). חציה השני לתיאור מעמד הר סיני והברית הנכרתת בין אלוהים והעם. מדרש המכילתא לחומש שמות, ובעקבותיו רש"י, הרמב"ן ופרשני מקרא נוספים, מציעים כי סדר הדברים היה הפוך. ראשית ניתנו לוחות הברית והתורה, ואחר כך נפגש יתרו עם העם והשיא למשה את עצותיו בדבר מינוי שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

המדרש והפרשנים פירשו כך, על מנת להסביר מה הם אותם "חוקי האלהים" ו"תורתיו" עליהם דיבר עם יתרו (שמות יח טז), ולהתגבר על הקושי הפרשני – כיצד שפט משה את העם עוד לפני מתן התורה, ומה היו החוקים לפיהם פסק את הדין. זוהי דרכה של הפרשנות המסורתית, הקובע במקומות רבים שאין מוקדם ומאוחר בתורה; אולם פשט הפרשה מלמד כי מערכת המשפט העברית הוקמה עוד לפני מתן תורה.

סדר דברים זה משקף את התפיסה כי לחיים המוסריים ולתפיסת הצדק שני מקורות יניקה – הראשון הוא מסורת ההתגלות, השני הוא המוסר הטבעי וחוש הצדק שטמון כפוטנציאל בלב האדם מטבע בריאתו. במרוצת הדורות היו חכמים ופרשנים שהציעו שהתורה היא המקור הבלעדי להדרכתם של האדם ושל הקהל בדרך הנכונה.

פשט פרשת יתרו – פרשת מעמד מתן תורה – משמיע קול אחר.

טובים השנים מן האחד… והחוט המשולש לא במהירה יינתק (קהלת ד ט ו-יב)

לאחר הפגישה עם משה, צופה יתרו כיצד משה דן לבדו את העם מבוקר ועד ערב:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יחי ג)

יתרו מתפלא על הדבר ומביע דאגתו ליכולתו של משה לעמוד לבדו במשימה:

"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר" מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? … וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם יד, יז-יח)

פשט הפסוקים מלמד כי יתרו דאג לכוחו של משה וליכולתו לעמוד במשימה, וכך גם פירשו רוב בעלי המדרש והפרשנים. לצדם מציעים מדרש המכילתא ורש" קול נוסף ומפתיע:

"וישב משה… ויעמד העם…" – יושב כמלך וכולם עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה (משה) מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר: 'מדוע את יושב לבדך וכל העם נצבים עליך' (פסוק יד) (רש"י לרק יח פסוק יג)

על פי פירוש זה, מצא יתרו פגם בהתנהלותו של משה שבחר להיות דן יחיד והעמיד עצמו להיות כמעין מלך שאין לצדו אדם המתחלק עמו בשררה, בעול הציבור ובכבוד הנגזר מהם. פירוש זה מתכתב עם המשכה של הפרשה בה מתואר כיצד משה מצטווה לרדת מן ההר ולשמוע את קולו של יי המצווה את עשרת הדברות בהיותו חלק מן המחנה ויחד עם העם (שמות יט כה). תיאור זה של הירידה של משה מן ההר, יחד עם ההצעה הפרשנית שמשה נטל לעצמו שלא כדין מעמד יחידי ובלעדי, הוא תזכורת לחשש של המסורת היהודית מפני ריכוז הכוח ומפני המחשבה של המנהיג כי אין עוד מלבדו.

ביקורתו המוצעת של יתרו על משה, שדומה שיש בה רלוונטיות גדולה לימינו ולאופן התנהלותם של בכירי מנהיגינו, מזכירה לנו להיזהר ממנהיגים הרואים עצמם בראש וראשונה נבחרי ציבור ולא משרתי ציבור.

"לא תגנוב" – בגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו ע"א)

במרכזה של הפרשה ניצבים מעמד הר סיני ועשרת הדברות הנמסרות למשה ולעם הניצבים בתחתית ההר. על פניו הציווי השמיני "לא תגנוב" פשוט ואינו דורש הסבר. אולם באופן מפתיע בחרו המסורת ההלכתית וחלק גדול מהפרשנים להוציא את הדיבר מפשט המלים, ולקבוע שעניינו – גניבת הנפש ומכירתו של אדם לעבדות (כמעשה האחים ביוסף) או בלשון ימינו: סחר בבני אדם. המהלך הפרשני התבסס על הכלל "דבר הלמד מעניינו" (אחת משלוש עשרה המידות שנדרשה בהן התורה).

מכיוון שהדיבר "לא תרצח" והדיבר "לא תנאף" עוסקים שניהם בענייני נפשות ולא בענייני רכוש, כך יש להבין גם את הדבר המופיע לאחריהם:

"'לא תגנוב'" – בגונב נפשות הכתוב מדבר" (תלמוד בבלי, סנהדרין פ"ו ע"א)

המסורת ההלכתית פירשה את האיסור החמור של גניבת הנפש כנוגע לאיסור על גניבת נפשו של אדם מישראל, ואת האיסור על גניבת נפשו של אדם שאינו יהודי הם למדו מכללים הלכתיים אחרים – אולם כך או כך, קו פרשני זה מחדד את הרגישות למציאות בה חייו של אדם נהפכים לסחורה, וחירותו נלקחת ממנו בעבור בצע כסף. הרגישות הזו צריכה לעמוד נגד עינינו במסגרת הדיון המתנהל כיום בעניינם של המהגרים ומבקשי המקלט ממדינות אפריקה.

תורת ישראל מזהירה אותנו לא רק מפני נטילת חייו של האדם אלא גם מפני נטילת חירותו, ומפני הפיכתה לדבר הנמדד בכסף.

מדינת ישראל אינה גונבת נפשות ואינה סוחרת בבני אדם, אך החשאיות העוטפת את ההסכמים עם מדינות אפריקאיות האמורות לקלוט אליהן את המגורשים והאדישות כלפי הידיעות ההולכות ומצטברות על לקיחת כופר מיד המגורשים עם הגיעם לאותן המדינות, מחייבת את כולנו להעמיד נגד העיניים את האיסור על גניבת הנפש ואת החובה המוטלת עלינו למנוע אותה.


השארת תגובה

פרשת "בא": היחס לגר כמבחן לחירות אמיתית

פרשת בא – השלישית לפרשות חומש שמות – מביאה אל שיאה את דרמת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ראשיתה בסיפור שלוש המכות האחרונות והכנות העם ליציאה, המשכה בתיאור ליל שחרורם של בני ישראל מבית העבדים ואחריתה במצוות שנועדו להטמיע את זכר היציאה ממצרים בלב כל הדורות – מצוות הפסח, קדושת הבכורים ומצוות התפילין.

היחס לזר – אחד מסימניה של החירות ומסימני השחרור מן הפחד

מאז התחלתי לכתוב דברים קצרים מדי ערב שבת על פרשת השבוע ולפרסמם הקפדתי שלא לחזור על דברים שכבר כתבתי. השבת הזו אני חורג ממנהגי, ופותח את הדברים על פרשת "בא" במלים שפירסמתי בשנה שעברה, וזאת על רקע הקול הציבורי ההולך ומתחזק נגד תוכניתה של הממשלה לגרש בכפייה מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה וסודן למדינות באפריקה. ואלו הדברים:

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את סיפור היציאה לחירות היא חלק מהיציאה עצמה מבית העבדים, ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות על מצוות אהבת הגר – הזר שבא להתגורר יחד עמנו – והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו.

פרשת "בא" מלמדת אותנו שהפעם הראשונה בה הוצג ציווי זה הייתה בימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים. עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט).

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן. כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים יסופר על ידי בני חורין אימתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

על הפער בין רעות וחברות לבין אחריות

ובהמשך לדברים מן השנה שעברה – בין הפסוקים הרבים המתארים את המכות האחרונות והחמורות שהובילו את מצרים אל אסונה, מתחבאים שני פסוקים שניסוחם מפתיע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

עוד בברית בן הבתרים מבטיח אלוהים לאברהם כי צאצאיו יצאו ממצרים לאחר שנים ארוכות של שעבוד עם רכוש גדול. אגדת התלמוד (בבלי, סנהדרין צ"א ע"א) ובעקבותיה רבים מן המפרשים הדגישו כי היה כאן פיצוי זעום על עבודת החינם שעבדו בני ישראל את המצרים; ועדיין – ראוי לשים את הלב לתיאור התורה את יחסי הרעות שבין בני ישראל לבין רעיהם המצריים ואת העובדה כי בני ישראל נשאו חן בעיני המצרים (או לפחות חלקם).

אחד מן הקוראים המפורסמים במקרא – יוסף בן מתתיהו – הבחין בעניין זה והתייחס אליו בספרו "קדמוניות היהודים":

"…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות, ספר שני, יד ו)

יוסף בן מתתיהו וקוראים ומפרשים אחרים במרוצת הדורות עמדו על כך שגם במציאות הקשה של השעבוד היו בין בני ישראל לבין חלק מהמצרים יחסים של רעות ושל ידידות. אותם מצרים ניסו ודאי להפריד בין המישור האישי והאינטימי לבין המתרחש בזירה הציבורית ובמישור הפוליטי של חייהם. הפרדה זו אינה זרה לטבע האנושי והיא חזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של העם שלנו ובקורותיהן של חברות אחרות.

חשבתי על הדברים השבוע הזה, כאשר בדומה למתרחש בבקרים רבים בירכתי בשלום את מנקה הרחובות שטאטא את המדרכות. קל היה לדעת שהוא הגיע "משם", וסביר להניח שמבחינתה של מדינת ישראל גם הוא מועמד לגירוש או לכליאה. רבים מאיתנו אדיבים מאוד כלפי מבקשי המקלט והמהגרים שאנחנו פוגשים. הם מנקים לנו את הרחובות; סוחבים לנו את המצרכים הביתה מן המכולת; אנחנו רואים אותם כאשר אנחנו נופשים בבית מלון או מסייעים לשיפוצניקים שמסיידים לנו את הדירה. רובנו אדיבים ומחייכים; חלק קטן מאתנו קשר עמם קשרי רעות.

גם באותן שכונות הנושאות על גבן את עול ההזנחה של ממשלות ישראל וחוסר הטיפול בתשתיות הרווחה, החינוך והבריאות לנוכח הגעתם של מבקשי המקלט והמהגרים, רובם המוחלט של הישראלים נוהג באדיבות וביחס בסיסי של רעות וכבוד אנושי.

הפסוקים בפרשת "בא", המתארים את יחסי השכנות והרעות בין האדם הישראלי והאדם המצרי במישור האינדיבידואלי, הם תזכורת מעוררת מחשבה כיצד יחסים מסוג זה אינם מונעים יצירת עוול או כישלון מוסרי. לעתים עוד טיפה של רעות ועוד טיפה של חברות אינן יוצרות בהכרח ים של התנהלות מתוקנת כחברה. על מנת שהדבר יקרה, היחיד חייב לראות עצמו מחויב גם למתרחש בזירות הציבוריות של חיינו ולמה שנעשה בשמו.

בסיכומו של יום, למרות לא מעט תופעות מכוערות שאנחנו מכירים, הישראלים הם עם של מכניסי אורחים ומסבירי פנים. פרשת "בא" רומזת לנו שגם חלק לא קטן מהמצרים היו כאלה. רעות וחברות הם בוודאי תנאי הכרחי ליחס אנושי וראוי – אך הם אינם תנאי מספק. ללא אחריות מוסרית ונכונות להשמיע קול הן עלולות להפוך לתירוץ המוכר: "האמת היא, שיש לי דווקא לא מעט חברים…"….


השארת תגובה

פרשת וארא: להרים קול מול השררה

512px-Ezekiel

יחזקאל הנביא. ציור מאת מיכאלאנג'לו

פרשת וארא – השנייה לפרשות חומש שמות – ממשיכה בתיאור מסעם של משה ואהרון אל פרעה, ולא פחות חשוב ומאתגר ממנו – מסעם אל לבם של בני ישראל המשועבדים.

ארבע וחמש לשונות של גאולה

בפסוקיה הראשונים של הפרשה מתוארת הבטחתו של אלוהים לבני ישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה"

פסוקים אלו היו היסוד למדרש הידוע על ארבע לשונות הגאולה, שכנגדם אנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פ"י ה"א): "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" ו-"ולקחתי". עיון בפסוקים מן הפרשה מלמד כי ישנו גם פועל חמישי – "והבאתי", שאינו נכלל במדרש, ומכוון לכניסה לארץ המובטחת.

מכיוון שבמשנה מוזכרת גם דעתו של רבי טרפון שיש לשתות חמש כוסות יין בליל הסדר ולא ארבע, היו שסמכו את מנהגו של רבי טרפון לקיומה של לשון גאולה נוספת, והיו שהציעו שכוסו של אליהו הנביא – הרומזת על גאולה עתידית – מחברת בין מנהגו של רבי טרפון לבין הפועל החמישי העוסק בשיבה אל הארץ המובטחת.

היום, כאשר אנחנו קוראים את פסוקי הפרשה וחוגגים את ליל הסדר בתוך הארץ המובטחת, כדאי אולי לראות במדרש העתיק המפריד את ארבע לשונות הגאולה הראשונות מזו העוסקת בכניסה לארץ, כתזכורת לא לקחת את הישיבה בארץ כמובנת מאליה. אבותינו ואמותינו הציבו את הכוס החמישית כתזכורת לחלום לשוב לארץ; אנחנו צריכים לשתות רק ארבע כוסות של גאולה ולא חמש, כדי להזכיר לעצמנו שהמסע אל הארץ המובטחת אינו מסתיים גם כאשר נכנסים אליה.

מי הוציא את בני ישראל ממצרים?

באותה הרוח ראוי לשים לב גם לפסוקים הבאים אחרי הבטחתו של אלוהים לגאול את העם:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

אלהים מצווה את משה ואת אהרון "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". עוד בטרם ישתכנע פרעה שעליו לשחרר את בני ישראל, צריכים בני ישראל עצמם לשחרר עצמם מן התודעה שהשעבוד והעבדות הם גורלם, ומן המחשבה שאין בכוחם לשנות את המציאות. משה ואהרון נשלחים לא רק אל פרעה אלא גם, ואולי בראש וראשונה, להחיות את רוחו של העם.

בני ישראל, רומזת הפרשה, הם ששלחו עצמם מבית העבדים ולא רק פרעה המשעבד.

השבוע צוין בישראל יום השפה העברית, שנקבע ליום הולדתו של אליעזר בן יהודה, אחד ממחייה החשובים של השפה העברית. ערב שנת ה-70 למדינת ישראל טוב לזכור עד כה המהפכה הציונית היhתה מהפכה תרבותית ורוחנית בתוך העם היהודי ולא רק מהפכה פוליטית ומדינית. בקרב הגדול בין הציונות המדינית של הרצל והציונות הרוחנית של אחד העם, מעניקים את כתר הניצחון לדרכו של הרצל.

בפועל תחיית השפה העברית והתרבות העברית שהתפתחה ב-120 השנים האחרונות, מלמדת ששתי הדרכים יכולות לטעון לכתר יחד. כשם שאין לקבל את ישיבתנו בארץ המובטחת כמובנת מאליה, כך אסור גם לקפוא על השמרים בהמשך פיתוחה וטיפוחה של הרוח – השפה, התרבות, היצירה, האומנות העברית והישראלית.

בין רוח מצרים לרוח העברית

אחד המדרשים היפים והעמוקים על הפסוק " וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המופיע גם הוא בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פ"ג ה"ה), מציע שמשה ואהרון הודיעו לבני ישראל, עוד בשבתם במצרים, על מצוות שחרור העבדים וציוו עליהם שלא ינהגו לעתיד לבוא כמצרים.

חשיבותו של המדרש מתחזקת בקריאתם של פסוקי הפרשה האחרונים המתארים את מכת הברד. לאחר שמשה מודיע לפרעה על המכה הקשה הצפויה מתארת הפרשה את תגובתם של המצרים:

"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט כ-כא)

פשט הפרשה מלמד כי הפסוקים אינם מדברים בעבדים העבריים, אלא בעבדים המצרים שהיו תחת אדנותם של עשירי מצרים – עבדי פרעה. בכך מתגלה טפח ביחסם המשעבד והמתנכר של המצרים בעלי הכוח אל בני עמם העבדים. במובן זה, מזכירה לנו הפרשה כי במקום בו משעבדים את הזר ומקלים בערך חייו ובכבודו, יהיה יחס זה, בסופו של יום, גם נחלתם של מי שאמורים היו להימנות על הקבוצה השלטת.

פרשת וארא מלמדת אותנו שהיחס כלפי העבדים העבריים עליו למדנו בפרשה הקודמת, פרשת שמות, הוא גם היחס שזכו לו העבדים המצריים. תובנה זו מדגישה, כאמור, את חשיבותו של המדרש המציע כי עוד לפני שבני ישראל סיימו את עבדותם, ציווה אותם האלוהים על גנותה של העבדות.

להעניק פתחון פה לנביאים

במוצאי השבת שעברה נאמתי בעצרת הגדולה נגד השחיתות השלטונית. הזכרתי בדברי את סיפורי הקדשתם של משה ושל ירמיהו לנבואה אותם קראנו בבוקר אותה השבת, ואת הצורך הדחוף שלנו להאזין לקול המתריע של נביאי ישראל נגד כל שלטון המאבד את איכותו המוסרית. השבת הזו נקרא בהפטרה את דבריו של הנביא יחזקאל על מצרים ועל בבל. בסיומה של ההפטרה חוזה הנביא הבבלי את שיבת ציון ואומר:

"בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה" (יחזקאל כט כא)

דווקא בימים של גאולה ושל חירות חשוב פתחון הפה של הנביאים המוכיחים והמתריעים בשער. דווקא בימים של חידוש הכוח והריבונות חשוב להבחין בין נביאי שקר העסוקים רק בחנופה לבין אלו היודעים, כמשה ואהרון, להרים קולם מול השררה.