הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.


השארת תגובה

פרשת "כי תבוא": לא מספיק להתרפק על תהילת העבר

פרשת כי "תבוא אל הארץ" עוסקת ברוב פסוקיה בציווי של משה לעם לקיים מעמד של חידוש הברית לאחר חציית הירדן והכניסה לארץ (בהר גריזים ובהר עיבל), ובמערכת של הברכות והקללות הקשות המובטחות לעם בגין שמירת המצוות או לחילופין בגין אי קיומן. במובן זה, פרשת "כי תבוא" פותחת את חלקו השלישי והאחרון של חומש דברים בו מובאים דברי הסיכום, הלקח והפרידה של משה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדיין לסקירת המצוות הפרטניות, שפירנסה את פרשות השבועות האחרונים. בפסוקים אלו עוסקת הפרשה בשתי מצוות: הביכורים ומעשר העני, הניתן אחת לשלוש שנים ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כו יב).

שני היבטים משותפים לשתי המצוות. הראשון – הפרשת חלק מהיבול ונתינתו לזולת (במצוות הביכורים – לכוהני המקדש; במצוות המעשר השני – לעניי ונזקקי הקהילה). השני – ליווי המעשה באמירה המתייחסת לטעמי המצווה ולמשמעותה. אמירות אלו מכונות במסורת חז"ל: וידוי הביכורים ווידוי המעשר. חתימתה של רשימת המצוות הארוכה והמפורטת של חומש דברים (בפרשות הבודדות עד חתימת התורה יימנו עוד מצוות ספורות בלבד) דווקא בשתי המצוות האלה אינה עניין סתמי. שתיהן מתקיימות רק בעת שהעם יושב בארצו; שתיהן קשורות לעמל הכפיים של האדם והעם המוצאים לחם מארצם; שתיהן נוגעות לדמותה, לערכיה ולמוסדותיה של הקהילה הריבונית.

בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד

ההצהרה של החקלאי המביא את פירותיו הראשונים – וידוי הביכורים – צופה פני עבר ומובילה אל ההווה. במספר מצומצם של פסוקים, הפותחים במלים "ארמי אובד אבי", והמוכרים לנו מההגדה של פסח, מתאר החקלאי את קורות העם מהירידה למצרים, דרך שנות השעבוד הארוכות, השחרור הנסי מבית העבדים, והכניסה המיוחלת לארץ. לאחר פסוקים אלו מתאר החקלאי את מעשיו בהווה – הפרשת הביכורים:

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (כו י)

ההצהרה של החקלאי המפריש את המעשר לטובת הלוי, הגר, היתום והאלמנה פותחת ואז צופה פני עתיד:

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי… הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, יג-טו)

החקלאי מתאר ראשית את מעשיו לקיום המצווה ואז מבקש ברכה, הצופה כאמור, את פני העתיד.

הרב י"ד סולביצ'יק, מענקי הרוח של האורתודוכסיה המודרנית במאה הקודמת, הרבה לדבר על "ברית הגורל" של העם היהודי ועל "ברית הייעוד". הראשונה נשענת על העבר המשותף ועל הגורל המשותף שהיה נחלתם של היהודים במרוצת הדורות. הברית השנייה נשענת על השאיפה להעניק משמעות ערכית ורוחנית ותוכן מהותי להיותנו יהודים ולחיינו המשותפים כיהודים. מצוות הביכורים ווידוי הביכורים עומדים כנגד ברית הגורל. מצוות מעשר העני ווידוי המעשר עומדים כנגד ברית הייעוד.

פרשת "כי תבוא" מציעה כי שתיהן חשובות והכרחיות לקיומו של עם בארצו, אך העובדה כי מצוות מעשר העני היא זו שחותמת את רשימת המצוות והיא זו שנושאת עמה את הברכה לעתיד, באה להזהיר אולי כי לא ניתן להסתפק רק בסיפורי העבר המשותפים. מי שרוצה את הברכה, אסור שיתרפק על תהילות העבר. זיכרונו חשוב מאוד ואפילו מקודש, אבל המבחן המרכזי שיקבע אם תשרה הברכה או אם לאו הוא היכולת לדאוג בהווה "ללוי, לגר ליתום ולאלמנה".

הביכורים וחבילות המזון של ראש השנה

בתרבות הישראלית מתקשרת מצוות הביכורים לחג השבועות (מי מאתנו לא זוכר את הטנא וזר האספרגוס הירוק על הראש בשנות הגן), אבל האמת היא שהעיון בפרשה מלמד כי בין השנים קשר רופף בלבד. פרשת "כי תבוא" אינה מזכירה כלל את חג הביכורים, ואינה קושרת את הבאת הפירות הראשונים לכהן דווקא בימי החג.

הדבר מובן ומתבקש. לא כל פירותיה של הארץ מבכירים דווקא באזור חודש סיוון, ויתרה מכך – מה יעשו הכהנים עם שפע יבול המגיע בבת אחת אל המקדש? ומי יסייע בפרנסתם במרוצת השנה כולה? חג הביכורים אליו מתייחסת התורה הוא חג ביכורי הקציר בלבד – המועד בו מונפים מעל המזבח לחמים העשויים מיבול החיטה של השנה החדשה.

בימי הבית השני נוצר קשר רופף בלבד בין מצוות הביכורים של הפרשה לבין חג השבועות, כאשר החכמים קבעו כי יש להביא את הביכורים, איש איש, ועיר ועיר בזמנם (ובזמן הבשלת הייבולים) בין שבועות לבין חנוכה.

את ההבדל הזה בין מצוות הביכורים לבין חג הביכורים ראוי לזכור לקראת עונת החגים המתקרבת. כמדי שנה העיתונים וערוצי הרדיו מוצפים בקריאות לתרומת סלי מזון, כדי שאף משפחה לא תישאר חסרת אמצעים לעריכת חג באופן מכובד. מבצעי ההתרמה חשובים וראוי להיענות להם, אבל בדיוק כמו שמצוות הביכורים לא התייחסה לחג הביכורים לבדו, אלא נועדה לספק תמיכה לכוהנים במשך שבועות ארוכים ובאופן מתמשך, כך המחויבות שלנו כחברה היא לדאוג ל"לוי, לגר, ליתום ולאלמנה" שלנו בכל יום ולא רק ברגעים של חג.

אם נדע לעשות זאת נוכל באמת לומר: "יש לי יום יום חג".

להוריד את הווליום

דבר אחד יש במשותף לכל חלקיה וענייניה של הפרשה – כוחן הגדול של המלים הנאמרות בעל פה והנכתבות. ככתוב, שתי המצוות הפותחות את הפרשה כוללות גם חובה המוטלת על מבצען לומר אמירה ולהצהיר דברים. מעמד חידוש הברית המפורט בהמשכה של הפרשה, כולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות משוחות בסיד, ועל מעמד בו הלווים מקריאים באוזני העם דברי גנאי למפרי המצוות בגלוי ובעיקר בסתר, והעם כולו משיב באמירת אמן.

בחלקה האחרון של הפרשה – רשימה קצרה של ברכות ורשימה ארוכה ומפחידה למדי של קללות. מסורת הקריאה בתורה שהתעצבה במרוצת הדורות, ייחסה כוח רב למלות הברכה והקללה.

עד היום נוהגים ברוב העדות לקרוא את מלות הקללה בלחישה בבית הכנסת, ולא לחלק את הקריאה בהן בין כמה וכמה עולים.

בשנים האחרונות השיח הישראלי הולך ומזדהם. אנחנו מדברים הרבה על כוחן של המלים הנאמרות והנכתבות, אבל משנה לשנה ומאירוע לאירוע – חריפותן והאלימות הבוקעת מהן הולכות וגוברות. גם השבוע הייתה היהדות הרפורמית מושא להתקפה חריפה מצד רב ומנהיג ציבור, שלא הצליח למצוא דרך להשמיע את ביקורתו וכעסו, מבלי לחלל את זכר השואה. אותו רב יקפיד וודאי במהלך השבת על המנהג של קריאת הקללות שבפרשה בלחש.

הלוואי והוא ורבים אחרים אתו ישכילו ללמוד מפרשת השבוע את כוחן הבורא והמחריב של מלים ואת הצורך להוריד לעתים את הווליום גם כשאתה אומר את מה שנראה בעיניך כאמת שאין בלתה.


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת ראה

האזינו: גלעד קריב מדבר על פרשת השבוע ״ראה״ עם גידי גוב ברדיו תל אביב

בחלקה הראשון של פרשת השבוע שלנו – פרשת "ראה" – חותם משה את החלק הראשון של נאומו, בו הוא סוקר את קורות העם במדבר ומשמיע דברי מוסר, לקח ותוכחה. בהמשכה של הפרשה עובר משה להצגתן של המצוות המפורטות, שעל שמה זכה ספר דברים לכינוי: "משנה תורה". בדברי הסיכום של החלק הראשון, בפסוקיה הראשונים של הפרשה, חוזר משה על אחד המוטיבים המרכזיים של ספר דברים כולו: הצבתן של הברכה והקללה זו מול זו. באופן סמלי מוצבת הברכה על ראשו של הר גריזים, והקללה על ראשו של הר עיבל, הניצבים זה מול זה מעל עמק שכם: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא כט). רגע לפני הצגתן של המצוות הקונקרטיות ורגע לפני הכניסה לארץ, מבקש משה להזכיר כי ה-"ברכה" ו-"הקללה" אינם רעיונות מופשטים ונשגבים, אלא בחירה ממשית, בין שני שבילים מתפתלים בהם יכול האדם והעם לצעוד. קצת כמו בשירה של רחל המשוררת, "כנרת": "שם הרי גולן – הושט היד וגע בם", מציעה הפרשה להציב את הברכה והקללה באופן מוחשי נגד העיניים, ולגעת בהן באמצעות המעשים שאנחנו לקוחים על עצמנו לבצע, אלו שאנו בוחרים להימנע מהם.

על מדיחים ומסיתים

במסגרת המצוות המפורטות בפרשה מופיעה מערכת של שלש מצוות העוסקות בסיון להדיח אדם או ציבור לעבודה זרה. הראשונה מתייחסת למצב בו נביא ובעל אותות מנסה לשכנע באמצעות אותותיו ללכת אחרי אלוהים אחרים. המצווה השנייה עוסקת בנסיון הדחה לעבודה זרה בתוך המעגל המשפחתי: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים…" (שם, יג, ז). השלישית, עוסקת בדינה של "עיר הנידחת", עיר שלמה אשר בעצת "בני בליעל" בחרה בעבודת האלילים. עונשם של המדיחים קשה ומר, ובמיוחד בעניינה של "עיר הנידחת": "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (שם, טז-יז).

חומרתם של הדברים הביאה את גדולי החכמים לקבוע כי דין עיר הנידחת מעולם לא יושם, ולהציב תנאים בלתי אפשריים, הלכה למעשה, למימושה של המצווה. בתוספתא למסכת סנהדרין נקבע פורשות: "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוש וקבל שכר" (פרק י"ד א). מה הוא הדרש ומה הוא השכר ? אחת הדרכים להבין ולפרש את שלוש המצוות העוסקות בהדחה, זו הנעשית על ידי נביא ובעל אותות, זו המתבצעת על ידי אדם קרוב וזו המכתימה קהילה שלמה, היא לראות בהן תזכורת ליכולת של אדם אחד או קבוצה קטנה של אנשים לחולל נזק גדול. המסורת היהודית מבקשת מאתנו לא לשכוח את יכולתו של היחיד להביא ברכה גדולה, ובאותה העת לא לזלזל בכוחם של היחיד ושל הקבוצה הקטנה להמיט קללה.

בעיצומו של שבוע, בו העולם התנהל תחת ציוצים והתבטאויות של שני מנהיגים הבטוחים כי הם בעלי אותות ומופתים, ושבוע לאחר שברחובה של עיר שלווה בארצות הברית צעדו בריונים עם דגלי צלב הקרס (וזכו לרוח גבית מסוכנת בשתיקותיו ובהתבטאויותיו המוזרות של אחד משני המנהיגים), יכולות מצוות ההדחה של פרשת "ראה" לשמש כתמרור אזהרה. את דיניהן המעשיים יש להשאיר מאחור, כפי שעשו כבר חז"ל, במידה רבה, אבל את הרעיון ש"לעולם אין חוסן", וכי תמיד רובצת הסכנה של הידרדרות ונפילה לתהום, צריך להמשיך ולדרוש.

לדבר עם אוכל בשר מושבע על טבעונות

במקום לכתוב על העיסוק הנרחב של הפרשה בענייני כשרות ואכילת בשר, אי מזמין אתכם להאזין לשיחה קצרה שלי עם גידי גוב על ענייניה של הפרשה, בתוכניתו ברדיו תל אביב. נראה לי שהוא לא ארח הרבה צמחונים וטבעונים בתכנית הזו.

שבת שלום


השארת תגובה

פרשת "עקב": נקודת האיזון בין החומר לרוח

בפרשת "עקב" ממשיך משה בנאומו, המקדים את סקירת המצוות שתחל בפרשה הבאה – פרשת "ראה". בדומה לשתי הפרשות הראשונות של חומש דברים, גם בפרשה שלנו, השלישית, ממשיך משה לשלב הזכרת האירועים המרכזיים בשנות הנדודים במדבר בצד דברי מוסר, תוכחה ועידוד המופנים אל עבר הדור הצעיר העתיד לרשת את הארץ. האירוע המרכזי אליו מתייחס משה בפרשה שלנו הוא מעשה העגל, שבירת הלוחות, ופיסולם של הלוחות השניים.

מתי לברך על המזון שאכלנו?

למרות שלהבדיל מהפרשות הבאות, פרשת "עקב" אינה מציגה לנו מצוות קונקרטיות, למדה המסורת ההלכתית מן הפרשה מספר מצוות חשובות – הבולטת שבהם היא המצווה לברך ולהודות על המזון שבא לפינו. מצווה זו – לברך את ברכת המזון – למדו החכמים מהפסוק:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י)

מפסוק זה למדו החכמים כי את ברכת המזון יש לומר רק בגין סעודה שניתן לשבוע ממנה (לשיטתם – סעודה שיש בה גם אכילת לחם), וכי הזמן לאומרה הוא לאחר סיום הארוחה וההגעה לשובע. בניגוד למסורת הנוצרית שמיקמה את הברכה המרכזית על המזון לפני הסעודה, בחרה המסורת ההלכתית לומר את דברי התודה על המזון רק לאחר ההנאה ממנו. אותם החכמים קבעו אמנם שגם לפני אכילת המזון יש לברך ברכה קצרה בהתאם לסוג המאכל (ברכות הנהנין), אבל הברכה המרכזית על אכילת המזון, זו שהחכמים מצאו לה עוגן בתורה – היא זו הנאמרת לאחר שהאדם השביע רעבונו.

בחירה זו אינה עניין של מה בכך. היא ודאי איה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה לטעת עמוק באדם את הכרת הטוב ואת הבעת התודה; שהרי מה מתאים יותר למשימה זו מאשר הדרישה שלא להשביע את צרכי הגוף לפני שהבענו את תודתנו והערכתנו ליכולת לעשות כן? אחת הדרכים להבין את הבחירה הזו של המסורת היהודית הוא הדגש על מציאת נקודת האיזון הנכונה והמפרה בין חומר לרוח, ובין הקיום הגופני לזה הרוחני.

פרשת השבוע מדגישה באוזנינו – "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יי' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם ג) – אבל היא לא מטשטשת לרגע כי ה"לחם" הוא תנאי הכרחי. לא ראוי להפוך אותו לבלעדי, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו. אל מול גישות נזיריות וסגפניות שאפיינו קהילות וקהלים שונים בעם היהודי ובדתות האזור בתקופת פעולתם של חז"ל, הציבו חז"ל, ברוחה של התורה, גישה המכירה בצרכיו הפיסיים של האדם ובצורך לספקם בדרך ראויה ומלאה. העובדה כי האדם ראשית אוכל ושבע ורק לאחר מכן מברך, אינה מפחיתה לשיטתם של החכמים את הכרת הטוב, אלא רק הופכת אותה למחוברת יותר לחיים ולמצבו של האדם.

ביטוי נוסף לרעיון הזה ניתן למצוא בקשר העמוק שקשרו מעצבי התפילה היהודית בין ברכת המזון לבין תפילת העמידה – הליבה של חיי התפלה היהודיים. כשם שבחנוכה ובפורים (ובקהילות היהדות הרפורמית גם ביום העצמאות) מוסיפים לתפילת העמידה את ברכת "על הנסים" כך עושים זאת גם בברכת המזון. כשם בימים טובים, בחול המועד ובראשי חודשים מוסיפים בברכת המזון את פסקת "יעלה ויבוא", כך עושים זאת גם בתפילת העמידה.

תפילת העמידה נאמרת גם על ידי היחיד, אולם במניין מוסיפים לה את פרקי "הקדושה". כאשר האדם סועד בחבורה (של שלושה ומעלה) מתווספת לברכת המזון הקדמה מיוחדת – הזימון. קשרי העומק הרעיוניים והטקסטואליים בין תפילת העמידה לבין ברכת המזון אינם דבר טריוויאלי. תפילת העמידה היא רגע השיא של תפילתו של האדם – רגע המעוצב כמעין התנתקות מהמתרחש סביב. האדם עומד ולא זז, מתפלל ולא מפסיק. נדרש למקסימום של כוונה והתרכזות. ברכת המזון לעומת זאת מסמלת את החיבור האולטימטיבי בין החומר לבין הרוח. האדם אוכל ושבע, ובעודו סביב לשולחן מברך את הברכה.

התפילה המסמלת את השאיפה להתנתקות משגרת העולם החומרי והתפילה המסמלת עד כמה נטוע האדם בתוך העולם הזה הופכות להיות שתי פנים של אותו המטבע. ככל הנראה לכך התכוונו הפרשנים שכתבו שללוחות השניים, הנזכרים בפרשה – אלו שמשה פסל במו ידיו ונשא אל פסגת ההר – הייתה עדיפות על פני הלוחות הראשונים שניתנו למשה בשלמותם על ידי אלוהים ואז נשברו – בכך שהיה בהם מעשה של שמיים וארץ, ולא מעשה שמיים בלבד.

ואיך אפשר לחתום שבוע בלי המחשבה הבאה…

בפרשת "עקב" מזכיר משה לא רק את חטא העגל ואת שבירת הלוחות, אלא גם את חטאם של דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, ואת אשר אירע להם:

"וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם"

כששמעתי את הדברים שהושמעו השבוע בגני התערוכה בתל אביב, חשבתי לעצמי שוודאי יש גם בימינו כמה אנשים שהיו שמחים לטפל ב"הפיכה שלטונית" באותה הדרך. אלא שמה לעשות שמנהיגינו הנבחרים אינם בחזקת משה רבנו (לא בכל הנוגע לשיחתם עם אלוהים "פנים אל פנים", ולא בכל הנוגע למידת הענווה בה התברך משה).

המנהיגים האלה יצטרכו להסתפק בתובנות אחרות של פרשת השבוע. הנה אחת די חשובה:

"כִּי יי' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים  י יז-יט)

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת "ואתחנן" ושבת "נחמו": קל להחריב, קשה לשקם ולבנות

שבת פרשת "ואתחנן" היא לעולם גם שבת "נחמו", השבת שבאה לאחר תשעה באב, הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה המובילות אותנו אל ראש השנה. בכל אחת מן השבתות האלה נקראת בבית הכנסת אחת מנבואות הנחמה של ישעיהו השני כהפטרה של השבת. המלים הפותחות את הפטרת השבת הזו – "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) העניקו לשבת את שמה המיוחד. את שבע שבתות הנחמה מקדימות שלוש שבתות הפורענות (תלתא דפורענותא) המחברות בין צום י"ז בתמוז לצום ט' באב. שבע כנגד שלוש – עוד תזכורת לכך שקל להחריב ולהרוס; קשה הרבה יותר לשקם ולבנות.

להביט מזרחה

ממש כשם שיש בתפילות תשעה באב גם גרעינים של נחמה ותקווה (למשל החזרה על הפסוק האחד לפני אחרון במגילת איכה לאחר סיום קריאתה – "…חדש ימנו כקדם" – כדי לסיים בדברי תקווה), כך גם הקריאה לבוקר תשעה באב נלקחה מתוך פרשת "ואתחנן" שמזוהה עם שבת "נחמו". למרות שהמסורת היהודית מרבה להשתמש במעברים חדשים בין קודש לבין חול, ובין זמנים של עצב וזמנים של שמחה, היא טומנת לנו תזכורות שהדברים אינם דיכוטומיים לחלוטין. בתוך מציאות של חורבן יש גם רגעים של שמחה, עוצמה ונחמה, וגם בימים של תקווה גדולה, המציאות אינה וורודה לחלוטין.

העובדה שבבוקר שבת "נחמו" אנחנו למעשה חוזרים על הפסוקים אותם אנחנו קוראים בבוקר תשעה באב, מזכירה לנו שעל מנת שנוכל להתקדם הלאה, חייב להישאר בנו חלק מתודעת האובדן; אולי על מנת שלא נקבל את המצב המשופר כמובן מאליו; אולי כדי שנזכור שהמציאות המתוקנת והמנחמת שלנו היא לא תמיד נחלת כולם. את המסע קדימה אנחנו מנהלים תמיד עם הצצות לאחור.

את הרעיון של "המבט לאחור" אפשר גם להציע כפרשנות יצירתית לפסוקיה הראשונים של הפרשה, בהם משה מתאר באוזני העם כיצד התחנן לפני אלוהים שיאפשר לו להיכנס אל הארץ ויחזור בו מגזרתו:

"וַיִּתְעַבֵּר יי בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג כג)

מדוע אלוהים מצווה על משה להסתכל גם מזרחה, שהרי הארץ המובטחת משתרעת ממערב להר? אולי כדי להזכיר למשה כי גם הדרך שעשו הוא והעם, ולא רק היעד אליו היא מכוונת, נושאת משמעות גדולה. משה מצר שלא ייכנס אל הארץ, אלוהים מבקש ממנו להודות על הדרך אליה.

נשמע ונעשה

פרשת "ואתחנן" מציגה לנו שניים מהטקסטים המכוננים של היהדות: עשרת הדברות (המופיעות בפרשה בשינוים קלים למול נוסחן הראשון בפרשת "יתרו" בספר שמות) ופסוקי שמע ישראל. מסכת תמיד שבמשנה, המשמרת הלכות קדומות של ימי הבית השני, מלמדת שבאותם הימים נכללו גם עשרת הדברות בקריאה היומית שהתגלגלה לימים להיות "קריאת שמע".

פסוקי הדברות הקדימו את שלוש הפרשות שאנו מכירים עד ימינו כפרשותיה של קריאת שמע. הפסוקים מפרשת השבוע, הפרשה השנייה הלקוחה מפרשת השבוע הבא, ואשר מתמקדת בקבלת עול המצוות ובשכר והעונש שבצדן, והפסוקים המתארים את מצוות הציצית, הלקוחים מתוך פרשת "שלח לך" שבספר במדבר. מסורת עתיקה זו נתמכת בממצא ארכאולוגי מרגש של גווילי תפילין בקומראן בהם הופיעו גם עשרת הדברות (בניגוד למנהג שהתקבע בתקופת המשנה להטמין בתפילין רק את פרשות התורה המזכירות את המצווה).

באותם ימים, כאשר בבית המקדש ומחוצה לו נאמר מדי הפסוק מתוך קריאת שמע – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ו) – התייחסו המלים אל עשרת הדברים / עשר הדברות שנקראו קודם לכן. בתקופת המשנה הושמטו ככל הנראה עשרת הדברים מקריאת שמע (כפי הנראה על מנת להתבדל מחוגים יהודים ויהודים-נוצרים אחרים). כך נותרנו עם קריאת שמע המלווה אותנו עד היום – קריאה הפותחת בציווי לשמוע ולדבר, כתשתית הקיום היהודי. ניסיון עמוק להאזין, להקשיב ולשמוע למה שיש לאלוהים, לבריאה, לדורות הקודמים, לניסיון החיים שלנו, לזולת לומר לנו.

והאחריות שלנו להמשיך לספר, להגיד, לדבר הלאה לדורות שבאים אחרינו.

הוצאתן של עשרת הדברות מהקריאה היומית, הפכה את הפרשה הראשונה של שמע להצהרה כללית של "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם, ה) מבלי שהדברים נקשרים למערכת ספציפית של מצוות וחוקים. את החלל ממלאות כאמור הפרשה השנייה והפרשה השלישית, המדברות על המצוות ועל קיומן.

מטבע הדברים, פרשת "ואתחנן" נקראת תמיד בסמוך מאד ל-ט' באב, היום במרכזו ניצב המושג "שנאת חינם", ול-ט"ו באב – חג האהבה העברי. ט' באב מזכיר לנו ששנאת חינם באה לידי ביטוי לא רק ברגשות אלא גם במעשים. קריאת שמע הפותחת באהבה אבל מסתיימת במעשים, מזכירה לנו שזה גם המבחן של אהבת חינם. לא די בדיבורים על אהבת חינם באספות עם או בפאנלים טלוויזיוניים בתשעה באב. המבחן בסופו של יום הוא מבחן המעשים.

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

אחד המוטיבים החוזרים המרכזיים בפרשת "ואתחנן" הוא חובת ההורה להנחיל לילדו את סיפורו של העם, את מצוותיה של התורה ואת הצפייה היסודית לעשות "הישר והטוב בעיני יי'" (דברים ו יח). הפרשה חוזרת פעמים רבות על השורש ל.מ.ד, ומבטאת את הרעיון של חובת החינוך גם בפסוקי הפרשה הראשונה של קריאת שמע – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – וגם בפסוקים המצווים להעביר הלאה את סיפור יציאת המצרים. פסוקים אלו שולבו  במדרש ארבעת הבנים שאנו קוראים בליל הסדר.

לכל אורכה מציעה הפרשה כי המבחן המרכזי ליחיד, לקהילה ולעם הוא מבחן החינוך ומה או מנחילים לילדינו. חשבתי על הדברים סביב פרשת הפוסט של יאיר נתניהו, והשפה בה נוסחו. זה לא עניין של ימין ושמאל, ולא ענין של מאבק פוליטי, אלא בראש וראשונה כישלון חינוכי מביש, שמבאיש את השפה העברית, את הזירה הציבורית, ובעצם את החיים שלנו כאן. המדרש שם את הפסוק מפרשת השבוע – "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" – בפיו של הבן החכם. השבוע הזה נאלצנו כולנו, הורים וילדים בישראל, לפגוש בהגיגו של בן שחכמת דרך הארץ והצניעות ממנו והלאה.

בעיתוני סוף השבוע כותבים כל בכירי הפרשנים שדיירי רחוב בלפור 1 לא צריכים לישון טוב בלילה בגלל החקירות. לדעתי הם לא צריכים לישון טוב בעיקר מסיבה אחרת.


השארת תגובה

פרשת קורח: אין חסינות מן השחיתות

לבנות עולם ולהחריב עולם בכוחו של היחיד

כמעט לכל אורכה עוסקת פרשת קורח בפרשת התלונה והמרי של מאתים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" כלפי מנהיגותם של משה ואהרון, ובראשם קורח בן יצהר – בן משפחתם של אהרון ומשה, ועמו – דותן, אבירם ואון, אנשי שבט ראובן. למרות שהפרשה מבהירה בפסוקיה הראשונים כי התלונה הקשה והמתריסה הוצגה על ידי חבורה נכבדת ורחבת היקף של מנהיגים, קרויה הפרשה על שמו של קורח.

פעם אחר פעם מתייחסת התורה אל קורח, כמחולל המהלך, ואל שותפיו כנספחים בלבד – "  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ…" (במדבר טז ה), "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן…" (שם יא). כך נהגה גם המסורת הדרשנית והפרשנית שקבע את הביטוי "מחלוקת קורח וכל עדתו".

דרך אחת להבין את התמקדותה של הפרשה בדמותו של קורח ואת צמצום חלקם של יתר "הנועדים על יי ואהרון", היא הרצון להדגיש את יכולתו של היחיד, ובמיוחד זה הנושא במעמד של מנהיות והובלה, לבנות עולמות ולהחריב עולמות במעשיהם. הדיון על חלקם של המנהיגים בעיצוב ההיסטוריה, ועד כמה המנהיג הוא תבנית נוף תקופתו או להיפך, הוא דיון ארוך, מוכר ובלתי מוכרע.

פרשת "שלח לך" שנקראה בשבוע הקודם הדגישה את כוחה של הקבוצה ושל העדה. כל אחד מעשרת הנשיאים המרגלים שנכשלו בשליחותם נזכר בשמו. עם זאת היחס אליהם הוא כעדה וכקבוצה (עד כדי כך שמפרשתם למדו החכמים את הגדרתו של מניין כעשרה מתאספים לתפילה). הפרשה שלנו מבקשת להדגיש דווקא את מקומו של המנהיג היחיד, של בעל הכוח הבודד. המסורת היהודית המכירה בחשיבותה ובכוחה של הקבוצה ומעניקה לה קיום ממשי בזכות עצמה ולא רק בזכות פרטיה (ולדוגמה כאמור – המניין הדרוש לחלקים מרכזיים בתפילה), אינה עושה זאת על חשבון ההכרה בכוחו הדרמטי של היחיד. פעמים רבות היא מדגישה את כוחו של היחיד לטובה. בפרשת קורח היא מזכירה לנו גם את כוחו להרוס ולהצית אש.

ניקיון הכפיים

גם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לה מתארות רגעים של משבר מנהיגות ושל קרע בתוך שדרת ההובלה של העם. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן, אבירם ואון למול משה ואהרון; בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת זקני העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה. על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (שם טו)

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא)

בנאומו האחרון כמנהיג העם בוחר שמואל שלא לעסוק בשורת הישגיו כמנהיג האומה וכמורה דרך, שהייתה מן הסתם ארוכה ומרשימה. העניין בו הוא בוחר להתמקד הוא ניקיון כפיו כמנהיג וכשופט. על כך גאוותו, וזוהי המורשת שהוא מבקש להשאיר אחריו. כמשה, שאינו פורש את רשימת מעשיו ההירואיים, אלא מדבר על יושרו, כך גם שמואל. תהילתו היא שלא לקח שוחד, שלא ניסה לרצות ושלא עשק.

פרשת השבוע וההפטרה מציעות כי ניקיון הכפיים הוא אכן אינו תנאי מספיק למנהיגות ראויה, אבל הוא בוודאי תנאי הכרחי.

מה שאינו עובר בירושה

הדגשתו של שמואל את ניקיון כפיו יכולה להיות מובנת גם על רקע שחיתותם של בניו, המתוארת כמה פרקים קודם לסיפור המלכתו של שאול:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א ח א)

לנוכח השחתת הדרך של הבנים השופטים, נדרש האב להגן על ניקיון כפיו. החיבור שעשו החכמים בין משה לשמואל בקביעת נאומו כהפטרה לפרשת קורח, קשור בין השאר לעובדה שהם שני המנהיגים הבולטים של עם ישראל שלא העמידו שושלת של הנהגה.

על בניו של משה, גרשם ואלעזר, אנו יודעים כמעט מאומה. בניו של שמואל, כאמור, מתוארים כסוטים מדרכו וכמי שמודחים, הלכה למעשה, על ידי זקני העם. אל מול מנהיגותם הגדולה של שני האבות ניצבת חולשתו של דור הבנים. ניתן לקרוא סיפורים אלו כתזכורת למחיר שמשלמים מנהיגים, לא אחת, במתרחש במשפחתם. ניתן לקרוא את הסיפורים כתזכורת לכך שאין חסינות מן השחיתות, ובמקום בו אנשים זוכים למעמד וגדולה רק בשל היותם "בנים של", במקום הזה נפתח פתח לקלקול.