מחבר: 3points Team

כמו כלים שלובים" – מחשבות על חובתו של מנהיג לצאת אל מחוך למחנה ולהימצא בתוכו בעת ובעונה אחת, על מגילת אסתר ועל פרשת השבוע – כי תשא.

הפרשנות המסורתית למגילת אסתר מציעה שרגע המפנה בעלילה היה אותו הלילה בו נדדה שנתו של המלך אחשוורוש ואשר בו נזכר המלך בטובה אשר עשה עמו מרדכי היהודי. אפשרות נוספת, שנדמה ויש בה רובד עמוק יותר, היא לאתר את רגע המפנה במעמד בו מעביר מרדכי לאסתר את המסר כי נדרשים ממנה אומץ לב ומנהיגות ואשר בו משיבה אסתר למרדכי כי בתמורה הוא נדרש לכנס את כל היהודים נמצאים בשושן לשלושה ימים של צום ותפילה. ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.

המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "

ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.

המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד יז) – משקפות את היפוך התפקידים בין מרדכי ואסתר, כאשר מרגע זה ואילך היא נוטלת את ההובלה לידיה. מהפך מנהיגותי זה מתרחש בד בבד עם בקשתה של אסתר לכנס את היהודים ולהקהילם. בכך, מדגיש הפרק הרביעי של המגילה את השילוב הנדרש בין מנהיגות מובילה לבין התייצבות, התגייסות והתקהלות של המחנה.

מבחינתה של אסתר, כניסתה לעמדת המנהיגות מחייבת במקביל גם את כינוסו של העם. הנהגה ראויה זקוקה לציבור הוכן להתכנס ולהתחלק גם הוא בנטל. ציבור, במיוחד ברגעי משבר ומצוק, זקוק למנהיגות אמיצה המוכנה ללכת לפני המחנה.

הקשר ההדוק בין מנהיג וציבור ומערכת "הכלים השלובים" המתקיימת בינהם עולה גם מתוך פסוקיה של פרשת כי תשא, הנקראת השנה בצמידות לחג הפורים; הפרשה שבמרכזה סיפור עגל הזהב ושבירתם של הלוחות הראשונים. בקריאה הראשונית של הסיפור ניצבים משה והעם משני עבריו של המתרס. אולי כך ביקש משה לנתח את הסיטואציה בראשיתה. קריאה מעמיקה יותר תגלה עד כמה הקשר בין העם הדורש את הקמת העגל ובין משה עמוק, וזאת מעבר למעורבותו של אהרון, אחיו של משה ושותפו בהנהגה ביצירת העגל. כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:

"

כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז)

מקומו של משה הוא עם העם. באופן לא מובן מאליו אלהים מזכיר למשה כי זה הוא עמו. המלים "אשר העלית ארץ מצרים", דומים באופן מפליא את אשר אמרו בני ישראל על העגל רגע קודם לכן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". האם אלהים מבקש לאותת כאן דיבר מה למשה? האם הוא מבקש להזכירו שהיעדרותו המתמשכת מן המחנה היא אשר הביאה את העם לבקש את אלוהי המסיכה?

לאחר שמשה יורד מן ההר נמשך המתח בינו לבין העם במלוא העוצמה. משה נמכנס את שבטו – שבט לוי – וטובח באלפים העובדים את העגל. לאחר מכן הוא שורף אותו באש, טוחן את שרידיו וזורה אותם במים מהם נדרשים בני ישראל לשתות. לאחר שרשרת מעשי הענישה והתוכחה, מתארת הפרשה כיצד משה לוקח ביוזמתו אוהל ונוטע אותו מחוץ למחנה, אך בטווח הראיה של יושביו. זה הוא "אוהל מועד" עליו מכריז משה:

"וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם לג ז).

משה מבין כי שיחתו עם אלהים אינה יכולה להיעשות תוך הפנית גב מלאה למתרחש במחנה. השיחה עם אלהים היא אמנם שיחה אינטימית, כמתואר בפרשה: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…" (שם יא), אך היא נעשית במקום בו העם יכול לצפות במשה נכנס אל האוהל ויוצא ממנו. כפי שנדרש ממנו, משה כמנהיגו של העם, יוצא אל מחוץ למחנה, אך בניגוד לעלייתו הראשונה להר אין היא נעשית מתוך ניתוק מוחלט.

זה אולי גם עניינם של הלוחות השניים, אותם נדרש משה לפסל למרגלות ההר. ייתכן וניתן לראות בדרישה הזו רמז לביקורת אלוהית על משה בגין שבירתם החפוזה של הלוחות הראשונים. אפשרות אחרת היא לראות בפיסולם של הלוחות בתוך המחנה כתזכורת לחובתו של המנהיג להעפל לפסגה, תוך תזכורת מתמדת מאין בא ולאן הוא צריך לחזור.

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.

השבוע החולף עמד במידה רבה בסימנם של הדגלים. כביש מספר אחד עוטר בדגלי ישראל וארצות הברית, וכך כל עמודי התאורה בחוצות ירושלים. למחרת יומו השני של הביקור הנשיאותי, נשטפו רחובות ירושלים בדגלי הצועדים במצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל שנה, חשוב היה לצועדים לעבור עם דגליהם גם בסמטאות הרובע המוסלמי ובשכונות הערביות המקיפות את החומה. בעבורם כנראה הדרך להוכיח את ריבונותה של ישראל בעיר עוברת דרך נשיאת הדגל ולא דרך ההתחשבות ברגשות חלק מתושביה.

צדיק באמונתו יחיה; צדיק בדגליו יצעד. טוב עשה בג"ץ כשלא מנע את המצעד. המאבק הערכי על משמעותה של הריבונות הישראלית צריך להיות מוכרע בסמטאות ולא במסדרונות בית המשפט.

מחנה אחד – הרבה דגלים

גם פרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", עומדת בסימנם של הדגלים כאשר חלק מפסוקיה של הפרשה מוקדש לתיאור אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע הארוך. במרכז המחנה – המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו. מסביבם ארבעה מחנות, הניצבים בארבע רוחות השמיים, ובכל אחד מהם שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לתתי מחנות ולשבטים.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן, אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על מרכז משותף.

אין לי קושי עם מצעדי דגלים; יש לי קושי עם מצעדים שאין בהם מגוון של דגלים וקולות. מי שחושב שריקודים עם דגלי הלאום בלב הרובע המוסלמי מחזקים את מרכזיותה של ירושלים בלב המחנה, קרא לטעמי באופן שגוי את המציאות הישראלית. ריקודי המעגל האלה פועלים על ירושלים ככוח צנטריפוגלי. הם מרחיקים אותה ממרכז המחנה אל שוליו.

"שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה" – כך כתב נח רוזנבלום בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. 120 שנים אחרי הקונגרס, אנחנו צריכים לשאת לירושלים דגלים של מחנות רבים ומגוונים. מי שמבקש לשאת ברחובותיה רק דגל אחד, פיספס לטעמי את הצעתה של פרשת במדבר.

הדגל שיש לנו, הדגל שעדיין צריך לרקום

דוד וולפסון, שותפו הגדול של הרצל ויורשו, תיאר בזכרונותיו כך את לידתו של דגל התנועה הציונית שהפך לדגלה של מדינת ישראל:

"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי"

"דגלו של וולפסון" דחק את הצעתו של הרצל עצמו לדגל התנועה והאומה. כך כתב הרצל בספרו: "מדינת היהודים":

"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה"

דגלו של וולפסון ביקש לנצור את תודעת העבר והמסורת שעליה נשען המהלך הציוני. דגלו של הרצל ביקש להציע קריאת כיוון לכינונה של חברה הנשענת על עמל כפיים ועל הוגנות חברתית וערבות הדדית. מי שמבין את המהלך הציוני רק ככזה המבקש להגשים את שאיפת העבר לריבונות, ולא גם כמהלך לאומי לכינונה של חברה צודקת וראויה, מקפל חלק מדגליה החשובים של המהפכה הציונית.

הדברים ראויים למחשבה במיוחד בימים המובילים לחג השבועות. הרב סולבייצ'יק טבע את המונחים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". חג הפסח מסמל את "ברית הגורל" של עם ישראל. חג השבועות – את "ברית הייעוד".

בעבורי פסוקיה המופלאים של מגילת רות שייקראו בבוקר החג, מזכירים ש"ברית הייעוד" שלנו חייבת לכלול את כבודו של האדם העובד, את כבודו של האדם שידו אינה משגת כדי מחייתו וגם את כבודו של הזר הבא לנחלתנו. הדורות הקודמים העניקו לנו את דגלו של וולפסון. הדור שלנו צריך לרקום גם את דגלו של הרצל.

עם כל הכבוד ליובל החמישים לשחרורה של העיר העתיקה בירושלים, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לבצע כדי שבאמת נוכל לרקוד עם כל הדגלים המתבקשים והראויים.

שבת שלום וחודש טוב.

רגע אחרי ט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל, אנחנו חוזרים למסע במדבר; והשבת הזו בפרשת "יתרו" מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. אז הנה כמה מחשבות על הפרשה:

חלוקת התורה ל-54 פרשות משקפת את המנהג הבבלי של סיום קריאת התורה אחת לשנה. בא"י נהגו לקרוא את התורה במחזור של שלוש וחצי שנים וחילקו את התורה על כן למעט יותר מ-170 סדרות. הבחירה לכנות את הפרשה של קבלת התורה ועשרת הדברות על שמו של יתרו כהן מדין וחותן משה – אינה מובנת מאליה. המדרשים ממהרים כמובן לספר על כך שיתרו חזר לארצו וגייר את בני ביתו. פשט הפסוקים במקרא ממש אינו תומך בכך. הפרשה שעוסקת בברית המיוחדת שבין עם ישראל ואלוהים קרויה דווקא על שמו של כהן עם אחר. אולי חכמינו, מחלקי התורה לפרשותיה, ביקשו לאותת מסר לכל אלו שמאמינים שהברית המיוחדת הזו וסיפורו הייחודי של העם היהודי מצדיקים חוסר סבלנות, זלזול, ביטול וגסות כלפי אמונתם של אחרים.

בראשיתה של הפרשה – המפגש בין משה, יתרו ומשפחתו של המנהיג. עוד לפני קבלת התורה ומעמד הר סיני, מדריך יתרו את משה בדרך הראויה וההגיונית להנהגת העם ולהטמעת משפט צדק: מינוי שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים שישפטו את העם. התורה אינה מדברת על משטר דמוקרטי בדרך שאנו מבינים אותו היום, אבל בהדרכתו של יתרו טמונים הרעיונות של ביזור הכוח והסמכויות, הקמת מערכת משפט, ונשיאה משותפת בנטל ההנהגה.

רק לאחר הקמתה של אותה מערכת משפט והנהגה קדומה מגיע תורו של מעמד הר סיני.

במובן מסוים פרשת יתרו היא הפרומו המוקדם ביותר לרעיון של "יהודית ודמוקרטית – דמוקרטית ויהודית". נקודת המפגש בין התבונה, האחריות והריבונית האנושית לבין המסורת העתיקה המבקשת להצביע על ערכי צדק על זמניים. בין הקריטריונים שמציע יתרו לבחירת השופטים והמנהיגים: "אנשי אמת ושנאי בצע". אחרי עוד שבוע של פרשות וחשיפות, בין השאר בקרב אוכפי החוק, מתברר שיש לנו עוד דרך לא קצרה לארץ המובטחת.

ולבסוף – פרשת השבוע מעניקה לנו גם את פסוקי הפתיחה של הקידוש בצהרי השבת. בערב שבת פותחים את הקידוש בפסוקי יום השבת בסיפור הבריאה בבראשית. בצהרים מקדימים לברכת היין והפת את פסוקי הדבר הרביעי העוסק במצוות השבת. בפרשה שלנו מוצגת השבת כזכר לבריאת העולם. בפעם השנייה בה מופיעים עשרת הדברות בתורה, במסגרת נאום הפרידה של משה (פרשת ואתחנן שבספר דברים), מוצגת השבת כזכר לשעבוד במצרים וליציאה מבית העבדים. לכן אין להתפלא על התוספת שמוסיף משה לדבר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". שלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים זיכרון העבדות טרי ומוחשי וגם לקחיה.

ארבעים שנים לאחר מכן, למול דור שלא טעם טעמה של עבדות, ערב הכניסה לארץ, מוצא משה לנכון להזכיר שהעבר העברי-יהודי נושא עמו לא רק זכויות אלא גם חובות, ושהנחלתו של הלקח הזה לא יכולה להיות מובנת מאליה. אצלנו בבית אנחנו מקדשים לסירוגין. שבת אחת עם פסוקי פרשת השבוע שלנו; שבת לאחריה – עם פסוקי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…"

שבת שלום, גלעד