הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: להעניק לשגרה משמעות ועומק

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.


השארת תגובה

פרשת "במדבר": לרקוד עם הדגלים הראויים

דגל שבעת הכוכבים כפי שצוייר על ידי הרצל עצמו. מקור: ויקיפדיה

השבוע החולף עמד במידה רבה בסימנם של הדגלים. כביש מספר אחד עוטר בדגלי ישראל וארצות הברית, וכך כל עמודי התאורה בחוצות ירושלים. למחרת יומו השני של הביקור הנשיאותי, נשטפו רחובות ירושלים בדגלי הצועדים במצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל שנה, חשוב היה לצועדים לעבור עם דגליהם גם בסמטאות הרובע המוסלמי ובשכונות הערביות המקיפות את החומה. בעבורם כנראה הדרך להוכיח את ריבונותה של ישראל בעיר עוברת דרך נשיאת הדגל ולא דרך ההתחשבות ברגשות חלק מתושביה.

צדיק באמונתו יחיה; צדיק בדגליו יצעד. טוב עשה בג"ץ כשלא מנע את המצעד. המאבק הערכי על משמעותה של הריבונות הישראלית צריך להיות מוכרע בסמטאות ולא במסדרונות בית המשפט.

מחנה אחד – הרבה דגלים

גם פרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", עומדת בסימנם של הדגלים כאשר חלק מפסוקיה של הפרשה מוקדש לתיאור אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע הארוך. במרכז המחנה – המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו. מסביבם ארבעה מחנות, הניצבים בארבע רוחות השמיים, ובכל אחד מהם שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לתתי מחנות ולשבטים.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן, אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על מרכז משותף.

אין לי קושי עם מצעדי דגלים; יש לי קושי עם מצעדים שאין בהם מגוון של דגלים וקולות. מי שחושב שריקודים עם דגלי הלאום בלב הרובע המוסלמי מחזקים את מרכזיותה של ירושלים בלב המחנה, קרא לטעמי באופן שגוי את המציאות הישראלית. ריקודי המעגל האלה פועלים על ירושלים ככוח צנטריפוגלי. הם מרחיקים אותה ממרכז המחנה אל שוליו.

"שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה" – כך כתב נח רוזנבלום בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. 120 שנים אחרי הקונגרס, אנחנו צריכים לשאת לירושלים דגלים של מחנות רבים ומגוונים. מי שמבקש לשאת ברחובותיה רק דגל אחד, פיספס לטעמי את הצעתה של פרשת במדבר.

הדגל שיש לנו, הדגל שעדיין צריך לרקום

דוד וולפסון, שותפו הגדול של הרצל ויורשו, תיאר בזכרונותיו כך את לידתו של דגל התנועה הציונית שהפך לדגלה של מדינת ישראל:

"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי"

"דגלו של וולפסון" דחק את הצעתו של הרצל עצמו לדגל התנועה והאומה. כך כתב הרצל בספרו: "מדינת היהודים":

"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה"

דגלו של וולפסון ביקש לנצור את תודעת העבר והמסורת שעליה נשען המהלך הציוני. דגלו של הרצל ביקש להציע קריאת כיוון לכינונה של חברה הנשענת על עמל כפיים ועל הוגנות חברתית וערבות הדדית. מי שמבין את המהלך הציוני רק ככזה המבקש להגשים את שאיפת העבר לריבונות, ולא גם כמהלך לאומי לכינונה של חברה צודקת וראויה, מקפל חלק מדגליה החשובים של המהפכה הציונית.

הדברים ראויים למחשבה במיוחד בימים המובילים לחג השבועות. הרב סולבייצ'יק טבע את המונחים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". חג הפסח מסמל את "ברית הגורל" של עם ישראל. חג השבועות – את "ברית הייעוד".

בעבורי פסוקיה המופלאים של מגילת רות שייקראו בבוקר החג, מזכירים ש"ברית הייעוד" שלנו חייבת לכלול את כבודו של האדם העובד, את כבודו של האדם שידו אינה משגת כדי מחייתו וגם את כבודו של הזר הבא לנחלתנו. הדורות הקודמים העניקו לנו את דגלו של וולפסון. הדור שלנו צריך לרקום גם את דגלו של הרצל.

עם כל הכבוד ליובל החמישים לשחרורה של העיר העתיקה בירושלים, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לבצע כדי שבאמת נוכל לרקוד עם כל הדגלים המתבקשים והראויים.

שבת שלום וחודש טוב.


פרשת "יתרו": על תבונה, אחריות וריבונות אנושית

"The Ten Commandments (Bible Card)" מאת the Providence Lithograph Company – http://thebiblerevival.com/clipart/1907/ex20-1.jpg. מתפרסם לפי רישיון נחלת הכלל דרך ויקישיתוף – http://commons.wikimedia.org/wiki/File:The_Ten_Commandments_(Bible_Card).jpg#mediaviewer/File:The_Ten_Commandments_(Bible_Card).jpg

רגע אחרי ט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל, אנחנו חוזרים למסע במדבר; והשבת הזו בפרשת "יתרו" מעמד מתן תורה למרגלות הר סיני. אז הנה כמה מחשבות על הפרשה:

חלוקת התורה ל-54 פרשות משקפת את המנהג הבבלי של סיום קריאת התורה אחת לשנה. בא"י נהגו לקרוא את התורה במחזור של שלוש וחצי שנים וחילקו את התורה על כן למעט יותר מ-170 סדרות. הבחירה לכנות את הפרשה של קבלת התורה ועשרת הדברות על שמו של יתרו כהן מדין וחותן משה – אינה מובנת מאליה. המדרשים ממהרים כמובן לספר על כך שיתרו חזר לארצו וגייר את בני ביתו. פשט הפסוקים במקרא ממש אינו תומך בכך. הפרשה שעוסקת בברית המיוחדת שבין עם ישראל ואלוהים קרויה דווקא על שמו של כהן עם אחר. אולי חכמינו, מחלקי התורה לפרשותיה, ביקשו לאותת מסר לכל אלו שמאמינים שהברית המיוחדת הזו וסיפורו הייחודי של העם היהודי מצדיקים חוסר סבלנות, זלזול, ביטול וגסות כלפי אמונתם של אחרים.

בראשיתה של הפרשה – המפגש בין משה, יתרו ומשפחתו של המנהיג. עוד לפני קבלת התורה ומעמד הר סיני, מדריך יתרו את משה בדרך הראויה וההגיונית להנהגת העם ולהטמעת משפט צדק: מינוי שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים שישפטו את העם. התורה אינה מדברת על משטר דמוקרטי בדרך שאנו מבינים אותו היום, אבל בהדרכתו של יתרו טמונים הרעיונות של ביזור הכוח והסמכויות, הקמת מערכת משפט, ונשיאה משותפת בנטל ההנהגה.

רק לאחר הקמתה של אותה מערכת משפט והנהגה קדומה מגיע תורו של מעמד הר סיני.

במובן מסוים פרשת יתרו היא הפרומו המוקדם ביותר לרעיון של "יהודית ודמוקרטית – דמוקרטית ויהודית". נקודת המפגש בין התבונה, האחריות והריבונית האנושית לבין המסורת העתיקה המבקשת להצביע על ערכי צדק על זמניים. בין הקריטריונים שמציע יתרו לבחירת השופטים והמנהיגים: "אנשי אמת ושנאי בצע". אחרי עוד שבוע של פרשות וחשיפות, בין השאר בקרב אוכפי החוק, מתברר שיש לנו עוד דרך לא קצרה לארץ המובטחת.

ולבסוף – פרשת השבוע מעניקה לנו גם את פסוקי הפתיחה של הקידוש בצהרי השבת. בערב שבת פותחים את הקידוש בפסוקי יום השבת בסיפור הבריאה בבראשית. בצהרים מקדימים לברכת היין והפת את פסוקי הדבר הרביעי העוסק במצוות השבת. בפרשה שלנו מוצגת השבת כזכר לבריאת העולם. בפעם השנייה בה מופיעים עשרת הדברות בתורה, במסגרת נאום הפרידה של משה (פרשת ואתחנן שבספר דברים), מוצגת השבת כזכר לשעבוד במצרים וליציאה מבית העבדים. לכן אין להתפלא על התוספת שמוסיף משה לדבר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". שלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים זיכרון העבדות טרי ומוחשי וגם לקחיה.

ארבעים שנים לאחר מכן, למול דור שלא טעם טעמה של עבדות, ערב הכניסה לארץ, מוצא משה לנכון להזכיר שהעבר העברי-יהודי נושא עמו לא רק זכויות אלא גם חובות, ושהנחלתו של הלקח הזה לא יכולה להיות מובנת מאליה. אצלנו בבית אנחנו מקדשים לסירוגין. שבת אחת עם פסוקי פרשת השבוע שלנו; שבת לאחריה – עם פסוקי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…"

שבת שלום, גלעד