שבוע עמוס אירועים מגיע אל קצו. את פניו קיבלתי בעצרת הזיכרון בכיכר רבין; במהלכו קיימנו כנס גדול בכנסת תחת הכותרת "הגיעה עת שיוויון". יחד עם קרוב לשלושים חברות וחברי כנסת ומאות משתתפים השמענו את הדרישה להכרה מלאה של מדינת ישראל ביהדות הרפורמית וביהדות הקונסרבטיבית; באותו יום חגגנו את הסמכתם של ארבע רבות ורב חדשים – בוגרי בית המדרש לרבנות של התנועה שלנו. חמישה רבנים רפורמיים ישראלים חדשים – מנהיגות ומנהיגים מעוררי השראה. באותו יום – יום רביעי האחרון – חגגו גם יהודי ביתא ישראל, את חג הסיגד – חגה העתיק של יהדות אתיופיה, המצוין חמישים ימים לאחר יום הכיפורים.
שרשרת האירועים האלה עלתה במחשבתי בעת שקראתי את פסוקיה של פרשת "תולדות" המתמקדת בסיפור המשפחתי של יצחק ורבקה ובסיפורה של היריבות ההולכת ומתפתחת בין עשו, הבן הבכור, ליעקב – הצעיר. בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים במרוצת הדורות עמלו קשה על מנת "להשחיר" את פניו של עשיו, ולהצדיק בכך את הנבואה שנתנה לרבקה שהצעיר יעלה על הבכור, את אהבתה היתרה ליעקב, ואת מעשיה שנועדו לסכל את כוונתו של יצחק להעניק את ברכתו לעשיו.
העיון בפסוקי הפרשה מגלה, כי בניגוד אליהם, התורה עצמה אינה מייחסת לעשו תכונות רעות, מלבד רצונו לנקום ביעקב על גניבת הבכורה. בהמשך החומש, בפרשת "וישלח", אנו גם למדים שעשיו ניחם על מעשה ההונאה ונסוג מכוונותיו הרעות כלפי האח, שביקש להקדימו מרגע הלידה. תיאורה המאוזן יותר של התורה את עשיו, והבלטת מעשה המרמה של רבקה ויעקב (המצטרף במידה רבה למעשה של קניית הבכורה תמורת נזיד העדשים) מחייב חשיבה עמוקה יותר מדוע בסופו של דבר הופקד המשך דרכה של המשפחה-האומה בידיו של יעקב, ומה היה יתרונו המובהק של הצעיר על פני הבכור.
לא מעשה שטות
אחת התשובות לשאלה זו היא ההבדל העמוק ביכולתם של שני האחים להתמודד עם אכזבות, עם דחפים שאינם מתממשים ועם הדרך שהם נדרשים לעבור על מנת להגשים את רצונם. עשיו, על פי תיאוריה של הפרשה, הוא איש ה-"כאן והעכשיו". הוא איש משימה מובהק – איש ביצוע ומעשה, אך הדבר מקשה עליו להרחיק ראות ולתכנן לטווח ארוך. בלשון ימינו, הוא מתקשה בדחיית סיפוקים ומבקש מענה מהיר לצרכיו.
כיצחק אביו, גם עשיו הוא איש שדה, אולם בעוד יצחק היה חקלאי הזורע את האדמה ונדרש לסבלנות רבה כדי למצוא בה "מאה שערים" של תבואה, עשיו הוא צייד. הצלחתו או כישלונו מתבררים תוך רגע.
מכירת הבכורה לא הייתה מעשה של שטות. בבחירה בין מחשבה על העתיד הרחוק והלא וודאי לבין השבעת הרעב הממשי – עשיו, איש המעשה, בוחר לתת מענה מעשי למה שמציק לו באותו הרגע. מכאן גם נובעת תגובתו המיידית למעשה ההונאה, הרצון לנקום באחיו וליטול את נפשו.
יעקב אינו זוכה לחסינות בפרשה. מראשיתה ועד סופה הוא מתואר באופן לא מחמיא. עם זאת, כבר בפרשה הזו נרמזת יכולתו להמתין בסבלנות, לתכנן לטווח ארוך, להגיב לא רק מהבטן אלא גם מהראש, ובעיקר – לא לאבד תקווה. תכונות אלו נרמזות בפרשה הראשונה בה הוא מופיע, והן תגענה למלוא הבשלתן בפרשה הבאה.
עשיו מגיב על מעשה המרמה ברצון להרוג את אחיו. יעקב המגלה את מעשה התרמית שביצע בו לבן, כאשר העניק לו את לאה במקום את רחל, אינו נוקם – אלא ממשיך לעבוד שבע שנים נוספות בעבור האחות הצעירה.
עקב בצד אגודל
התורה מספרת לנו כי יעקב זכה לשמו מכיון שאחז בעקב אחיו בעת הלידה, כאילו מבקש להקדימו. המעקב אחרי דמותו המתפתחת בפרשת הבאות מלמדת כי ראוי לקרוא לו יעקב, גם משום שהוא מאמין בהתקדמות עקב בצד אגודל. התכונה הזו היא המעניקה לו את היכולת לשאת על השכם את מטענה הכבד של המשימה ולהמשיך את הדרך של סבו ושל אביו.
כל האירועים שהזכרתי בפתח הדברים שייכים למחנות ולמעגלים ישראלים שבקלות רבה היו יכולים לומר כעשו "עייף אנכי". מחנה השלום הישראלי, קהילת יוצאי אתיופיה, ומחנה היהדות הרפורמית בישראל נדרשים פעם אחר פעם לראות כיצד משאלותיהם אינה מתגשמות, וכיצד הדברים הנראים בעיננו כראויים וכמתבקשים אינם זוכים למענה. פרשת "תולדות" מפצירה בנו להיות כיעקב ולא כעשיו; להבין שהדרך ארוכה, מתמשכת ומאתגרת – אך מי שדבק בה ומוכן להבין שלעתים ההתקדמות היא עקב בצד אגודל – סופו שיזכה לברכה.
שבת שלום ומבורך!
