לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.

The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", הנקראות יחד בשבת הזו, חותמות את חומש "שמות". בפסוקי הסיום של החומש מתואר כיצד חנך משה את המשכן ביומו הראשון של חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאת בני ישראל מבית העבדים.

לרוב אורכו של ספר שמות מתוארים בני ישראל כסבילים וכחסרי יוזמה. הפעם היחידה בה עשו מעשה הולידה את עגל הזהב. פרשות ויקהל ופקודי מאזנות את התמונה ומציגות את בניינו של המשכן כמעשה של התגייסות המונים וכמפעל לאומי. ספר שמות נפתח בתיאור ערי המסכנות שבני ישראל בנו בכפייה בעבור המצרים ומסתיים בבניין המשכן. בפרשותיו הראשונות נאלץ משה לדרבן את העם ולדחוף אותו קדימה. בפרשת ויקהל הוא עוצר בעד העם מלהמשיך לתרום ולהתגייס למלאכת המשכן.

סיפור היציאה ממצרים והנדודים במדבר הוא בעיקרו רצף של כישלונות וטעויות של דור העבדים היוצא לחירות. פרשות השבוע שלנו מעניקות לדור הזה רגע של חסד ותהילה.

על כוחו של היחיד וכוחה של הקבוצה

אחד העניינים הצדים את העין בחלקה הראשון של פרשת "ויקהל" הוא המעבר התכוף מלשון רבים ללשון יחיד ולהפך בתיאור ההתגייסות לבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ … וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה … וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם … כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה … הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיי " (שמות לה כא – כט)

עניין זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים הבאים בפרשה, המציגים את בצלאל בן אורי ואת עוזרו אהליאב בן אחיסמך כמובילי המפעל וכבעלי החוכמה, התבונה והדעת הנדרשים למלאכה – אך באותה העת מדגישים כי הם היו חלק מקבוצה גדולה של אמנים ובעלי מלאכה שניחנו באותן התכונות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב … עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… (שם לה ל – לו ב)

מעשה המשכן נשען על הירתמות כללית וגורפת של העם אבל גם על מעשיהם של יחידים. כוחה של הקבוצה לא טשטש את תפקידו של היחיד ואת תרומתו הסגולית; על אותו המשקל, מנהיגותם ותפקידם המרכזי של יחידים כדוגמת משה, בצלאל ואהליאב לא האפילה על התגייסותו של הציבור כולו. לרבות ריבוי הפרטים הטכניים של מלאכת המשכן וכליו, פרשות השבוע מצליחות להעביר את המסר בדבר דמותה של הקהילה הראויה. זו היודעת לפעול כקהל ובה בעת דואגת שלא יפקד מקומו של אף אדם.

רבים מהמפרשים שאלו מדוע נדרשה התורה להציג את התוכנית לבניית המשכן בפרשות "תרומה" ו"תצווה" ולשוב ולפרט בפרוטרוט את מעשה הקמתן בפרשות שלנו. התשובה טמונה אולי בכך ששתי הפרשות הראשונות מתמקדות במשה ובשיחתו עם אלוהים על אודות המשכן, ושתי הפרשות שלנו מזכירות ששנה אחרי היציאה מצרים מימושן של התוכניות והוצאתן מהכוח אל הפועל כבר דורשות יותר מאשר כוחו של אלוהים ומנהיגותו של משה, אלא את התגייסותו של העם ושל יחידיו.

מאות שנים אחרי ינסח הלל הזקן את הרעיון במילותיו הגדולות והפשוטות: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?".

על חירות ואחריות

השנה הזו אנחנו חותמים את חומש שמות בשבת האחרונה של חודש אדר, המכונה בשם "שבת החודש". בדומה לשבתות: "שקלים", "זכור" ו"פרה אדומה", גם בשבת הזו תצטרפנה לפרשות השבוע קריאה נוספת בתורה והפטרה מיוחדת. הקריאה תילקח מפרשת "בא" ועניינה ההכרזה על חודש ניסן כראש החודשים ומצוות הפסח. ההפטרה תקרא מתוך נבואתו של יחזקאל, החוזה בהיותו בגלות בבבל, את חידוש עבודת הקורבנות בחג הפסח וביתר המועדים ואת הכנת המקדש בראשית חודש ניסן לקראת החג המתקרב ובא.

שבת ה"חודש" היא למעשה השבת האחרונה של השנה המקראית. זו אשר מתחילה בניסן ומסתיימת באדר. בניגוד לשנה המתחילה בתשרי (שאומצה בסוף ימי הבית השני ובתקופת המשנה) השנה המקראית מקפלת בתוכה שחזור של המסע היהודי. ראשיתה ביציאה מבית העבדים וסיומה בגלות ובפיזור היהודים בין המדינות כמתואר במגילת אסתר.

בין פסח לפורים עוברת השנה המקראית מחג החירות לחג המסמל את עומק הישיבה בגולה, וחוזר חלילה. גם הקריאות המיוחדות של השבת מעבירות אותנו מבשורת השחרור מבית העבדים והיציאה למסע אל עבר הארץ המובטחת לחזון הנבואי של השיבה לאותה הארץ, לאחר שנשמטה מבין ידינו. רגע לפני חג החירות העתיק וחג החירות החדשה שבא לאחריו (יום העצמאות), מזכירים לנו חודש אדר המסתיים ושבת החודש לבל נראה את החירות הזו כמובנת מאליו.

מי שמבקש להבטיח אותה, חייב להזכיר לעצמו שהיא יכולה גם לחמוק מידיו.

כשקראתי את הפסוקים בפרשת "פקודי" המדברים על התקנת החושן ואבניו חשבתי על שירם של יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית "פרזות" הפותח באבני החושן הישראליות. רגע לפני חודש החירות והקמת המשכן הם אומרים את הדברים טוב ממני בהרבה:

***

מרחוק אפשר לראות

את אחלמה ואת כדכוד

אורות מנצנצים בחושך

והגבר באפוד

השמיע את מילות הקוד

הגענו אל אבני החושן

בין הים והנהר

הר ועמק וּמדבר

ארץ רחבת ידיים

חמוצי זיעה ודם

מן הקרב שטרם תם

המתים חייכו עדיין

אז אמרנו הודיה

על הנס שפה היה

הרודפים הפכו פנים לברוח

כחולמים היינו אז

עד לְבוא שלל חש בז

לעמוס כתפיים במלקוח

בין בזים לבוזזים

שם נפלו הנועזים

גם בארזים נפלה שלהבת

זה מקרה וזו שיטה

יד רוחצת אחותה

מנגבת באותה מגבת

אני מצדיע לדגל

ולכל חברי למסע

הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו

מה ששום עם לא עשה

כנענים ויבוסים

מלפנינו בנסים

עזובת שדה ובית

במורד נעשקים

נסו בני הענקים

עד פליטים שם נעלמו מעין

אז בנינו את עוולות

והלכנו בִּגדולות

וגם גֶזל עיר ואם – מחורבותיה

שוב בנויה לתלפיות

כבשנים קדמוניות

בין שפלות לעמק אין שומע

איך פורחת הקריה

שמה קראנו אפליה

שם נישאת מראש הרי קיפוח

נידויים וחרמות

במישור דעות קדומות

שם בנינו את נזרע לרוח

אני מצדיע…

שבת שלום וחודש טוב.

בין הסיפורים הגדולים של פרשת "וירא": השמדתן של סדום ועמורה, גירוש הגר והעקידה, מופיע סיפור הירידה של אברהם לארץ פלישתים. בדיוק כפי שתואר בפרשה הקודמת, גם הפעם מבקש אברהם משרה לומר שהיא אחותו מתוך חשש לחייו והיא נלקחת אל חצר המלך.

הפרשה מתארת כיצד נגלה אלוהים למלך פלישתים ומתריע בפניו מפני החטא:

"ויָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא… בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם: גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת"

מאוחר יותר כאשר יעמת אבימלך את אברהם עם דבריו, יתרץ זאת האב הראשון במלים:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"

אברהם חושד באבימלך ואנשיו כי אין בהם יראת אלוהים; אך אבימלך, כך מסתבר, מצוי בדרגת נבואה וזוכה להתגלות האל, ממש כפי שזכה לה אברהם. פעמים רבות כל כך מרשים לעצמם אנשים לנהל את פנקסיו של אלוהים. הפרשה שמביאה לשיא את מערכת היחסים ואת הברית בין אברהם לאלוהים היא גם הפרשה שמזכירה לצאצאיו של אברהם, שיראת אלוהים אינה עניין של בלעדיות ומונופול.

הברית הראשונה עם יושבי הארץ

אבימלך, מלך גרר, ממשיך לשחק תפקיד בפרשה. לאחר לידתו של צחק ולאחר הסיפור הקשה של גירוש הגר וישמעאל, כורתים אברהם ואבימלך ברית בעיר באר שבע – ברית אשר אמורה להמשך לדורות:

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ"

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה שביקרו את אברהם על אודות הברית שכרת עם יושבי הארץ (ולדוגמה – הרשב"ם שראה במעשה העקידה מעין ביטוי לכעסו של אלוהים על הברית). פשט הפרשה אינו רומז על כל כלל. להיפך, לאחר כריתת הברית מתארת הפרשה כיצד נטע אברהם עץ אשל בבאר שבע – הנטיעה העברית הראשונה בארץ; וכיצד הקים מזבח בו קרא ל-יי' בשם: "אל עולם".

בפרשה הקודמת קראנו כיצד נפרד אברהם מלוט לשלום וחילק את הארץ בין שניהם. הפרשה הזו אנו קוראים על כריתת הברית. ספר יהושע מספר את סיפור ההתנחלות בארץ בדרך של מלחמה. ספר בראשית מספר על התנחלותו של אבי האומה בארץ בדרך של פשרה וברית.

אגב, לאור אירועי השבוע הזה בכנסת ישראל ובזירה הציבורית כדאי גם להזכיר כיצד התורה מלמדת אותנו שאברהם הוכיח את אבימלך טרם כריתת הברית על גזילת הבארות שחפר:

"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"

גזל אינו ראוי להיות אחת מדרכי הקנין של עם ישראל בארצו.

שבת פרשת "ניצבים" – השבת אחרונה של שנת תשע"ו – האחרונה לשבע שבתות הנחמה – שבת שעומדת בסימן הפרידה המרשימה מהנשיא פרס. הרמב"ן בפירושיו של פסוקי הפרשה קבע שכל עניינה בדברים לעתיד לבוא.

בערוב ימיו, ובפרשות האחרונות של התורה, נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. את הפסוק – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – פירשו המדרש והפרשנים המסורתיים לכיוון העתיד. בני הדורות הבאים הם שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואימותיהם בעת כריתת הברית. באותה הנשימה ניתן לפרש את הפסוק גם כצופה פני עבר, כ"מזמין" את הדורות הקודמים לנו להמשיך ולהיות עמנו במפעלינו.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך זיכרונותינו ואלו טמונים בתוך התקוות לעתיד.

לברוא עולמות בדיבור

מסורות קדומות המשוקעות בתלמוד ובמדרש, קובעות את ראש השנה כיום בריאתו של העולם או יום בריאתו של האדם. באחת משלוש הברכות המרכזיות של תפילת ראש השנה, ברכת הזכרונות, אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון".

אחד מקווי המתאר הייחודיים של סיפור הבריאה המקראי, בהשוואה לסיפורי הבריאה של תרבויות דתיות קדומות, הוא מקומם של הדיבור והאמירה.

"ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור". העולם נברא במילותיו של האל, שנתרגמו למציאות. אחד מפסוקיה היפים של הפרשה הוא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". משה מדרבן את העם שלא לחשוב כי לעתיד לבוא יש להביא את דברי התורה מרחוק, מן השמיים או מעבר לים, וכי אין צורך בדמויות "גדולות מהחיים" על מנת להותיר את דברי התורה נגישים וקרובים.

לא פחות חשוב מכך הוא גם מזכיר את כוחם של הפה והלב; המילה הנאמרת והמחשבה. "בפיך ובלבבך לעשותו" – לא אחת אנחנו נוהגים להבחין בין אנשי מעשה לאנשי דיבורים. בנאומו האחרון מזכיר משה שמילים ומחשבות בוראות עולמות, ושכוחם של הלב והפה לעשות מעשים, לא קטן מכוחה של היד.

לא בשמיים היא

דבריו אלו של משה, על דברי התורה הנמצאים קרוב אלינו, העמידו לנו את אחד מסיפורי החכמים הידועים והחשובים שבתלמוד, שהפכו לקו מנחה של ההלכה וגם של רבים מאפיקי המחשבה היהודית החדשה. במסכת בבא מציעא בתלוד הבבלי (דף נד) ובא סיפור המחלוקת בן רבי אלעזר בן הורקנוס, משמר המסורת הקדומה, לבין החכמים בענייני טומאה וטוהרה של "תנורו של עכנאי".

רבי אליעזר מביא אותות ומופתים נסיים על להוכיח את עמדתו אך החכמים דוחים אותם. בצר לו מבקש רבי אליעזר התערבות אלוהית ואכן בת קול יוצאת מן השמים ומכריזה שהלכה כרבי אליעזר. בתגובה מתייצב רבי יהושע על רגליו ומכריז במילותיה של הפרשה: "לא בשמיים היא".

משעה שניתנה התורה, היא נמצאת קרובה לבני האדם. הם המכריעים במחלוקותיה. בהמשכה של הסוגיה מתואר כיצד באותה שעה אמר הקב"ה: "נצחוני בני – נצחוני בני".

סיומה של הסוגיה מתאר כיצד צערו הגדול וכוחו הגדול של רבי אליעזר הובילו למותו של הנשיא באותם ימים רבן גמליאל. על השתלשלות הדברים האלה אומר התלוד כי כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (גרימת צער ועלבון). ההכרעה במחלוקת הופקעה מידי שמיים.

אותות ומופתים, ואפילו בת קול, אינם ראיה והוכחה בוויכוח המתנהל בכח מחשבתם של החכמים. באותה הנשימה – דווקא העברת הסמכות והכוח לפסוק ולהכריע הוא אשר מטיל את האחריות לניהולו בדרך הגונה ואנושית.

על הנסתר והגלוי

אחד הפסוקים הסותמים של הפרשה הוא"הַנִּסְתָּרֹת לַיי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

רוב הפרשנים הבינו פסוק זה כמתייחס לעניין חטאי האדם. חלקם נסתרים וידועים רק לאל. חלקם גלויים וידועים לכל צופה. ברוח הפרשנות שהעניקו חז"ל למלים: "לא בשמיים היא" בסיפור "תנורו של עכנאי", ניתן אולי לפרש את הפסוק גם כדרישה להכיר שמבחנם הגדול של התורה והמסורת הדתית הוא לא בחקר הנסתר אלא בעיצובם והתוויתם של החיים הגלויים.

אחד ממאפייניה של החוויה האנושית הוא העיסוק בנסתר והניסיון לגלות את אשר נעלם מעיננו.

חלק גדול מהאנרגיה הדתית הושקעה בעניין הזה במרוצת הדורות וגם בדורות אחרונים. לא מעט שרלטנות רוחנית צומחת על הקרקע הזו של כמיהת האדם לגלות את הצפון מעיניו. הצורך האנושי הזה לא ייעלם כנראה, אבל לפני כל מערכת רוחנית ודתית ניצבת ההכרעה מה מרכז הכובד שלה: הנסתרות או הגלויות, החיים בעולם הזה על כל מורכבותם או הרצון להתנתק מהם.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

"זכור את אשר עשה לך עמלק" על קיר בית הכנסת התוניסאי בעכו. מקור ויקיפדיה, מאת Geagea 

פרשת "כי תצא" ממשיכה את "מרוץ המצוות" של חומש דברים. אם הפרשה הקודמת, "פרשת שופטים", עמדה בסימן דיני הציבור והשלטון, מחזירה אותנו פרשת "כי תצא" ברוב מצוותיה אל הזירה האישית, וליתר דיוק המשפחתית. רבות ממצוותיה של הפרשה עוסקות בדיני המשפחה הקדומים. חלקן הגדול משקף את תפיסת העולם פטריארכלית של התורה, שאינה יכולה להתקבל על דעת מי שמאמין בשיוויון מגדרי לעומקו. אחרות מעניקות ביטוי קדום לתפיסות עולם, תחושות וערכים המתאימים גם לחיי המשפחה בימינו, ובראשם התחושה שלמושגים של צדק והוגנות חייבת להיות דריסת רגל גם בזירה הזו.

בצד דיני המשפחה, עוסקת הפרשה גם בעניינים רבים הנוהגים להתנהלותו הראויה של האדם בשגרת חייו ובמלאכתו: דיני כלאים, איסור לבישת בגדי שעטנז, איסור לקיחת הציפור על אפרוחיה או הביצים עליהן היא דוגרת (מצוות "שילוח הקן") ועוד עניינים רבים, המזכירים כי התורה מבקשת מהאדם להתהלך במודעות רוחנית ואתית בכל מעשיו ולא רק ברגעי קדושה ופולחן.

על זכות הקניין וסייגיה

אחת מזכויות היסוד של האדם שזכו להגנה ברורה ונחרצת ברבות ממערכות המשפט העתיקות היתה זכות הקניין – זכותו הבלעדית של האדם על רכושו. מאות רבות של שנים לפני שזכויות הנחשבות כיום למלכות זכויות האדם – הזכות לשוויון, הזכות לביטוי, הזכות לפרטיות, הובאו על בימת השיח הפוליטי והמשפטי – זכתה הזכות לקניין להכרה ולהגנה. תיאוריות ביקורתיות תצענה כי בניגוד למחשבה המקובלת, שיח הזכויות נוצר כמהלך של בעלי הכוח, ולא של המדוכאים תחתיו.

בעלי הכוח הם על פי רוב בעלי הרכוש והממון, ומכאן הבכורה שנתנה להגנה על אותו הקניין.

גם התורה מעניקה הגנות רבות לזכות הקניין. מלבד הציווי המפורש של "לא תגנוב", הולכת התורה אף צעד נוסף בעשרת הדברות ומקימה סייג לעניין זה בדמות הציווי: "לא תחמוד". יחד עם זאת, בפרשת "כי תצא" נכללת מצווה המציעה על פניו ניסיון למתן את הזכות במהלך שאין לו ביטוי בחוק המודרני. הכוונה היא למצווה העוסקת ברשות הניתנת לאדם לאכול מן התבואה ומן היבול של רעהו:

"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג כה-כו)

על פניו מצווה זו מתירה לאדם הרעב להיכנס אל שדה רעהו ולאכול מן התבואה. התורה אוסרת עליו לתת את היבול בכליו ולאסוף אותו בדרך של מלאכה ואיסוף מקצועי (הנפת החרמש על התבואה), אולם עצם הכניסה לשדה או למטע ואכילה צנועה להשבעת הרעב באותו הרגע אינה נחשבת כפגיעה בקניין המוגן.

חז"ל פירשו את המצווה באופן אחר. במסכת בבא מציעא בתלמוד (דף פז ע"ב) נקבע מפורש כי המצווה עוסקת בפועל או בשכיר וכך גם נפסק להלכה. על פי פרשנות זו התורה מדברת במצב בו בעל השדה או המטע שכר את העובד. במהלך עבודתו מותר לעובד לאכול מן התבואה, משל מדובר בחלק מתנאי החוזה, אך נאסר עליו לגזול מקניינו של המעביד על ידי איסוף היבול לכליו.

פרשנות זו של חז"ל למצווה היא כמובן לגיטימית והיא הולמת במידה רבה את הדין הקיים גם בחוק המודרני. עם זאת הקריאה בפשט הדברים בתורה מציעה שאין לפרשנות זו אחיזה בטקסט עצמו ועל פניו אין כאן התייחסות מיוחדת לעבודתו של הפועל או השכיר בשדה של מעבידו. שפת התורה ברורה ופשוטה:

"כי תבא בכרם רעך… כי תבא בקמת רעך…"

בהמשכה של הפרשה ישנה התייחסות ישירה לחובה לשלם לשכיר את שכרו היומי:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ…" (שם כד יד-טו)

מכאן שכאשר התורה מבקשת לעסוק בענייני השכיר היא מבטאת זאת ישירות.

הבנה פשוטה זו של המצווה מציעה לנו ראייה רעננה ולא שגרתית על זכות הקניין ומציעה לנו לחשוב האם לא ראוי ליצור בחיינו איים קטנים של שיתוף שבהם מותר לאדם ליהנות מקניין רעהו, כל עוד הדבר נעשה בדרך צנועה, מתונה וקשורה בצורך ישיר ולא מסחרי. בעולם של שיתופי מידע ותוכן מחד וצבירת קנייני עתק מנגד, שאלת גבולותיה של זכות הקניין אקטואלית מתמיד. הצעתה של התורה להבחין בין סוגים שונים של שימוש האדם בקניין רעהו, מעניינת ויכולה לעורר השראה.

בין שתי קריאות "הזכור"

פרשת השבוע נחתמת במצוות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוקים אלו נקראים פעמים בשנה. האחת – בעת קריאתה של פרשת "כי תצא". השנייה – בשבת "זכור" שלפני פורים, בה אנו מזכירים את מעשי עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע.

פסוקי הפרשה מלמדים גם מה היה חטאו הגדול של עמלק:

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

עמלק ביקש לפגוע בחלשים ובנחשלים מאחור ועל כך קולל כאויב הנצחי של עם ישראל. בצד חטאו של עמלק, מציעים פסוקים אלו שעם עייף, יגע וחסר יראת אלוהים הוא העם שמותיר מאחור את חלשיו ונחשליו.

שתי הקריאות השנתיות באותם הפסוקים מציעות לנו הזדמנות לזכור את הצורך לבדוק את עצמנו ולא רק להצביע על חטאם של האחרים. בשבת שלפני פורים – ראויים הפסוקים להיקרא כתזכורת לאכזריותו של עמלק. בשבת פרשת "כי תצא", שעל פי רוב נקראת באחת משבתות חודש אלול, ראוי לקרוא את אותם פסוקים כתזכורת למבחן הגדול שלנו – לא להותיר חלק מהמחנה נחשל אחרינו.