הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

חיי שרה: על אהבה, נחמה והתחדשות

פרשת "חיי שרה" פותחת בספור קבורתה של שרה במערת המכפלה אשר בחברון, אולם מרבית פסוקיה מוקדשים לסיפור שליחותו של עבד אברהם לארם נהריים על מנת לאתר רעיה ליצחק. חתימתו של הסיפור המתארת את המפגש בין יצחק לרבקה, היא מהפרשיות היפות שבתורה – הראשונה להזכיר רגש של אהבה בין בני זוג והראשונה לעסוק בנחמה:

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו"ֹ (בראשית כד סב-סז)

בעלי המדרש והפרשנים העסיקו עצמם בשאלה מה היא כוונתה של התורה במלים "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". מיעוט מהפרשנים הציע כי יצחק יצא לטייל בין שיחי השדה, אם לתומו (בהצעת אברהם אבן עזרא), ואם לצורך עיסוקו כבעל שדות ומטעים, בהיותו החקלאי העברי הראשון (כהצעת הרשב"ם, נכדו של רש"י). רוב הפרשנים, עם זאת, הלכו בעקבות המדרש המופיע במסכת ברכות בתלמוד הבבלי, לפיו יצא יצחק לשדה על מנת להשיח בדברים, וליתר דיוק בדברים של תפילה. וזו לשונה של הגמרא:

"יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה…" (מסכת ברכות דף כ"ו, ע"ב)

על פי המדרש, יצחק, איש השדה, חידש את מעשה התפילה לא בתוך האוהל, ולא ברחובותיה של העיר, אלא במרחב הפתוח ובחיק הטבע.

כוחו של הטבע

במרוצת הדורות הלכה התפילה היהודית והתמסדה. התחנון הפך לקבע, והתפילה התכנסה אל בין דפי הסידור ואל תוך בתי הכנסת. אולם הרעיון המקשר בין התפילה לבין מרחביו הפתוחים של הטבע לא אבד לחלוטין. דורות רבים אחרי יצירתו של אותו מדרש באו מקובלי צפת במאה ה-16 ותיקנו את אמירת פרקי "קבלת השבת" בבוסתנים שבמדרונות ההר היורדים לנחל עמוד. מאתיים שנים לאחריהם יציע רבי נחמן מברסלב ללמוד תפילה וניגון משירתם של העשבים שבשדה.

גם מחדשיה של התרבות העברית השכילו להכיר את הקשר בין התחדשותה של הרוח להליכה בשדות. השיטוט והצעידה בשביליה של הארץ תפסו מקום מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית המתפתחת. היה בדבר מרכיב ברור של טיפוח תחושת בעלות הבית ונטיעת השורשים בארץ, אך גם הכרה בכוחו של הטבע להרחיב את הדעת ואת הנפש. פעמים רבות ההליכה בשדה נעשתה עם ספר תנ"ך ביד, מתוך רצון לקשר בין מראה העיניים לזיכרון ההיסטורי . אך מעטים וספורים נהגו ללכת לאורכה ולרוחבה של הארץ גם עם סידור התפילה ביד, או עם הכמיהה להשיח שיחה של תפילה.

הדיכוטומיה העמוקה בין חילוניות עברית לבין דתיות אורתודוכסית ליוותה את המעשה החלוצי גם בשדות התרבות והרוח. מעטים מאוד מענקי הכתיבה והשיחה של התרבות העברית ראו עצמם גם כמחדשים של שפת התפילה היהודית.

כמיהה אל הנשגב

יוצאת דופן ביניהם הייתה חנה סנש, שבערב שבת זו, כ"א מרחשוון, אנחנו מציינים 73 שנים לרציחתה בידי שוביה ומעניה בבודפשט שבהונגריה בגיל 23. אותה דיכוטומיה שהזכרנו הביאה את ההיסטוריוגרפיה הישראלית להתעלם מעומק היצירה הליטורגית של האישה הצעירה והאמיצה הזו, שאומץ לבה והיושרה שלה באו לידי ביטוי גם בדרך בה כמהה אל הנשגב, וביקשה לברור את המוץ מן התבן בחייה הרוחניים.

בהקדמה ליומנה שפורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנות השישים נכתב:

"חנה עלתה אלינו בעצם ימי מלחמת העולם הזאת, בסערת חיים פנימית גדולה, מתוך יהדות זרה, מתנכרת ומתבוללת… (חנה) גדלה בסביבה יהודית הונגרית אמידה, רחוקה ממקורות עמה…".

המלים חריפות וברורות, אך העיון ביומנה של סנש, במכתביה ובשיריה מלמד כי הן נשענות על בסיס צר מאוד. יותר משיש בהן כדי לשקף את נפשה של סנש, הן משקפות את הקושי העמוק של בני אותו הדור להתחבר לפן הרוחני והרלוגיוזי של אישיותה ושל יצירתה.

כך כתבה סנש ביוני 1940:

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?

ארבע חודשים לאחר מכן, ביום הכיפורים, היא כותבת ביומנה את שירה העברי הראשון. השיר נכתב בעיצומו של היום, מתוך ידיעה ברורה שהדבר אינו הולם את הציווי ההלכתי, אך כל שורותיו – תפילה:

במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,

בימים סוערים של הדם

הנני מבעירה פנסי הקטן

לחפש, לחפש בן אדם

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני.

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר

כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

סנש לא הייתה אדישה לאותה הדיכוטומיה החריפה בין אתיאיזם לבין אורתודוכסיה, ולהימצאותה שלה אל מחוץ לאותה המשוואה. במכתב שכתבה לאמה בשנת 1941 היא מתייחסת לנעשה ביישוב העברי בהקשר זה:

"ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים. לכן אנו מאשימים את האבות בכך שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ושנדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם…."

נפילתה של חנה סנש, יחד עם עוד ששה שותפים למשימת הצניחה וההצלה של בני היישוב העברי, כרתה חיים של יצירה ספרותית, של עמל, של אומץ לב ושל מנהיגות והובלה. אך לא פחות מכך היא גם גדעה את אחד הקולות המשמעותיים והבודדים בנופיו של היישוב העברי, ששאף לשמר את לשונה של התפילה ולחדש אותה, גם, ואולי במיוחד, לנוכח חילונם של החיים היהודים וצמיחתה של תרבות עברית חילונית מפוארת ועשירה.

עיוורונם של בני הדור להיבט היסודי הזה ביצירתה ובהגותה הוא שהוביל להפיכתו של שיר התפילה המופלא והנסי "הליכה לקיסריה" לשיר זיכרון לאומי בלבד. מאז יציאתו של יצחק, האב השני, להשיח תפילה בשדה, פעמים מעטות בלבד נכתבו בעברית מילות תפלה מדויקות ומזוקקות כל כך כמלים האלה:

אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים – תפילת האדם.

לכל דור יש את התפקידים והמעשים השייכים והמתאימים לו, ובכל דור ישנם גם נביאים ונביאות המטרימים במעשיהם את תפקידם של בני הדורות הבאים ומסייעים להכשיר בעבורם את הקרקע ואת הלב. בין המשימות הגדולות של הדור שלנו – חידושה של שפת התפילה היהודית והעברית, הוצאתה אל המרחב הפתוח והפיכתה של הדיכוטומיה לפסיפס, בו לכל בחירה ואפשרות יש מקום. לקצוות, אך גם לאמצע.

להורדת אסופה מיצירתה של חנה סנש שהופקה על ידי התנועה הרפורמית במלאת שבעים שנים להירצחה לחצו כאן.


השארת תגובה

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת בא: שבירתו של קשר השתיקה

פרעהפרשת "בא", השלישית לפרשות ספר שמות, ממשיכה את סיפור מכות מצרים ומתארת את ליל היציאה מארץ המקלט שהפכה לבית עבדים. בין המפרשים היו ששאלו מדוע מסורת החלוקה של התורה לפרשות חצתה את סיפור עשר המכות. שבע הראשונות בפרשת "וארא"; שלוש האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – בפרשה שלנו. אחד ההסברים מצביע על כך ששלוש המכות האחרונות קשורות בחשיכה ובחוסר יכולת לראות. על מכת הארבה נאמר:

"וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה)

מכת חושך – כשמה כן היא; ועל מכת בכורות נאמר:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" (שם יב כט)

על פי כיוון פירוש זה, שלוש המכות האחרונות מסמלות עידן של עיוורון ושל חוסר יכולת לראות את המציאות כהווייתה.

עיוורונם של מנהיגים

על השאלה מיהו זה שלקה בעיוורון, משיבה הפרשה בפסוקיה הראשונים תשובה נחרצת.

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יי אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?'" (שם י ז)

העם רואה ומבין; מנהיגם עיוור, סרבן וקנאי. עניין זה נזכר גם בהמשך, כאשר הפרשה מתארת כיצד בני העם והקרובים לפרעה דווקא הכירו בגדולת משה:

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם יא ב)

עבדי פרעה והעם הכירו באיש ובמנהיגותו; פרעה עצמו לא נזכר בהקשר זה. אם בפרשת "שמות" מסופר כיצד פנה פרעה אל העם בעניין שעבודם של בני ישראל בראשית הדרך, אזי בפרשת "בא" אוזנו כבר אינה כרויה לרחשי העם, לעמדותיו ולתחינותיו.

פרשת השבוע מזכירה לנו כי על פי רוב אנו מבקשים לאתר אצל מנהיגינו יכולת ראייה למרחוק, הבנה מעמיקה של המציאות ויכולת ניתוח, אך פעמים רבות הכוח והשררה פועלים דווקא בכיוון ההפוך. אנו חיים היום בעידן של כמיהה למנהיגות חזקה, כזו שאינה עושה חשבון. פרשת השבוע שלנו רומזת כי זו בדיוק המנהיגות שמרבה ללקות בעיוורון.

החירות לספר את הסיפור

במרכזה של הפרשה ניצב ליל היציאה ממצרים וההכנות לקראתו. פסוקי הפרשה משלבים את פרטי העלילה עם הציווי לחוג את חג הפסח לדורותיו. חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים עמלו על מנת להבחין בין הציוויים הנוגעים ל"פסח מצרים" (ליל היציאה) לבין הציוויים של "פסח דורות", הנוגעים לחג האמור לשמש "מצבת זיכרון" לאותו לילה גורלי. ביקורת המקרא הציע כי שילוב העלילה עם הציווי לדורות נובע מעריכה של מקורות תורניים שונים. התורה והפרשנות המסורתית מציגות אותן כמארג אחד. בכך הן מייצרות מהלך עלילתי בו חלק מההכנה ליציאה ממצרים היה העיסוק והדיון בדרך לשמר את הזיכרון לדורות.

לפי תיאוריה של העלילה, בני ישראל לא המתינו ליציאתם ממצרים ולהצלתם מידי המצרים על מנת להתמודד עם השאלה כיצד מנציחים את אשר אירע. ההתמודדות הזו הייתה חלק מהותי מן היציאה עצמה מהשחרור מכבלי השעבוד.

במובן זה פרשת "בא" מציעה לנו כי היבט מהותי וייסודי של החירות הוא הזכות לעצב את הזיכרון האישי והמשותף ואת הסיפור המונחל מדור אחד לזה הבא אחריו. על אותו המשקל, השעבוד עומד בתוקפו כל עוד האדם אינו יכול לספר לעצמו ולסובביו את סיפורו. בשנים האחרונות עוסק השיח הישראלי לא מעט בשבירתו של קשר השתיקה בו נקשרו שפתותיהם של ניצולי השואה. על פי רוב מתמקד השיח בצורך לנצל את השנים האחרונות על מנת להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. פרשת בא, שעוסקת ברעיון ההנחלה מדור לדור, מציעה עוד קודם לכך, ששבירתו של קשר השתיקה חיונית לתודעת החופש והשחרור.

הסיפור והעדות אינם מחזירים את המספר למקום הנורא ולזמן המצמית, אלא דווקא מעניקים לו את תחושת השחרור במובן העמוק ביותר. היכולת לספר הופכת לתחנה הכרחית במסע אל החופש. מבלי לייצר חס וחלילה השוואה כל שהיא, ההבנה הזו שהסיפור כשלעצמו משבר את כבלי השעבוד והפחד, נכונה לאין ספור התמודדויות של קורבנות פגיעה ואלימות שחיים בקרבנו וסיפורם עוד לא הושמע; היא נכונה לא פחות לקהילות ולקהלים ישראלים, שהשלמת מסעם אל עבר הארץ המובטחת, מחייב מתן מקום לסיפור, לנרטיב ולזיכרון שלהם, גם שהוא צורם לחלק מן האוזניים.

מי משתתף בסיפור?

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור היא חלק מהיציאה מבית העבדים ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות (36 ליתר דיוק) על מצוות אהבת הגר והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו. המעניין הוא שהפעם הראשונה מופיעה בפרשה שלנו, המתארת את ימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים.

עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל:

"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט)

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן.

כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים מסופר על ידי בני חורין אמיתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת נח: מסעות שהחלו – ראוי להשלימם

יצחק רביןבמרכזה של פרשת נח סיפור לידתה של האנושות מחדש לאחר המבול. באחריתה- סיפור רגע הלידה העם היהודי, כאשר מבטה של התורה הולך ומתמקד במשפחה אחת ובאדם אחד: אברם, איש אור כשדים, שיהפוך בפרשה הבאה לאברהם העברי, איש כנען.

מוסר, חוק וקיומו של העולם

מן המפורסמות הוא שסיפור המבול אינו ייחודי למקרא, ורבות מן התרבויות העתיקות, במזרח הקרוב והרחק ממנו, אחזו אף הן בגרסה של סיפור זה. המפורסמת שבין הגרסאות המקבילות היא סיפור המבול הבבלי, הנכלל בעלילות גלגמש.

אחד ממאפייניו הייחודיים של סיפור המבול התורני, בהשוואה לרוב גרסאות הסיפור בתרבויות אחרות, הוא הדגש המושם על השחתת המידות של בני האדם כסיבה לאסון (בניגוד לדוגמה להפרעת מנוחם של האלים בסיפור הבבלי). עובדה זו מצטרפת לתיאור התורני של הברית הנכרתת בין אלוהים לנח ובניו לאחר המבול. במרכזה – הציווי המפורש:

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"

דרישה זו נרמזה כבר בדבריו של האל לקין, אחרי רצח האח, אלם רק בפרשת נח מיוסד הקשר בין מוסר לחוק, והיא אשר מציגה לראשונה את הרעיון היסודי ששזור לכל אורכו של המקרא ולפיו דרכם מוסרית של האדם ושל החברה היא המכרעת את גורלם.

מי לא היה מציע את הקשת בענן אם היה אלוהים?

במסגרת הברית בין אלוהים לבני האדם, האל לא רק מטיל חובה על בני האדם ומעניק להם מחדש זכויות יתר למול יתר הברואים (העיקרית שבהן – אכילת הבשר), אלא אף נוטל על עצמו את החובה שלא להביא עוד מבול על הארץ:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ"

במסגרת הברית מוצגת הקשת בענן כתזכורת. באופן מפתיע, התזכורת אינה מכוונת לבני האדם, אלא לאל עצמו:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

האל, לשיטת התורה, אינו מסתפק בכך שהוא מטיל על עצמו מגבלה בכל הנוגע לשימוש בכוחו, אלא שהוא מעמיד לעצמו תזכורת מתמדת למגבלה זו. פרשת נח, המציגה במלוא העוצמה את פערי הכוחות בין אלוהים לאדם, מציגה גם את חובתו של בעל הכוח להגביל את כוחו ולהעמיד לעצמו מנגנון של התרעה ואזהרה. הכוח הוא דבר ממכר; ובעל הכוח – גם כאשר הוא נוטל על עצמו את החובה לשים לו גבול, אינו יכול לסמוך על התחייבותו הראשונית. התזכורת העצמית המתמדת הכרחית.

השבוע הזה, שר ישראלי בכיר כפר בהגדרתו של הרצח בכפר קאסם לפני 60 שנים כטבח. אם היה אלוהים – ספק אם היה מציע לבני האדם את הקשת בענן. לשיטתו של השר, ככל הנראה, בעלי הכוח לא צריכים להזכיר לעצמם פעם אחרי פעם גם את החובה לשמור על גבולותיו.

התורה חושבת קצת אחרת.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם וממשיך ללכת

השבת הזו וגם השבת הבאה תעמודנה, בין השאר, בין יום הזיכרון ה-21 לרצח רה"מ יצחק רבין. כבר כמה ימים עוסק השיח הציבורי בעצרת שעמדה להתבטל ובאירועי הזיכרון שיתקיימו ברחבי הארץ. פסוקיה האחרונים של פרשת נח מלמדים כי המסע אל עבר ארץ כנען לא החל בציווי של אלוהים לאברהם לעזוב את מולדתו, אלא בהחלטה של אביו תרח, לצאת אל הדרך:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן"

בפתח הפרשה הבאה, "לך לך", אברהם מצווה לא על התחלת המסע אלא על המשכתו והבאתו לידי גמר. לפעמים היכולת להמשיך בדרך לא פחות קשה מהיציאה אליה, ולעתים הפיתוי להיעצר בעיצומה גדול מאוד. בדיונים הרבים על מורשת הרצח ומורשת האיש, ראוי לזכור את שמספרות לנו פרשות "נח" ו"לך לך": מסעות שהחלו – ראוי להשלימם.

שבת שלום ונתראה בכיכר.


פרשת אמר: בין שני הקטבים של חיי האדם

דורון אלמוג ובנו ערן ז"ל. טקסט מכונן

דורון אלמוג ובנו ערן ז"ל. טקסט מכונן

השבת הקרובה חותמת את שבוע הקריאה והלימוד ב"פרשת אמר", שהיה גם השבוע של יום הזיכרון וחג העצמאות. המפגש – וליתר דיוק התפר – בין אבל לשמחה, בין זיכרון לחגיגה, שמאפיין כל כך את שבוע העצמאות, נוכח גם בפרשה. ראשיתה בדינים האוסרים על הכהן להיטמא, תוך ציון החריג של האבלות המותרת לו על מותם של בני משפחתו הקרובים ביותר.

דינים אלו הם הייסוד לקביעת חובת האבלות המוטלת על כל אדם בגין מותם של שבעה קרובים: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואיש ואישה. מתוך דיני הפרשה נלמדו גם חלק מחובות האבל, ובראשן – הקריעה. בהמשכה של הפרשה מופיעה אחת מרשימות החגים והמועדים של התורה, הכוללת את הפירוט המרכזי של מצוות החגים השונים.

כך מחברת הפרשה בין שני הקטבים של חיי האדם, המשפחה והקהילה, ומזכירה עד כמה בכוח שניהם לעצב את חיינו.

איש מצרי בן האישה הישראלית

לפני מספר שנים התראיינתי ברשת ב' יחד עם חה"כ משה גפני בעניין "מיהו יהודי?". טוב – לא ממש התראיינתי יחד איתו אלא לפניו, כי הוא הרי לא מוכן לקשור שיחה עם רפורמים. בעקבות השיחה עמי שאלה המראיינת את חבר הכנסת המלומד היכן ישנה בתורה הוראה מפורשת שבנו של אב לא יהודי אינו נחשב ליהודי, אלא אם אמו יהודייה. חה"כ גפני לא התבלבל לרגע והזכיר את פרשת "בן האישה הישראלית" החותמת את פרשת השבוע שלנו.

אלא שמי שקורא את הפרשה ואת הפרשנות שבצדה, רואה שהדבר הפוך לחלוטין. הפרשה מספרת על ריב בין שני אנשים במחנה. בעיצומו של הריב מקלל אחד הנצים את יי', ודינו נגזר לסקילה. בן ריבו מתואר בפרשה כ"איש ישראלי" בעוד הוא מתואר: "בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". מתיאור זה הבינו הרוב המכריע של בעלי המדרש והמפרשים שהאיש אינו נחשב לחלוטין "מישראל" למרות שהוא בנה של אשה ישראלית, ששמה אף נזכר בפרשה: שלומית בת דברי.

מדרש הספרא קובע מפורשות שהאיש נתגייר. קביעת המדרש אינה צריכה להפתיע, שהרי ההלכה שקובעת שהיהדות הולכת אחרי האם נקבעה בימי התלמוד בלבד, מאות שנים לאחר עריכתו של מדרש ההלכה הקדום. מעניין עוד יותר, שבניגוד לרמב"ן הקובע בפרשנותו שהאיש המקלל הוא יהודי, אך התורה גם מזכירה גם את ייחוסו המצרי מאביו, רש"י – גדול פרשני הפשט – אינו מהסס לרגע. למרות שבימיו (מאה ה-11) ודאי נהוגה הייתה ההלכה המכירה ביהדות על פי האם בלבד, הוא אינו מהסס להיות נאמן לפשט התורה ולמדרשי ההלכה הקדומים ולקבוע: "מלמד שנתגייר".

את אומץ הלב הפרשני שהיה לרש"י להכיר בפשטות בשינוי ההלכה במרוצת הדורות לא ירשו אלה שמרבים לדבר בשמו. הוויכוח על הכרה ביהדות על פי האב הוא ויכוח חשוב וכלל לא פשוט. מדינת ישראל גיבשה בו עמדה שמרנית כשקבעה בחוק השבות שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה (בעקבות פרשת רס"ן שליט וילדיו בשנת 1968). הדבר לגיטימי כמובן וכך נוהג כיום רוב העולם היהודי.

ואולם, לטעון שכך תמיד היה מרגע לידתו של העם היהודי – זה כבר לא לגיטימי.

דין אחד לכולם

ועוד בעניינו של בן המצרי המקלל.

עונשו קשה לעיכול. בתרבות המקדשת כראוי את חיי האדם ואת חופש הדיבור, הקריאה בפסוקי התורה המתארים את רגימתו של המקלל אינה פשוטה כלל. עם זאת מעניין לראות כיצד לאחר אזכור העובדה שהאיש הוא בן לאיש מצרי, מקדישה התורה מספר פסוקים על מנת להדגיש שדין אחד יש לאזרח ולגר, ונוקטת בלשון "אדם" על מנת לחזור על הדין הקשה כשלעצמו של "עין תחת עין" ו"שן תחת שן" (ויקרא כג יג-כג).

החוק המקראי הפלילי בעניינים האלה רחוק מימינו עד מאד וטוב שכך. העיקרון שהחוק חל על כולם באותה מידה ובדרך שווה – ראוי ונחוץ מאד גם עתה.

היחס אל בעל הנכות משקף את מידת האנושיות שלנו

במוצאי יום העצמאות זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת פרסי ישראל. הישיבה באולם איפשרה לחוש ולצפות בהערכה האדירה בה התקבל האלוף דורון אלמוג שקיבל את הפרס בגין מפעל חייו בעבור אנשים עם צרכים מיוחדים – המוקדש לזכר בנו ערן ז"ל שסבל מאוטיזם ופיגור שכלי. השניות הארוכות בהן עמד כל הקהל על רגליו והריע לו היו רק הקדמה לדרך בה התקבל נאומו בשם מקבלי הפרס. מספר פעמים חזר אלמוג על האמירה שמבחינתו מקבל הפרס ראוי היה להיות ערן ז"ל שהיה ההשראה לכל אותו מפעל חיים מבלי להגות מילה אחת בחייו הקצרים.

אני חוזר אל מילותיו של אלמוג שצריכות להפוך להיות טקסט מכונן, על רקע פסוקיה הראשונים של הפרשה האוסרים על כהן בעל פגם גופני לעסוק במלאכת המשכן והמקדש. הנימוק אינו חוסר יכולתו לבצע את המלאכה אלא ראיית המום כפוגעת בעיקרון שאל המקדש יש להביא את המובחר ביותר. כשם שאין להקריב קורבן בעל מום, כך כבן הנושא מום גופני אינו רשאי לגשת אל הקודש – "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי, כי אני יי מקדשם" (ויקרא כא כג).

הפסוקים האלה הם תזכורת למסע המוסרי המתמשך של החברה האנושית בכלל והעם היהודי בפרט. יש הרואים בתורה את המקום אליו יש לחזור לכל שיפוט מוסרי וערכי. יש הרואים בה נקודת התחלה של מסע מתמשך ובלתי נגמר אל עבר הראוי יותר, המוסרי יותר והטוב יותר.

פסוקיה של הפרשה מלמדים עד כמה היחס לבעל המום כבלתי ראוי, כבלתי שלם, שלא שווה, טבוע בנפשנו. רק מאמץ אמיתי לפעול על פי דבריו של האלוף אלמוג, לפיהם דווקא בעל הנכות יכול להעניק לסובבים אותו ולחברתו את רגעי הקדושה המשמעותיים ביותר, יבטיח את ההתקדמות אל עבר חברת המופת, עליה מדברת התורה – אליה התייחס אתמול חתן  פרס ישראל בנאומו המרטיט.

ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה

שבת שנייה ללימוד השנתי במסכת אבות. תורו של פרק ב' שנחתם במשנותיו של רבי טרפון. אין מתאימות מהן לשבוע העצמאות: היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב טו-טז).


פרשת "וייגש": לשבור שתיקה – ולהשמיע קול

250px-Hayyim_Nahman_Bialik_1923

חיים נחמן ביאליק

שניים מגיבורי הפרשה של השבת הזו  "שוברים שתיקה". יהודה הפוסע לפנים מתוך שורת האחים הנבוכה והשותקת; ויוסף, השובר את שתיקתו ומגלה את זהותו לפני האחים. יהודה אינו מתוודה על חטא האחים לפני שנים, אך לוקח את האחריות על בנימין. יוסף שובר גם הוא את שתיקתו ודורש מעצמו לכבוש רגשות של כעס ונקמה ולהכיר שהשתלשלות האירועים הקשה היא שהובילה למצב בו הוא יכול להבטיח את המשך קיומה של משפחת אביו.

לאחר רגע הגילוי ממשיכה הפרשה לדבר על הקול שנשמע:

"וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף…" (בראשית מה טז).

מסורת החכמים קבעה פרק מנבואתו של יחזקאל כהפטרה של פרשת "וייגש". בפרק זה מצווה הנביא להחזיק בידו האחת שני עצים. על האחד ייכתב "ליהודה", על השני – "ליוסף עץ אפרים". וכך מתואר מעשה שני העצים:

"וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז יז).

בעת ובעונה אחת "לעץ אחד" ועדיין גם בלשון רבים: "והיו לאחדים בידך". בתום עוד שבוע סוער מבית מתברר כמה גדול עדיין האתגר (והוא הולך וגדל) להקפיד בעת ובעונה אחת על השמעת הקול ועל היכולת לקרב את בית יהודה ואת בית יוסף. להיות גם אחד וגם אחדים באותו הזמן.

מי שמבקשים להשתיק את הקול ומי שמבקשים שהיד תחזיק רק עץ אחד לא מקרבים אותנו לחזונו של יחזקאל:

"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם…" (שם, כו).

הדברים נכונים לפרשת ארגון "שוברים שתיקה", לא פחות לקצפו של הרב הראשי על השר לענייני תפוצות שהעז ברוח הפרשה וההפטרה לגשת, להשמיע קול, לומר: "את אחי אנכי מבקש" בביקורו בבית הספר הקונסרבטיבי בניו יורק.

בבוקר שבת ודאי ידרוש הרב הראשי על אחדות ואהבת ישראל ברוח ההפטרה. כבר למדנו שבקיאות גדולה בכתובים לא מבטיחה את הפנמת המסרים הטמונים בהם.

על כהנים וטייקוני נדל"ן

שלוש הפרשות האחרונות של ספר בראשית, עוסקות בין השאר במתח שבין השתלבות והיטמעות, ובאתגר של שמירת הקול הייחודי בתוך מקהלת הקולות הסובבת. מדרשי חז"ל רבים עסקו בשאלה כיצד הצליחו בניו של יעקב לשמור על זהותם בסביבה, שבראשית הדרך, הייתה מזמינה ומקבלת.

המחקר המודרני מדגיש את עומק השפעותיהן של התרבויות הגדולות שסבבו את עם ישראל בעבר הרחוק על תרבותו, שפתו ודתו. פרשת "וייגש" מזכירה לנו, בצד העדות על ההשתלבות וההשפעה, גם את יכולתה של התרבות הישראלית-יהודית הקדומה לפתח קול וקוד ייחודיים.

הדוגמה אותה מציעה הפרשה הוא סיפור אדמתם של כוהני מצרים, שנותרה חסינה מרפורמת הקרקעות שחולל יוסף בשנות הרעב:

"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה, עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מז כב).

למול העיקרון הזה, המותיר את כהני הדת כבעלי המקרקעין היחידים מלבד פרעה, ניצב ציוויה הברור של התורה ביחס ללוויים ולכוהנים:

"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּ ם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן"(דברים יח א).

קולה הייחודי של המסורת היהודית דורש שאם ישנו הבדל בין כהני הדת לבין קהלם בכל הנוגע לרכושם, עוצמתם ומעמדם החומרי, הרי שהוא צריך לפעול לרעתם של הראשונים.

אם לא כך פני הדברים – הרי שאנו עושים כמעשה ארץ מצרים.

"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן"

בקהילות ספרד נוהגים לשלב בשבת זו, לאחר קריאת התורה, הכרזה על צום עשרה בטבת, שיחול ביום ג' הקרוב. הצום מצוין ביום הטלת המצור על ירושלים בימי הבית הראשון על ידי חיל נבוכדנצאר – התחנה הראשונה בדרך אל החורבן.

מסורת המפורטת כבר בתלמודים קובעת שלמעט יום הכיפורים, אין לקיים את הצומות בשבת ושיש לדחות אותם למחרת היום. בלוח העברי הנוהג כיום, צום עשרה בטבת לא יחול לעולם בשבת, אולם בספרו של הרב דוד אבודרהם (פורסם ב-1340 בספרד) העוסק בהלכות תפילה וברכות, נכתב שאם היה צום זה חל בשבת לא היו דוחים אותו.

אחד מעמיתי, הרב אהרל'ה פוקס, כיום מזכיר קיבוץ נען, הציע לי בשיחה לפני מספר שנים שלצום העשרה בטבת ישנו מעמד מיוחד, דווקא משום שהוא מציין את התחנה הראשונה בדרך אל החורבן. בתחנה הזו עדיין ניתן לשנות כיוון, לתקן את הדורש תיקון, לעצור לבדק בית.

במצב כזה אסור לדחות את הצום למחרת – והוא גובר על השבת.

התחלנו בשתיקה ונסיים בהשתקה

שתיים מארבע תעניות החורבן נקבעו לזכר החורבן הראשון בלבד: צום עשרה בטבת – יום הטלת המצור, וצום גדליהו – לזכר רציחתו של הנציב שמונה על שארית הפליטה. הראשון – מסמל את ראשית תהליך החורבן. השני – את סופו.

ספרי מלכים וירמיהו מתארים כיצד הימים של המצור הקשה על ירושלים היו ימים גם של מצור פנימי – מצור על הקול הביקורתי, המתריס, מעורר המחלוקת. ירמיהו נביא האמת מואשם בבגידה, מושלך לכלא ולאחר כן מושם במעין מעצר בית בחצר המטרה בירושלים. הוא מואשם בשיתוף פעולה עם בבל, מעין "מושתל" שלהם בתוך ירושלים.

המלך צדקיהו מעוניין להיוועץ עמו, אך מפחד לעשות כן בלחץ שריו המסיתים. כבר אמרנו שאם היה נופל צום עשרה בטבת ביום השבת – לא ראוי היה לדחות אותו.

ובכל זאת נחמה ותקווה

צום עשרה בטבת, שנקבע לימים על ידי הרבנות הראשית גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה (שנים אחדות לפני קביעת יום הזיכרון הממלכתי בכז ניסן), הוא גם יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק – משורר התחייה הלאומי. באופן סמלי אנחנו מציינים ביום הזה את ראשיתו של החורבן וגם את צעדיה הראשונים של התחייה התרבותית של עם ישראל בדורות האחרונים.

אחד משיריו של ביאליק ששולב בסידור התפילה שלנו "העבודה שבלב" הוא: "החמה מראש האילנות נסתלקה" המתכתב עם הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום".

ביאליק כתב את שירו לטובת החדר המתוקן בעירו אודסה. באותם ימים פעל בעיר בית הכנסת הברודאי, שפעל ברוח היהדות הרפורמית ובהשפעתה. ביאליק התפלל בבית הכנסת הזה, אך גם לא היסס לבקר בחריפות את העובדה שבשלב מסוים הותקן בו עוגב. את הנגינה המוכרת של השיר הלחין פנחס מניקובסקי – חזן בית הכנסת. לחצו כאן לשמיעת השיר בלחנו של מניקובסקי באתר זמר רשת.

שבת שלום.


פרשת דברים: בין החזון לחורבן

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)

השבת הזו, אנו קוראים את הפרשה הראשונה של ספר דברים, הנושא את שמה – פרשת דברים. פרשה זו נקראת לעולם בשבת המקדימה את תשעה באב. בדומה לשבתות נוספות הסמוכות לחגים ולמועדים יש לשבת זו שם נוסף – שבת "חזון", על שם המלים הפותחות את ההפטרה מנבואתו הראשונה של הנביא ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים…".

על הקשר בין הפרשה, ההפטרה ותשעה באב – בהמשך.

מהי שנאת חינם?

ביום חמישי האחרון אירח נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מפגש שיח ולימוד בהובלת הרב מאיר אזרי (מקהילת בית דניאל הרפורמית), הרב בני לאו (מקהילת רמב"ן האורתודוכסית), הרבה חיה רואן בקר (קהילת רמות ציון הקונסרבטיבית) וד"ר מוטי זעירא ממדרשת אורנים. האירוע נערך ביוזמתו של שמואל רוזנר, ובמידה רבה היה בו מענה לסערה שהתחוללה סביב טקס בר המצווה לילדים בעלי צרכים מיוחדים בהובלת התנועה הקונסרבטיבית, שהיה אמור להתקיים בבית הנשיא.

לא קל היה לאתר שותפים אורתודוכסים לעניין. הרב אורי שרקי ביטל השתתפותו ברגע האחרון, והרב בני לאו אמר בצדק שהוא הפך להיות ברירת המחדל של אירועים מסוג זה. חבל שכך. אין לי ספק שבכל הישיבות של הציונות הדתית למדו השבוע את סיפורם של קמצא ובר קמצא (בבלי, גיטין נז ע"א). זה הסיפור שתולה את חורבנה של ירושלים בחוסר היכולת לשבת זה לצדו של זה למרות התחושות הקשות.

במפגש הלימוד הציעה הרבה רואן בקר פרשנות חשובה ומעניינת למושג שנאת חינם. את המלה חינם אין להבין כדבר ללא מחיר, אלא כ-"חן שלהם". שנאת חינם, על פי המדרש שהציעה, היא השנאה שמונעת מאדם לראות שגם לזולת יש נקודות זכות וחן למרות המחלוקת הקשה. במובן הזה הביקורת הלגיטימית לכשעצמה של רוב העולם האורתודוכסי על היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית הפכה ממזמן ל"שנאת חינם".

במאמר שפירסמתי אחרי התבטאותו הנוראית של העיתונאי חגי הוברמן על דבריה של מיכל קסטן בעצרת של ארגוני השמאל לפני הבחירות, הצעתי פרשנות נוספת למושג שנאת חינם. שנאת חינם – היא שנאה שלא נגבה בגינה שום מחיר, שהנושא שלה, המבטא אותה והמוציא אותה מכוח אל הפועל לא משלמים כל מחיר אמיתי.

כשזה המצב – ההידרדרות במדרון החלקלק מהירה מאוד.

דולב קידר ז"ל

לא סתם הזכרתי את מיכל. השבוע השתתפתי באזכרת השנה הראשונה לדולב קידר ז"ל, בן זוגה של מיכל ואבי ילדיה שנפל בקרב במבצע צוק איתן בשדות קיבוץ ניר עם. לפני 13 שנים ערכתי את טקס החופה של מיכל ודולב, שנפל בעת ששמש מג"ד בקורס קצינים בבה"ד 1. בשבוע שבו חבריי לזירת ההתחדשות היהודית ואני בתוכם משתתפים באין ספור פאנלים על משמעות תשעה באב בימינו ועל המטענים המטאפוריים שהיום מציע לנו, האזכרה העצובה מאוד מאוד הייתה תזכורת שחורבן הבית הוא לא רק מושג מארון הספרים היהודי, אלא חלק כואב מאוד ממציאות החיים הישראלית שלנו.

שנים קראתי את מגילת איכה בטקסט משמעותי ומעורר מחשבה. ארבעה ימים אחרי האזכרה לדולב, קריאת המגילה מקבלת משמעות נוספת. לאחר דבריה של מיכל באזכרה קראתי שיר של זלדה, שלא הכרתי עד ששמעתיו מספר ימים ספורים לפני האזכרה:

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת 

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, 

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת, 

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר, 

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל 

תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה. 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת. 

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם. 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר. 

וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים. 

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף. 

אֲנִי וְאַתָּה 

וְהַחִידָה. 

אֲנִי וְאַתָּה 

וְהַמָּוֶת. 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

פרשת דברים וחזון ישעיהו על ירושת הארץ

כבר בראשית הפרשה מתוארת הארץ במונחים של ירושת אבות, ירושת עולם:

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, 8).

המוטיב של בעלות העם על הארץ חוזר לכל אורך הפרשה. משה מודיע לעם כי אין הוא רשאי לרשת את ארצם של בני עשו, בני לוט ובני עמון, אך מנגד מובטחת לו ירושת הארץ. האל יסייע לבני ישראל לנחול את הארץ ולנצח את אויביהם:

מול הדברים המעודדים האלה של משה, ניצבים דברי הנביא ישעיהו באחת מנבואות הזעם והתוכחה הקשות שבמקרא. הנביא חוזה בעם חבול ובארץ מוכה, אשר אין בה מקום שנותר על כנו:

"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ישעיה א, 8-7).

כדרכם של הנביאים, ישעיהו אינו מסתפק בתיאור המצב, אלא מרחיב ומפרט באוזני השומעים את הסיבה לחורבן ולמכאוב: הצביעות. מקריבי הקורבנות, מביאי המנחה והקטורת, שומרי השבת והמועד הם האשמים בכסותם על מעשי העוול, בהעלימם עין מהטיית המשפט ומשפיכות הדמים, בהתעלמותם מן החלשים, והכל תוך צדקנות מעושה של שומרי תורת ה'.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' … כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא… מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א, 17-11)

הנביא שם בפי העם המתאונן את טענת השבר: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (שם, 9), אך בפסוק הבא הוא משיב לטענה הזאת: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (שם, 10).

החורבן כבר קיים בפועל, אומר הנביא. חורבן הארץ על-פי הנביא ישעיהו הוא החורבן המוסרי. זכות האבות הנזכרת בפרשת דברים אינה עומדת לעם הזונח את דרך הצדק. אם בפרשת דברים ארץ ישראל היא ירושה, אזי בחזון ישעיהו היא פדיון הנפדה במשפט ובצדקה:

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, 27).

פרשת דברים והפטרת חזון ישעיהו מציגות שתי התייחסות מנוגדות לצום תשעה באב, שיצוין השנה באיחור של יום מפאת השבת. רבים רואים בצום ט' באב אמצעי לחיזוק הקשר בין עם ישראל לארצו תוך הבלטת ממד הירושה שפרשת דברים עוסקת בו.

מנגד, הפטרת "חזון ישעיהו" מבקשת להציב במרכז יום ט' באב את הקשר הסימביוטי בין דמותו המוסרית של העם בציון ובין חוסנה של הארץ ויציבות הקשר בינה ובין יושביה. חברה שאינה שומרת על אורחות צדק ומשפט, חברה שאינה יודעת להושיט יד לחלש, היא חברה הניצבת על סף חורבן.

בחיבורו המונומנטלי "משנה תורה", פותח הרמב"ם את העיסוק בארבע התעניות במילים האלה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה כמעשינו עתה… שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב …" (משנה תורה, הלכות תענית, פרק ה', הלכה א'). ט' באב הוא בראש ובראשונה יום של חשבון נפש, יום של בחינת דרך.

מצויה בידנו האפשרות לבחור את מושאו של חשבון הנפש באופן  ההופך את יום הצום לכלי היטהרות. פרשת דברים והפטרת שבת חזון מציעות לנו שני רעיונות: להתמקד בזכותנו על הארץ, או להתמקד בחובתנו לבנות חברה צודקת, מוסרית ורחומה. בחירת החכמים בהפטרת הנביא ישעיהו כבת זוג לפרשת דברים, היא בחזקת רמז לדרך שהם בחרו: חברה המבקשת להתרחק מימים של חורבן, תיטיב לעשות אם תבכר ביום הצום לשנן את חזון ישעיה על פני המסר של פרשת דברים.

בהשלמת בניין ירושלים ובהשכנת שלום וצדק בין חומותיה ננוחם.