הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות


השארת תגובה

"ויקהל" ו"פקודי": רגע של חסד ותהילה

The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", הנקראות יחד בשבת הזו, חותמות את חומש "שמות". בפסוקי הסיום של החומש מתואר כיצד חנך משה את המשכן ביומו הראשון של חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאת בני ישראל מבית העבדים.

לרוב אורכו של ספר שמות מתוארים בני ישראל כסבילים וכחסרי יוזמה. הפעם היחידה בה עשו מעשה הולידה את עגל הזהב. פרשות ויקהל ופקודי מאזנות את התמונה ומציגות את בניינו של המשכן כמעשה של התגייסות המונים וכמפעל לאומי. ספר שמות נפתח בתיאור ערי המסכנות שבני ישראל בנו בכפייה בעבור המצרים ומסתיים בבניין המשכן. בפרשותיו הראשונות נאלץ משה לדרבן את העם ולדחוף אותו קדימה. בפרשת ויקהל הוא עוצר בעד העם מלהמשיך לתרום ולהתגייס למלאכת המשכן.

סיפור היציאה ממצרים והנדודים במדבר הוא בעיקרו רצף של כישלונות וטעויות של דור העבדים היוצא לחירות. פרשות השבוע שלנו מעניקות לדור הזה רגע של חסד ותהילה.

על כוחו של היחיד וכוחה של הקבוצה

אחד העניינים הצדים את העין בחלקה הראשון של פרשת "ויקהל" הוא המעבר התכוף מלשון רבים ללשון יחיד ולהפך בתיאור ההתגייסות לבניית המשכן:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ … וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז … וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי… וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה … וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם … כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה … הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיי " (שמות לה כא – כט)

עניין זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים הבאים בפרשה, המציגים את בצלאל בן אורי ואת עוזרו אהליאב בן אחיסמך כמובילי המפעל וכבעלי החוכמה, התבונה והדעת הנדרשים למלאכה – אך באותה העת מדגישים כי הם היו חלק מקבוצה גדולה של אמנים ובעלי מלאכה שניחנו באותן התכונות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב … עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… (שם לה ל – לו ב)

מעשה המשכן נשען על הירתמות כללית וגורפת של העם אבל גם על מעשיהם של יחידים. כוחה של הקבוצה לא טשטש את תפקידו של היחיד ואת תרומתו הסגולית; על אותו המשקל, מנהיגותם ותפקידם המרכזי של יחידים כדוגמת משה, בצלאל ואהליאב לא האפילה על התגייסותו של הציבור כולו. לרבות ריבוי הפרטים הטכניים של מלאכת המשכן וכליו, פרשות השבוע מצליחות להעביר את המסר בדבר דמותה של הקהילה הראויה. זו היודעת לפעול כקהל ובה בעת דואגת שלא יפקד מקומו של אף אדם.

רבים מהמפרשים שאלו מדוע נדרשה התורה להציג את התוכנית לבניית המשכן בפרשות "תרומה" ו"תצווה" ולשוב ולפרט בפרוטרוט את מעשה הקמתן בפרשות שלנו. התשובה טמונה אולי בכך ששתי הפרשות הראשונות מתמקדות במשה ובשיחתו עם אלוהים על אודות המשכן, ושתי הפרשות שלנו מזכירות ששנה אחרי היציאה מצרים מימושן של התוכניות והוצאתן מהכוח אל הפועל כבר דורשות יותר מאשר כוחו של אלוהים ומנהיגותו של משה, אלא את התגייסותו של העם ושל יחידיו.

מאות שנים אחרי ינסח הלל הזקן את הרעיון במילותיו הגדולות והפשוטות: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?".

על חירות ואחריות

השנה הזו אנחנו חותמים את חומש שמות בשבת האחרונה של חודש אדר, המכונה בשם "שבת החודש". בדומה לשבתות: "שקלים", "זכור" ו"פרה אדומה", גם בשבת הזו תצטרפנה לפרשות השבוע קריאה נוספת בתורה והפטרה מיוחדת. הקריאה תילקח מפרשת "בא" ועניינה ההכרזה על חודש ניסן כראש החודשים ומצוות הפסח. ההפטרה תקרא מתוך נבואתו של יחזקאל, החוזה בהיותו בגלות בבבל, את חידוש עבודת הקורבנות בחג הפסח וביתר המועדים ואת הכנת המקדש בראשית חודש ניסן לקראת החג המתקרב ובא.

שבת ה"חודש" היא למעשה השבת האחרונה של השנה המקראית. זו אשר מתחילה בניסן ומסתיימת באדר. בניגוד לשנה המתחילה בתשרי (שאומצה בסוף ימי הבית השני ובתקופת המשנה) השנה המקראית מקפלת בתוכה שחזור של המסע היהודי. ראשיתה ביציאה מבית העבדים וסיומה בגלות ובפיזור היהודים בין המדינות כמתואר במגילת אסתר.

בין פסח לפורים עוברת השנה המקראית מחג החירות לחג המסמל את עומק הישיבה בגולה, וחוזר חלילה. גם הקריאות המיוחדות של השבת מעבירות אותנו מבשורת השחרור מבית העבדים והיציאה למסע אל עבר הארץ המובטחת לחזון הנבואי של השיבה לאותה הארץ, לאחר שנשמטה מבין ידינו. רגע לפני חג החירות העתיק וחג החירות החדשה שבא לאחריו (יום העצמאות), מזכירים לנו חודש אדר המסתיים ושבת החודש לבל נראה את החירות הזו כמובנת מאליו.

מי שמבקש להבטיח אותה, חייב להזכיר לעצמו שהיא יכולה גם לחמוק מידיו.

כשקראתי את הפסוקים בפרשת "פקודי" המדברים על התקנת החושן ואבניו חשבתי על שירם של יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית "פרזות" הפותח באבני החושן הישראליות. רגע לפני חודש החירות והקמת המשכן הם אומרים את הדברים טוב ממני בהרבה:

***

מרחוק אפשר לראות

את אחלמה ואת כדכוד

אורות מנצנצים בחושך

והגבר באפוד

השמיע את מילות הקוד

הגענו אל אבני החושן

בין הים והנהר

הר ועמק וּמדבר

ארץ רחבת ידיים

חמוצי זיעה ודם

מן הקרב שטרם תם

המתים חייכו עדיין

אז אמרנו הודיה

על הנס שפה היה

הרודפים הפכו פנים לברוח

כחולמים היינו אז

עד לְבוא שלל חש בז

לעמוס כתפיים במלקוח

בין בזים לבוזזים

שם נפלו הנועזים

גם בארזים נפלה שלהבת

זה מקרה וזו שיטה

יד רוחצת אחותה

מנגבת באותה מגבת

אני מצדיע לדגל

ולכל חברי למסע

הביטו להיסטוריה בעיניים כי עשינו

מה ששום עם לא עשה

כנענים ויבוסים

מלפנינו בנסים

עזובת שדה ובית

במורד נעשקים

נסו בני הענקים

עד פליטים שם נעלמו מעין

אז בנינו את עוולות

והלכנו בִּגדולות

וגם גֶזל עיר ואם – מחורבותיה

שוב בנויה לתלפיות

כבשנים קדמוניות

בין שפלות לעמק אין שומע

איך פורחת הקריה

שמה קראנו אפליה

שם נישאת מראש הרי קיפוח

נידויים וחרמות

במישור דעות קדומות

שם בנינו את נזרע לרוח

אני מצדיע…

שבת שלום וחודש טוב.


השארת תגובה

למה חשוב לעסוק ב"פרה אדומה"?

לזכר יצחק מרקו ובנימין בריש, מוותיקי תנועתנו, שהלכו השבוע לעולמם בשיבה טובה.

בדומה לשבת האחרונה, גם השבת הזו תתחלק קריאת התורה בין שתי פרשות. הראשונה – פרשת השבוע "כי תשא", שבמרכזה מעשה העגל ושבירת הלוחות; השנייה – פרשת "חקת" שבחומש במדבר. מפרשה זו ייקראו הפסוקים העוסקים במצוות "פרה אדומה", הקשורה בתהליך ההיטהרות הנדרש ממי שנטמא בטומאת המת.

קריאה מיוחדת זו נועדה להזכיר את ההכנות הנדרשות לקראת חג הפסח והעלייה לרגל למקדש, ועל שמה מכונה השבת הקרובה בשם המוזר קמעא: "שבת פרה". יחד עם שבת שקלים ושבת זכור שכבר ציינו, ועם שבת החודש שתצוין בשבת הבאה, נכללת "שבת פרה" בארבע השבתות המיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים לחג הפורים; ולחג הפסח – באמצעות קריאה נוספת בתורה. לא בכל שנה מצוינת "שבת פרה" דווקא בשבת בה קוראים את פרשת "כי תשא". עם זאת בעלי המדרש מצאו קשר בין שתי הפרשות.

על השאלה מדוע נבחר דווקא אפר הפרה כאמצעי הכפרה על הטומאה, השיבו: "תבוא האם ותקנח את מעשה בנה", תוך התייחסות למעשה עגל הזהב. השבת הזו אבקש להקדיש את מילותיי דווקא למצווה זו.

אין קדושה במוות

עניינה של המצווה כאמור, בתהליכי ההיטהרות מן הטומאה הקשה והחמורה ביותר בה יכול האדם להיטמא – טומאת המת. כך כתוב בפרשת "חקת":

"זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

על מנת להיטהר מטומאת המת נדרש האדם לעבור טקס היטהרות בו התיזו עליו בעזרת אגודת אזוב טרייה מים חיים בהם עורבב אפר הפרה האדומה.

המסורת המדרשית והפרשנית התייחסה לקושי להעניק הסבר דווקא לתהליך ההיטהרות הספציפי הזה ומה העניין הדווקני שמצאה התורה באפר הפרה האדומה. בעקבות כך הפכה המצווה לדוגמה מובהקת למצוות שטעמיהן נסתרים מן העין. באופן לא מפתיע ברבות מהקהילות הליברליות בעולם היהודי בדורות האחרונים נהגו למעט בענייניה של המצווה, ולעתים נוהגים בחלקן אף לוותר על הקריאה המיוחדת לשבת זו – אם מחמת ההסתייגות מענייני הקורבנות והמקדש ומענייני טומאה וטוהרה בכללם ואם בשל התחושה שמצווה זו כה רחוקה ותלושה ממציאות חיינו.

לטעמי מדובר בטעות מצערת. למרות הקושי של הקורא בן ימינו להתחבר לפרטיה של המצווה העתיקה, היא מהווה את אחת העדויות לחשיבות הגדולה שייחסה המסורת היהודית לערך המכונן של קדושת החיים. בניגוד לתרבויות דתיות רבות אחרות, המוות נתפס כאבי אבות הטומאה במסורת שלנו. בעוד שברבות מן הכנסיות המפוארות של העולם הנוצרי טמונים שרידיהם של מלכים, גיבורים ואומנים, הרעיון להטמין שרידיו של אדם במקדש או בבית כנסת הוא פסול לחלוטין.

במקום קדוש לא ראוי להעניק למוות מהלכים. המגע עם המת או שרידיו מטמאים את האדם, את הכלי ואת המרחב ומפקיעים מהם את הקדושה. החזרה אל הטהרה מחייבת מאמץ פולחני ותודעתי המסמל חזרה מן המפגש עם המוות אל החיים. הפקעתה של הקדושה אינה תלויה בזהותו של האדם המת או בקרבתו אל הנטמא. בהתאם לרעיון של בריאת כל אדם בצלם, אין זה משנה אם הוא בן עמנו אם לאו, אם הוא גיבור שנפל משורותינו או חלל אויב. התורה, שטרם ניכרים בה העקבות המובהקים של האמונה בעולם הבא או בחיי נצח (רעיונות שטבעו את עקבותיהם ביהדות הבית השני וימי חז"ל) מעמידה את המוות כאנטי-תזה המוחלטת לקדושה.

כמערכת חוקים עתיקה הגדירה התורה לא מעט מקרים בהם ראוי ליטול את חייו של האדם והיא אף כוללת פרקים לא מעטים קשים לקריאה בהקשר זה. עם זאת ניתן להניח שלרעיון הגדול הזה של דחיקת רגליו של המוות ממרחבי הקדושה הייתה השפעה גדולה על ההסתייגות המאוחרת של המסורת שלנו מהטלת עונשי מוות ועל ביטויים אחרים של היהדות לעקרון הגדול של קדושת חייו של כל אדם.

חשבתי השבוע על שבת פרה ומצוותה כאשר כל יום הביא עמו כותרות נוספות על שפיכות דמים בכבישים, בסניף קופת חולים בחולון, ובמחסן הזיקוקים הלא חוקי, שהפיצוץ בו קיפד את חייהם של שני אנשים. רציחתה של האחות טובה קררו העלתה אל זירת הדיון הישראלית את האלימות היום-יומית בהם נתקלים נותני שירות כמעט בכל תחום ובכל מקום, וכיצד האלימות הזו מתרגמת בסופו של יום לשפיכות דמים.

את הדם הנשטף בכבישי הארץ כבר ספק אם ניתן לטהר במלים ובדיונים, ואין שבוע שעובר בו לא מאבדים אנשים את חייהם באתרי הבנייה ובמפעלי התעשייה. עוד מבלי לעסוק במתרחש בסכסוך הדמים הנורא בינינו לבין העם האחר הנטוע בארץ הזו, הנפש הישראלית הופכת יותר ויותר אדישה לדם, ורק סיפורים קשים ומעוררי פלצות מעוררים אותנו מן העיוורון והחירשות.

מצוות "פרה אדומה", הנקראת כל שנה לקראת האביב – עונת התעוררות החיים, ולקראת חג הפסח – חג החירות; היא תזכורת חשובה לזעזוע שצריך להיות מנת חלקנו לנוכח אבדן החיים בטרם עת.

לב בשר, לא לב מאבן

ההפטרה שקבעו החכמים ל"שבת פרה" לקוחה מנבואתו של יחזקאל, והיא אחת מן ההפטרות היפות של לוח השנה העברי וקריאותיו. במרכזה ניצב הדימוי של זריקת מים טהורים על העם היושב בגלות, המזכירה כמובן את מצוות ההיטהרות במי הפרה האדומה:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו)

כאשר הנביא מבקש לפרט עוד לפני נבואת הנחמה את החטאים בגינם יגלה העם מארצו – שפיכות הדמים ניצבת בראש. טומאתו של העם המובילה אותו לגלות מדומה על ידי הנביא לטומאת הנדה – טומאה של אובדן הדם:

"בן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ"

שפיכת הדם ואובדן החיים המיותר הם החטאים הגדולים של העם בגינם הוא מאבד את חירותו, עוד לפני חטא העבודה הזרה – והם מבחנו של העם המבקש לחדש את חירותו. לא בכדי ממשיך הנביא ומתאר בדברי הנחמה את החלפת לב האבן בלב בשר. תחת האבן המסמלת מוות בא הלב שמזרים את דם החיים.

כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו "תפילה אחרונה":

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עַצֶךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְּעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּה כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

 

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגָּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלָּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּח חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

***

שבת שלום, שבת של חיים


השארת תגובה

פרשת תצוה: כבוד ותפארת אל מול חילול שמיים

הרב ריק ג'ייקובס

מסכת אבות מלמדת אותנו שהכלל החשוב – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – נלמד מן הנאמר במגילת אסתר על מזימת בגתן ותרש: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי…" (אסתר ב כב). ברוח המגילה וערב הפורים אפתח בשני רעיונות קצרים ששמעתי השבוע מפי עמיתים על פרשת "תצוה" ואוסיף עליהם דברים אחדים, בין השאר על שבת "זכור", המצוינת אף היא השבת הזו.

בין ציווי לדיבור

עמיתי, הרב ריק ג'יקובס, נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בארץ, מסר השבוע דבר תורה קצר בעת התפללנו יחד, גברים ונשים, ברחבה הציבורית של הכותל. הוא הפנה את תשומת ליבנו שבשלושת פסוקיה הראשונים של הפרשה, הממשיכה לעסוק במשכן, בכליו ובבגדי הכוהנים המשרתים בו, מתבקש משה לבצע שלוש שליחויות:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז כ)"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…" (שם כח א)

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה…" (שם ב)

תצוה, הקרב ותדבר – שלושה פעלים המורים על פעולה דומה, ובכל זאת שונים זה מזה בסגנון, בטון ובגישה. שלושה פעלים היכולים לייצג גישות שונות (ולא אחת משתלבות) של חיים דתיים, אבל לא פחות מכך של מנהיגות, חינוך, הורות, יחסי עבודה וזיקות אחרות בין האדם לזולתו. הגישות האלה, כאמור, משתלבות זו עם זו על פי רוב במערכות היחסים שלנו שיש בהם צד אחד האוחז בסמכות. השאלה הגדולה היא מי מהגישות תכתיב את הטון. גישת ה"תצוה" או גישת ה"הקרב" וה"תדבר".

בתלמוד הבבלי ובמדרשי ההלכה מופיעה מחלוקת קצרה בין החכמים מה המקור בתורה שאיפשר לחכמים לחדש מצוות, כדוגמת קריאת המגילה, הדלקת נר חנוכה והדלקת נר שבת. החכמים למדו זאת מהפסוק:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא)

רבי נחמן בן יצחק למד זאת מהפסוק:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז)

ההכרעה אם היהדות שלנו היא בעיקרה יהדות של "לא תסור" או יהדות של "שאל אביך ויגידך" מסורה בידינו. יש שיציעו שיהדות שאינה מיוסדת על "לא תסור" אינה עמוקה ומשמעותית דיה. אנחנו מאמינים שבמרוצת הדורות, ובמיוחד בדורות אחרונים, הייתה זו הגישה של "שאל אביך ויגידך", המפתח להמשכיות יהודית.

כובד האחריות

את דבר התורה השני על פרשת "תצוה" שמעתי מפי חברתי הרבה גליה סדן, שהתייחסה בדבריה לפריט הלבוש הראשון של הכהן הגדול הנזכר בפרשה – אפוד הזהב. האפוד כיסה את חזהו ואת גבו של הכהן הגדול, מלפניו ומאחוריו, והיה עשוי "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח ו).

בהיותו מעין אפודה פתוחה, היו לאפוד שתי כותפות שנחו על כתפיו של הכהן הגדול. התורה מלמדת כי בשתי כותפות אלו שולבו שני אבני שוהם, שעליהן נחרטו שמות 12 שבטי ישראל. ששה על כותפת אחת וששה על השנייה. התורה מדגישה כי תכלית האבנים הייתה:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב)

חברתי הרבה גליה הציעה לפרש פסוק זה כזיכרון לא לפני יי', כי אם כתזכורת לכהן הגדול עצמו למשא הכבד שהוא נושא על כתפיו ולאחריות הרובצת עליו תדיר לראות את טובת כל שבטי ישראל לנגד עיניו ולראות אותה בחובתו האישית. במספר פעמים מציינת הפרשה כי בגדי הכהן הוכנו על מנת שיהיו סמל של כבוד ותפארה:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב)

אפשר להבין את המילים כבוד ותפארת כמלים נרדפות, ואפשר לקרוא במילה כבוד לשון של כובד האחריות הטמון במשרה. על מנת שאדם ימלא את תפקידו באופן מפואר עליו קודם כל להבין את כובד האחריות, ולראות לנגד עיניו את שבטי ישראל כולם.

שני דברי תורה שמעתי השבוע על פרשת תצוה. האחד על חשיבותו של הדיבור המקרב, השני על כובד האחריות לראות תמיד את כל שבטי ישראל כמשא על כתפיך. יש בקרבנו רב אחד, העוסק בהכנה של נערים ונערות לשירות צבאי. בדבריו שהתפרסמו גם השבוע הזה, לא היה דבר וחצי דבר משני הרעיונות האלה שטמונים בפרשת השבוע. בניגוד לבגדי הכהן הגדול, לא היה בהם לא כבוד ולא תפארת, רק חילול שם שמיים.

את מה אנחנו זוכרים

בצד פרשת השבוע, יקראו השבת בבית הכנסת גם הפסוקים מפרשת כי תצא בספר דברים העוסקים במחיית זכרו של עמלק, וסיפור מלחמתו של שאול בעמלק וזאת לציון שבת זכור. שבת זו היא השנייה לאירוע השבתות המיוחדות לקראת ובמהלך חודש אדר, והיא מצוינת תמיד בשבת המקדימה את חג הפורים, בשל המסורת שהמן היה מצאצאיו של מלך עמלק אגג.

הפסוקים הנקראים בשבת זכור מתארים את הרקע לאיבה הגדולה בין ישראל לעמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

על פניו, התיאור "ולא ירא אלהים" יכול להתייחס הן לעם ישראל (בצד תיאור היותו עייף ויגע) ויכול באותה מידה לתאר את עמלק, שבחוסר יראתו מאלוהים זנב בנחשלים. האפשרות לקריאה כפולה מזכירה פעם נוספת כי כל בחינה של מצבנו חייבת בו זמנית להסתכל על המתרחש מבחוץ ועל המתרחש בפנים.

במאמר על פרשת זכור של פרופ' שמעון שרביט מאוניברסיטת בר אילן, מצביע המחבר על היבט חשוב ומעניין סביב המושג יראת אלוהים. מושג זה נזכר בעניינן של חמש מצוות עשה ולא תעשה, כולן בין אדם לחברו:

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:כ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:לב)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (וי' כה:יז)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ…אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (וי' כה:לו)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ…לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (וי' כה:מג)

בין אם הביטוי "ולא ירא אלהים" בפסוקי מצוות "זכור" נרמז על עמלק ובין אם על ישראל, נראה שהוא קשור לעובדה שעמלק זנב בנחשלים שבסוף המחנה. עמלק תקף את החלשים והיה חסר יראת אלוהים בשל כך; עם ישראל היה חסר יראת אלוהים בכך שהותיר נחלשים מאחור ולא העמידם מלכתחילה בראש הטור. השבוע שמעתי אדם יקר ומעורר השראה מראשי זירת ההתחדשות היהודית מדבר על סכנת הקנאות והקיצוניות שמכרסמת בחברה הישראלית; כמה ימים לאחר מכן נשמע פעם נוסף קולו של רב שכל דבריו המכוערים דברי קנאות וקיצוניות.

שניהם דיברו על הסכנות לחברה הישראלית לשיטתם. שניהם שכחו לדבר על הנחשלים שבסוף המחנה הישראלי. העייפות, היגיעה וחוסר יראת האלוהים שלנו מתבטאת בראש וראשונה שם. את זה אנחנו צריכים לזכור; גם על זה (ואלי בעיקר על זה) אמרה לנו התורה: "אל תשכח".


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.

 


השארת תגובה

פרשת מקץ: יוסף מישיר מבט

מאת Peter von Cornelius - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=149450

יוסף פותר החלומות במצרים, בציור מאת פטר פון קורנליוס משנת 1816 לערך. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין. מקור: ויקיפדיה

בכל השנים, מעוברות ושאינן מעוברות, פרשת מקץ היא הפרשה הנקראת בשבת חנוכה. קריאת הפרשה היא חלק מהרצף השנתי והרגיל של הקריאה פרשות השבוע ואין המדובר בקריאה מיוחדת שנקבעה בעבור החג. עניינו של חג החנוכה מוזכר באמצעות קריאת המפטיר, הלקוחה ממעשה חנוכת המשכן בפרשת נשא שבחומש במדבר, ובהפטרה המיוחדת מנבואתו של זכריה, בה הוא רואה לנגד עיניו את מנורת המקדש. למרות שהפרשה לא נקבעה במיוחד בעבור חג החנוכה, ניתן למצוא בה כמה עניינים הנוגעים במישרין לתכניו של החג. אחד מהם הוא אתגר המנהיגות.

מי הוא מנהיג?

יותר כל חג אחר בלוח השנה העברי מציף חג החנוכה את סוגיית המנהיגות. ברבדיו המסורתיים של החג, עניין זה הוצנע מעט, אולי בשל ההסתייגות המסוימת של חז"ל מבית חשמונאי, אולם היצירה העברית, הציונית והישראלית (ובמידה רבה גם היצירה היהודית בתפוצות) העמידה במרכז החג את דמויותיהם של מתתיהו, יהודה ומשפחת החשמונאים כסמל של מנהיגות ושל גבורה.

פרשת מקץ היא במידה רבה הראשונה לפרשות התורה העוסקות בדמותו של מנהיג ובתכונותיו. סיפורי האבות נסובו בעיקר סביב אופיים של האבות כחלוצי אמונה, כאנשי משפחה וכאנשי מסעות, המתמודדים עם מערכות היחסים השונות עם הסובבים אותם. חטיבת סיפורי יוסף ממשיכה לשקף סוגיות אלו, אך מספרת גם את סיפורו של יוסף המנהיג והפוליטיקאי, נסיך מצרים העולה לגדולה מן הבור, האיש השני לפרעה בכל ארץ מצרים.

בהקשר זה – פסוקיה הראשונים של הפרשה, המתארים את חלומות פרעה ואת הפתרון שמעניק להם יוסף, צופנים אמירה חשובה על מנהיגות. מה היה ביוסף שסייע לו לפתור את חלומות במקום בו נכשלו כל חרטומי מצרים וכל חכמיה? מה מנע מכל אותם יודעי ח"ן לפענח את החלומות, שעל פניו אינם מסובכים לפתרון? הסבר אפשרי אחד הוא החשש מלבשר בשורות רעות לפרעה והפחד מלהישיר מבט אל העתיד המסתמן. יוסף, שלמד על בשרו את תהפוכות הגורל, אינו מהסס לומר למלך את אשר הוא רואה בעיני רוחו. הוא מספר על השנים הטובות, אך מתמקד ברעות שתבאנה לאחר מכן.

למרות הסכנה בלקיחת התפקיד של נושא הבשורה הרעה, הוא בוחר לומר את אשר יש לומר. שנים לפני כן לא היסס לספר את חלומותיו לאחים ולאביו, עתה הוא אינו מהסס להביא את הבשורה הרעה לפרעה.

אולם לא בכך מתמצים זרעי מנהיגותו. כשם שיוסף אינו מהסס לבשר את הבשורה הקשה, כך גם הוא אינו מהסס להציג את הדרך להתמודד עמה. יוסף אינו שם עצמו רק כנביא המתריע בשער, אלא כאיש מעשה שהייאוש והחשש אינם כלולים בתפריטו. הוא יודע לצפות את הבאות, אך לא פחות מכך, גם את שיש לעשות על מנת לקדמן. מבלי שהוא מתבקש לכך על ידי פרעה הוא מציג בפניו לא רק את פתרון החלומות אלא גם את הפתרון למצוקה המסתמנת, ומתוך שכך הוא מציב את עצמו כמועמד הטבעי למשימה.

פרשת מקץ מעניקה לנו בפסוקיה הראשונים רמזים על הדמות הראויה של מנהיג/ה – זה המוכן / זאת המוכנה להישיר מבט אל המציאות ולומר גם את הדברים שפחות נעים לשמוע, ובאותה העת – זה המוכן / זו המוכנה גם להציע את שיש לעשות ולממשו.

שבת שלום וחג אורים שמח.