הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

למה חשוב לעסוק ב"פרה אדומה"?

לזכר יצחק מרקו ובנימין בריש, מוותיקי תנועתנו, שהלכו השבוע לעולמם בשיבה טובה.

בדומה לשבת האחרונה, גם השבת הזו תתחלק קריאת התורה בין שתי פרשות. הראשונה – פרשת השבוע "כי תשא", שבמרכזה מעשה העגל ושבירת הלוחות; השנייה – פרשת "חקת" שבחומש במדבר. מפרשה זו ייקראו הפסוקים העוסקים במצוות "פרה אדומה", הקשורה בתהליך ההיטהרות הנדרש ממי שנטמא בטומאת המת.

קריאה מיוחדת זו נועדה להזכיר את ההכנות הנדרשות לקראת חג הפסח והעלייה לרגל למקדש, ועל שמה מכונה השבת הקרובה בשם המוזר קמעא: "שבת פרה". יחד עם שבת שקלים ושבת זכור שכבר ציינו, ועם שבת החודש שתצוין בשבת הבאה, נכללת "שבת פרה" בארבע השבתות המיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים לחג הפורים; ולחג הפסח – באמצעות קריאה נוספת בתורה. לא בכל שנה מצוינת "שבת פרה" דווקא בשבת בה קוראים את פרשת "כי תשא". עם זאת בעלי המדרש מצאו קשר בין שתי הפרשות.

על השאלה מדוע נבחר דווקא אפר הפרה כאמצעי הכפרה על הטומאה, השיבו: "תבוא האם ותקנח את מעשה בנה", תוך התייחסות למעשה עגל הזהב. השבת הזו אבקש להקדיש את מילותיי דווקא למצווה זו.

אין קדושה במוות

עניינה של המצווה כאמור, בתהליכי ההיטהרות מן הטומאה הקשה והחמורה ביותר בה יכול האדם להיטמא – טומאת המת. כך כתוב בפרשת "חקת":

"זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

על מנת להיטהר מטומאת המת נדרש האדם לעבור טקס היטהרות בו התיזו עליו בעזרת אגודת אזוב טרייה מים חיים בהם עורבב אפר הפרה האדומה.

המסורת המדרשית והפרשנית התייחסה לקושי להעניק הסבר דווקא לתהליך ההיטהרות הספציפי הזה ומה העניין הדווקני שמצאה התורה באפר הפרה האדומה. בעקבות כך הפכה המצווה לדוגמה מובהקת למצוות שטעמיהן נסתרים מן העין. באופן לא מפתיע ברבות מהקהילות הליברליות בעולם היהודי בדורות האחרונים נהגו למעט בענייניה של המצווה, ולעתים נוהגים בחלקן אף לוותר על הקריאה המיוחדת לשבת זו – אם מחמת ההסתייגות מענייני הקורבנות והמקדש ומענייני טומאה וטוהרה בכללם ואם בשל התחושה שמצווה זו כה רחוקה ותלושה ממציאות חיינו.

לטעמי מדובר בטעות מצערת. למרות הקושי של הקורא בן ימינו להתחבר לפרטיה של המצווה העתיקה, היא מהווה את אחת העדויות לחשיבות הגדולה שייחסה המסורת היהודית לערך המכונן של קדושת החיים. בניגוד לתרבויות דתיות רבות אחרות, המוות נתפס כאבי אבות הטומאה במסורת שלנו. בעוד שברבות מן הכנסיות המפוארות של העולם הנוצרי טמונים שרידיהם של מלכים, גיבורים ואומנים, הרעיון להטמין שרידיו של אדם במקדש או בבית כנסת הוא פסול לחלוטין.

במקום קדוש לא ראוי להעניק למוות מהלכים. המגע עם המת או שרידיו מטמאים את האדם, את הכלי ואת המרחב ומפקיעים מהם את הקדושה. החזרה אל הטהרה מחייבת מאמץ פולחני ותודעתי המסמל חזרה מן המפגש עם המוות אל החיים. הפקעתה של הקדושה אינה תלויה בזהותו של האדם המת או בקרבתו אל הנטמא. בהתאם לרעיון של בריאת כל אדם בצלם, אין זה משנה אם הוא בן עמנו אם לאו, אם הוא גיבור שנפל משורותינו או חלל אויב. התורה, שטרם ניכרים בה העקבות המובהקים של האמונה בעולם הבא או בחיי נצח (רעיונות שטבעו את עקבותיהם ביהדות הבית השני וימי חז"ל) מעמידה את המוות כאנטי-תזה המוחלטת לקדושה.

כמערכת חוקים עתיקה הגדירה התורה לא מעט מקרים בהם ראוי ליטול את חייו של האדם והיא אף כוללת פרקים לא מעטים קשים לקריאה בהקשר זה. עם זאת ניתן להניח שלרעיון הגדול הזה של דחיקת רגליו של המוות ממרחבי הקדושה הייתה השפעה גדולה על ההסתייגות המאוחרת של המסורת שלנו מהטלת עונשי מוות ועל ביטויים אחרים של היהדות לעקרון הגדול של קדושת חייו של כל אדם.

חשבתי השבוע על שבת פרה ומצוותה כאשר כל יום הביא עמו כותרות נוספות על שפיכות דמים בכבישים, בסניף קופת חולים בחולון, ובמחסן הזיקוקים הלא חוקי, שהפיצוץ בו קיפד את חייהם של שני אנשים. רציחתה של האחות טובה קררו העלתה אל זירת הדיון הישראלית את האלימות היום-יומית בהם נתקלים נותני שירות כמעט בכל תחום ובכל מקום, וכיצד האלימות הזו מתרגמת בסופו של יום לשפיכות דמים.

את הדם הנשטף בכבישי הארץ כבר ספק אם ניתן לטהר במלים ובדיונים, ואין שבוע שעובר בו לא מאבדים אנשים את חייהם באתרי הבנייה ובמפעלי התעשייה. עוד מבלי לעסוק במתרחש בסכסוך הדמים הנורא בינינו לבין העם האחר הנטוע בארץ הזו, הנפש הישראלית הופכת יותר ויותר אדישה לדם, ורק סיפורים קשים ומעוררי פלצות מעוררים אותנו מן העיוורון והחירשות.

מצוות "פרה אדומה", הנקראת כל שנה לקראת האביב – עונת התעוררות החיים, ולקראת חג הפסח – חג החירות; היא תזכורת חשובה לזעזוע שצריך להיות מנת חלקנו לנוכח אבדן החיים בטרם עת.

לב בשר, לא לב מאבן

ההפטרה שקבעו החכמים ל"שבת פרה" לקוחה מנבואתו של יחזקאל, והיא אחת מן ההפטרות היפות של לוח השנה העברי וקריאותיו. במרכזה ניצב הדימוי של זריקת מים טהורים על העם היושב בגלות, המזכירה כמובן את מצוות ההיטהרות במי הפרה האדומה:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו)

כאשר הנביא מבקש לפרט עוד לפני נבואת הנחמה את החטאים בגינם יגלה העם מארצו – שפיכות הדמים ניצבת בראש. טומאתו של העם המובילה אותו לגלות מדומה על ידי הנביא לטומאת הנדה – טומאה של אובדן הדם:

"בן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ"

שפיכת הדם ואובדן החיים המיותר הם החטאים הגדולים של העם בגינם הוא מאבד את חירותו, עוד לפני חטא העבודה הזרה – והם מבחנו של העם המבקש לחדש את חירותו. לא בכדי ממשיך הנביא ומתאר בדברי הנחמה את החלפת לב האבן בלב בשר. תחת האבן המסמלת מוות בא הלב שמזרים את דם החיים.

כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו "תפילה אחרונה":

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עַצֶךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְּעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּה כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

 

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגָּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלָּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּח חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

***

שבת שלום, שבת של חיים


השארת תגובה

פרשת תצוה: כבוד ותפארת אל מול חילול שמיים

הרב ריק ג'ייקובס

מסכת אבות מלמדת אותנו שהכלל החשוב – "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – נלמד מן הנאמר במגילת אסתר על מזימת בגתן ותרש: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי…" (אסתר ב כב). ברוח המגילה וערב הפורים אפתח בשני רעיונות קצרים ששמעתי השבוע מפי עמיתים על פרשת "תצוה" ואוסיף עליהם דברים אחדים, בין השאר על שבת "זכור", המצוינת אף היא השבת הזו.

בין ציווי לדיבור

עמיתי, הרב ריק ג'יקובס, נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, המבקר בארץ, מסר השבוע דבר תורה קצר בעת התפללנו יחד, גברים ונשים, ברחבה הציבורית של הכותל. הוא הפנה את תשומת ליבנו שבשלושת פסוקיה הראשונים של הפרשה, הממשיכה לעסוק במשכן, בכליו ובבגדי הכוהנים המשרתים בו, מתבקש משה לבצע שלוש שליחויות:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז כ)"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…" (שם כח א)

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה…" (שם ב)

תצוה, הקרב ותדבר – שלושה פעלים המורים על פעולה דומה, ובכל זאת שונים זה מזה בסגנון, בטון ובגישה. שלושה פעלים היכולים לייצג גישות שונות (ולא אחת משתלבות) של חיים דתיים, אבל לא פחות מכך של מנהיגות, חינוך, הורות, יחסי עבודה וזיקות אחרות בין האדם לזולתו. הגישות האלה, כאמור, משתלבות זו עם זו על פי רוב במערכות היחסים שלנו שיש בהם צד אחד האוחז בסמכות. השאלה הגדולה היא מי מהגישות תכתיב את הטון. גישת ה"תצוה" או גישת ה"הקרב" וה"תדבר".

בתלמוד הבבלי ובמדרשי ההלכה מופיעה מחלוקת קצרה בין החכמים מה המקור בתורה שאיפשר לחכמים לחדש מצוות, כדוגמת קריאת המגילה, הדלקת נר חנוכה והדלקת נר שבת. החכמים למדו זאת מהפסוק:

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא)

רבי נחמן בן יצחק למד זאת מהפסוק:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז)

ההכרעה אם היהדות שלנו היא בעיקרה יהדות של "לא תסור" או יהדות של "שאל אביך ויגידך" מסורה בידינו. יש שיציעו שיהדות שאינה מיוסדת על "לא תסור" אינה עמוקה ומשמעותית דיה. אנחנו מאמינים שבמרוצת הדורות, ובמיוחד בדורות אחרונים, הייתה זו הגישה של "שאל אביך ויגידך", המפתח להמשכיות יהודית.

כובד האחריות

את דבר התורה השני על פרשת "תצוה" שמעתי מפי חברתי הרבה גליה סדן, שהתייחסה בדבריה לפריט הלבוש הראשון של הכהן הגדול הנזכר בפרשה – אפוד הזהב. האפוד כיסה את חזהו ואת גבו של הכהן הגדול, מלפניו ומאחוריו, והיה עשוי "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שמות כח ו).

בהיותו מעין אפודה פתוחה, היו לאפוד שתי כותפות שנחו על כתפיו של הכהן הגדול. התורה מלמדת כי בשתי כותפות אלו שולבו שני אבני שוהם, שעליהן נחרטו שמות 12 שבטי ישראל. ששה על כותפת אחת וששה על השנייה. התורה מדגישה כי תכלית האבנים הייתה:

"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם יב)

חברתי הרבה גליה הציעה לפרש פסוק זה כזיכרון לא לפני יי', כי אם כתזכורת לכהן הגדול עצמו למשא הכבד שהוא נושא על כתפיו ולאחריות הרובצת עליו תדיר לראות את טובת כל שבטי ישראל לנגד עיניו ולראות אותה בחובתו האישית. במספר פעמים מציינת הפרשה כי בגדי הכהן הוכנו על מנת שיהיו סמל של כבוד ותפארה:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם ב)

אפשר להבין את המילים כבוד ותפארת כמלים נרדפות, ואפשר לקרוא במילה כבוד לשון של כובד האחריות הטמון במשרה. על מנת שאדם ימלא את תפקידו באופן מפואר עליו קודם כל להבין את כובד האחריות, ולראות לנגד עיניו את שבטי ישראל כולם.

שני דברי תורה שמעתי השבוע על פרשת תצוה. האחד על חשיבותו של הדיבור המקרב, השני על כובד האחריות לראות תמיד את כל שבטי ישראל כמשא על כתפיך. יש בקרבנו רב אחד, העוסק בהכנה של נערים ונערות לשירות צבאי. בדבריו שהתפרסמו גם השבוע הזה, לא היה דבר וחצי דבר משני הרעיונות האלה שטמונים בפרשת השבוע. בניגוד לבגדי הכהן הגדול, לא היה בהם לא כבוד ולא תפארת, רק חילול שם שמיים.

את מה אנחנו זוכרים

בצד פרשת השבוע, יקראו השבת בבית הכנסת גם הפסוקים מפרשת כי תצא בספר דברים העוסקים במחיית זכרו של עמלק, וסיפור מלחמתו של שאול בעמלק וזאת לציון שבת זכור. שבת זו היא השנייה לאירוע השבתות המיוחדות לקראת ובמהלך חודש אדר, והיא מצוינת תמיד בשבת המקדימה את חג הפורים, בשל המסורת שהמן היה מצאצאיו של מלך עמלק אגג.

הפסוקים הנקראים בשבת זכור מתארים את הרקע לאיבה הגדולה בין ישראל לעמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

על פניו, התיאור "ולא ירא אלהים" יכול להתייחס הן לעם ישראל (בצד תיאור היותו עייף ויגע) ויכול באותה מידה לתאר את עמלק, שבחוסר יראתו מאלוהים זנב בנחשלים. האפשרות לקריאה כפולה מזכירה פעם נוספת כי כל בחינה של מצבנו חייבת בו זמנית להסתכל על המתרחש מבחוץ ועל המתרחש בפנים.

במאמר על פרשת זכור של פרופ' שמעון שרביט מאוניברסיטת בר אילן, מצביע המחבר על היבט חשוב ומעניין סביב המושג יראת אלוהים. מושג זה נזכר בעניינן של חמש מצוות עשה ולא תעשה, כולן בין אדם לחברו:

"לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:כ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (וי' יט:לב)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (וי' כה:יז)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ…אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (וי' כה:לו)

"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ…לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (וי' כה:מג)

בין אם הביטוי "ולא ירא אלהים" בפסוקי מצוות "זכור" נרמז על עמלק ובין אם על ישראל, נראה שהוא קשור לעובדה שעמלק זנב בנחשלים שבסוף המחנה. עמלק תקף את החלשים והיה חסר יראת אלוהים בשל כך; עם ישראל היה חסר יראת אלוהים בכך שהותיר נחלשים מאחור ולא העמידם מלכתחילה בראש הטור. השבוע שמעתי אדם יקר ומעורר השראה מראשי זירת ההתחדשות היהודית מדבר על סכנת הקנאות והקיצוניות שמכרסמת בחברה הישראלית; כמה ימים לאחר מכן נשמע פעם נוסף קולו של רב שכל דבריו המכוערים דברי קנאות וקיצוניות.

שניהם דיברו על הסכנות לחברה הישראלית לשיטתם. שניהם שכחו לדבר על הנחשלים שבסוף המחנה הישראלי. העייפות, היגיעה וחוסר יראת האלוהים שלנו מתבטאת בראש וראשונה שם. את זה אנחנו צריכים לזכור; גם על זה (ואלי בעיקר על זה) אמרה לנו התורה: "אל תשכח".


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.

 


השארת תגובה

פרשת מקץ: יוסף מישיר מבט

מאת Peter von Cornelius - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=149450

יוסף פותר החלומות במצרים, בציור מאת פטר פון קורנליוס משנת 1816 לערך. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין. מקור: ויקיפדיה

בכל השנים, מעוברות ושאינן מעוברות, פרשת מקץ היא הפרשה הנקראת בשבת חנוכה. קריאת הפרשה היא חלק מהרצף השנתי והרגיל של הקריאה פרשות השבוע ואין המדובר בקריאה מיוחדת שנקבעה בעבור החג. עניינו של חג החנוכה מוזכר באמצעות קריאת המפטיר, הלקוחה ממעשה חנוכת המשכן בפרשת נשא שבחומש במדבר, ובהפטרה המיוחדת מנבואתו של זכריה, בה הוא רואה לנגד עיניו את מנורת המקדש. למרות שהפרשה לא נקבעה במיוחד בעבור חג החנוכה, ניתן למצוא בה כמה עניינים הנוגעים במישרין לתכניו של החג. אחד מהם הוא אתגר המנהיגות.

מי הוא מנהיג?

יותר כל חג אחר בלוח השנה העברי מציף חג החנוכה את סוגיית המנהיגות. ברבדיו המסורתיים של החג, עניין זה הוצנע מעט, אולי בשל ההסתייגות המסוימת של חז"ל מבית חשמונאי, אולם היצירה העברית, הציונית והישראלית (ובמידה רבה גם היצירה היהודית בתפוצות) העמידה במרכז החג את דמויותיהם של מתתיהו, יהודה ומשפחת החשמונאים כסמל של מנהיגות ושל גבורה.

פרשת מקץ היא במידה רבה הראשונה לפרשות התורה העוסקות בדמותו של מנהיג ובתכונותיו. סיפורי האבות נסובו בעיקר סביב אופיים של האבות כחלוצי אמונה, כאנשי משפחה וכאנשי מסעות, המתמודדים עם מערכות היחסים השונות עם הסובבים אותם. חטיבת סיפורי יוסף ממשיכה לשקף סוגיות אלו, אך מספרת גם את סיפורו של יוסף המנהיג והפוליטיקאי, נסיך מצרים העולה לגדולה מן הבור, האיש השני לפרעה בכל ארץ מצרים.

בהקשר זה – פסוקיה הראשונים של הפרשה, המתארים את חלומות פרעה ואת הפתרון שמעניק להם יוסף, צופנים אמירה חשובה על מנהיגות. מה היה ביוסף שסייע לו לפתור את חלומות במקום בו נכשלו כל חרטומי מצרים וכל חכמיה? מה מנע מכל אותם יודעי ח"ן לפענח את החלומות, שעל פניו אינם מסובכים לפתרון? הסבר אפשרי אחד הוא החשש מלבשר בשורות רעות לפרעה והפחד מלהישיר מבט אל העתיד המסתמן. יוסף, שלמד על בשרו את תהפוכות הגורל, אינו מהסס לומר למלך את אשר הוא רואה בעיני רוחו. הוא מספר על השנים הטובות, אך מתמקד ברעות שתבאנה לאחר מכן.

למרות הסכנה בלקיחת התפקיד של נושא הבשורה הרעה, הוא בוחר לומר את אשר יש לומר. שנים לפני כן לא היסס לספר את חלומותיו לאחים ולאביו, עתה הוא אינו מהסס להביא את הבשורה הרעה לפרעה.

אולם לא בכך מתמצים זרעי מנהיגותו. כשם שיוסף אינו מהסס לבשר את הבשורה הקשה, כך גם הוא אינו מהסס להציג את הדרך להתמודד עמה. יוסף אינו שם עצמו רק כנביא המתריע בשער, אלא כאיש מעשה שהייאוש והחשש אינם כלולים בתפריטו. הוא יודע לצפות את הבאות, אך לא פחות מכך, גם את שיש לעשות על מנת לקדמן. מבלי שהוא מתבקש לכך על ידי פרעה הוא מציג בפניו לא רק את פתרון החלומות אלא גם את הפתרון למצוקה המסתמנת, ומתוך שכך הוא מציב את עצמו כמועמד הטבעי למשימה.

פרשת מקץ מעניקה לנו בפסוקיה הראשונים רמזים על הדמות הראויה של מנהיג/ה – זה המוכן / זאת המוכנה להישיר מבט אל המציאות ולומר גם את הדברים שפחות נעים לשמוע, ובאותה העת – זה המוכן / זו המוכנה גם להציע את שיש לעשות ולממשו.

שבת שלום וחג אורים שמח.


השארת תגובה

פרשת "וילך": להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

שנת שמיטה. מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים

בעקבות השנה המעוברת, שהוסיפה ארבע שבתות לשנת תשע"ו, נקראות הפעם פרשות "ניצבים" ו"וילך" בנפרד. את שנת תשע"ו סיימנו עם פרשת "ניצבים", ובשבת הראשונה של שנת תשע"ז אנו קוראים את פרשת "וילך". זוהי בדיוק המהות של התקופה הנוכחית של הלוח העברי. התייצבות והליכה קדימה; עמידה במקום לטובת בחינה עצמית ובחינת כל הסובב אותנו, ואז יציאה לדרך מחדש.

הרעיון ממשיך ללכת

שמה של פרשה נגזר ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל הפרשה כולה עומדת בסימן הליכה, תנועה קדימה ומעבר. בפעם הראשונה, ממש לפני פרידתו מן העם, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק גזרת יי' היא זו המונעת ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (שם, ג), אבל חשוב מכך, הוא מדגיש כי יי הוא זה שיעבור לפני העם לפני יהושע – " יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ… יהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו).

שבוע אחרי הפרידה המרשימה מהנשיא פרס ז"ל שיצא ובא לפני העם באין ספור צמתים, מזכירה הפרשה את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה ולצד המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם.

אין הברית מתחדשת אלא מתוך מקום של שותפות ושוויון

פרשת וילך מציגה את שתי המצוות האחרונות של התורה: מצוות ה"הקהל" ומצוות כתיבת ספר תורה – שתי מצוות שעניינן הטמעתה של התורה בנפש האישית והקיבוצית של העם. מצוות ה"הקהל" מורה על קיבוצו של כל העם בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לטובת הקראתם של דברי התורה –

"מקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…" (שם י-יב)

חז"ל קבעו כי את ממעמד ההקהל יש לקיים לא בחג הסוכות של שנת השמיטה אלא בתום שנת השמיטה, בחג הסוכות של השנה השמינית – הראשונה למחזור החדש של שבע השנים. על פניו, הגיוני היה לקבוע את הכינוס הלאומי דווקא במהלכה של שנת השמיטה, השנה המקודשת עצמה, בה פנוי החקלאי העברי ממלאכת השדה.

מדוע אם כן נקבע המעמד של שמיעת דברי התורה וחידוש הברית עם אלוהים לסיומה של שנת השמיטה? אולי מכיוון ששנת השמיטה מכוונת במידה רבה לצמצומם של הפערים בחברה וליצירת מציאות שוויונית יותר. החובות נשמטים (כפי שמצווה פרשת ראה בחומש דברים) ויבולה של השנה השביעית אינו רכושו של אף אדם, אלא הפקר לטובת כל המבקש לקיים עצמו. במצב הזה, המטשטש מעט את פערי הכוח והעוצמה המעמדית, ניתן לקבץ את כל העם ולחדש את הברית. אחת מאגדות חז"ל על מתן תורה, מציעה שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמד שהיא אינה רכושו של אף אדם. היא הפקר – וכל אדם יכול לבוא וליטול.

חידושה של האמנה החברתית מחייב צמצום ולו מידתי של הקיטוב החברתי.

השבוע פירסמה השרה איילת שקד מאמר חשוב שעורר דיון ציבורי סביב זהותה של מדינת ישראל. עיקר השיח התמקד בדבריה על האיזון בין היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי ועל תפקידי בית המשפט העליון והרשות המחוקקת. ראוי גם לשים את הלב למשנתה הכלכלית, השמה דגש דרמטי של מדיניות השוק החופשי ועל צמצום ההתערבות של החברה בפעולתו הכלכלית של היחיד. מצוות ה"הקהל" מזכירה לנו שהאמנה החברתית המונחת ביסוד החיים המשותפים שלנו תלויה גם ביכולת למתן את הפערים ובמציאת המנגנונים המקדמים את השוויון החברתי. למעט פרקים מתוחמים מאוד של מחשבה יהודית ועשייה יהודית המאמינה בשיתוף כלכלי מלא (קהילות מדבר יהודה והתנועה הקיבוצית בדורותיה הראשונים כדוגמאות), המסורת היהודית מאמצת את הגישה לפיה האדם הוא האחראי העיקרי על רווחתו.

דווקא בשל כך, מצוות התורה מרבות להתערב בהסדרת החיים הכלכליים, על מנת להבטיח שחירותו של האדם לא תתרגם לפריצת גבולות, לפרימת רשתות הביטחון ולכרסום הסולידריות. אין הברית מתחדשת אלא במקום בו כולם חשים שותפים ומוגנים. הברית הגורל והייעוד של העם היהודי והברית בין אזרחיה של מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אלא במקום בו מוקדש מאמץ משותף לצמצום הפערים ולקידום שוויון החברתי.

תיקון מתוך תקווה

השנה העברית כוללת שני מועדים גדולים של חשבון נפש. הראשון – יום הכיפורים. השני – תשעה באב. האחד מתמקד בחשבון נפשו של היחיד. השני – בחשבון נפשה של האומה.

מסורת התפילה היהודית בנתה תהליך הכנה לקראת הימים האלה הכולל בין השאר את ההפטרות הנקראות בשבתות שלפני המועדים. לפני תשעה באב – שלוש הפטרות התוכחה והחורבן של ישעיהו וירמיהו. לפני יום הכיפורים – הפטרת שבת "שובה" מנבואות הושע ויואל. באופן מפתיע פסוקי ההפטרה של שבת "שובה" אינם פסוקי תוכחה, ייסור הנפש ואיומי עונש וחורבן. מרביתם – דברי תקווה ונחמה:

"אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד)

"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב')

ישנו חשבון נפש הנעשה מתוך חרדה ותחושת מצור וחורבן וישנו חשבון נפש הנעשה מתוך תקווה גדולה ואמונה בכוח לשנות את המציאות. זה וזה נחוצים. את השנה העברית אנו פותחים בחשבון נפש המיוסד על הידיעה שיש בכוחנו להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו. גם האמונה הזו שייכת למורשתו של הנשיא פרס ז"ל.

מתוך מחזור התפילה שלנו לימים הנוראים:

המקום / שמואל שתל

בין אדם לחברו  
ומקום הרבה בין אדם  
ובן חברו  
לו יכלתי לאמר  
אין ביני לבין חברי  
אלא המקום בלבד.  
   
ביני לביני  
על דעת המקום  
ועל דעתי ומקומי  
וביני לבין עצמי  
לו יכולתי לומר  
מודה אני לפניך  
שהחזרת אותי  
למקומי.

 

בין אדם למקום
ואין אדם שאין לו מקום
ואין אדם שהוא ממנו פנוי
לו יכולתי לומר לפניך
אין לך אדם
שאין לו מקום
אצלי.
 
 

שבת שלו וחתימה טובה!

 

 

 

 


השארת תגובה

פרשת "ראה": תזכורת חשובה על האוכל שבא לפינו

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

מקור: ויקיפדיה. מאת Fir0002 – נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL 1.2

פרשת "ראה", הרביעית לפרשות חומש דברים, מעבירה אותנו מחלקו הראשון של נאום הפרידה של משה אל חלקו השני. בפסוקיה הראשונים נחתמים דברי האמונה והלקח של משה' המשולבים בקורות העם במדבר. מרבית פסוקיה מוקדשים להצגתן של המצוות הפרטניות, אשר תוצגנה גם בשלוש הפרשות הבאות של החומש. חלקן הגדול כבר נזכרו בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר. מיעוטן – ייחודיות לחומש דברים.

כי הדם הוא הנפש

אחד הנושאים העיקריים בהם עוסקת הפרשה הוא דיני המזון שבא לפיו של האדם. בראשיתה של הפרשה מופיעה ההוראה להימנע מהקרבת עולות לאלוהים בכל אתר, בהתאם למגמת ריכוז הפולחן המאפיינת את ספר דברים. העולות והקורבנות חייבים לעלות על המזבח "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.." (דברים יב יד).

בהמשכה של הוראה זו מופיע ההיתר לאכילת בשר שלא במסגרת הקרבת קורבן, בכל מקום ואתר. בצדו של ההיתר באה האזהרה הברורה להימנע מאכילת הדם: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (שם, כג). פתיחת הציווי במלים: "רק חזק לבלתי…" מלמדת אולי על הקושי שמייחסת התורה להקפדה בציווי זה. האדם רעב וטורח על התקנת הסעודה.

בניגוד לימינו, לא מדובר בעניין של מה בכך, אלא בפרוצדורה ארוכה ומלכלכת. ספק אם האדם רוצה להמתין או לדקדק בפרטי הכנת הבשר. דווקא כאן מורה לו התורה להקפיד שדם החיה לא יבוא לפיו ולקרביו. בין אם במסגרת הקרבת הקורבן לאלוהים ובין אם בעת התקנת הבשר לסעודה רגילה, מבקשת התורה להזכיר כי מדובר בנטילת חיים. החיה הנשחטת אינה רק בשר כי אם גם נפש. התורה לא אסרה על אכילת בשר (אם כי תיארה את המצב הראשוני של הקיום האנושי, עד לאחר המבול, כמציאות צמחונית), אולם היא מבקשת להזכיר שבנפש חיה מדובר.

לא תבשל גדי בחלב אמו

בהמשכה של הפרשה מופיעים בשנית דיני הכשרות באכילה מן החי, לאחר שהוצגו לראשונה בפרשת שמיני בחומש ויקרא. בניגוד לפעם הראשונה, הפעם הזו מתלווה אל דיני הכשרות גם האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו". האיסור נזכר כבר פעמיים בחומש שמות (בפרק כג ובפרק כד) אך לא בהקשרן של מצוות הכשרות. בשתי הפעמים מתלווה איסור זה אל מצוות הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יי' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו" (שמות כג יט, לד כו).

האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" שימש כיסוד התורני לדינים האוסרים אכילה ובישול של מוצרי בשר וחלב יחד. דינים אלו שמהווים נדבך מרכזי בחוקי הכשרות של חז"ל, לא התקבלו בכל קהילות ישראל באופן דומה. היהדות הקראית מפרשת את האיסור ככתבו וכלשונו ומערכת הכשרות הקראית אינה כולל איסור אכילת בשר וחלב. קהילת יהודי אתיופיה נהגה להימנע מאכילת בשר בהמה עם חלב, אך לא הכילה את האיסור על בשר העוף. הד לשיטה הלכתית זו נמצא בתלמוד עצמו:  "רבי יוסי הגלילי אומר: …תלמוד לומר: 'בחלב אמו'! יצא עוף שאין לו חלב אם" (מסכת חולין קי"ג ע"א).

הפרשנים המסורתיים הציגו על פי רוב אחד משלושה טעמים לאיסור אכילת בשר וחלב: הסבר בריאותי, התרחקות ממנהגי הגויים וטיפוח מודעותו של האדם לעקרון של "צער בעלי חיים" ושל ריסון תאוות המזון. שני האזכורים של הציווי בצמוד למצוות הביכורים תומכת בטעם השני של התרחקות ממנהגי הגויים. מה פשוט יותר מלהביא קורבן ביכורים מן הצאן בלוויית חלב הבהמות המניקות השופע בתקופה זו של השנה?!?

הצמדתו של האיסור למערכת דיני הכשרות בפרשת השבוע מחזקת את הטעם השלישי, זה המבקש מן האדם להיות מודע יותר אל אשר נכנס לפיו ולשים לעצמו גבולות גם בתחום זה שנחשב בצדק לבסיסי ולהכרחי ביותר בקיומו של האדם. הרשב"ם, נכדו של רש"י, פרש כך את טעם האיסור: "וגנאי הוא לאדם ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים…ללמדך דרך תרבות ורחמנות ציווה הכתוב".

כיוון פרשנות זה, יחד עם האיסור על אכילת הדם, הם תזכורת להכרח להטמיע שיקולים של מוסר ואתיקה בדרך בה האדם צורך את מזונו. דווקא בעידן בו האדם מן היישוב לא נדרש להתקין את מזונו בעצמו ואינו חש כי הוא "נוטל נפש חיה", כל אימת שהוא מכין מנת בשר יש לתשומת הלב המוסרית והאתית הזו חשיבות יתרה. ההקפדה בדיני הכשרות היא עניין להכרעתו של היחיד, בדיוק כמו הבחירה בצמחונות ובטבעונות; אך הקריאה ליתר מודעות ולאי עצימת עיניים ביחס למזון שבא לפינו ודרך יצורו אינה שונה מכל אתגר מוסרי אחר הניצב לפתחנו.

היקפי צריכת הבשר בעולם המערבי הופכת אתגר זה לרציני ומשמעותי מאוד. התורה, ככתוב, לא אסרה על אכילת הבשר. כך נוהגים רוב בני האדם בעולם. זו בדיוק הסיבה מדוע לקביעה "כי הדם הוא הנפש" ולתזכורת כי האוכל שבא לפינו היה פעם חלק מהפלא הנקרא חיים – חשוב שיהיה מקום בחיינו.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה

בשבועות האחרונים כתבתי לא מעט על ענייני "הגר אשר בשערינו" וחשבתי להימנע מלחזור על הדברים, אך השבוע הזה עלה הנושא לכותרות מחדש עם עכירתה של אווירת החג ביום הלימודים הראשון בהתבטאות המטרידה של לשכת ראש הממשלה על "ילדי המסתננים".

בדומה לרבות מפרשות חומש דברים, גם בפרשת "ראה" מככב הגר לצד הלוי, היתום והאלמנה. התייחסות מיוחדת אליו בלבד, מופיעה במסגרת דיני הכשרות הנמנים בפרשה. אחד מדינים אלו הוא איסור אכילת בשר נבלה. בשר בהמה או עוף שלא נשחטו על ידי האדם אסור באכילה. בהקשר זה מדגישה התורה כי האיסור חל רק על בני העם, ומותר לתת או למכור את הבשר לגר או לנוכרי.

פעם נוספת בא פשט התורה ומטיל סימן שאלה על פרשנותם של חז"ל את מושג הגר במקרא כמתייחס אל גר הצדק, המתייהד. שהרי ברגע שהתגייר – אין הוא רשאי לאכול את בשר הנבלה. הגר הוא הזר אשר חי בקרבנו וחוסה בצלנו. בהקשר זה יוצר הפרשה הבחנה בין בני העם, הגר והנוכרי: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים, יב כא).

הגר עדיין נבדל מבני העם, זרותו אינה מטשטשת לחלוטין. עם זאת הוא גם אינו כנוכרי. הוא יושב בשערינו. הבשר ניתן לו ולא נמכר לו. גם אם לא ניתנות לו כל הזכויות הוא מצוי באחריותנו. רווחתו אינה יכולה להיות לנו זרה.

בין אחריות קולקטיבית לבין כוחו של היחיד

בפרשת השבוע מופיע גם דינה של "העיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה על ידי חלק מבני העיר. גורלה של העיר קשה מאד – כליה מוחלטת. חומרת העונש הביאה את חז"ל לקבוע שלא הייתה ולא תהיה עיר הנידחת, ושהופעתה של המצווה היא על מנת לדרוש ולקבל שכר (תוספתא סנהדרין). ואכן חז"ל קבעו שורה ארוכה של תנאים, שהצטברותם יחד לא תיתכן בפועל.

עם זאת אחד הקווים המנחים את דיונם התיאורטי בדיני העיר הנידחת הוא קיומה של אחריות קולקטיבית ברובד מסוים. מי שלא חטא בחטא העבודה הזרה אינו נענש בחייו ובגופו, אולם הוא מאבד את רכושו יחד עם כל רכושה של העיר שנשרף. מנגד רבי אליעזר, שגרס שעיר הנידחת לא הייתה ולא תהיה, תלה את העניין בקיומה של מזוזה אחת בעיר – "רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנידחת. מה הוא הטעם לכך? אמר הפסוק: ´ואת כל שללה תקבֹּץ אל תוך רחֹובָה ושרפת באש´, וכיון שאי אפשר (לשרוף) מזוזה לא אפשר" (תרגום לבבלי סנהדרין עא ע"א).

מן הצד האחד אחריות קולקטיבית מסוימת. היחיד חייב לקחת אחריות גם על המתרחש בקהילתו. מן הצד השני – ליחיד היכולת להשפיע ולשנות את גורלה של הקהילה, גם באמצעות המעשה הקטן של התקנת מזוזה אחת.

השבת הזו אנחנו מציינים גם את ראש חודש אלול. ברוח הזו של ההכרה באחריותו של היחיד אבל גם בכוחו לחולל שינוי, הנה אחד מהסיפורים היפים של התקופה הזו של השנה העברית:

רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, יצא באחד מלילות אלול לאמירת סליחות בבית הכנסת. מאחד הבתים הרעועים ראה לפתע אור קלוש. הציץ מבעד לדלת וראה סנדלר ישיש מכה בפטישו על נעל לאורו של נר דועך. מדוע אתה טורח בשעה כה מאוחרת? שאל הרב. ענה הסנדלר: כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. מיהר הרב אל בית הכנסת וקרא לחבורת המתפללים בקול: שמעו – כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שבת שלום וחודש טוב!