הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "מקץ": המסר החשוב של סיפורי יוסף

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!


השארת תגובה

פרשת וישלח: לדאוג ולחגוג – בנשימה אחת

פרשת וישלח מספרת את סיפור כניסתו המחודשת של יעקב אל הארץ ממנה נמלט עשרים ואחת שנים קודם לכן. לבדו יצא ממנה, ועתה הוא שב אליה בראשו של שבט גדול: ארבע נשים, אחד עשר בנים ובת. מן הארץ יצא כאשר רק בגדיו לגופו, ופסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת ופסוקיה הראשונים של פרשתנו מעידים כי הוא שב אליה כאדם אמיד ובעל רכוש רב. רק הפחד מפני עשיו אחיו נותר כשהיה; פחד שגם אם ישנה את מושאו , יישאר עמו כל ימיו בארץ.

עיקר הפרשה יוקדש לפיוס בין האחים, ולצד סיפור הפיוס – המאבק עם האיש הפלאי ושינוי השם לישראל, סיפורה הקשה של דינה והטבח באנשי שכם, לידת בנימין ומותה של רחל, ומסעותיו הרבים מאד של יעקב בארץ: מפניאל לסוכות; משם לשכם ולבית אל; מבית אל לאפרתה ולבית לחם, מקום קבורת רחל; משם למגדל עדר ולקריית ארבע – מקום מושבו וקבורתו של האב יצחק.

קום ועלה בית אל

בתוך מסע הדילוגים של יעקב בארץ, מקדישה הפרשה פסוקים רבים לעניינה של בית אל. זו הייתה תחנת הדרך בה חלם יעקב את חלום הסולם, וזה היה המקום בו נדר נדר לאלוהים, טרם צאתו את הארץ כמתואר בפרשת ויצא:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יי לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (בראשית כח כ-כב)

בבוקר צאתו מן הארץ נודר יעקב את הנדר לשוב לבית אל ולהודות לאלוהים במידה ויחזור לבית אביו בשלום. השנים חולפות, ויעקב אכן זוכה לשוב אל הארץ בשלום; אך פרשת וישלח מלמדת כי שכח את נדרו או התמהמה בקיומו. רק לאחר שכבר קנה חלקת אדמה בשכם, ורק לאחר שאלוהים מזכיר לו את חובתו לעלות לבית אל, מקיים יעקב את התחייבותו:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי" (שם, לה א-ג)

יעקב, כך מתארת הפרשה, שוכח או מתעכב בחזרה אל בית אל, אל המקום המסמל את הצלתו והצלחתו. במסע ההשתקעות המורכב בארץ הישנה-החדשה קשים עליו ההודיה, אמירת ההלל והכרת הטוב.

סיפורה של בית אל הוא תזכורת לקושי שלנו לא אחת למצוא את הזמן, הכוח ותשומת הלב להכיר בנס, להודות על שאירע, ולהזכיר לעצמנו שלא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם. הקושי הזה מתעורר במיוחד כאשר המציאות הנוכחית היא עדיין מורכבת ומאתגרת, והתחושה היא שטרם הגענו אל המנוחה והנחלה. זו אולי הסיבה שבגינה סיפור השיבה אל בית אל מתואר בפרשה אחרי הפסוקים המספרים את סיפור דינה והטבח שערכו שמעון ולוי באנשי שכם.

תגובתו של יעקב – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ … וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם לד לא) – מלמדת על עומק פחדיו שלא עזבו אותו עם שובו אל הארץ ועם הפיוס בינו ובין אחיו עשיו. ציוויו של אלוהים – "קום עלה בית אל" – מציג בפני יעקב ובפנינו, את הדרישה לחגוג את אשר כבר הושג, גם אם הדרך עודנה ארוכה ויש בה מהמורות ומכשולים מאיימים.

עת לדאוג ועת לחגוג

השבוע ציינו מלאת 70 שנים להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמתה של מדינת ישראל. במידה רבה האירוע סמל את פתיחת חגיגות ה-70 לעצמאותה של מדינת ישראל. אין זה סוד שרבים כואבים את המתרחש כיום בזירות הציבוריות והחברתיות והדברים מתעצמים לנוכח התחושה כי ישנם אלו המתעקשים לנצל את חגיגות ה-70 על מנת לטשטש ולהסוות את הסיבות לדאגה לדמותה ולעתידה של החברה הישראלית.

פרשת וישלח והתזכורת שנתנה ליעקב לזכור את רגע צאתו מן הארץ ולחגוג את שובו אליה למרות כל פחדיו ואתגריו – היא תזכורת חשובה בעבור כל אוהביה ודואגיה של הארץ. עת לדאוג ועת לחגוג, ועל פי רוב נגזר עלינו לעשות את הדברים בעת ובנשימה אחת. כך צריך לעשות. לא על מנת לסייע בידי אלו מבקשים לשכנע אותנו שאין על מה להתלונן, ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אלא על מנת שנזכור שיש לנו את הכוח והחכמה לשנות את המצב, כפי שעשו הדורות הקודמים, וכדי שנזכור שהמאמץ כדאי מאוד וחשוב כי דבר גדול מאד מונח על כפות המאזניים.


השארת תגובה

פרשת "לך לך": על משמעותה של עבריות

בשבת שעברה שרנו עם הילדים בפעם הראשונה בזמירות השבת את השיר: "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, המסתיים במילים המופלאות: "וְהָיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִּנּוֹסָר לְנִשְׁמַת עִבְרִיּוּת נֶאֱצֶלֶת". במהלך השבוע, כאשר קראתי בפרשת "לך לך", לכדה את תשומת הלב שלי העובדה שהפרשה מצמידה את הביטוי "עברי" לאברהם, וזהו  כינויו המקראי – " וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא…" (בראשית יד, יג).

כידוע, הביטויים "עברי" ו"עבריות" שימשו את חלוצי העליות הראשונות, את מחיי השפה העברית ואת מחוללי התרבות הציונית על מנת ליצור חיץ מסוים בין יצירתם ומעשיהם לבין חיי הגולה והתרבות היהודית שליוותה אותם.

השימוש בביטויים האלה רמז על החידוש שבמעשה הציוני ועל הפניית העורף למה שנתפס כמנותק מהארץ. כך לדוגמה כונו היחידות של מתנדבי א"י במלחמת העולם הראשונה בשם "הגדודים העבריים" ולא בשם "הגדודים היהודיים", וכך הוכתר המאמץ לשילוב הפועלים היהודים בכל ענפי התעסוקה בדרישה ל"עבודה עברית".

על רקע זה מעניין לעמוד על הפירוש המרכזי שניתן במדרש לביטוי "עברי", שהתגלגל גם לפירושו של רש"י לכינוי של אברהם. " 'העברי' – שבא מעבר לנהר" (רש"י על אתר, על יסוד בראשית רבה מב, ח). על פי פירוש זה הכינוי "עברי" ששימש בדורות האחרונים לציון השורשיות הארץ ישראלית והחידוש שטמון במהלך הציוני, מקפל בתוכו דווקא את זיכרון המסע מן המקום הקודם, ומעיד גם על השורשים האחרים המזינים את נפשו של האב הראשון והעולה הראשון אל הארץ המובטחת.

השילוב בין הפירוש הציוני שהוענק ל"עבריות" לפירושו של המדרש המזכיר דווקא את נקודת המוצא של המסע מונח לפנינו כהצעה להמשיך ולבנות תרבות עברית ריבונית, יוצרת ומחדשת, היודעת גם להפנות מבט, ולא רק עורף, למקומות מהם יצאנו. לכל דור יש את התפקיד שלו במסע הרב דורי. ישנם דורות ש"העבריות" שלהם מחייבת מבט רק אל עבר העתיד. ישנם דורות, שה"עבריות" שלהם מתגלמת גם בנשיאתו של העבר כצרור צידה על השכם.

ז' במרחשוון – בין ארץ ישראל לבבל

הקריאה הפרשנית הכפולה ב"עבריות" יפה גם לעניינו של יום ז' חשוון, שחל מדי שנה בשבוע בו אנו לומדים וקוראים בפרשת "לך לך". על פי המשנה ביום זה מתחילים לבקש בארץ ישראל על ירידת הגשמים כחלק מתפילת העמידה של ימות החול (מסכת תענית א, ג).

מדוע נקבע דווקא תאריך זה ומדוע הבקשה לגשם לא נאמרת כבר לאחר סיומו של החג הסוכות, שהבקשה לגשמים עומדת במרכזו? על כך משיבה המשנה מפיו של רבן גמליאל: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר הפרת". יושבי הארץ, קובעת המשנה, צריכים להמתין עם בקשתם לגשם על מנת לאפשר לאחרוני עולי הרגל לשוב לביתם שמחוץ לארץ. מצוות העלייה לרגל מדגישה כמובן את מרכזיותה ובכירותה של ארץ ישראל בחייו של העם היהודי, אבל יושביה של הארץ נקראים להתחשב גם באחיהם שחיים בתפוצות – מעבר לים, לנהר או למדבר.

בשנים האחרונות קבעו קהילות היהדות הרפורמית את יום ז' מרחשוון ואת שבת פרשת "לך לך" כ"יום תפוצות ישראל" – יום שחוגג את המרכזיות של ארץ ישראל ומדינת ישראל בחיים היהודיים, תוך הכרה בחיוניות ובערך של החיים היהודיים בכל מקום ברחבי העולם.

לאור ההתפתחויות העצובות ביחסי ישראל והתפוצות בחודשים האחרונים סביב סוגיית הכותל וחוק הגיור, טוב לפרנסיה של המדינה ללמוד את שיעורו של רבן גמליאל ולהפנים שמי שמבקש את הבכורה צריך לקבל על עצמו גם את האחריות, ושמי ששואל בעבור עצמו את גשמי הברכה של המנהיגות הפוליטית צריך לחשוב גם על "האחרון שבישראל" המגיע "לנהר פרת".

להפנות את המבט אל עבר האחר

ובחזרה לאברהם העברי. כפי שנזכר כבר למעלה הכינוי "עברי" מופיע בפעם הראשונה במקרא בצמוד למילה "פליט". פרשת "לך לך" מספרת על הפליט מהמלחמה המגיע לאברהם ומבשר לו על נפילת סדום ועמורה במלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים ועל דבר שביו של לוט בן אחיו.

באופן מעניין שתי הדמויות התנ"כיות הנוספות להן מוצמד הכינוי "עברי" – יוסף ויונה הנביא – מאופיינות אף הן, בדומה לאברהם, בדיאלוג המשמעותי והמורכב עם בני האדם הנוכריים, אלו שאינם חלק מן השבט ומן העם. אברהם העברי המאזין לפליט ונחלץ למען בן אחיו וכל אנשי סדום ועמורה; יוסף הנמצא במצרים, ויונה בשיחתו עם המלחים באוניה המאיימת לטבוע. דווקא בכינויו הייחודי הראשון והמקורי של העם היהודי טמונה גם הפניית המבט אל עבר הזר והנוכרי.

כשם שהאדם העברי הוא מי שחי בארץ, אך זוכר כי הוא או אבותיו באו מעבר לנהר, כך האדם העברי ראוי וידע לטפח את ייחודו, ובאותה העת לא לשכוח להפנות את המבט אל עבר האחר.

להורדת מסכת של התנועה הרפורמית ל"שבת ישראל תפוצות" לחצו כאן


השארת תגובה

להתחיל מבראשית: שני סיפורים, מסר אחד

כמה טוב שתקופת "אחרי החגים" מתחילה דווקא בשבת. הזדמנות להתחיל מ"בראשית" ולחזור לשגרה עם רגעים של התאוששות והחלפת כוח מהאינטנסיביות של החגים.

לגשר על הפער בין שני הסיפורים

פרשת בראשית מציגה בפני הקורא שני סיפורי בריאה מרכזיים, התופסים את שלושת פרקיו הראשונים של החומש. הסיפור הראשון מתאר את מעשיו של האל בששת ימי הבריאה, שנחתמו בבריאת שני בני אדם,  זכר ונקבה:

"ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם …" (בראשית א, כז-כח)

הסיפור השני, מציע כי האדם נברא לבדו, עוד בטרם נבראו כל שותפיו לבריאה. רק לאחר יצירת האדם,  נוטע האלוהים את גן העדן ומפקיד את האדם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו).

בהמשך בורא האל את החיות ומזמין את האדם להעניק להם שמות.

לבסוף – מעמיד אלוהים לאדם עזר כנגדו – האשה, הנבראת מתוך הצלע של בן זוגה.

המסורת הפרשנית והמדרשית ביקשה כדרכה לגשר על הפער בין שני הסיפורים, תוך דחיית האפשרות שהתורה מכילה סתירות וכי פרשת בראשית מהווה מעשה עריכה של מספר סיפורי בריאה עבריים קדומים. מרבית פרשני התורה המסורתיים גישרו על הפער בכך שקבעו שסיפור הבריאה השני מהווה פירוט של יום הבריאה השישי. המסורת המדרשית, הרגילה להרחיב את הסיפור המקראי, בראה מן הפער בין הסיפורים את דמותה של לילית, אשתו הראשונה של אדם, שנבראה יחד עמו ביום שישי. רק לאחר גירושה בשל עצמאותה ומרדנותה, נבראה חווה מצלעו של אדם.

בעקבות המסורת הפרשנית והמדרשית נצרב גם בתודעה העממית של סיפורי התורה סיפור בריאה אחד משולב, שאינו מדקדק בפרטי הפרשה. בקשו מכל ילד בכיתה ב' שהחל את לימודי התורה בבית הספר לספר לכם את סיפור הבריאה, ותזכו ודאי לשמוע את התיאור הבא: האדם נברא בסיומם של ששת ימי הבריאה, והופקד על גן עדן ועל כל החיות; לאחר מכן נבראה חוה מצלעו והיא אשר הובילה אותו בעצת הנחש לטעום מעץ הדעת.

על המשותף בין שני סיפורי הבריא ועל האתגר שהם מציבים

בניגוד לקריאה המשולבת הזו בשני סיפורי הבריאה של פרשת בראשית, פתיחתו של מחזור קריאה שנתי חדש בתורה, הוא הזדמנות טובה להקפיד בעושרו של המקרא ולהבחין בין שני הסיפורים, על השונה ועל המשותף אשר ביניהם.

אחת התובנות מהעמדתם של הסיפורים זה למולו של זה, מתבססת על ההבחנה שבשני הסיפורים בריאתו של האדם מוצגת כמכילה בו זמנית יסודות של שיתוף וצניעות ויסודות של שליטה וכוח. סיפור הבריאה הראשון מדגיש את עליונותו של האדם על פני כל שותפיו לבריאה. עוד טרם נברא, יועד האדם על ידי האל לרדות בשותפים אלו ולכבוש את הארץ:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו)

מנגד, סיפור זה מלמד גם כי האדם לא נברא יחידי, וכי מרגע בריאתו ניצבה לצדו שותפה מלאה למשימות ולברכות.

באופן דומה, גם סיפור הבריאה השני מכיל את אותם היסודות. כאן, בניגוד לסיפור הראשון, בכורתו ובכירותו של אדם על האשה, ה"עזר כנגדו", ברורה היטב ומודגמת במעשה הבריאה מן הצלע. לאחר חטא פרי עץ הדעת מתחדדת עליונות זו בקללת האל לחווה:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז)

יחד עם זאת, גם בסיפור הזה מצוי אותו יסוד נגדי הקורא לאדם ללכת בעולם בצניעות. בניגוד גמור לסיפור הבריאה הראשון, תכליתו של האדם היא לא לכבוש את הארץ, כי אם ל"עבדה ולשמרה" (בראשית ב טו). האדם אינו אדונה של הבריאה כי אם משרתה, בראש ובראשונה.

באופן בלתי מפתיע, הפרשנות המסורתית והקריאה העממית בסיפורי הבריאה נטלה משני הסיפורים דווקא את יסודות השליטה והכוח וחברה אותם יחד למסכת סיפורית אחת. הרעיון כי האדם לא נברא יחידי אלא עם שותפה אנושית שוות מעמד (ולא דמות מרדנית והרסנית, כפי שמציעה ספרות המדרש באמצעות דמותה של לילית), והרעיון כי ייעודו העיקרי של האדם הוא לעבוד את הארץ ולשמרה, נדחקו במידה רבה לאחור מפני התפיסה כי האדם הוא עליון על כל שותפיו לבריאה, ואפילו על שותפתו האנושית, וכי תכליתו הוא לכבוש ולמשול.

לקרוא את הפרשה לא כפשוטה אלא כהזמנה להתמודדות

חמשת חומשי התורה מעניקים מעט מקום לעיסוק ולדיון באנושות כולה. הרוב המוחלט של פרשותיה, מפרשת "לך-לך" אותה נקרא עוד שבועיים ואילך, עוסקות במשפחתו של אברהם הצומחת לעם, ובברית המיוחדת הכרותה למשפחה לאומית זו עם אלוהים. פרשות בראשית ונח, שתי הפרשות הראשונות של התורה, הן היחידות העוסקות בבני האדם כולם, במקומם בעולם וביחסיהם המורכבים והקשים על פי רוב עם אלוהים. עובדה זו מזמינה אותנו לקרוא בתשומת לב ובקפידה את סיפורי הבריאה ולחשוב על הדרך בה אנו ודורות קודמים נהגנו לקרוא אותם.

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים הדגיש את הדברים הבאים על אופן קריאתם של סיפורי הבריאה במקרא:

"זאת ההקדמה והיא שכל מה שנזכר ב'מעשה בראשית' ב'תורה' אינו כולו על פשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון" (מו"נ חלק ב, כט)

הקריאה המורכבת בסיפורי הבריאה מזמינה אותנו להכיר במתח הקיים בחיי היחיד והציבור בין היסודות של שותפות ושליטה, ובעובדה כי נטייתנו הטבעית היא לנטות אל עבר היסוד השני והכוחני. המשכה של הפרשה המתארת את מעשה הרצח הראשון (רצח בתוך המשפחה ועל רקע של פעולה דתית של האחים) רק מדגישה נטייה זו. במובן זה סיפור פרשת בראשית מזמינה אותנו להישיר מבט אל אותה הנטייה, ולהכיר בעובדה כי גם אם האפשרות ההפוכה קשה להשגה – הרי גם היא טמנה כאופציה ממשית ובת השגה בסיפורי בריאתו של המין האנושי והעולם כולו.

 


השארת תגובה

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.


השארת תגובה

פרשת "כי תבוא": לא מספיק להתרפק על תהילת העבר

פרשת כי "תבוא אל הארץ" עוסקת ברוב פסוקיה בציווי של משה לעם לקיים מעמד של חידוש הברית לאחר חציית הירדן והכניסה לארץ (בהר גריזים ובהר עיבל), ובמערכת של הברכות והקללות הקשות המובטחות לעם בגין שמירת המצוות או לחילופין בגין אי קיומן. במובן זה, פרשת "כי תבוא" פותחת את חלקו השלישי והאחרון של חומש דברים בו מובאים דברי הסיכום, הלקח והפרידה של משה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדיין לסקירת המצוות הפרטניות, שפירנסה את פרשות השבועות האחרונים. בפסוקים אלו עוסקת הפרשה בשתי מצוות: הביכורים ומעשר העני, הניתן אחת לשלוש שנים ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כו יב).

שני היבטים משותפים לשתי המצוות. הראשון – הפרשת חלק מהיבול ונתינתו לזולת (במצוות הביכורים – לכוהני המקדש; במצוות המעשר השני – לעניי ונזקקי הקהילה). השני – ליווי המעשה באמירה המתייחסת לטעמי המצווה ולמשמעותה. אמירות אלו מכונות במסורת חז"ל: וידוי הביכורים ווידוי המעשר. חתימתה של רשימת המצוות הארוכה והמפורטת של חומש דברים (בפרשות הבודדות עד חתימת התורה יימנו עוד מצוות ספורות בלבד) דווקא בשתי המצוות האלה אינה עניין סתמי. שתיהן מתקיימות רק בעת שהעם יושב בארצו; שתיהן קשורות לעמל הכפיים של האדם והעם המוצאים לחם מארצם; שתיהן נוגעות לדמותה, לערכיה ולמוסדותיה של הקהילה הריבונית.

בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד

ההצהרה של החקלאי המביא את פירותיו הראשונים – וידוי הביכורים – צופה פני עבר ומובילה אל ההווה. במספר מצומצם של פסוקים, הפותחים במלים "ארמי אובד אבי", והמוכרים לנו מההגדה של פסח, מתאר החקלאי את קורות העם מהירידה למצרים, דרך שנות השעבוד הארוכות, השחרור הנסי מבית העבדים, והכניסה המיוחלת לארץ. לאחר פסוקים אלו מתאר החקלאי את מעשיו בהווה – הפרשת הביכורים:

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (כו י)

ההצהרה של החקלאי המפריש את המעשר לטובת הלוי, הגר, היתום והאלמנה פותחת ואז צופה פני עתיד:

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי… הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו, יג-טו)

החקלאי מתאר ראשית את מעשיו לקיום המצווה ואז מבקש ברכה, הצופה כאמור, את פני העתיד.

הרב י"ד סולביצ'יק, מענקי הרוח של האורתודוכסיה המודרנית במאה הקודמת, הרבה לדבר על "ברית הגורל" של העם היהודי ועל "ברית הייעוד". הראשונה נשענת על העבר המשותף ועל הגורל המשותף שהיה נחלתם של היהודים במרוצת הדורות. הברית השנייה נשענת על השאיפה להעניק משמעות ערכית ורוחנית ותוכן מהותי להיותנו יהודים ולחיינו המשותפים כיהודים. מצוות הביכורים ווידוי הביכורים עומדים כנגד ברית הגורל. מצוות מעשר העני ווידוי המעשר עומדים כנגד ברית הייעוד.

פרשת "כי תבוא" מציעה כי שתיהן חשובות והכרחיות לקיומו של עם בארצו, אך העובדה כי מצוות מעשר העני היא זו שחותמת את רשימת המצוות והיא זו שנושאת עמה את הברכה לעתיד, באה להזהיר אולי כי לא ניתן להסתפק רק בסיפורי העבר המשותפים. מי שרוצה את הברכה, אסור שיתרפק על תהילות העבר. זיכרונו חשוב מאוד ואפילו מקודש, אבל המבחן המרכזי שיקבע אם תשרה הברכה או אם לאו הוא היכולת לדאוג בהווה "ללוי, לגר ליתום ולאלמנה".

הביכורים וחבילות המזון של ראש השנה

בתרבות הישראלית מתקשרת מצוות הביכורים לחג השבועות (מי מאתנו לא זוכר את הטנא וזר האספרגוס הירוק על הראש בשנות הגן), אבל האמת היא שהעיון בפרשה מלמד כי בין השנים קשר רופף בלבד. פרשת "כי תבוא" אינה מזכירה כלל את חג הביכורים, ואינה קושרת את הבאת הפירות הראשונים לכהן דווקא בימי החג.

הדבר מובן ומתבקש. לא כל פירותיה של הארץ מבכירים דווקא באזור חודש סיוון, ויתרה מכך – מה יעשו הכהנים עם שפע יבול המגיע בבת אחת אל המקדש? ומי יסייע בפרנסתם במרוצת השנה כולה? חג הביכורים אליו מתייחסת התורה הוא חג ביכורי הקציר בלבד – המועד בו מונפים מעל המזבח לחמים העשויים מיבול החיטה של השנה החדשה.

בימי הבית השני נוצר קשר רופף בלבד בין מצוות הביכורים של הפרשה לבין חג השבועות, כאשר החכמים קבעו כי יש להביא את הביכורים, איש איש, ועיר ועיר בזמנם (ובזמן הבשלת הייבולים) בין שבועות לבין חנוכה.

את ההבדל הזה בין מצוות הביכורים לבין חג הביכורים ראוי לזכור לקראת עונת החגים המתקרבת. כמדי שנה העיתונים וערוצי הרדיו מוצפים בקריאות לתרומת סלי מזון, כדי שאף משפחה לא תישאר חסרת אמצעים לעריכת חג באופן מכובד. מבצעי ההתרמה חשובים וראוי להיענות להם, אבל בדיוק כמו שמצוות הביכורים לא התייחסה לחג הביכורים לבדו, אלא נועדה לספק תמיכה לכוהנים במשך שבועות ארוכים ובאופן מתמשך, כך המחויבות שלנו כחברה היא לדאוג ל"לוי, לגר, ליתום ולאלמנה" שלנו בכל יום ולא רק ברגעים של חג.

אם נדע לעשות זאת נוכל באמת לומר: "יש לי יום יום חג".

להוריד את הווליום

דבר אחד יש במשותף לכל חלקיה וענייניה של הפרשה – כוחן הגדול של המלים הנאמרות בעל פה והנכתבות. ככתוב, שתי המצוות הפותחות את הפרשה כוללות גם חובה המוטלת על מבצען לומר אמירה ולהצהיר דברים. מעמד חידוש הברית המפורט בהמשכה של הפרשה, כולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדולות משוחות בסיד, ועל מעמד בו הלווים מקריאים באוזני העם דברי גנאי למפרי המצוות בגלוי ובעיקר בסתר, והעם כולו משיב באמירת אמן.

בחלקה האחרון של הפרשה – רשימה קצרה של ברכות ורשימה ארוכה ומפחידה למדי של קללות. מסורת הקריאה בתורה שהתעצבה במרוצת הדורות, ייחסה כוח רב למלות הברכה והקללה.

עד היום נוהגים ברוב העדות לקרוא את מלות הקללה בלחישה בבית הכנסת, ולא לחלק את הקריאה בהן בין כמה וכמה עולים.

בשנים האחרונות השיח הישראלי הולך ומזדהם. אנחנו מדברים הרבה על כוחן של המלים הנאמרות והנכתבות, אבל משנה לשנה ומאירוע לאירוע – חריפותן והאלימות הבוקעת מהן הולכות וגוברות. גם השבוע הייתה היהדות הרפורמית מושא להתקפה חריפה מצד רב ומנהיג ציבור, שלא הצליח למצוא דרך להשמיע את ביקורתו וכעסו, מבלי לחלל את זכר השואה. אותו רב יקפיד וודאי במהלך השבת על המנהג של קריאת הקללות שבפרשה בלחש.

הלוואי והוא ורבים אחרים אתו ישכילו ללמוד מפרשת השבוע את כוחן הבורא והמחריב של מלים ואת הצורך להוריד לעתים את הווליום גם כשאתה אומר את מה שנראה בעיניך כאמת שאין בלתה.


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות