הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "במדבר": לרקוד עם הדגלים הראויים

דגל שבעת הכוכבים כפי שצוייר על ידי הרצל עצמו. מקור: ויקיפדיה

השבוע החולף עמד במידה רבה בסימנם של הדגלים. כביש מספר אחד עוטר בדגלי ישראל וארצות הברית, וכך כל עמודי התאורה בחוצות ירושלים. למחרת יומו השני של הביקור הנשיאותי, נשטפו רחובות ירושלים בדגלי הצועדים במצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל שנה, חשוב היה לצועדים לעבור עם דגליהם גם בסמטאות הרובע המוסלמי ובשכונות הערביות המקיפות את החומה. בעבורם כנראה הדרך להוכיח את ריבונותה של ישראל בעיר עוברת דרך נשיאת הדגל ולא דרך ההתחשבות ברגשות חלק מתושביה.

צדיק באמונתו יחיה; צדיק בדגליו יצעד. טוב עשה בג"ץ כשלא מנע את המצעד. המאבק הערכי על משמעותה של הריבונות הישראלית צריך להיות מוכרע בסמטאות ולא במסדרונות בית המשפט.

מחנה אחד – הרבה דגלים

גם פרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", עומדת בסימנם של הדגלים כאשר חלק מפסוקיה של הפרשה מוקדש לתיאור אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע הארוך. במרכז המחנה – המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו. מסביבם ארבעה מחנות, הניצבים בארבע רוחות השמיים, ובכל אחד מהם שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לתתי מחנות ולשבטים.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן, אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על מרכז משותף.

אין לי קושי עם מצעדי דגלים; יש לי קושי עם מצעדים שאין בהם מגוון של דגלים וקולות. מי שחושב שריקודים עם דגלי הלאום בלב הרובע המוסלמי מחזקים את מרכזיותה של ירושלים בלב המחנה, קרא לטעמי באופן שגוי את המציאות הישראלית. ריקודי המעגל האלה פועלים על ירושלים ככוח צנטריפוגלי. הם מרחיקים אותה ממרכז המחנה אל שוליו.

"שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה" – כך כתב נח רוזנבלום בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. 120 שנים אחרי הקונגרס, אנחנו צריכים לשאת לירושלים דגלים של מחנות רבים ומגוונים. מי שמבקש לשאת ברחובותיה רק דגל אחד, פיספס לטעמי את הצעתה של פרשת במדבר.

הדגל שיש לנו, הדגל שעדיין צריך לרקום

דוד וולפסון, שותפו הגדול של הרצל ויורשו, תיאר בזכרונותיו כך את לידתו של דגל התנועה הציונית שהפך לדגלה של מדינת ישראל:

"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי"

"דגלו של וולפסון" דחק את הצעתו של הרצל עצמו לדגל התנועה והאומה. כך כתב הרצל בספרו: "מדינת היהודים":

"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה"

דגלו של וולפסון ביקש לנצור את תודעת העבר והמסורת שעליה נשען המהלך הציוני. דגלו של הרצל ביקש להציע קריאת כיוון לכינונה של חברה הנשענת על עמל כפיים ועל הוגנות חברתית וערבות הדדית. מי שמבין את המהלך הציוני רק ככזה המבקש להגשים את שאיפת העבר לריבונות, ולא גם כמהלך לאומי לכינונה של חברה צודקת וראויה, מקפל חלק מדגליה החשובים של המהפכה הציונית.

הדברים ראויים למחשבה במיוחד בימים המובילים לחג השבועות. הרב סולבייצ'יק טבע את המונחים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". חג הפסח מסמל את "ברית הגורל" של עם ישראל. חג השבועות – את "ברית הייעוד".

בעבורי פסוקיה המופלאים של מגילת רות שייקראו בבוקר החג, מזכירים ש"ברית הייעוד" שלנו חייבת לכלול את כבודו של האדם העובד, את כבודו של האדם שידו אינה משגת כדי מחייתו וגם את כבודו של הזר הבא לנחלתנו. הדורות הקודמים העניקו לנו את דגלו של וולפסון. הדור שלנו צריך לרקום גם את דגלו של הרצל.

עם כל הכבוד ליובל החמישים לשחרורה של העיר העתיקה בירושלים, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לבצע כדי שבאמת נוכל לרקוד עם כל הדגלים המתבקשים והראויים.

שבת שלום וחודש טוב.


השארת תגובה

"בהר" ו"בחוקתי": מבחנו של העם, חוסנם של היחידים

12742850_1147807688593338_2379571482452418761_n

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.


השארת תגובה

שבת "אחרי מות קדושים": המסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת

השבת הקרובה מפגישה אותנו עם שתי פרשות מרתקות וידועות: "אחרי מות" ו"קדושים". יחד עם הפרשה הבאה בתור, פרשת "אמר", נטבע בעזרתן הביטוי העממי: "אחרי מות קדושים אמור" (המתייחס לצורך לדבר רק במעלותיו הטובות של אדם אחר פטירתו). לא אחת נקראות שתי הפרשות בשבת הבאה אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הראויה באמת לכינוי "שבת אחרי מות קדושים".

העובדה שפרשת "אחרי מות" עוסקת בבדק הבית ובטיהור המשכן ושפרשת "קדושים" עוסקת ביסודות של חברה השואפת לקדושה, מזכירה את הצורך להמשיך במסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת, ובהכרח לכלול במסע הזה גם רגעים משמעותיים של בדק בית, חשבון נפש וכפרה.

השעיר לעזאזל

פרשת "אחרי מות" פותחת בתיאור סדרי הפולחן בעזרתם מטהר אהרון את המשכן מטומאתו. המלים הפותחות את הפרשה מקשרות את תהליך הכפרה למותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ביום הסמכתם לתפקיד הכהונה (כמתואר בפרשת שמיני). בכך רומזת הפרשה שתהליך הכפרה אינו ריטואל הקשור לשגרה הפולחנית של המשכן גרידא, אלא לרעיון העמוק שגם במקום הקדוש ביותר וגם בקרב המנהיגות הקדושה ביותר יכולים להתגלות פגמים, טעויות וחטאים. עיקרון גדול זה, לפיו אין אדם, אין מנהיג ואין עם שחסינים מכישלון, בא לידי ביטוי מובהק בשילוחו של ה"שעיר לעזאזל".

בהשפעת התרגומים הנוצרים למקרא והשימוש של הספרות האירופאית במושגים מקראיים הפך הביטוי "שעיר לעזאזל" לניב לשון המתאר מצב של בריחה מאחריות והטלת האשמה על הזולת. עיון בפרטי הפולחן המתואר בפרשת "אחרי מות" מלמד שמבחינת התורה ההיפך הוא הנכון. כל תפקידו של "השעיר לעזאזל" הוא לחייב את המנהיג ואת העם להתוודות על חטאיהם ולקחת עליהם אחריות:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה"

מצוות שילוח השעיר, שנקבעה על ידי ההלכה כמרכיב מרכזי בעבודת הכפרה השנתית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, סימלה אמנם את היכולת של העם ומנהיגיו לכפר על חטאי העבר ו"להיפטר" מהם, אך תלתה את היכולת הזו בדרישה המקדימה ללקיחת אחריות, להודאה באשמה ולחשבון נפש.

אחד מאתגריה הגדולים של המנהיגות הישראלית ושל החברה הישראלית כולה הוא המעבר מהפרשנות העממית והמאוחרת של המושג "שעיר לעזאזל" לכוונה המקורית של התורה ביחס למעשה הפולחני, הרוחני והחינוכי העתיק – תיקון באמצעות לקיחת אחריות והודאה באשמה. עוד לפני הצבת הרף הרוחני והמוסרי הגבוה של פרשת "קדושים", מדגישה התורה את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, ולכפר, תוך קביעה כי לעתים באמת ניתן לשלח מעלינו את טעויות העבר, מבלי לערוף ראשים.

אבל מי שחושב שניתן לעשות זאת בלי לקיחת אחריות והודאה באותן הטעויות, מפספס לחלוטין את כוונת התורה. חמור הרבה יותר מכך, הוא שולח לדרך האומללה לא את השעיר – אלא את כולנו.

בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך…"

לא אחת נוטים אנשים לבלבל בין ניבי הלשון המכוננים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הראשון מופיע בפרשת "קדושים"; השני כלל אינו מופיע בתורה. שניהם זכו ליחסי ציבור מצוינים מצדם של חכמים גדולים ובולטים.

הלל הזקן, כאשר התבקש על ידי אדם לגיירו בעודו עומד על רגל אחת, אמר:

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ומכאן – לך ולמד" (בבלי, שבת לא ע"א)

רבי עקיבא שאיבד על פי האגדה אלפים רבים של תלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו, קבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים)

התרגום הירושלמי של התורה לארמית (המכונה גם בטעות תרגום יונתן), קשור בין שתי האמרות ומציע את הכלל "מה ששנוא עליך…" כתרגום וכפירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכהסבר למשמעות המעשית של העיקרון המוסרי המאתגר.

הכריכה והשילוב שמציע התרגום לשתי קריאות הכיוון הערכיות מתאים מאד למציאות החיים שלנו ולמה שמתרחש במרחב הציבורי שלנו, ברחוב ובדף הפייסבוק. באוויר מופרחות אין ספור סיסמאות של אהבת חינם, אהבת ישראל, אחדות ועוד; על הקרקע בוערת אש של שנאה. תרגום יונתן מציע לנו שהמבחן של "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל באותה הוגנות בסיסית ובניסיון לייצר קוד ערכי ומוסרי המציב כלי משחק יסודיים המוציאים את השנאה היוקדת מחוץ למשוואה.

אף אחד לא באמת נהנה משנאתם של אחרים אליו. אף אחד אינו אמור להפוך את השנאה לאחר לשיטת הפעולה העיקרית שלו. לפני שאנחנו מדברים על אהבה, בואו נדבר על אי שנאה, ועל קביעת גבולות מפני אותו שיח אלים ומוקצן שמדרדר אותנו אל עבר אסונם של תלמידי רבי עקיבא – האסון שבגינו, על פי מסורת הגאונים והראשונים, נקבע כובד הראש של ימי ספירת העומר.


השארת תגובה

"תזריע" ו"מצורע": שמחת ההתחלה, יראת הזיכרון

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.


השארת תגובה

פרשת "שמיני": השתיקה שהפכה לצעקה

בשבת שאחרי חג הפסח אנחנו חוזרים למחזור הרגיל של קריאת פרשות השבוע המפגיש אותנו עם פרשת "שמיני". הפרשה הקודמת, "צו", נחתמה בשבעת הימים במהלכם שהו אהרון ובניו בתוך המשכן, כחלק מתהליך הקדשתם. הפרשה שלנו נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מן המשכן ו"הלידה" אל תוך המעמד והתפקיד החדש.

דממת העבר וזעקת העתיד

חלקה הראשון של פרשת "שמיני" מתאר כיצד הפך יום החגיגה של הקדשת אהרון ובניו ליום של אסון. בעיצומו של המעמד החגיגי למול עיני העם כולו, שני בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים לפני אלוהים אש זרה שלא צוו עליה. התגובה מיידית ואיומה:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יי' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי'"

לאחר תיאור האסון מציגה הפרשה את תגובתם של שני האחים המנהיגים. הדוד משה, והאב השכול אהרון:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

משה מסביר ומתרץ; אהרון שאיבד את שני בניו – בוחר בשתיקה, בדממה הזועקת יותר מכל הקולות גם יחד. התורה אינה מתארת לנו כל תגובה רגשית אחרת של אהרון, לא צעקה ולא בכי. קולו חוזר אליו רק כאשר משה טוען כנגד שני הבנים הנותרים שנמנעו מלאכול את הקורבן שהוקרב. ברגע הזה, נסדקת שתיקתו של אהרון והוא מטיח כלפי האח:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?!? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!?"

כל עוד מדובר היה בבנים שמתו עמד אהרון בשתיקתו וכינס את כל אבלו פנימה. ברגע בו דובר בעניינם של הבנים הנותרים, פורץ קולו של אהרון, והזעקה נשמעת לראשונה מגרונו.

בימים האחרונים חשבתי על שתיקתו של אהרון לנוכח מות שני בניו ועל שבירתה, לאחר שצפיתי בדברים הקשים של ההורים השכולים בכנסת. אמו של הדר גולדין ז"ל, לאה, דיברה על התקופה הארוכה בה היו בני המשפחה דוממים, ועל חוסר היכולת להמשיך ולהימנע מהשמעת הזעקה. חברתי האמיצה, מיכל קסטן קידר, רעייתו של דולב ז"ל, שדיברה גם היא בדיון באומץ כדרכה, התראיינה למחרת היום אצל אילנה דיין. כפי שגם כתבה היום בטורה ב"ידיעות אחרונות", דבריה נישאו לא רק מתוך האחריות לשאת את זכרו של דולב, אלא גם ובעיקר מתוך האחריות למשפחות השכולות של העתיד, אלו אשר אינן יודעות עדין שהאסון יקיש בדלתן. בדומה לאהרון הכהן, גם היא הציעה שהאבל הוא בעיקרו עניין של דממה; אבל האחריות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול – זהו כבר עניין לצעקה גדולה.

כמה חבל שהיו בדיון האלה חברי כנסת נלוזים שלא ידעו לקיים את "וידם אהרון"; הלוואי ויתקיימו בפרנסי המדינה שלנו דברי הפרשה על תגובתו של משה לזעקה שבקעה לבסוף: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לפתוח את מנעול השתיקה

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כמו השנה שלנו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". שתי מלים בלבד, ככתוב, מתארות את תגובתו של האב, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון".

במשך שנים ארוכות, רבים מאוד מפליטי החרב וניצולי הזוועה בחרו בדממה. בניגוד למשה, שלא ניסה לפרוץ את דומיית אחיו ושמע את הזעקה רק אחרי שכבר התפרצה מחזהו של אהרון, לנו יש את המשימה לכבד את דומייתם של אלו הבוחרים להמשיך בה, אך גם להזמין ברגישות ובאהבה את הניצולים שטרם עשו כן לפרוץ את מנעול הלב ולצאת משתיקם. בניגוד למשה, עלינו לשכנע אותם קודם שישמיעו קול, שאנחנו קשובים מתמיד ושדבריהם וחשובים בעיננו כאוצר יקר.

הרב הרפורמי והפילוסוף פרופ' אמיל פקנהיים טבע את המושג: "המצווה התרי"ד" – הציווי המוטל על כל יהודי, שלא להעניק לנאצים ניצחון לאחר תבוסתם. להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את היכולת לשאת תקווה ולפעול למען תיקון העולם, ולא להחריש. היכולת לשמוע את שיש לניצולים לומר לנו בשנותיהם האחרונות; והתבונה כיצד לסייע להם להיחלץ מן הדומייה – היא יסודה של המצווה התרי"ד.

לאהוב שלום ולרדוף שלום    

השבת הראשונה שאחרי חג הפסח פותחת את מחזור הקריאה והלימוד השנתי בפרקי אבות – המסכת מסדר נזיקין שבמשנה, המקבצת דברי מוסר ודברים בשבח תלמוד התורה, מפי הדורות הראשונים של החכמים יוצרי התורה שבעל פה. בכל אחת מהשבתות, משבת זו ועד לראש השנה, יילמד אחד מפרקי המסכת בשעות אחר הצהרים של השבת. אחת המשנות המוכרות מן הפרק הראשון, מזכירה את אהרון הכהן, גיבור הפרשה: "הלל אומר: היה מתלמידיו של אהרון; אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ברוח הדברים שנכתבו למעלה – לא די לאהוב את השלום. צריך גם לרדוף אחריו.


השארת תגובה

פרשת "צו": אין חירות בלי אחריות

פרשת "צו" היא השנייה לפרשותיו של חומש ויקרא, והשנה הזו היא נקראת ונלמדת בשבת שלפני חג הפסח – "השבת הגדול". סמיכותה לחג מביאה לכך שבמקום ההפטרה הקבועה לפשרה מתוך נבואת החורבן של ירמיהו, תיקרא השבת הזו נבואתו של מלאכי – אחרון הנביאים – המזכירה בפסוקיה האחרונים את בואו של אליהו הנביא ואת השבת לב האבות על הבנים, והלב הבנים – על אבותם (מלאכי ג  כד).

על הציבור ועל נבחריו

חלקה הראשון של פרשת "צו" מוקדש לפירוט נוסף של דיני הקורבנות לסוגיהם: קורבן העולה; המנחה; קורבן החטאת, קורבן האשם וקורבן השלמים. הפרשה חוזרת בפסוקים אלו על רבים מהציוויים שכבר נזכרו בפרשה הקודמת – פרשת "ויקרא". ההבחנה בין שתי הרשימות של דיני הקורבנות נוגעת בין השאר לזווית ממנה הן מוצגות. בפרשה הקודמת הוצגו הדינים מזווית הראייה של האדם המבקש להקריב את הקורבן:

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה…"

פרשת השבוע שלנו מציגה את דיני הקורבנות מן הזווית של הכוהנים המופקדים על ביצועה וניהולה של העבודה:

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"

החזרה על דיני הקורבנות בשתי הפרשות מזכירה לנו את הקשר בין הציבור והיחיד לבין נבחריהם, את יחסי הגומלין שבינהם ואת הרעיון העמוק שמבחנה של כל חברה הוא לעולם כפול. מבחנו של הציבור כולו והיחיד כחלק ממנו ומבחנה של המנהיגות המובילה אותם. פני הדור כפני מנהיגיו; ופני המנהיגים כפני הדור. ציבור ויחיד המאשימים תמיד את מנהיגיהם אך אינם מוכנים לבחון את דרכם – עתידים להיכשל. מנהיגים שמסירים מעל עצמם את האחריות ומעבירים אותה רק לכתפי העם או חלק ממנו – אינם מנהיגים ראויים.

ומה ביחס לסדר הדברים? את בחירתה של התורה לעסוק קודם כל באדם ובקהל המבקשים להקריב קורבן ורק לאחר מכן בכוהנים, למרות שהם הגיבורים המרכזיים של חומש ויקרא (המכונה גם "תורת כהנים") ניתן להבין כתזכורת לכך שמנהיגים צריכים בראש וראשונה להיות נבחרי הציבור.

קודם כל הציבור וצרכיו, רק לאחר מכן באים מנהיגיו.

על כובד האחריות ועל הכבוד שבצדה

חלקה הראשון של הפרשה מוקדש כאמור לדיני הקורבנות. חלקה השני משיב אותנו אל סיפור חנוכתו של המשכן שליווה אותנו בפרשות האחרונות של חומש שמות. במרכזו של חלק זה – הקדשתם של אהרון ובניו לתפקידם, משיחתם בשמן המשחה, "סימונם" בדם הקורבנות (על תנוך האוזן, האגודל והבוהן) והכנסתם אל המשכן ל"שבעת ימי המילואים".

ביום השמיני (שיתואר בפרשה הבאה) עתידים אהרון ובניו להגיח מן המשכן כמשרתים בקודש (כבמעין טקס של לידה מחדש).

כשם שהקדמת זווית הראייה של הציבור לזו של נבחריו מסמלת את סדר הקדימויות והחשיבות, גם בעניין זה ניתן לחלץ לקח מן הפרשה. ראשית מפרטת התורה את התפקיד והאחריות שמוטלים על הכוהנים, רק לאחר מכן בא תיאור הקדשתם והפיכתם למורמים מעם. הכוהנים נבחרו אמנם על ידי אלוהים, אך הם נבחרו לטובת ביצוע תפקיד ומשימה. היותם "אחרים" ביחס ליתר הציבור, נובעת בראש וראשונה מן האחריות אותה הם נושאים ולא מדבר הטבוע בהם כשלעצמם.

כבודם הוא אך ורק תוצאה של כובד המשימה המוטלת עליהם.

לקח גדול לגבי הפסח

בתוך שלל הדינים הנוגעים לקורבנות, חוזרת פרשת "צו" גם על הדין לפיו אין ללוות את הקורבן בדברי חמץ. רוב הקורבנות הוקרבו כשלצדם מנחות – קורבנות מן הדגן שהוגשו מטוגנים, מבושלים או אפויים. באופן כללי, אסור היה להתפיח מנחות אלו עד כדי הפיכתם לדברי חמץ:

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ…"

אחד החריגים היחידים לכלל זה הוא קורבן השלמים – זבח שהובא על פי רוב כקורבן תודה או חגיגה –  ושמקריביו, ולא רק הכוהנים, אכלו ממנו על דרך של שמחה והכרת הטוב. קורבן זה היה מובא באופן מובהק יחד עם מאפי חמץ:

"…עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו"

דין זה של הקורבנות טומן בחובו לקח גדול לגבי חג הפסח. האיסור הברור והגורף על הימצאות חמץ בחג ומנגד העובדה שהחמץ מהווה חלק בסיסי בקורבנות התודה והשמחה, מלמדים שההודיה והשמחה אינם היסודות היחידים של חג החירות. באופן טבעי, וכפי שמשתקף היטב בהגדה ובמנהגי ליל הסדר, יש להם מקום חשוב במסכת הרעיונית של החג, אך הם אינם כובשים את הבמה כולה.

בצד השמחה ואמירת ההלל, מסמל איסור החמץ של החג גם את ההכרה בגודל האחריות שטמון בחירות ובאתגרים שהיא מציבה. כשאדם ועם חוגגים את חירותם הם אינם חוגגים כמי שמביאים זבח שלמים – נטולי דאגות וחרדות – אלא כמי שיודעים שהחירות מביאה עמה גם את אותו הנטל, שבלעדיו אין חירות אמיתית ומלאה.  

על המנחה

אחד מסוגי הקורבנות הנדון בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" הוא המנחה, שכבר הזכרנו בפסקה הקודמת.

המנחה היא קורבן המובא מן הצומח, על פי רוב מן הדגן. לעתים הובאה המנחה בצד קורבן הבשר, ולעתים היא הובאה כעומדת בפני עצמה, כקורבנם של העניים שידם לא השיגה קניית בהמה להקרבה. בעלי המדרש הבחינו שבפרשת ויקרא מדובר על האדם המקריב קורבן, אך כאשר מתייחסת הפרשה למנחה מדובר על הנפש המביאה את הקורבן הצנועה. לשיטתם בא הדבר ללמד כי העני המביא את המנחה כאילו מביא את נפשו, לנוכח המאמצים הגדולים שעליו להשקיע להשגת הקורבן הצנוע.

העובדה שפרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", מונה את המנחה בתוך רשימת הקורבנות ומשתמשת באותה פתיחה בדיוק לתיאור דיניה – "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…", מזכירה לנו שלא ללכת שולל אחרי פאר והדר אלא לכרוך עצמנו בכוונה הניצבת מאחורי המעשה.

ברוח זו כדאי גם לקרוא את מילות הפתיחה של ההפטרה המיוחדת "לשבת הגדול" – "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" – לא קורבן מפואר, אלא מנחה פשוטה היא הערבה. כשכל יהודה תדע לכבד את המנחה הפשוטה של האדם שידו אינה משגת – אז יערבו לאלוהים גם הקורבנות המפוארים. כשלא יהיו בעם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר", כפי שמתואר בפסוק השני של ההפטרה, יידון העם כזכאי במשפט על מעשיו.

התורים הארוכים של המבקשים חבילות מזון לעריכתו של החג גם השנה הזו מלמדים שטרם למדנו כיצד להכין מנחה ישראלית ערבה, ושהאחריות שלנו עדיין משתרכת הרחק מאחורי החירות שרכשנו לעצמנו כעם.

עד כאן שבת הגדול

מנהג רבות מקהילות ישראל לנצל את שעות אחר הצהרים של השבת הגדול על מנת לחזור על ההגדה ולהתכונן לסדר. מכאן גם נולד המשפט "עד כאן שבת הגדול" המופיע בחלק מן ההגדות בסיומו של חלק ה"מגיד".

בסיומו של שבוע שהביא למרקעים, למסכים ולדפי העיתונים תמונות זוועה אך גם כמה אמירות זוועה ביחס לרגש הישראלי הראוי כלפי אותן התמונות – הנה תזכורת קצרה של פרושו של אברבאנל, ממנהיגי יהדות ספרד המגורשת, למנהג של הטפת טיפות יין מהכוס בעת הזכרת המכות:

"מנהג הוא לשפוך טיפות יין מהכוס של היין בשעה שמזכירים כל מכה ומכה – לפי שעל ידי כך אנו מעידים ששמחתנו נתמעטה ואינה שלמה, מפני שישועתנו הוכרחה לבוא על ידי עונשים על בני אדם אחרים. אף על פי שכך היא מידת הדין, שיקבלו עונשים בעד מעשיהם הרעים. וכן אומר הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי, כד)"

שבת של שלום, חירות ואחריות


השארת תגובה

למה חשוב לעסוק ב"פרה אדומה"?

לזכר יצחק מרקו ובנימין בריש, מוותיקי תנועתנו, שהלכו השבוע לעולמם בשיבה טובה.

בדומה לשבת האחרונה, גם השבת הזו תתחלק קריאת התורה בין שתי פרשות. הראשונה – פרשת השבוע "כי תשא", שבמרכזה מעשה העגל ושבירת הלוחות; השנייה – פרשת "חקת" שבחומש במדבר. מפרשה זו ייקראו הפסוקים העוסקים במצוות "פרה אדומה", הקשורה בתהליך ההיטהרות הנדרש ממי שנטמא בטומאת המת.

קריאה מיוחדת זו נועדה להזכיר את ההכנות הנדרשות לקראת חג הפסח והעלייה לרגל למקדש, ועל שמה מכונה השבת הקרובה בשם המוזר קמעא: "שבת פרה". יחד עם שבת שקלים ושבת זכור שכבר ציינו, ועם שבת החודש שתצוין בשבת הבאה, נכללת "שבת פרה" בארבע השבתות המיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים לחג הפורים; ולחג הפסח – באמצעות קריאה נוספת בתורה. לא בכל שנה מצוינת "שבת פרה" דווקא בשבת בה קוראים את פרשת "כי תשא". עם זאת בעלי המדרש מצאו קשר בין שתי הפרשות.

על השאלה מדוע נבחר דווקא אפר הפרה כאמצעי הכפרה על הטומאה, השיבו: "תבוא האם ותקנח את מעשה בנה", תוך התייחסות למעשה עגל הזהב. השבת הזו אבקש להקדיש את מילותיי דווקא למצווה זו.

אין קדושה במוות

עניינה של המצווה כאמור, בתהליכי ההיטהרות מן הטומאה הקשה והחמורה ביותר בה יכול האדם להיטמא – טומאת המת. כך כתוב בפרשת "חקת":

"זֹאת הַתּוֹרָה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"

על מנת להיטהר מטומאת המת נדרש האדם לעבור טקס היטהרות בו התיזו עליו בעזרת אגודת אזוב טרייה מים חיים בהם עורבב אפר הפרה האדומה.

המסורת המדרשית והפרשנית התייחסה לקושי להעניק הסבר דווקא לתהליך ההיטהרות הספציפי הזה ומה העניין הדווקני שמצאה התורה באפר הפרה האדומה. בעקבות כך הפכה המצווה לדוגמה מובהקת למצוות שטעמיהן נסתרים מן העין. באופן לא מפתיע ברבות מהקהילות הליברליות בעולם היהודי בדורות האחרונים נהגו למעט בענייניה של המצווה, ולעתים נוהגים בחלקן אף לוותר על הקריאה המיוחדת לשבת זו – אם מחמת ההסתייגות מענייני הקורבנות והמקדש ומענייני טומאה וטוהרה בכללם ואם בשל התחושה שמצווה זו כה רחוקה ותלושה ממציאות חיינו.

לטעמי מדובר בטעות מצערת. למרות הקושי של הקורא בן ימינו להתחבר לפרטיה של המצווה העתיקה, היא מהווה את אחת העדויות לחשיבות הגדולה שייחסה המסורת היהודית לערך המכונן של קדושת החיים. בניגוד לתרבויות דתיות רבות אחרות, המוות נתפס כאבי אבות הטומאה במסורת שלנו. בעוד שברבות מן הכנסיות המפוארות של העולם הנוצרי טמונים שרידיהם של מלכים, גיבורים ואומנים, הרעיון להטמין שרידיו של אדם במקדש או בבית כנסת הוא פסול לחלוטין.

במקום קדוש לא ראוי להעניק למוות מהלכים. המגע עם המת או שרידיו מטמאים את האדם, את הכלי ואת המרחב ומפקיעים מהם את הקדושה. החזרה אל הטהרה מחייבת מאמץ פולחני ותודעתי המסמל חזרה מן המפגש עם המוות אל החיים. הפקעתה של הקדושה אינה תלויה בזהותו של האדם המת או בקרבתו אל הנטמא. בהתאם לרעיון של בריאת כל אדם בצלם, אין זה משנה אם הוא בן עמנו אם לאו, אם הוא גיבור שנפל משורותינו או חלל אויב. התורה, שטרם ניכרים בה העקבות המובהקים של האמונה בעולם הבא או בחיי נצח (רעיונות שטבעו את עקבותיהם ביהדות הבית השני וימי חז"ל) מעמידה את המוות כאנטי-תזה המוחלטת לקדושה.

כמערכת חוקים עתיקה הגדירה התורה לא מעט מקרים בהם ראוי ליטול את חייו של האדם והיא אף כוללת פרקים לא מעטים קשים לקריאה בהקשר זה. עם זאת ניתן להניח שלרעיון הגדול הזה של דחיקת רגליו של המוות ממרחבי הקדושה הייתה השפעה גדולה על ההסתייגות המאוחרת של המסורת שלנו מהטלת עונשי מוות ועל ביטויים אחרים של היהדות לעקרון הגדול של קדושת חייו של כל אדם.

חשבתי השבוע על שבת פרה ומצוותה כאשר כל יום הביא עמו כותרות נוספות על שפיכות דמים בכבישים, בסניף קופת חולים בחולון, ובמחסן הזיקוקים הלא חוקי, שהפיצוץ בו קיפד את חייהם של שני אנשים. רציחתה של האחות טובה קררו העלתה אל זירת הדיון הישראלית את האלימות היום-יומית בהם נתקלים נותני שירות כמעט בכל תחום ובכל מקום, וכיצד האלימות הזו מתרגמת בסופו של יום לשפיכות דמים.

את הדם הנשטף בכבישי הארץ כבר ספק אם ניתן לטהר במלים ובדיונים, ואין שבוע שעובר בו לא מאבדים אנשים את חייהם באתרי הבנייה ובמפעלי התעשייה. עוד מבלי לעסוק במתרחש בסכסוך הדמים הנורא בינינו לבין העם האחר הנטוע בארץ הזו, הנפש הישראלית הופכת יותר ויותר אדישה לדם, ורק סיפורים קשים ומעוררי פלצות מעוררים אותנו מן העיוורון והחירשות.

מצוות "פרה אדומה", הנקראת כל שנה לקראת האביב – עונת התעוררות החיים, ולקראת חג הפסח – חג החירות; היא תזכורת חשובה לזעזוע שצריך להיות מנת חלקנו לנוכח אבדן החיים בטרם עת.

לב בשר, לא לב מאבן

ההפטרה שקבעו החכמים ל"שבת פרה" לקוחה מנבואתו של יחזקאל, והיא אחת מן ההפטרות היפות של לוח השנה העברי וקריאותיו. במרכזה ניצב הדימוי של זריקת מים טהורים על העם היושב בגלות, המזכירה כמובן את מצוות ההיטהרות במי הפרה האדומה:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו)

כאשר הנביא מבקש לפרט עוד לפני נבואת הנחמה את החטאים בגינם יגלה העם מארצו – שפיכות הדמים ניצבת בראש. טומאתו של העם המובילה אותו לגלות מדומה על ידי הנביא לטומאת הנדה – טומאה של אובדן הדם:

"בן אָדָם! בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ"

שפיכת הדם ואובדן החיים המיותר הם החטאים הגדולים של העם בגינם הוא מאבד את חירותו, עוד לפני חטא העבודה הזרה – והם מבחנו של העם המבקש לחדש את חירותו. לא בכדי ממשיך הנביא ומתאר בדברי הנחמה את החלפת לב האבן בלב בשר. תחת האבן המסמלת מוות בא הלב שמזרים את דם החיים.

כך כתב אורי צבי גרינברג בשירו "תפילה אחרונה":

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עַצֶךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְּעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָּחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּה כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

 

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגָּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלָּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּח חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

***

שבת שלום, שבת של חיים