פרשת בראשית: נרטיב של שיוויון

ושוב מתחילים מבראשית…

למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה בתורה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי האחרון, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה השנתי בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה ומביאים אותה גם אל תוך השבת.

אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ולימודה.

כיאה לפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית עמוסה בעלילות ובגיבורים. העיקרית שבעלילות היא כמובן סיפור בריאתו של העולם, וליתר דיוק – סיפורי בריאתו של העולם, וזאת מכיוון שהפרשה מציגה למעשה שנים וחצי סיפורי בריאה. שני הראשונים המוכרים לכל ילד – ששת ימי הבריאה והשבת, וסיפור בריאת האדם בגן עדן, חטא עץ הדעת והגירוש מן הגן. סיפור בריאה שלישי ותמציתי, מעין סיפור "על רגל אחת", מופיע בתחילתה של רשימת היוחסין של משפחת אדם וחווה החותמת את הפרשה. בין שני סיפורי הבריאה המרכזיים הבדלים רבים. כך לדוגמה, בסיפור הראשון, בריאתו של האדם חותמת את מעשה הבריאה, בעוד שבסיפור הבריאה השני – בו מככב גן העדן – נברא האדם ראשון מבין כל היצורים החיים.

בין הסיפורים קיימים הבדלים רבים נוספים, אך דומה שההבדל המשמעותי ביותר, ואולי גם האקטואלי ביותר לימינו, נוגע למקומה של האישה בסיפור הבריאה.

התיאור בסיפור הבריאה הראשון ברור ופשוט להבנה –  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָ ם (בראשית א כז) – הזכר והנקבה נבראו יחד; שניהם נבראו בצלם האלוהים, ושניהם קרויים אדם. סיפור הבריאה השני ברור ופשוט לא פחות. הזכר נברא ראשון, והנקבה נברא מצלעו ובצלמו על מנת להיות עזר כנגדו – "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ … וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה… וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב יט-כג).

אם לא די בכך, הרי שחטא עץ הדעת מוביל להגדרה נוספת וברורה של המדרג בין הזכר והנקבה:  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג טז).

שני סיפורי בריאה. בשניהם האדם הוא נזר הבריאה. באחד ניתן מעמד בכורה זה לזכר ולנקבה יחד ולחוד. בשני – לזכר בלבד.

כל הקורא בתורה וביתר ספרי המקרא וכל המכיר את תולדותיה של המסורת היהודית יודע עד כמה דומיננטי ומרכזי בהם המסר הפטריארכלי – זה המשקף והמבטא את מסריו המגדריים של סיפור הבריאה השני, ולצערנו גם את המציאות האנושית ברוב תקופותיה, ובמידה לא מבוטלת גם בימינו. דווקא על רקע אופיו הפטריארכלי המובהק של ספר הספרים ושל המסורת היהודית, מתחדדת החשיבות של פרשת בראשית המציגה נרטיב בריאה אחר, שמסריו המגדריים הפוכים לחלוטין, ואף מעניקה לו את הקדימות והבכורה בסדר הצגתם של הדברים.

העיון בסיפור הבריאה הקטן, הפותח את רשימת היוחסין של המשפחה הראשונה לקראת סוף הפרשה, מחדד את החשיבות הזו של פרשת בראשית. לאחר הצגתם של שני הסיפורים ושני הנרטיבים המגדריים, בוחרת התורה לחזור על הנרטיב המגדרי הראשון – זה המציג את בריאתם המשותפת של הזכר והנקבה – "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (שם ה א).

סיפור בריאה תמציתי זה יוצר אם כן מעין "סנדביץ'" עלילתי ונרטיבי. תחילתה של הפרשה בסיפור בריאה שוויוני ובכך גם היא נחתמת. בתווך – סיפור פטריארכלי, המציג את העליונות הגברית כחלק מסדריו הראשונים של העולם.

מבט מפוכח על תולדותיה של האנושות בעידן המודרני מלמד כי אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בעידן זה, אם לא הגדולה ביותר, היא מהפכת מעמדה של האישה. אותו הפיכחון, ובמיוחד לנוכח המתרחש ממש בימים אלו במדינה המתיימרת להוביל את העולם החופשי, מלמד גם כי הדרך להשגת שיוויון מגדרי מלא עודנה רבה וזרועת מכשולים ונסיגות.

טרילוגיית סיפורי הבריאה של פרשת בראשית צריכה בהקשר זה להיות מעין משקפים בעדם אנו מסתכלים על המציאות שלנו – כיצד ראויים היו הדברים להיות מלכתחילה; כיצד הם התפתחו בפועל באלפי השנים האחרונות; ולאן אנו צריכים להביא אותם במאמץ ארוך ומתמשך.

פרשת בראשית מניחה בפנינו שני נרטיבים מגדריים, כאילו מסבירה לנו שהדברים יכולים להיות גם כך וגם כך. הבחירה היא בידינו. השאלה מי שמשני הסיפורים יתאר את המציאות האנושית במאה ה-21 תוכרע על ידי המחויבות שלנו להתעקש ולהיאבק על הנרטיב השיוויוני – זה המלמד אותנו בסיומו של הפרק הראשון בתורה – בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

פרשת "ניצבים": האויבת הגדולה של חשבון הנפש

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" –  סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק:

"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח)

מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכל, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהייתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה עניין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה.

ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן:

"עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א))

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להמחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קידשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני.

אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים".

פרשת "ניצבים" מקרבת אותנו צעד נוסף לסיומו של חומש דברים ואל חתימת מחזור הקריאה השנתי בתורה בבוקר שמחת תורה. בחלק מן השנים נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה, פרשת "וילך" (שתיהן, אגב, הקצרות שבפרשות התורה). בשנים אחרות, כדוגמת השנה שלנו, נקראת הפרשה לבדה – תמיד בשבת האחרונה של השנה העברית. במקרה זה, "פרשת "וילך" נקראת בשבת שובה;  השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

בשנים קודמות כתבתי על הסמליות הטמונה בשמות של הפרשות ובמועדי קריאתם. בשבת האחרונה של חודש אלול אנו קוראים את פרשת "ניצבים" – תזכורת לצורך להתייצב, לעמוד במקום, ולבחון את מעשינו. בשבת הראשונה של השנה החדשה, אנו קוראים בפרשת "וילך" – סימן ליציאה לדרך חדשה; לתנועה קדימה. המהלך של ניצבים-וילך הוא ליבת המעבר מאלול לתשרי, משנה אחת לזו הבאה אחריה.

נקודות של ספק

באמצעה של פרשת "ניצבים" אנו פוגשים בפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט כח). מי שיעיין בפסוק זה במגילת התורה, וגם בלא מעט מן החומשים המודפסים, יגלה בו סימנים מיוחדים. מעל למילים "לנו ולבנינו" ומעל לאות "ע" שבמילה הבאה אחריהן מופיעות אחד עשרה נקודות, כמניין האותיות. תופעה זו של נקודות עיליות  מופיעה בעשרה מקומות בתורה בסך הכול, והיא בולטת לעין במיוחד לנוכח העובדה שמגילות התורה נכתבות ללא ניקוד, ללא פיסוק וללא טעמי התורה המסורתיים. העובדה כי חז"ל מתייחסים ל-"מקומות הנקודים בתורה" במדרשי האגדה וההלכה, במשנה, בתלמוד ובמקורות נוספים מלמדת כי מדובר במסורת עתיקה שהיתה מוכרת עוד בתקופת הבית השני.

אחד הפירושים שהציעו חז"ל למקראות המנוקדים הוא שהנקודות נועדו לסמן שיש במלים האלה ענין המזמין מדרש, רובד משמעות פנימי המשתרע מעבר לפירוש המלים הרגיל, או רמז לכך שהדברים אינם כפשוטם. פירוש אחר של חז"ל, מעניין ומאתגר יותר, מציע כי הנקודות מלמדות על ספק שקיים באשר למקורן של המלים המנוקדות ועל האפשרות כי הן לא נכללו בנוסח המקורי של התורה. ביטוי נפלא וציורי לפרשנות זו מופיע במסכת אבות דרבי נתן: "עשר נקודות בתורה אלו הן… ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא, אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת, אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן" (אדר"נ פרק ל"ד (נוסח א)).

מדרש זה מתאר את עזרא הסופר מתלבט לגבי כתיבתן של אותן המלים והאותיות, ומסמך אותן בנקודות, על מנת להעיד לדורות שיש בהן ספק. בהקשר זה ראוי לציין כי חוקרי מגילות מדבר יהודה הצביעו על התופעה של שימוש בסימון נקודה מעל לאות על מנת לסמן כי היא נכתבה שלא במקומה או בטעות וכי היא ראויה להימחק, מעין "טיפקס" של העת העתיקה.

אגדת חז"ל זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסורת היהודית קדשה את הטקסט התורני והקפידה בו הקפדה יתרה. קדושתו של נוסח התורה חלה גם על צורת הכתיבה וקל וחומר על הטקסט עצמו. מסורת "הקרי והכתיב" במסגרתה ישנן מילים הנקראות באופן שונה מדרך כתיבתן, מלמדת על רצונם של חז"ל לדייק במשמעות הדברים, אך גם על הנאמנות הגדולה כלפי צורת הופעתם בכתב. המסורת על עשרת המקומות בתורה בהם הנקודות העילאיות מלמדות על ספק כל שהוא בדבר הנוסח, מהוות איזון עדין, דק כחוט השערה, למוחלטות של הטקסט התורני. אפילו בתוך המערכת המקודשת של נוסח התורה, מאותתים לנו חז"ל גם על מקומו של הספק.

פירוש זה יפה לחודש אלול ולימי התשובה שבהם נקראת שנה אחרי שנה פרשת "ניצבים". חשבון הנפש, המהלך הגדול של התשובה, ובדק הבית יכולים להתקיים רק במקום שבו יש גם "נקודות של ספק". האמת המוחלטת והגורפת, שאין בה אפילו סדק צר לספק כל שהוא – היא האויבת הגדולה ביותר של חשבון הנפש. אם התורה הציבה נקודות מעל אחדים מפסוקיה כדי לאותת שיש כאן מקום לספק קל – על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לעשות זאת – להציב פה ושם גם נקודות של סימני שאלה מעל לאמונות, לדעות ולמחשבות שלנו.

עלינו לעשות זאת לא על מנת להטיל ספק לשם ספק, ולא על מנת לפרום כל אמונה או דעה, אלא מתוך הבנה שהטלת ספק לפרקים, נכונות לחשוב על טיעוניו של הצד השני, וניסיון לרדת לסוף דעתה של העמדה הנגדית – כל אלה חייבים להיות חלק מהאמת שלנו.

הלוואי שנדע בשנה הקרובה לזרוע בין סימני הקריאה שלנו גם כמה סימני שאלה.

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה.

פרשת "כי תבוא": להכיר בצרות הזולת ולהושיט לו עזרה

רוב פסוקיה של פרשת "כי תבוא" מוקדשים להוראתו של משה לקיים מעמד של חידוש הברית עם הכניסה לארץ, מעל פסגות הר גריזים והר עיבל, ולדברי הברכות והקללות שהוא מנבא לעם, באם ישמרו את מצוות התורה או באם יפרו אותן, בהתאמה. עם זאת, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים עדhין להצגתן של המצוות המעשיות, וליתר דיוק להצגתן של מצוות הבאת הביכורים ומצוות מעשר עני.

מצוות הביכורים קובעת כי על החקלאי להביא את ראשית פרי אדמתו אל המקדש כאות של הכרת תודה וללוות את הנפת הטנא בהצהרה קצרה המתמצת את קורות העם מצאתו מארץ מצרים ועד כניסתו לארץ המובטחת (פסוקי "ארמי אובד אבי" המוכרים לנו מהגדת הפסח). מצוות מעשר עני, קובעת כי בכל שנה שלישית על החקלאי להפריש מעשר מיוחד הניתן לנזקקי המקום:

"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו יב)

מצווה זו, שהיא חלק מהמערכת הרחבה של המצוות הסוציאליות, נזכרת במקום נוסף בספר דברים – פרשת "ראה", שנקראה ונלמדה לפני שבועות מספר. שם מופיעה המצווה מיד לאחר מצוות "מעשר שני" הקובעת כי על החקלאי לקחת מעשר מיבולו (או את פדיונו בכסף), לעלות אתו למקום אשר יבחר בו האלוהים – קרי, מרכזה הדתי והלאומי של האומה – ולקיים בו את הציווי

"ואָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶך" (דברים יד כו)

על יסוד הציוויים האלה בפרשות "ראה" ו"כי תבוא" ועל יסוד הציווי בפרשת "קרח", גיבשה ההלכה היהודית העתיקה את מערכת המיסוי הקדומה. החקלאי העברי הפריש תרומה (בגודל לא קבוע) לכוהנים. לאחר מכן העביר מעשר מיבולו ללוויים. מן היבול שנותר הופרש מעשר נוסף. בשנה השלישית והשישית בכל מחזור שמיטה ניתן מעשר זה לעניים במקום מושבו של החקלאי. ביתר השנים – נאכל המעשר בירושלים על ידי החקלאי ובני ביתו שעלו לחגוג בה. בשנה השביעית – שנת השמיטה החותמת את המחזור – נחשב כל היבול להפקר בעבור כל אדם, וממילא אין בו חובת מעשרות.

העיון בשני מופעיה של מצות מעשר עני, בפרשת "ראה" ובפרשת "כי תבוא", מעלה עניין מעורר מחשבה. בשתי הפרשות מפורטת המצווה לאחר מצווה אחרת הקשורה בממד הלאומי. בפרשת "ראה" – לאחר מצוות מעשר שני המורה לחקלאי העברי לעלות לירושלים ולחגוג בה; בפרשת "כי תבוא" – לאחר מצוות הביכורים, שגם לשם קיומה נקרא החקלאי לעלות לירושלים ולהצהיר בה על היותו חלק מהאומה הנושאת סיפור משותף וגורל משותף.

במובן זה שתי הפרשות שעוסקות ב"מעשר עני" יוצרות צמד של מצוות. האחת עוסקת בחיבורו של היחיד לאומה ולסיפורה; השנייה עוסקת ביכולתו של היחיד לראות את זולתו, להכיר בצרותיו ולהושיט לו עזרה. בעזרת שני הצמדים האלה מאותתת לנו התורה על הצורך  לאחוז בזה וגם בזה, או ליתר דיוק – להיזהר מלמצוא עצמנו מתייצבים בקוטב אחד בלבד.

אין ספק כי אחת ממגמותיה המרכזיות של המסורת היהודית לדורותיה על מצוותיה ומנהגיה היא לחבר את האדם למעגל הרחב של העם, סיפוריו ומאוויו. אחד מהמבחנים הגדולים של המהלך הזה הוא האם הוא מעצים גם את יכולתו של היחיד לראות את האדם הבודד הניצב מולו – לרבות הגר והזר – או שמא הוא מסייע לו דווקא להתעלם ממנו בחסות "הסיפור הגדול". הופעתה של מצוות מעשר עני אחרי שתי המצוות,המבקשות לחבר את היחיד אל הקולקטיב הלאומי וסמליו, היא תמרור אזהרה ותזכורת לאיזון הנדרש.

כמה סמלי ומתבקש הדבר לקרוא את פרשת הביכורים ואת פרשת מעשר עני, בסיומו של קיץ שעמד בסימן השיח על "הלאום".  בהרבה מובנים – חוק הלאום שאושר בתרועה גדולה, מבלי שנכללת בו המלה "שיוויון", משול לעקירתה של מצוות מעשר עני מהפרשה והסתפקות רק במצוות הביכורים.

הלוואי וברוח חודש אלול נדע כיצד לתקן את המעוות.

פרשת ואתחנן: מציאות מתוקנת במקום כעס

מידי שנה נקראת פרשת "ואתחנן" – הפרשה שבמרכזה החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל" – בשבת שאחרי תשעה באב. שבת זו גם מכונה "שבת נחמו" על שם המילה הפותחת את ההפטרה מתוך נבואותיו של ישעיהו השני. נבואות אלו ימשיכו ללוות אותנו גם בשש השבתות הבאות עד לסיומה של השנה העברית.

יחד עם השבת שלנו הן יוצרות את הרצף של שבע שבתות הנחמה הבאות לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב.

עבר, עברה, מעבר ועיבור

בפסוקיה הראשונים של הפרשה – בה ממשיך משה את הרצת קורותיו של העם מעת שיצא ממצרים – מתאר משה את תחינתו ל-יי' שיאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". בהמשך מתאר משה כיצד יי' הגיב לתחנוניו בכעס: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מקבל הוראה ברורה מאלוהים המבהירה כי הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

עיון פשוט בפסוקים מגלה כי השורש ע.ב.ר חוזר בכל אחד מן הפסוקים. ברוב הפסוקים נגזר מן השורש עניין המעבר אל הארץ המובטחת. פעם אחת נגזר מן השורש הפועל המתאר את כעסו של האלהים, מלשון עברה: "ויתעבר יי בי למענכם…".

כפל השימושים בשורש ע.ב.ר מזמין קריאה היוצרת קשר בין עברתו (כעסו) של אלוהים לבין עניין המעבר. קריאה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המלים הנוספות הנגזרות מן השורש הזה. עבר במובן של מה שהיה וחלף, והמילה "עובר" שהתחדשה בלשון המשנה וקשורה כמובן למה שעוד עתיד להיוולד ולבוא אל העולם. מן הצד האחד קשור השורש במה שהיה. בכלל זה גם הוראתו הקשורה בכעס, שהרי אנו כועסים על דבר מה שאירע בעבר בניגוד לרצוננו. מן הצד השני נגזרות מן השורש מלים המציינות מעבר אל מצב או מקום חדש או לידתה של מציאות חדשה ומקווה.

בסיומו של שבוע מורכב של כעס ותסכול בלב מי שחרד לחוסנה הדמוקרטי וההומאני של מדינת העם היהודי ושל מחאה ציבורית הולכת ומתגברת שיש בה גם רוח של התעוררות ותקווה, ראוי לחשוב על פסוקיה הראשונים של פרשת ואתחנן היוצרים קשר בין עבר לבין עתיד, בין כעס לבין מעבר ותנועה קדימה, בין העברה והזעם למצב העוברי שממתין עדיין ללידתו ולמימושו.

אלוהים אינו רק מתעבר (כועס) על משה אלא הוא גם מורה לו להעניק את העוצמה הנדרשת ליהושע על מנת להעביר את העם אל תוך הארץ הטובה. ההעברה והכעס כשלעצמם אינם מספיקים גם אם הם מוצדקים. האתגר הגדול הוא לתרגם את העברה והכעס לעיבורה של מציאות ראויה יותר, ולמעבר אל אותה המציאות. זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה – לא השקטתו של הכעס, אלא יצירתה של מציאות מתוקנת ההופכת את הכעס למיותר ולא נחוץ.

הרבה סיבות יש לנו להתעבר בגינן בשבועות האחרונים. הבה נתנחם ונמצא את הכוח להעביר את החברה הישראלית למצב עניינים ודברים אחר.

פרשת "מטות ו"מסעי": האם נדע לקרוא את הכתובת שעל הקיר?

פרשות "מטות" ו"מסעי", החותמות את חומש במדבר, נקראות השנה יחד באותה שבת – השנייה לשבתות בין המצרים. שתי הפרשות מתארות את השלבים האחרונים במסעם של בני ישראל אל עבר הארץ המובטחת, כאשר פרשת מסעי מציגה גם סיכום מפורט של תחנות המסע הארוך בן הארבעים שנים. לאחר פירוט תחנות המסע עוברת הפרשה האחרונה של חומש במדבר לתיאור גבולותיה של הארץ, לפירוט שמות הנשיאים אשר יובילו את השבטים אל תוך הארץ ולתיאורם של שני סוגי ערים בעלי מעמד מיוחד בתוך נחלות השבטים: ערי הלוויים וערי המקלט, המיועדות לכל מי שהרג את רעהו בשגגה וראוי למקלט מפני נקמת הדם.

פסוקיה האחרונים של פרשת מסעי ושל החומש כולו מחזירים אותנו לפרשת "בנות צלפחד". בפרשת פנחס, שנקראה בשבת הקודמת, הוצג סיפורן של חמש האחיות שפנו למשה בדרישה לרשת את אביהן בהיעדר בן יורש. דרישתן הביאה לקביעת הלכה לפיה בהיעדר בן הבנות יורשות את רכוש אביהן, ובנות צלפחד הפכו לדורות לסמל של עוצמה והעצמה נשית.

פרשת "מסעי" מתארת לנו את חלקה השני של העלילה. לקראת הכניסה לארץ, טוענים ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכה משפחת צלפחד, שההלכה החדשה עלולה לגרוע מנחלת השבט במידה שהבנות תינשאנה לגברים משבטים אחרים. במענה לטענתם נקבע סייג להלכת בנות צלפחד המחייבת נשים היורשות את אביהן להינשא לבני שבטם.

באופן מעניין מסורת חז"ל, המפורטת במסכת תענית בתלמודים, סירבה להותיר את העלילה כפי שסיכמה אותה פרשת "מסעי". לשיטת החכמים הלכת הנישואין לבני השבט בוטלה בשלב מסוים על מנת להבטיח שהשבטים יוכלו להינשא זה בזה. היום בו בוטל האיסור היה יום ט"ו באב, וביטולה של מגבלת הנישואין נחשב לאחת מחמש הסיבות שיום זה נקבע כחג וכמועד המוקדש לחגיגות שידוכין ואירוסין.

התירוץ ששימש לביטול האיסור היה הקביעה לפיה האיסור חל רק בדור של ההתנחלות בארץ ולשנים בהן חולקו הנחלות לשבטים ולמשפחות לראשונה.

עלילת בנות צלפחד, על חלקיה המקראיים ועל התוספת של חז"ל, היא תזכורת טובה לקצב ההתקדמות של מאמצים חברתיים רבים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז שוב מחדשים את המסע. היבט נוסף שניתן למצוא בעלילה הוא המתח הטבעי הקיים בין חידוש לבין מסורת; בין התכנסות לבין פתיחות; בין בדלנות לבין הכלה; בין שמירה קפדנית על ייחודיות לבין מציאת מכנים משותפים.

דרישתן של בנות צלפחד יכולה להיחשב כתביעה להתחדשות ולפתיחות; ההלכה לפיה עליהן להינשא לבני שבטן ראויה להתפרש כרצון לשמור על ייחודה של קבוצת השייכות, על מעמדה ועל האינטרסים החשובים לה; הדרך בה מתארים חז"ל את ביטולה של ההלכה מסמלת את הרצון להעניק בסיומו של מהלך את הבכורה לגישה המעודדת חיבור, קשר, פתיחות והכלה.

בסיומו של שבוע סוער של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, ראוי להכיר בכך שהמסורת היהודית מכילה את המתח שבין ייחודיות לאוניברסליות ובין התכנסות לפתיחות. הניסיון לאחוז באחת מהגישות באופן בלעדי אינה עולה בקנה אחד עם המסורת שלנו ועם הלקח שהיא מבקשת להנחיל לנו.

כך נראית שנאת חינם

גם השבת הזו אנו מקדישים את קריאת ההפטרה לעניינם של ימי בין המצרים. ההפטרה השנייה של "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הפורענות) לקוחה מנבואתו של ירמיהו נביא החורבן. בתוך ההפטרה אנו מוצאים את הפסוק:

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו ב')

אחד מהאותות הברורים להתקרבותו של אסון הוא הרגע בו הכתובת נמצאת על הקיר, והרמזים אינם מסתתרים עוד במחתרת. אנחנו לא נדרשים לאגדות החורבן על שנאת החינם ולא לדברי הנביאים על הסימנים המעידים. די להעיף מבט לסידור השרוף של נשות הכותל, שהגיעו בערב השבת להתפלל את תפילת ראש החודש בכותל על מנת להבין שאין מקום לשאננות.

התלמוד מספר כי ארבעים שנים לפני חורבן הבית נפתחו ונטרקו דלתותיו מאליהן. הצתת האש בסידור התפילה משולה לאותה טריקת דלת רועמת שנשמעה בהיכל – אך איש לא שעה לה.

האם נדע להפיק את הלקח?  לקרוא את הכתובת שעל הקיר? האם נזכור שהלקח החשוב ביותר מחורבנה של ירושלים הוא לא לתת לקנאים לנהל את העיר?!?

שבת שלום וחודש של נחמה ותקווה.

פרשת "שלח לך": גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות

במרכזה של פרשת "שלח לך", אחד מסיפורי התורה המוכרים ביותר – פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והגזירה שנגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ המובטחת. מעטות הן פרשות התורה שבין שמותיהן קירבה לשונית. הבולטות שבהן הן פרשת "בשלח" – הפרשה המתארת את תחילת המסע במדבר ואת קריעת הים, ופרשת השבוע שלנו "שלח" – המתארת את מסע המרגלים אל הארץ.

פרשת "בשלח" פותחת במלים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". בפרשת "שלח" מצווה משה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים…". המעבר הזה, בין "בשלח" הפאסיבי ל"שלח לך" האקטיבי מסמל את המעבר שאמור היה העם לעשות מעבדות לחירות ולאחריות בשנה הראשונה של נדודיו במדבר – מעבר בו כשל העם. העם יצא מבית העבדים, אך לא ידע לשלח מעליו את פחדי העבדות.

פרשת "שלח לך" נחתמת במצוות הציצית שעליה אומרת התורה:

"… הָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם"

העם שנכשל בהפנמת לקח היציאה מבית העבדים מתבקש לקבוע סימן פשוט ויום יומי שיזכיר את האירוע המכונן. גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות.

הפרשת חלה – להתחבר ולא לפרוש מן הציבור

בתוך מערכת הדינים והמצוות שבפרשה מופיעה גם מצוות "הפרשת החלה:

"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה ליי. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ ליי תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו יז-יט)

בניגוד לכל יתר מתנות הכהונה והלוויה, כדוגמת המעשר והתרומה הגדולה, ובניגוד למתנות העניים כדוגמת הפאה הלקט והשכחה, מצוות הפרשת חלה עוסקת במעשה היום יומי של התרומה וההתגייסות לצרכי הכלל. מכל עיסה העתידה להיעשות לחם, מופרש חלק שיינתן כתרומה למשרתים בקודש.

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים טקסי הפרשת החלה הנערכים בעיקר בקרב מעגלי נשים, לעתים באופן אינטימי ולעתים ברוב עם. הטקסים הללו מוצגים לא אחת כרגעים מיוחדים של התעלות רוחנית, ובמידה רבה אפשר לראות בהם חלק ממגמה הולכת וגוברת של עיסוק בממדים הרוחניים של המסורת היהודית, בחסות עידן הניו אייג'. דווקא על הרקע הזה ראוי לזכור שמצוות הפרשת חלה הייתה חלק ממתנות הכהונה, וממשה את האחריות של היחיד לקיומם של המוסדות החברתיים.

מצוות הפרשת החלה נועדה לאותת לנו שדווקא בתוך שגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר נדרש האדם לזכור שהוא לא נברא יחידי בעולם.

ניתן בהחלט להתחבר לממדים הרוחניים של מצוות הפרשת החלה, אבל ראוי לא פחות לזכור את הממד החברתי שטמון בה. התעלות רוחנית היא דבר נפלא. המבחן הגדול שלה הוא האם היא מפרישה את האדם מעולמו או מחברת אותו אליו, בבעל אחריות. יותר משאנחנו זקוקים לניו אייג', אנחנו זקוקים לאחריות חדשה ולמחויבות חדשה לעולם בו אנו חיים, וכמאמר השיר הנפלא של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך".

פרשת נשא: מי רשאי להיות בתוך המחנה?

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.