לבנות עולם ולהחריב עולם בכוחו של היחיד

כמעט לכל אורכה עוסקת פרשת קורח בפרשת התלונה והמרי של מאתים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" כלפי מנהיגותם של משה ואהרון, ובראשם קורח בן יצהר – בן משפחתם של אהרון ומשה, ועמו – דותן, אבירם ואון, אנשי שבט ראובן. למרות שהפרשה מבהירה בפסוקיה הראשונים כי התלונה הקשה והמתריסה הוצגה על ידי חבורה נכבדת ורחבת היקף של מנהיגים, קרויה הפרשה על שמו של קורח.

פעם אחר פעם מתייחסת התורה אל קורח, כמחולל המהלך, ואל שותפיו כנספחים בלבד – "  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ…" (במדבר טז ה), "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן…" (שם יא). כך נהגה גם המסורת הדרשנית והפרשנית שקבע את הביטוי "מחלוקת קורח וכל עדתו".

דרך אחת להבין את התמקדותה של הפרשה בדמותו של קורח ואת צמצום חלקם של יתר "הנועדים על יי ואהרון", היא הרצון להדגיש את יכולתו של היחיד, ובמיוחד זה הנושא במעמד של מנהיות והובלה, לבנות עולמות ולהחריב עולמות במעשיהם. הדיון על חלקם של המנהיגים בעיצוב ההיסטוריה, ועד כמה המנהיג הוא תבנית נוף תקופתו או להיפך, הוא דיון ארוך, מוכר ובלתי מוכרע.

פרשת "שלח לך" שנקראה בשבוע הקודם הדגישה את כוחה של הקבוצה ושל העדה. כל אחד מעשרת הנשיאים המרגלים שנכשלו בשליחותם נזכר בשמו. עם זאת היחס אליהם הוא כעדה וכקבוצה (עד כדי כך שמפרשתם למדו החכמים את הגדרתו של מניין כעשרה מתאספים לתפילה). הפרשה שלנו מבקשת להדגיש דווקא את מקומו של המנהיג היחיד, של בעל הכוח הבודד. המסורת היהודית המכירה בחשיבותה ובכוחה של הקבוצה ומעניקה לה קיום ממשי בזכות עצמה ולא רק בזכות פרטיה (ולדוגמה כאמור – המניין הדרוש לחלקים מרכזיים בתפילה), אינה עושה זאת על חשבון ההכרה בכוחו הדרמטי של היחיד. פעמים רבות היא מדגישה את כוחו של היחיד לטובה. בפרשת קורח היא מזכירה לנו גם את כוחו להרוס ולהצית אש.

ניקיון הכפיים

גם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לה מתארות רגעים של משבר מנהיגות ושל קרע בתוך שדרת ההובלה של העם. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן, אבירם ואון למול משה ואהרון; בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת זקני העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה. על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (שם טו)

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא)

בנאומו האחרון כמנהיג העם בוחר שמואל שלא לעסוק בשורת הישגיו כמנהיג האומה וכמורה דרך, שהייתה מן הסתם ארוכה ומרשימה. העניין בו הוא בוחר להתמקד הוא ניקיון כפיו כמנהיג וכשופט. על כך גאוותו, וזוהי המורשת שהוא מבקש להשאיר אחריו. כמשה, שאינו פורש את רשימת מעשיו ההירואיים, אלא מדבר על יושרו, כך גם שמואל. תהילתו היא שלא לקח שוחד, שלא ניסה לרצות ושלא עשק.

פרשת השבוע וההפטרה מציעות כי ניקיון הכפיים הוא אכן אינו תנאי מספיק למנהיגות ראויה, אבל הוא בוודאי תנאי הכרחי.

מה שאינו עובר בירושה

הדגשתו של שמואל את ניקיון כפיו יכולה להיות מובנת גם על רקע שחיתותם של בניו, המתוארת כמה פרקים קודם לסיפור המלכתו של שאול:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א ח א)

לנוכח השחתת הדרך של הבנים השופטים, נדרש האב להגן על ניקיון כפיו. החיבור שעשו החכמים בין משה לשמואל בקביעת נאומו כהפטרה לפרשת קורח, קשור בין השאר לעובדה שהם שני המנהיגים הבולטים של עם ישראל שלא העמידו שושלת של הנהגה.

על בניו של משה, גרשם ואלעזר, אנו יודעים כמעט מאומה. בניו של שמואל, כאמור, מתוארים כסוטים מדרכו וכמי שמודחים, הלכה למעשה, על ידי זקני העם. אל מול מנהיגותם הגדולה של שני האבות ניצבת חולשתו של דור הבנים. ניתן לקרוא סיפורים אלו כתזכורת למחיר שמשלמים מנהיגים, לא אחת, במתרחש במשפחתם. ניתן לקרוא את הסיפורים כתזכורת לכך שאין חסינות מן השחיתות, ובמקום בו אנשים זוכים למעמד וגדולה רק בשל היותם "בנים של", במקום הזה נפתח פתח לקלקול.

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.

דגל שבעת הכוכבים כפי שצוייר על ידי הרצל עצמו. מקור: ויקיפדיה

השבוע החולף עמד במידה רבה בסימנם של הדגלים. כביש מספר אחד עוטר בדגלי ישראל וארצות הברית, וכך כל עמודי התאורה בחוצות ירושלים. למחרת יומו השני של הביקור הנשיאותי, נשטפו רחובות ירושלים בדגלי הצועדים במצעד הדגלים לציון יום ירושלים. כבכל שנה, חשוב היה לצועדים לעבור עם דגליהם גם בסמטאות הרובע המוסלמי ובשכונות הערביות המקיפות את החומה. בעבורם כנראה הדרך להוכיח את ריבונותה של ישראל בעיר עוברת דרך נשיאת הדגל ולא דרך ההתחשבות ברגשות חלק מתושביה.

צדיק באמונתו יחיה; צדיק בדגליו יצעד. טוב עשה בג"ץ כשלא מנע את המצעד. המאבק הערכי על משמעותה של הריבונות הישראלית צריך להיות מוכרע בסמטאות ולא במסדרונות בית המשפט.

מחנה אחד – הרבה דגלים

גם פרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", עומדת בסימנם של הדגלים כאשר חלק מפסוקיה של הפרשה מוקדש לתיאור אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע הארוך. במרכז המחנה – המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו. מסביבם ארבעה מחנות, הניצבים בארבע רוחות השמיים, ובכל אחד מהם שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לתתי מחנות ולשבטים.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן, אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על מרכז משותף.

אין לי קושי עם מצעדי דגלים; יש לי קושי עם מצעדים שאין בהם מגוון של דגלים וקולות. מי שחושב שריקודים עם דגלי הלאום בלב הרובע המוסלמי מחזקים את מרכזיותה של ירושלים בלב המחנה, קרא לטעמי באופן שגוי את המציאות הישראלית. ריקודי המעגל האלה פועלים על ירושלים ככוח צנטריפוגלי. הם מרחיקים אותה ממרכז המחנה אל שוליו.

"שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה" – כך כתב נח רוזנבלום בעקבות הקונגרס הציוני הראשון. 120 שנים אחרי הקונגרס, אנחנו צריכים לשאת לירושלים דגלים של מחנות רבים ומגוונים. מי שמבקש לשאת ברחובותיה רק דגל אחד, פיספס לטעמי את הצעתה של פרשת במדבר.

הדגל שיש לנו, הדגל שעדיין צריך לרקום

דוד וולפסון, שותפו הגדול של הרצל ויורשו, תיאר בזכרונותיו כך את לידתו של דגל התנועה הציונית שהפך לדגלה של מדינת ישראל:

"בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי"

"דגלו של וולפסון" דחק את הצעתו של הרצל עצמו לדגל התנועה והאומה. כך כתב הרצל בספרו: "מדינת היהודים":

"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים. הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה"

דגלו של וולפסון ביקש לנצור את תודעת העבר והמסורת שעליה נשען המהלך הציוני. דגלו של הרצל ביקש להציע קריאת כיוון לכינונה של חברה הנשענת על עמל כפיים ועל הוגנות חברתית וערבות הדדית. מי שמבין את המהלך הציוני רק ככזה המבקש להגשים את שאיפת העבר לריבונות, ולא גם כמהלך לאומי לכינונה של חברה צודקת וראויה, מקפל חלק מדגליה החשובים של המהפכה הציונית.

הדברים ראויים למחשבה במיוחד בימים המובילים לחג השבועות. הרב סולבייצ'יק טבע את המונחים "ברית גורל" ו"ברית יעוד". חג הפסח מסמל את "ברית הגורל" של עם ישראל. חג השבועות – את "ברית הייעוד".

בעבורי פסוקיה המופלאים של מגילת רות שייקראו בבוקר החג, מזכירים ש"ברית הייעוד" שלנו חייבת לכלול את כבודו של האדם העובד, את כבודו של האדם שידו אינה משגת כדי מחייתו וגם את כבודו של הזר הבא לנחלתנו. הדורות הקודמים העניקו לנו את דגלו של וולפסון. הדור שלנו צריך לרקום גם את דגלו של הרצל.

עם כל הכבוד ליובל החמישים לשחרורה של העיר העתיקה בירושלים, יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה לבצע כדי שבאמת נוכל לרקוד עם כל הדגלים המתבקשים והראויים.

שבת שלום וחודש טוב.

תפילת שחרית ברחבת הכותל השוויונית, פברואר 2016

השבת הזו אנו מסיימים את הקריאה השנתית בחומש ויקרא בעזרת שתי הפרשות האחרונות של הספר: "בהר" ו"בחוקתי". הראשונה מתמקדת בדיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע המשפחתית ובגאולתו של בן משפחה שנמכר לעבדות בשל חוב כספי. בשנייה מוקדשים רוב הפסוקים להצגת רשימת הברכות (הקצרה), ורשימת הקללות (הארוכה בהרבה), שתהיינה נחלת העם, כתוצאה מקיום המצוות או מאי שמירתן.

שופר קורא בהר הבית

השבוע הקרוב עומד בסימן האירועים לציון 50 שנים למלחמת ששת הימים ולמפנה הדרמטי שהביאה עמה בקורותיה של מדינת ישראל. במידה רבה, פרשת "בהר" היא הקדמה טובה לשבוע הזה, משום שלרוב אורכה יש בה מתח בין שני קטבים, הרלוונטי מאוד למציאות החיים שלנו.

מן הצד האחד, מצוותיה של פרשת "בהר" מדגישות את הקשר האינהרנטי בין האדם לבין אדמתו והמקום המרכזי שהקשר אל אדמת המשפחה לדורותיה תופס בזהותו ובמערכת זכויותיו של האדם ושל העם. כך לדוגמה, נקבע ביחס למצות שנת היובל:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י)

מן הצד השני מדגישה פרשת בהר גם את הרעיון, שאחיזתו של האדם בקרקע היא אחיזה חלקית וארעית בהגדרתה. ברוח זו מבהירה הפרשה את הדרישה מבעל הקרקע שלא לנהוג בה מנהג בעלות בשנה השביעית – שנת השמיטה – וכך גם בקביעה המהדהדת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כג-כד)

הקשר אל האדמה ואל אחוזת העבר הכרחי ומכונן, אך גם ההכרה שאין לאדם או לעם בעלות מלאה עליהן. מצוות התורה מתרגלות את האדם העברי בוויתור על נכסי דלא ניידי, שקנה בעמל ובמאמץ, באותה העת שהיא מדגישה את חשיבות הקשר אל הקרקע המשפחתית.

50 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. למרות כל שקרה מאז, אסור להתעלם מהקשר העמוק שיש לעם שלנו אל אותם חלקי ארץ ששבו לידינו. הם באמת ארץ אחוזה, וערש הלידה של העם שלנו ושל התרבות והמסורת שבשמן אנו חיים כאן. ההתנכרות אל אותו הקשר וביטולו אינם מייצגים איכות מוסרית או רגישות מוסרית מיוחדות; אבל באותה העת ההתנכרות אל היסוד השני המופיע בפרשה, זה אשר מבקש לסייג את תחושת הבעלות המלאה והאדנות על הארץ, מובילה לנכות מוסרית.

50 שנים אחרי החזרה אל אותם חבלי ארץ, נחוצה לנו אותה קריאה של התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

תחושת הבעלות על הארץ עיוורה את עינינו ביחס למחירים הקשים שאנו משלמים על מימוש האחזקה באותה אחוזה, ביחס לעובדה כי יש בה גרים ותושבים אחרים, שגם להם זוהי ארץ אחוזה, ושמה שהיה בעבורנו באמת ובתמים גאולה רק לפני יובל שנים הפך לשעבוד – שעבוד של האחרים, שעבוד של עצמנו.

בשירה הנפלא (למרות כל הציניות וניתוחי העומק של המלים והלחן השאול), כתבה נעמי שמר: "שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה"; 50 שנים אחרי שקול השופר נשמע שוב למרגלות הר הבית, הגיע גם הזמן לקולו האחר של השופר, הקול הנשמע בשנת החמישים – "… תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם,  וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" –  הקול שמסמל בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק לאדמה ולארץ וגם את הנכונות גם לוותר על חלקה.

"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר" לפני חמישים שנים – בשנת היובל, הגיעה העת לחזור לעצמנו.

לחתום פעמיים את חומש ויקרא

הקריאה בפרשת "בחוקתי" מלמדת שספר ויקרא נחתם למעשה פעמיים. בפעם הראשונה, עם חתימת רשימת הברכות והקללות המופנית לעם כולו ואשר נחתמת בדברי נחמה על השיבה לארץ, מופיע הפסוק החגיגי והמסכם:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יי' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". (ויקרא כו מו)

אולם מיד לאחר מילים אלה, ממשיכה הפרשה לחלק נוסף בו מתואר המהלך בו האדם יכול לנדור נדבה ותרומה אל מלאכת הקודש, בסכום המסמל את ערך חייו:

"וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיי'…" (שם כז א-ב)

בסיום הפסוקים המתארים מצווה מורכבת זו של "נדר הערכין", מופיע שוב פסוק חותם, המסיים את החומש, והמשתמש כמעט באותן המלים:

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יי' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (שם כז לד)

ביקורת המקרא מציעה כמובן שיש כאן עריכה גסה של המקורות. עורך ספר ויקרא, כאילו נותר עם פסוקים העוסקים במצוות הערכין ו"הדביק" אותם אל חלקו האחרון של חומש ויקרא.

קריאה הרמונית של הפרשה יכולה להעלות מחשבה אחרת. פרשת "בחוקתי" מדברת על גורלו הטוב או המר של העם, של הציבור כולו. הדבר הולם את חומש ויקרא, שיחד עם חומש דברים, עוסק רבות בעיצובה של החברה, בקביעת חוקיה, מוסדותיה ונהליה. דווקא על רקע העיסוק בקולקטיב, מתחדד המסר העולה מהפסוקים האחרונים של הפרשה ושל החומש כולו, המתמקדים ביחיד ובהכרעה הסמלית שלו להקדיש את חייו אל הקודש.

חומש ויקרא מציג פעם אחר פעם את המבחן המוצב בפני העם. בפסוקיו האחרונים הוא מחזיר את האחריות ואת המבחן לפתחו של היחיד. זו אולי גם המשמעות של הקריאה המסורתית, שתשמע עם חתימת הקריאה בתורה בבתי הכנסת בשבת בבוקר: "חזק, חזק ונתחזק" – חוסנו של הציבור ואיכותו, כחוסנם ואיכותם של היחידים שבו.

השבת הקרובה מפגישה אותנו עם שתי פרשות מרתקות וידועות: "אחרי מות" ו"קדושים". יחד עם הפרשה הבאה בתור, פרשת "אמר", נטבע בעזרתן הביטוי העממי: "אחרי מות קדושים אמור" (המתייחס לצורך לדבר רק במעלותיו הטובות של אדם אחר פטירתו). לא אחת נקראות שתי הפרשות בשבת הבאה אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הראויה באמת לכינוי "שבת אחרי מות קדושים".

העובדה שפרשת "אחרי מות" עוסקת בבדק הבית ובטיהור המשכן ושפרשת "קדושים" עוסקת ביסודות של חברה השואפת לקדושה, מזכירה את הצורך להמשיך במסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת, ובהכרח לכלול במסע הזה גם רגעים משמעותיים של בדק בית, חשבון נפש וכפרה.

השעיר לעזאזל

פרשת "אחרי מות" פותחת בתיאור סדרי הפולחן בעזרתם מטהר אהרון את המשכן מטומאתו. המלים הפותחות את הפרשה מקשרות את תהליך הכפרה למותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ביום הסמכתם לתפקיד הכהונה (כמתואר בפרשת שמיני). בכך רומזת הפרשה שתהליך הכפרה אינו ריטואל הקשור לשגרה הפולחנית של המשכן גרידא, אלא לרעיון העמוק שגם במקום הקדוש ביותר וגם בקרב המנהיגות הקדושה ביותר יכולים להתגלות פגמים, טעויות וחטאים. עיקרון גדול זה, לפיו אין אדם, אין מנהיג ואין עם שחסינים מכישלון, בא לידי ביטוי מובהק בשילוחו של ה"שעיר לעזאזל".

בהשפעת התרגומים הנוצרים למקרא והשימוש של הספרות האירופאית במושגים מקראיים הפך הביטוי "שעיר לעזאזל" לניב לשון המתאר מצב של בריחה מאחריות והטלת האשמה על הזולת. עיון בפרטי הפולחן המתואר בפרשת "אחרי מות" מלמד שמבחינת התורה ההיפך הוא הנכון. כל תפקידו של "השעיר לעזאזל" הוא לחייב את המנהיג ואת העם להתוודות על חטאיהם ולקחת עליהם אחריות:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה"

מצוות שילוח השעיר, שנקבעה על ידי ההלכה כמרכיב מרכזי בעבודת הכפרה השנתית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, סימלה אמנם את היכולת של העם ומנהיגיו לכפר על חטאי העבר ו"להיפטר" מהם, אך תלתה את היכולת הזו בדרישה המקדימה ללקיחת אחריות, להודאה באשמה ולחשבון נפש.

אחד מאתגריה הגדולים של המנהיגות הישראלית ושל החברה הישראלית כולה הוא המעבר מהפרשנות העממית והמאוחרת של המושג "שעיר לעזאזל" לכוונה המקורית של התורה ביחס למעשה הפולחני, הרוחני והחינוכי העתיק – תיקון באמצעות לקיחת אחריות והודאה באשמה. עוד לפני הצבת הרף הרוחני והמוסרי הגבוה של פרשת "קדושים", מדגישה התורה את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, ולכפר, תוך קביעה כי לעתים באמת ניתן לשלח מעלינו את טעויות העבר, מבלי לערוף ראשים.

אבל מי שחושב שניתן לעשות זאת בלי לקיחת אחריות והודאה באותן הטעויות, מפספס לחלוטין את כוונת התורה. חמור הרבה יותר מכך, הוא שולח לדרך האומללה לא את השעיר – אלא את כולנו.

בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך…"

לא אחת נוטים אנשים לבלבל בין ניבי הלשון המכוננים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הראשון מופיע בפרשת "קדושים"; השני כלל אינו מופיע בתורה. שניהם זכו ליחסי ציבור מצוינים מצדם של חכמים גדולים ובולטים.

הלל הזקן, כאשר התבקש על ידי אדם לגיירו בעודו עומד על רגל אחת, אמר:

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ומכאן – לך ולמד" (בבלי, שבת לא ע"א)

רבי עקיבא שאיבד על פי האגדה אלפים רבים של תלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו, קבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים)

התרגום הירושלמי של התורה לארמית (המכונה גם בטעות תרגום יונתן), קשור בין שתי האמרות ומציע את הכלל "מה ששנוא עליך…" כתרגום וכפירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכהסבר למשמעות המעשית של העיקרון המוסרי המאתגר.

הכריכה והשילוב שמציע התרגום לשתי קריאות הכיוון הערכיות מתאים מאד למציאות החיים שלנו ולמה שמתרחש במרחב הציבורי שלנו, ברחוב ובדף הפייסבוק. באוויר מופרחות אין ספור סיסמאות של אהבת חינם, אהבת ישראל, אחדות ועוד; על הקרקע בוערת אש של שנאה. תרגום יונתן מציע לנו שהמבחן של "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל באותה הוגנות בסיסית ובניסיון לייצר קוד ערכי ומוסרי המציב כלי משחק יסודיים המוציאים את השנאה היוקדת מחוץ למשוואה.

אף אחד לא באמת נהנה משנאתם של אחרים אליו. אף אחד אינו אמור להפוך את השנאה לאחר לשיטת הפעולה העיקרית שלו. לפני שאנחנו מדברים על אהבה, בואו נדבר על אי שנאה, ועל קביעת גבולות מפני אותו שיח אלים ומוקצן שמדרדר אותנו אל עבר אסונם של תלמידי רבי עקיבא – האסון שבגינו, על פי מסורת הגאונים והראשונים, נקבע כובד הראש של ימי ספירת העומר.

השבת שלנו מפגישה אותנו עם שתי פרשות לא קלות לקריאה בחומש ויקרא: "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בענייני טומאה וטוהרה הקשורים בגופו של האדם, בנגעים המתגלים בו (בעיקר נגע הצרעת), בפצעיו ובדם הזב ממנו (ובתוכם דם הלידה ודם הנידה).

דיני שתי הפרשות רחוקים מאיתנו מאוד, אבל הם תזכורת לגישה התורנית והיהודית בכלל המבקשת לגלות את הנשגב בכל היבט של חיינו – גם באותם דברים המעוררים בנו לא אחת תחושה של דחייה או תודעה של סכנה.

שבת תקומה ועשרת ימי תודה

ברוב השנים נקראות שתי הפרשות בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בקהילות התנועה שלנו מכונה השבת הזו "שבת תקומה" – על משקל "שבת תשובה" המצוינת בין ראש השנה ויום הכיפורים. בדומה ל"אחותה הוותיקה" – גם השבת הזו משלבת בין שמחת ההתחלה וההתחדשות לבין כובד הראש ואפילו היראה של הזיכרון וחשבון הנפש. במדרשת עין פרת מכנים את הימים האלה בשם: "עשרת ימי תודה". גם כאן בולטת ההתייחסות לימים המיוחדים של ראשית השנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

בין לידה לבין חולי

למרות שעל פניו ספק אם ישנן עוד פרשות בתורה הנראות כרחוקות מרחק שמיים וארץ ממציאות החיים ותפיסת העולם החילונית או הדתית-ליברלית (למרות שבעבור הציבור האורתודוכסי, סוגיית דיני הנידה, מרכזית ומהותית מאוד). עם זאת, כתמיד, האתגר הניצב בפנינו הוא למצוא גם בהן היבטים רלוונטיים לחיינו האישיים והציבוריים, מהדרך בה אנו תופסים את תפקידם ומשימתם של אלו המופקדים על מלאכת הריפוי והשיקום, דרך היחס לגוף ולמתחולל בו לטוב ולרע ועד לשאלות על יחסי יחיד ומשפחה עם הקהילה הסובבת אותם.

מכיוון ששתי הפרשות נקראת ממש לפני חג העצמאות אתמקד באתגר ובלקח אחד שאני מוצא בפרשה.

פרשת תזריע פותחת ברגע המשמח של לידת תינוק, אדם חדש:

"וידבר יי אל משה לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… ואם נקבה תלד…" (ויקרא יב)

במובן זה, הולמת הפרשה את השבוע הזה המסמל במידה רבה את לידתו המחודשת של העם היהודי כעם ריבוני. שמה של הפרשה, והביטוי "אשה כי תזריע" מזכיר את מילות פרק קכ"ו בתהילים, שהוזכר כהמנון אפשרי למדינה בצד "התקווה":

"הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"

החיבור בין עניין הלידה המופיע בפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה להמשכן של שתי הפרשות מובן מצד הפשט. גם במעמד הלידה המשמח ישנו המפגש עם הדם היוצא מן הגוף ועם ענייני הטומאה והטהרה הקשורים בו. עם זאת, החיבור בין הרגע המשמח של לידה לבין מסכת הצרות, החוליים והנגעים הנפרשת לפנינו בהמשך הפסוקים נראה תלוש ומעורר שאלות.

בין דמעה לבין רינה

כבר לא מעט חודשים אני מתייחס בכתיבה שלי ובלא מעט שיחות עם ישראלים ויהודים מן התפוצות לאתגר הגדול שעומד לפתחנו – אלו שאינם שבעי רצון מתופעות שונות בחברה הישראלית ומהתפתחויות שונות בדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. במציאות של מאבק מתמשך על ערכינו ולא מעט רגעי תסכול, קל לשכוח את רגעי הטוב – קל לא אחת להתייאש ואפילו להרים ידיים.

בגופה ובנפשה של החברה הישראלית פשו בעשורים האחרונים לא מעט נגעים והם כובשים את תשומת לבנו בדין בצדק. פרשות "תזריע" ו"מצורע" מזכירות לנו, שמי שמעוניין להסיר את הסכנה החמורה חייב כמובן להכיר בה ולא לעצום עיניו, אבל גם חייב במקביל שני דברים נוספים: להאמין ביכולת הריפוי והשיקום, ולא לשכוח לרגע את רגעי השמחה של התחלת הדרך, שממשיכים להיות חבויים כפוטנציאל גם בחלוף זמן רב. מי שאינו זוכר את "תזריע" אינו יכול באמת להתמודד עם "מצורע".

אכן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"; אבל רק אלו שזוכרים את רינת הקציר ימשיכו לזרוע גם בשנה הבאה למרות הדמעות.

שבת שנייה למחזור הלימוד של מסכת אבות. והשבת הזו, מתוך הפרק השני שיקרא בשעות אחר הצהרים של השבת, דבריו הכל כך מתבקשים של רבי טרפון: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. שמונה עשר ימים לעומר – אנחנו בשליש הדרך מבית העבדים להר סיני. מי שמבקש להיות בן חורין זוכר שישנם דברים שהוא אינו בן חורין להיבטל מהם.

שבת שלום ומבורך.

בשבת שאחרי חג הפסח אנחנו חוזרים למחזור הרגיל של קריאת פרשות השבוע המפגיש אותנו עם פרשת "שמיני". הפרשה הקודמת, "צו", נחתמה בשבעת הימים במהלכם שהו אהרון ובניו בתוך המשכן, כחלק מתהליך הקדשתם. הפרשה שלנו נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מן המשכן ו"הלידה" אל תוך המעמד והתפקיד החדש.

דממת העבר וזעקת העתיד

חלקה הראשון של פרשת "שמיני" מתאר כיצד הפך יום החגיגה של הקדשת אהרון ובניו ליום של אסון. בעיצומו של המעמד החגיגי למול עיני העם כולו, שני בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים לפני אלוהים אש זרה שלא צוו עליה. התגובה מיידית ואיומה:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יי' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי'"

לאחר תיאור האסון מציגה הפרשה את תגובתם של שני האחים המנהיגים. הדוד משה, והאב השכול אהרון:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

משה מסביר ומתרץ; אהרון שאיבד את שני בניו – בוחר בשתיקה, בדממה הזועקת יותר מכל הקולות גם יחד. התורה אינה מתארת לנו כל תגובה רגשית אחרת של אהרון, לא צעקה ולא בכי. קולו חוזר אליו רק כאשר משה טוען כנגד שני הבנים הנותרים שנמנעו מלאכול את הקורבן שהוקרב. ברגע הזה, נסדקת שתיקתו של אהרון והוא מטיח כלפי האח:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?!? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!?"

כל עוד מדובר היה בבנים שמתו עמד אהרון בשתיקתו וכינס את כל אבלו פנימה. ברגע בו דובר בעניינם של הבנים הנותרים, פורץ קולו של אהרון, והזעקה נשמעת לראשונה מגרונו.

בימים האחרונים חשבתי על שתיקתו של אהרון לנוכח מות שני בניו ועל שבירתה, לאחר שצפיתי בדברים הקשים של ההורים השכולים בכנסת. אמו של הדר גולדין ז"ל, לאה, דיברה על התקופה הארוכה בה היו בני המשפחה דוממים, ועל חוסר היכולת להמשיך ולהימנע מהשמעת הזעקה. חברתי האמיצה, מיכל קסטן קידר, רעייתו של דולב ז"ל, שדיברה גם היא בדיון באומץ כדרכה, התראיינה למחרת היום אצל אילנה דיין. כפי שגם כתבה היום בטורה ב"ידיעות אחרונות", דבריה נישאו לא רק מתוך האחריות לשאת את זכרו של דולב, אלא גם ובעיקר מתוך האחריות למשפחות השכולות של העתיד, אלו אשר אינן יודעות עדין שהאסון יקיש בדלתן. בדומה לאהרון הכהן, גם היא הציעה שהאבל הוא בעיקרו עניין של דממה; אבל האחריות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול – זהו כבר עניין לצעקה גדולה.

כמה חבל שהיו בדיון האלה חברי כנסת נלוזים שלא ידעו לקיים את "וידם אהרון"; הלוואי ויתקיימו בפרנסי המדינה שלנו דברי הפרשה על תגובתו של משה לזעקה שבקעה לבסוף: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לפתוח את מנעול השתיקה

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כמו השנה שלנו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". שתי מלים בלבד, ככתוב, מתארות את תגובתו של האב, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון".

במשך שנים ארוכות, רבים מאוד מפליטי החרב וניצולי הזוועה בחרו בדממה. בניגוד למשה, שלא ניסה לפרוץ את דומיית אחיו ושמע את הזעקה רק אחרי שכבר התפרצה מחזהו של אהרון, לנו יש את המשימה לכבד את דומייתם של אלו הבוחרים להמשיך בה, אך גם להזמין ברגישות ובאהבה את הניצולים שטרם עשו כן לפרוץ את מנעול הלב ולצאת משתיקם. בניגוד למשה, עלינו לשכנע אותם קודם שישמיעו קול, שאנחנו קשובים מתמיד ושדבריהם וחשובים בעיננו כאוצר יקר.

הרב הרפורמי והפילוסוף פרופ' אמיל פקנהיים טבע את המושג: "המצווה התרי"ד" – הציווי המוטל על כל יהודי, שלא להעניק לנאצים ניצחון לאחר תבוסתם. להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את היכולת לשאת תקווה ולפעול למען תיקון העולם, ולא להחריש. היכולת לשמוע את שיש לניצולים לומר לנו בשנותיהם האחרונות; והתבונה כיצד לסייע להם להיחלץ מן הדומייה – היא יסודה של המצווה התרי"ד.

לאהוב שלום ולרדוף שלום    

השבת הראשונה שאחרי חג הפסח פותחת את מחזור הקריאה והלימוד השנתי בפרקי אבות – המסכת מסדר נזיקין שבמשנה, המקבצת דברי מוסר ודברים בשבח תלמוד התורה, מפי הדורות הראשונים של החכמים יוצרי התורה שבעל פה. בכל אחת מהשבתות, משבת זו ועד לראש השנה, יילמד אחד מפרקי המסכת בשעות אחר הצהרים של השבת. אחת המשנות המוכרות מן הפרק הראשון, מזכירה את אהרון הכהן, גיבור הפרשה: "הלל אומר: היה מתלמידיו של אהרון; אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ברוח הדברים שנכתבו למעלה – לא די לאהוב את השלום. צריך גם לרדוף אחריו.