הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת בחקת: כוחן של המלים

מתה מרים נסתלקה הבאר – מתה מרים נסתלק הדיבור

פרשת "חקת" פותחת במצוות "פרה אדומה" (הקובעת את דרך היטהרותו של האדם מטומאת המת) וממשיכה בשורה ארוכה של התרחשויות: מותה של מרים, פרשת הוצאת המים מן הסלע, שבגינה נגזר על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ, סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בארצם, מותו של אהרון, פרשת נחש הנחושת, ומלחמות ישראל עם הכנעני, האמורי ויושבי הבשן. למרות שהתורה כדרכה אינה מפרטת את רגשותיהם של הגיבורים, קל לדמיין את תחושותיו של משה, המסיים את הפרשה ללא שני אחיו הבוגרים אהרון ומרים.

בעלי המדרש והאגדה, כדרכם, ביקשו לקשור בין ההתרחשויות השונות באמצעות השלמת פרטי הסיפור. במסכת תענית בתלמוד הבבלי (דף ט ע"א) ובמקורות מדרשיים נוספים מופיעה האגדה לפיה באר של מים חיים ליוותה את מרים לכל אורך חייה. עם מותה נסתלקה הבאר, ומכאן נולדה תלונתם החריפה של בני ישראל כלפי משה ואהרון על היעדר המים. תלונה זו היא  אשר הובילה לפרשת הסלע והכאתו ולגזירה על שני האחים המנהיגים שיסיימו את חייהם מחוץ לארץ המובטחת כאחותם.

קל לדמיין את קוצר רוחם של האחים האבלים על מות אחותם ולקשור את בחירתם להכות בסלע פעמים במקום לדבר אליו.

כישלונם של משה ואהרון

בדומה למהלך של חז"ל בעניינה של באר מרים, ניתן אולי להציע מהלך פרשני נוסף המבקש לחדור לעומקי כישלונם המנהיגותי של משה ואהרון. כשם שהמים היו לסמלה של מרים, כך גם ניתן להציע שהדיבור והמילה הנאמרת אפיינו אותה.

בניגוד למשה ולאהרון, שהיו אנשי מלים ואנשי מחוות לא מילוליות כאחד (ולדוגמה – הנפת המטה על היאור ועל הים, אותותיו של משה, מעשה העגל של אהרון וכו); הופעותיה המעטות של מרים עומדות כולן בסימנן של המלים הנאמרות: התייצבותה כנערה לפני בת פרעה והצעתה להביא את המינקת; שירתה עם הנשים אחרי חציית הים, וגם – דברי הביקורת שהשמיעה כלפי אחיה משה ובגינם נענשה בצרעת (דברים המיוחסים בעיקר לה על ידי התורה למרות שנאמרו יחד עם אהרון).

כשם שהמדרש מציע שפרשת המים מן הסלע החלה עם הסתלקותה של באר מרים, כך ניתן להציע שכישלונם של משה ואהרון החל עם הסתלקותו של הדיבור, של המילה הנאמרת של השיח.

תלונתם של בני ישראל לא הייתה הפעם הזו תלונת שווא, כפי שמתואר בתורה:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה". בהתאם, לא ניכר כעס בתגובתו של אלוהים אלא רק מענה לתלונה המוצדקת: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"

בניגוד למתואר בפרשת "בשלח" בחומש שמות, משה ואהרון מצטווים לדבר אל הסלע ולא להכותו. הסתלקותו של הדיבור והבחירה במחווה הלא מילולית והכוחנית היא שורש חטאם של האחים. לא בכדי כאשר מזכיר אלוהים את החטא בשעת מותו של אהרון, בוחרת התורה במלים:

"עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ כד)

פסוקי הפרשה אינם מסתפקים בהמרת הדיבור בהנפת המטה על הסלע. בפסוקים המעטים המוקדשים לעניין מתואר גם שלב הביניים המוביל אל נטישת הדיבור. אהרון ומשה פונים אל העם במלים הנקראות בקלות כהתרסה או כדיבור כעוס:

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (שם י)

הדרך אל אובדן הדיבור והשיח עובר דרך הפיכתם לקשים ונוקבים. קודם הרמת המטה על הסלע מגיעה הרמת הקול על העם; עוד בטרם נעלמות ונאלמות המלים והמטה מונף על האבן; המלים עצמן הופכות לאבנים. בפרשת "שלח לך" עונה העם לדברי יהושע וכלב ברגימת אבנים. בפרשת חקת אלו הם המנהיגים הבוחרים לעבור מן המלים למכות הניחתות על הסלע.

תחת שהמנהיגים ירוממו את השיח של העם ואת אמונו בכוחן של המלים, הם בעצמם מידרדרים אל שיח כוחני, המוביל לאחר מכן למעשה כוחני. במקום כזה – המנהיגות מאבדת את יכולתה להנהיג והופכת ממובילה לנגררת.

שנים של הידרדרות

הדגש שפרשת "חקת" שמה על הקשר שבין אובדן יכולת הדיבור, האימוץ של שיח כוחני ומתריס וההידרדרות אל מעשה שיש בו רק הפגנת כוח ואלימות חייב לעמוד לנגד עיניה של החברה הישראלית. השנים האחרונות הן שנים של הידרדרות השיח ושל הפיכתה של המילה הגסה, החריפה, המעליבה והבוטה לנורמת דיבור והכתיבה הרווחת בענייני השעה והציבור.

חטאם של משה ואהרון אינו חטא של אובדן האמונה באלוהים אלא של אובדן האמונה בכוחן של המלים שאינן משולות להנפת מקל או להכאה על סלע. מן השיעור הזה חלק לא זניח ממנהיגיו של הציבור הישראלי בוחרים להתעלם.

מה יש לתורה לומר על מנהיגותם קל למצוא בפרשה.


השארת תגובה

פרשת "שלח לך": גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות

במרכזה של פרשת "שלח לך", אחד מסיפורי התורה המוכרים ביותר – פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והגזירה שנגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו אל הארץ המובטחת. מעטות הן פרשות התורה שבין שמותיהן קירבה לשונית. הבולטות שבהן הן פרשת "בשלח" – הפרשה המתארת את תחילת המסע במדבר ואת קריעת הים, ופרשת השבוע שלנו "שלח" – המתארת את מסע המרגלים אל הארץ.

פרשת "בשלח" פותחת במלים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". בפרשת "שלח" מצווה משה: " שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים…". המעבר הזה, בין "בשלח" הפאסיבי ל"שלח לך" האקטיבי מסמל את המעבר שאמור היה העם לעשות מעבדות לחירות ולאחריות בשנה הראשונה של נדודיו במדבר – מעבר בו כשל העם. העם יצא מבית העבדים, אך לא ידע לשלח מעליו את פחדי העבדות.

פרשת "שלח לך" נחתמת במצוות הציצית שעליה אומרת התורה:

"… הָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יי' אֱלֹהֵיכֶם"

העם שנכשל בהפנמת לקח היציאה מבית העבדים מתבקש לקבוע סימן פשוט ויום יומי שיזכיר את האירוע המכונן. גם רעיונות גדולים צריכים תזכורות קטנות.

הפרשת חלה – להתחבר ולא לפרוש מן הציבור

בתוך מערכת הדינים והמצוות שבפרשה מופיעה גם מצוות "הפרשת החלה:

"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה ליי. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ ליי תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו יז-יט)

בניגוד לכל יתר מתנות הכהונה והלוויה, כדוגמת המעשר והתרומה הגדולה, ובניגוד למתנות העניים כדוגמת הפאה הלקט והשכחה, מצוות הפרשת חלה עוסקת במעשה היום יומי של התרומה וההתגייסות לצרכי הכלל. מכל עיסה העתידה להיעשות לחם, מופרש חלק שיינתן כתרומה למשרתים בקודש.

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים טקסי הפרשת החלה הנערכים בעיקר בקרב מעגלי נשים, לעתים באופן אינטימי ולעתים ברוב עם. הטקסים הללו מוצגים לא אחת כרגעים מיוחדים של התעלות רוחנית, ובמידה רבה אפשר לראות בהם חלק ממגמה הולכת וגוברת של עיסוק בממדים הרוחניים של המסורת היהודית, בחסות עידן הניו אייג'. דווקא על הרקע הזה ראוי לזכור שמצוות הפרשת חלה הייתה חלק ממתנות הכהונה, וממשה את האחריות של היחיד לקיומם של המוסדות החברתיים.

מצוות הפרשת החלה נועדה לאותת לנו שדווקא בתוך שגרת החיים וברגעים הפשוטים ביותר נדרש האדם לזכור שהוא לא נברא יחידי בעולם.

ניתן בהחלט להתחבר לממדים הרוחניים של מצוות הפרשת החלה, אבל ראוי לא פחות לזכור את הממד החברתי שטמון בה. התעלות רוחנית היא דבר נפלא. המבחן הגדול שלה הוא האם היא מפרישה את האדם מעולמו או מחברת אותו אליו, בבעל אחריות. יותר משאנחנו זקוקים לניו אייג', אנחנו זקוקים לאחריות חדשה ולמחויבות חדשה לעולם בו אנו חיים, וכמאמר השיר הנפלא של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך".


השארת תגובה

פרשת נשא: מי רשאי להיות בתוך המחנה?

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.


השארת תגובה

פרשת "במדבר": לפעמים עדיף לדבר חלש

מעטים השבועות היכולים להתחרות בשבוע האחרון באינטנסיביות האירועים ובשזירה הישראלית הזו בין חירום לחגיגה. לא קו מחבר בין האירועים בגבול עם עזה, טקסי החנוכה של השגרירויות בירושלים וחגיגות ההמונים בתל אביב על הזכייה באירוויזיון – אלא רכבת ההרים שכולנו חיים בה, כאן בארץ הזו – ארץ זבת חלב ודבש, וגם זבת דמעות.

הרבה דגלים הונפו השבוע בליסבון בפורטוגל, ברחובות ירושלים, בכיכר רבין, בסמטאות העיר העתיקה, וגם מעבר לגבול בעזה. גם פרשת השבוע, "במדבר", הפותחת את החומש הרביעי, עומדת בסימנם של הדגלים. אחרי תיאורו של המפקד שנערך על מנת לדעת את מספרם של בני ישראל ואת גודלו של כל שבט ושבט, ממשיכה הפרשה לתיאור את אופן ארגונו של מחנה בני ישראל הנודד מתחנה לתחנה במסע במדבר.

במרכז המחנה – ניצבים המשכן ומשפחות שבט לוי המשרתים בו והאחראים לנשיאתו. מסביבם ארבעה בארבע רוחות השמיים, ארבעה מחנות, ובכל אחד מהם מתמקמים שלושה שבטים. מחנה אחד גדול של בני ישראל, המתחלק לארבעה תתי מחנות ולשבטים. העיון בפסוקי הפרשה מלמד שארבעת המחנות כונו על שם אחד משלושת השבטים שהצטרפו יחד באותו המחנה: מחנה יהודה, מחנה אפרים, מחנה ראובן ומחנה דן. השבט המוביל את המחנה, לאו דווקא היה הגדול במספריו.

התורה פותחת את תיאור סדרי המחנה הישראלי במלים הבאות:

"וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

כל שבט ישראלי התייצב עם דגליו, כל משפחה ובית אב עם אותותיהם. כולם במרחק שווה מהמשכן הניצב במרכז. במחנה בני ישראל לא הונף דגל אחד ולא נישא אות בודד. עיני כל השבטים כוונו למרכז, אל המשכן – אבל מגוון של צבעים וסמלים שטף את העיניים של מי שהסתכל על המחנה כולו, מבחוץ ומבפנים.

אף שבט לא התבקש לוותר על דגלו ועל אותותיו  כל שבט נדרש לזכור שדגלו אינו הדגל היחיד, ואותותיו הם חלק מהמעגל הרחב המקיף את המרכז. מי שבאמת רוצה להציב משכן בלבו של המחנה, צריך להבין שריבוי הצבעים, הדגלים והאותות מסביבו הוא לא המכשול אלא התנאי המקדים. מי שרוצה לחגוג את המגוון צריך לדעת שחייבים גם לעמול על בנייתי של מרכז משותף. מעל לכל – מי שרוצה להניף את דגלו חייב להכיר בכך שישנם גם דגלים אחרים במחנה.

באופן מעורר מחשבה, בפסוקים העוסקים בסידורו של המחנה, ובניגוד ליתר הפסוקים בפרשה, מכונה המשכן בשם "אוהל מועד", שנזכר לראשונה בפרשת "כי תשא" סביב סיפור עגל הזהב. במקום בו דגלי הקהילות כולן מונפים בגאון, ובשעה שכל מחנה מוצא את מקומו הראוי והבטוח –  יכול המשכן להפוך לאוהל מועד, מקום של מפגש והידברות.  במקום בו כל דגל מונף מתוך מטרה ברורה להפיל את הדגל האחר ולשלול את מקומו, ניצבים במרכז המחנה לא אוהל מועד ומשכן, כי אם עגלי זהב מסוכנים.

וארישתיך לי בצדק ובמשט ובחסד וברחמים

אם לא היה די בענייני השבוע החשובים באמת, עסקו הכותרות בימים האחרונים גם ב"פרשת התפילין" במערכון של "ארץ נהדרת". יד המקרה קבעה את סמיכות העיסוק בנושא לשבת שבה אנו קוראים את ההפטרה הלקוחה מדבריו של הנביא הושע, ואשר נחתמת בפסוק אותו אנו אומרים בעת הנחת התפילין:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יי" (הושע ב כא-כב)

בהתייחסות לפרשת השבוע, ארשה לעצמי לומר שהביקורת הנוקבת שהושמעה כלפי המערכון לא שיקפה באמת את הרצון להציב דגל ליד דגל, אלא מתוך רצון לטעון שישנם דגלים הראויים ליחס מכבד וכאלה שאינם. עיקר השיח לא נסב על הניסיון להסביר את הפגיעה ברגשות ואת עומק העלבון, אלא בניסיון להוקיע את הצד השני כעוין, מחלל ומזלזל.

קשה היה להתעלם שרבים מהזועקים נגד הפגיעה ברגשות הדתיים במערכון הם אותם נבחרי ציבור שגס לבם ברגשות הדתיים של קהילות, זרמים וחוגים אחרים. מי שמבקש הכרה בדגלו –  ראוי שיכיר בדגלם של האחרים. מי שמבקש הכרה בפגיעה ברגשותיו, טוב שיתמקד בהסברת אותה הפגיעה ולא בשלילת הרגשות והערכים של הצד השני.

את הלקח הזה ניתן לאתר גם בפסוקיה האחרים של ההפטרה. דבריו של הנביא הושע נבחרו כהפטרה לפרשת במדבר בשל העובדה שהפסוק הראשון בהפטרה מדבר על כך שלא ניתן יהיה לאמוד את מספרם של בני ישראל, באופן המזכיר את עריכת המפקד בראשיתה של הפרשה. המסך הפסוקים מתאר את מערכת היחסים בין אלוהים לבין עם ישראל כמערכת יחסים סוערת (וכוחנית) של בני זוג.

פסוקי הפתיחה של ההפטרה מלמדים על יחסו הקשה של אלוהים לעם, לאחר שזה בגד בו בעבודת האלילים. לקראת סופה של ההפטרה מתברר כי יחס זה לא הביא את העם להיזכר באלוהיו. רק כאשר אלוהים ממיר את שפת הכוח, העונש והנקמה בשפה של חיזור, שיקום היחסים והאמון, פתיחת דף חדש וכריתת ברית מחודשת – הולד הקשר מחדש ובמתכונת ראויה בהרבה:

"לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (שם יז-כ)

לפעמים, ברוח עוד מערכון ישן של "ארץ נהדרת", כדאי לדבר חלש, כשרוצים שדברנו יישמעו בעוצמה.

שבת שלום וחג שבועות שמח.

By Wouter van Vliet, EuroVisionary [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)%5D, via Wikimedia Commons


השארת תגובה

פרשת ויקרא: גבול של צניעות וזהירות

פרשת ויקרא, הפותחת את החומש השלישי, תיקרא השנה בשבת ראש חודש ניסן, שהיא גם שבת "החדש" – השבת האחרונה מבין ארבע השבתות המיוחדות העוסקות בענייני חג הפורים וההכנות לחג הפסח. ריבוי העניינים והפנים של השבת מביא לקריאה בשלושה ספרי תורה  בבוקר השבת. בראשון נקראת פרשת ויקרא; בשני – הקריאה המיוחדת לראשי חודשים; ובשלישי – הקריאה המיוחדת לשבת "החדש" הלקוחה מפרשת בא בחומש שמות והפותחת במלים:  "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה" (שמות יב א).

עיון בפרשת ויקרא, העוסקת רובה ככולה בדיני הקורבנות, ובקריאה המיוחדת לשבת "החדש" המציגה לראשונה את מצוות הפסח, מעלה קשר מעניין בין דיני הקורבנות במשכן ובמקדש לחג הפסח – האיסור על החמץ. בקריאה לשבת החודש אנו מוצאים את הציווי המוכר:

"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת"

בפרשת ויקרא מפורט הציווי לפיו גם כאשר מובא קורבן מתבואת הדגן – "מנחה" בלשון התורה – יש לוודא כי היא אינה חמץ:

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא ב יב)

ציווי זה החוזר על עצמו מספר פעמים בתורה קובע כי אין להקריב חמץ על המזבח, כאשר גם במקרים יוצאי הדופן בהם מובא קורבן חמץ (במסגרת קורבנות התודה וקורבן הביכורים בשבועות), החמץ אינו עולה על המזבח ונאכל על ידי הכוהנים או מביאי הקורבן.

האיסור על העלאת קורבן חמץ על המזבח הוסבר על ידי מפרשים שונים כתזכורת למידת הענווה שנדרשת ממביא הקורבן. החמץ מסמל מלאות ושלמות, ומביא הקורבן נדרש לגשת אל הקודש מתוך התחושה ההפוכה של חוסר שלמות ושל רצון לתקן.

סיפור יציאת מצרים ואכילת המצות על ידי בני ישראל, הופך את המצה לסמל של היציאה לדרך ואת החמץ לסמל של מי שזמנו בידו ומי שאינו נדרש לצאת למסע הארוך. פרשת ויקרא מציעה כי מי שמביא קורבן ראוי שירגיש כמי שנמצא בראשיתו של מסע לשיפור ולתיקון ולא כמי שיכול "לשקוט על שמריו".

השבוע קראתי באתר המאמרים של אוניברסיטת בר אילן על פרשות התורה פרשנות מעניינת של עלי כהן להופעה של דיני המנחות המובאות מן התבואה באמצע הדיון של פרשת ויקרא בקורבנות המובאים מן החי; בין דיני קורבן העולה לדיני קורבנות השלמים. לשיטתו של בעל המאמר, השילוב בין דיני הקורבנות מן החי לדיני הקורבנות מפרי האדמה מחזיר אותנו לאחור לסיפורם של קין והבל – ראשוני מביאי הקורבנות. הבל, רועה הצאן, הביא קורבן מן החי, קין – בכור הבנים והחקלאי הראשון – הביא את הקורבן מפרי אדמתו. שילוב הדינים של קורבנות החי וקורבנות האדמה נועד, כך מציע עלי כהן, להזכיר כי כוונתו של מביא הקורבן היא החשובה ולא סוג הקורבן ומקורו.

ברוח הפרשנות המיוחדת הזו, ראוי לחשוב אם הציווי על אי הבאת קורבן חמץ מן התבואה אל המזבח לא נועד גם להזהיר אותנו לשים גבול לתחושת העוצמה והאדנות המתלווים לקשר העמוק שלנו עם האדמה עליה אנחנו יושבים. האם היה זה רק מקרה שקורבנו של קין הובא מפרי האדמה, ושדווקא הוא שקשר את גורלו אל הקרקע הרים את ידו על אחיו?!? הקשר העמוק אל הקרקע, אל האדמה ואל פירותיה מניב יבול מופלא של ברכות – אבל יכול גם לעוור את עינו של היחיד ועיניו של הציבור.

בעוד שבקורבנות מן החי מצווה התורה לחזר אחרי המובחר, לקורבן הבא מפרי האדמה – מן הדגן – מושם גבול של צניעות וזהירות.

לקראת חג החירות המסמל את תחילת המסע אל עבר הארץ המובטחת ולקראת חג האביב וראשית הקציר המסמל את ההנאה מטובה של הארץ, טוב לזכור את הציווי של פרשת ויקרא שהמנחה המובאת מתבואת הארץ אינה יכולה לבוא אל המזבח כחמץ אלא רק כמצה. המחזיק בארץ והנהנה מטובה צריך לעשות זאת עם מידה גדושה של ענווה וזהירות. תחושה של אדנות, של עוצמה ללא גבולות, ושל "אני ואפסי עוד" עלולה להביא לתוצאות הרות גורל, כפי שמלמד אותנו סיפורו של מקריב הקורבן הראשון מפרי האדמה.

העיסה שתופחת והלחם המוחמץ מרחיבים בהגדרה את גבולם ותופסים את החלל כולו; המצה בצניעותה משאירה מקום גם לאחר. פרשת ויקרא מבקשת להזכיר לנו שבמיוחד בשבתנו בארץ ובגישתנו אל הקודש טוב לנו להיות כמצה ולא כחמץ.


השארת תגובה

פרשות "ויקהל" ו"פקודי": יותר חמוּר מדין בוזגלו

 

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את חומש שמות, נקראות השנה יחד עם פסוקים מפרשת "חקת" המפרטים את מצוות פרה אדומה, וזאת לציונה של שבת "פרה" – השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות סביבות חודש אדר (שבתות שקלים, זכור, פרה והחודש). בשתי פרשות השבוע מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התקנת כליו, הכנת בגדי הכוהנים וחנוכתו באחד לחודש ניסן – בסיומה של השנה הראשונה למסע בני ישראל במדבר.

בפסוקיה של פרשת פרה אדומה, שייקראו כמפטיר לפרשות השבוע, מפורטת המעשה הפולחני המטהר את האדם שנטמא כתוצאה ממגע עם מת או עם שרידיו. קריאתה של המצווה נועדה להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח והעליה לרגל.

"טוב להם ליתן חשבון"

בדיונו בהלכות הצדקה קבע בעל הטורים (רבי יעקב אשר, גרמניה וספרד, 1269-1343) שכעקרון אין לדקדק במעשיהם של גבאי הצדקה ולדרוש מהם דין וחשבון (יורה דעה קנז). עם זאת הלכה למעשה פסק:

"ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

מפרשי הטור ובראשם רבי יואל סירקיס (הב"ח, פולין 1561-1640) הציעו שיש ללמוד את הדבר מן הדין והחשבון שמסר משה על מלאכת המשכן ועל השימוש בתרומות שנאספו לטובתה מבני ישראל, בחלקה הראשון של פרשת "פקודי". כך לדוגמה כתב הב"ח בפירושו לדברי בעל הטורים:

"אולי למדו ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה' ומישראל"

המקור לפירושו של הב"ח בשורה ארוכה של מדרשים ששיבחה את משה על כך שחייב עצמו במסירת דין וחשבון לעם על השימוש בכספי התרומות. אחד מהם שנמצא בכתב יד בגניזה הקהירית גורס:

אמר רבי שמואל בר נחמן מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב); בנביאים: יי' אלהיכם הוא יודע, וישראל הוא ידע (יהושע כב); בכתובים: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג). וממי אתה למד? ממשה. עף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב) בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור

בשנת 1976, סביב פרשת השר ידלין והחשד לשחיתות במעשיו טבע היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, את הכלל "דין ידלין – כדין בוזגלו". מסורת ישראל לא אימצה לחיכה את "מבחן בוזגלו" במובנו המשפטי הצר, אלא קבעה שדין ידלין אינו כדין בוזגלו – אלא חמור ממנו. מי שמבקש להיות פרנס על הציבור חייב בשקיפות, בטוהר מידות ובהימנעות ממראית עין. אלה הם התנאים ההכרחיים למנהיגות ראויה – אלא הם התנאים ההכרחיים לבנייתו של משכן בלב המחנה.

בהסתמך על מעמדו המיוחד של יום א' בניסן, אליו מתייחסות פרשות השבוע (יום חנוכת המשכן), ואליו גם תתייחס שבת החדש שתצוין בשבת הבאה (ראש השנה הקדום של עם ישראל), קבעה מסורת חז"ל ש-א' בניסן הוא ראש השנה למלכים, בעוד שראש השנה למניין השנים הוא א' בתשרי (משנה, מסכת ראש השנה א א). על פניו נראה שקביעתו של ראש שנה מיוחד למלכים נועדה להדר בכבודם ובמעמדם. לעומקם של דברים, ולנוכח מציאות חיינו, ראוי אולי לתרץ את העניין בצורך בחשבון נפש כפול ומכופל מצדם של העומדים בראש הפירמידה ובצורך לדקדק עמם באופן מיוחד.

להקהיל קהילות ולחדש את הרוח הישראלית

השבוע נפגשתי עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, לשיחה על הפעילות של רבנים ורבות רפורמים בקיבוצים ברחבי הארץ. חלק גדול מן השיחה הוקדש לחזון של חידוש החיים הקהילתיים בישראל במרחב הכפרי ובמרחב העירוני – חזון שמשותף לשתי התנועות ולגורמים רבים אחרים בחברה הישראלית. באופן לא מתוכנן התקיים דיון במהלך השבוע בו אנחנו לומדים את פרשת "ויקהל" שמילות הפתיחה שלה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …" (שמות לה א) – שמשו את בעלי המדרש ואת הפרשנים לטובת הדגשת החשיבות של הקהלת קהילות ושל מימוש החיים היהודים במסגרת קהילתית. כך לדוגמה מלמד מדרש תנחומא:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי"

העיסוק ברעיון של הקהלת קהילות דווקא סביב הפרשה העוסקת בהקמתו של המשכן נושא עמו מסר חשוב לאתגרי הרוח והחברה שניצבים בפני החברה הישראלית. תולדותיה של החברה הישראלית משקפים במידה רבה ניסיון לבנות משכן אחד בלבו של המחנה הישראלי.

בעשורים האחרונים מתחוורת העובדה שהמחנה הישראלי מורכב קהילות קהילות, ושהניסיון לייצר משכן אחד אינו פשוט. יש החושבים שיש להתעקש על אותו חזון ותיק, ויש שחושבים שאין כלל מקום למשכן אחד ולמחנה אחד, אלא רק לדבוקה של שבטים וקהילות.

האתגר שניצב בפנינו הוא לעסוק בשתי המלאכות בעת ובעונה אחת, ולהצליח לבנות מחנה אחד שקהילות רבות בו.


השארת תגובה

פרשת כי תשא: הקשר בין מנהיג לציבור

כמו כלים שלובים" – מחשבות על חובתו של מנהיג לצאת אל מחוך למחנה ולהימצא בתוכו בעת ובעונה אחת, על מגילת אסתר ועל פרשת השבוע – כי תשא.

הפרשנות המסורתית למגילת אסתר מציעה שרגע המפנה בעלילה היה אותו הלילה בו נדדה שנתו של המלך אחשוורוש ואשר בו נזכר המלך בטובה אשר עשה עמו מרדכי היהודי. אפשרות נוספת, שנדמה ויש בה רובד עמוק יותר, היא לאתר את רגע המפנה במעמד בו מעביר מרדכי לאסתר את המסר כי נדרשים ממנה אומץ לב ומנהיגות ואשר בו משיבה אסתר למרדכי כי בתמורה הוא נדרש לכנס את כל היהודים נמצאים בשושן לשלושה ימים של צום ותפילה. ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.

המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "

ברגע הזה הופכת אסתר מכלי משחק בידיהם של אחרים לשותפה להנהגה כאשר מאחוריה מתייצב (עדיין מבלי לחשוף את זהותה) ציבור היהודים בשושן.

המלים החותמות את המעמד הזה, המתואר בפרק הרביעי של המגילה – "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד יז) משקפות את היפוך התפקידים בין מרדכי ואסתר, כאשר מרגע זה ואילך היא נוטלת את ההובלה לידיה. מהפך מנהיגותי זה מתרחש בד בבד עם בקשתה של אסתר לכנס את היהודים ולהקהילם. בכך, מדגיש הפרק הרביעי של המגילה את השילוב הנדרש בין מנהיגות מובילה לבין התייצבות, התגייסות והתקהלות של המחנה.

מבחינתה של אסתר, כניסתה לעמדת המנהיגות מחייבת במקביל גם את כינוסו של העם. הנהגה ראויה זקוקה לציבור הוכן להתכנס ולהתחלק גם הוא בנטל. ציבור, במיוחד ברגעי משבר ומצוק, זקוק למנהיגות אמיצה המוכנה ללכת לפני המחנה.

הקשר ההדוק בין מנהיג וציבור ומערכת "הכלים השלובים" המתקיימת בינהם עולה גם מתוך פסוקיה של פרשת כי תשא, הנקראת השנה בצמידות לחג הפורים; הפרשה שבמרכזה סיפור עגל הזהב ושבירתם של הלוחות הראשונים. בקריאה הראשונית של הסיפור ניצבים משה והעם משני עבריו של המתרס. אולי כך ביקש משה לנתח את הסיטואציה בראשיתה. קריאה מעמיקה יותר תגלה עד כמה הקשר בין העם הדורש את הקמת העגל ובין משה עמוק, וזאת מעבר למעורבותו של אהרון, אחיו של משה ושותפו בהנהגה ביצירת העגל. כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:

"

כבר בראשית סיפור המעשה אומר אלהים למשה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז)

מקומו של משה הוא עם העם. באופן לא מובן מאליו אלהים מזכיר למשה כי זה הוא עמו. המלים "אשר העלית ארץ מצרים", דומים באופן מפליא את אשר אמרו בני ישראל על העגל רגע קודם לכן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". האם אלהים מבקש לאותת כאן דיבר מה למשה? האם הוא מבקש להזכירו שהיעדרותו המתמשכת מן המחנה היא אשר הביאה את העם לבקש את אלוהי המסיכה?

לאחר שמשה יורד מן ההר נמשך המתח בינו לבין העם במלוא העוצמה. משה נמכנס את שבטו – שבט לוי – וטובח באלפים העובדים את העגל. לאחר מכן הוא שורף אותו באש, טוחן את שרידיו וזורה אותם במים מהם נדרשים בני ישראל לשתות. לאחר שרשרת מעשי הענישה והתוכחה, מתארת הפרשה כיצד משה לוקח ביוזמתו אוהל ונוטע אותו מחוץ למחנה, אך בטווח הראיה של יושביו. זה הוא "אוהל מועד" עליו מכריז משה:

"וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם לג ז).

משה מבין כי שיחתו עם אלהים אינה יכולה להיעשות תוך הפנית גב מלאה למתרחש במחנה. השיחה עם אלהים היא אמנם שיחה אינטימית, כמתואר בפרשה: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…" (שם יא), אך היא נעשית במקום בו העם יכול לצפות במשה נכנס אל האוהל ויוצא ממנו. כפי שנדרש ממנו, משה כמנהיגו של העם, יוצא אל מחוץ למחנה, אך בניגוד לעלייתו הראשונה להר אין היא נעשית מתוך ניתוק מוחלט.

זה אולי גם עניינם של הלוחות השניים, אותם נדרש משה לפסל למרגלות ההר. ייתכן וניתן לראות בדרישה הזו רמז לביקורת אלוהית על משה בגין שבירתם החפוזה של הלוחות הראשונים. אפשרות אחרת היא לראות בפיסולם של הלוחות בתוך המחנה כתזכורת לחובתו של המנהיג להעפל לפסגה, תוך תזכורת מתמדת מאין בא ולאן הוא צריך לחזור.