הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

שבת פרשת יתרו: המשמעות האקטואלית של "לא תגנוב"

שבת פרשת יתרו – שבת מעמד מתן תורה, שבת עשרת הדברות. חציה הראשון של הפרשה מוקדש למפגש בין יתרו ובין משה ועם ישראל (ולמפגש המחודש של משה עם ציפורה אשתו ושני בניו). חציה השני לתיאור מעמד הר סיני והברית הנכרתת בין אלוהים והעם. מדרש המכילתא לחומש שמות, ובעקבותיו רש"י, הרמב"ן ופרשני מקרא נוספים, מציעים כי סדר הדברים היה הפוך. ראשית ניתנו לוחות הברית והתורה, ואחר כך נפגש יתרו עם העם והשיא למשה את עצותיו בדבר מינוי שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

המדרש והפרשנים פירשו כך, על מנת להסביר מה הם אותם "חוקי האלהים" ו"תורתיו" עליהם דיבר עם יתרו (שמות יח טז), ולהתגבר על הקושי הפרשני – כיצד שפט משה את העם עוד לפני מתן התורה, ומה היו החוקים לפיהם פסק את הדין. זוהי דרכה של הפרשנות המסורתית, הקובע במקומות רבים שאין מוקדם ומאוחר בתורה; אולם פשט הפרשה מלמד כי מערכת המשפט העברית הוקמה עוד לפני מתן תורה.

סדר דברים זה משקף את התפיסה כי לחיים המוסריים ולתפיסת הצדק שני מקורות יניקה – הראשון הוא מסורת ההתגלות, השני הוא המוסר הטבעי וחוש הצדק שטמון כפוטנציאל בלב האדם מטבע בריאתו. במרוצת הדורות היו חכמים ופרשנים שהציעו שהתורה היא המקור הבלעדי להדרכתם של האדם ושל הקהל בדרך הנכונה.

פשט פרשת יתרו – פרשת מעמד מתן תורה – משמיע קול אחר.

טובים השנים מן האחד… והחוט המשולש לא במהירה יינתק (קהלת ד ט ו-יב)

לאחר הפגישה עם משה, צופה יתרו כיצד משה דן לבדו את העם מבוקר ועד ערב:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יחי ג)

יתרו מתפלא על הדבר ומביע דאגתו ליכולתו של משה לעמוד לבדו במשימה:

"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר" מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? … וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם יד, יז-יח)

פשט הפסוקים מלמד כי יתרו דאג לכוחו של משה וליכולתו לעמוד במשימה, וכך גם פירשו רוב בעלי המדרש והפרשנים. לצדם מציעים מדרש המכילתא ורש" קול נוסף ומפתיע:

"וישב משה… ויעמד העם…" – יושב כמלך וכולם עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה (משה) מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר: 'מדוע את יושב לבדך וכל העם נצבים עליך' (פסוק יד) (רש"י לרק יח פסוק יג)

על פי פירוש זה, מצא יתרו פגם בהתנהלותו של משה שבחר להיות דן יחיד והעמיד עצמו להיות כמעין מלך שאין לצדו אדם המתחלק עמו בשררה, בעול הציבור ובכבוד הנגזר מהם. פירוש זה מתכתב עם המשכה של הפרשה בה מתואר כיצד משה מצטווה לרדת מן ההר ולשמוע את קולו של יי המצווה את עשרת הדברות בהיותו חלק מן המחנה ויחד עם העם (שמות יט כה). תיאור זה של הירידה של משה מן ההר, יחד עם ההצעה הפרשנית שמשה נטל לעצמו שלא כדין מעמד יחידי ובלעדי, הוא תזכורת לחשש של המסורת היהודית מפני ריכוז הכוח ומפני המחשבה של המנהיג כי אין עוד מלבדו.

ביקורתו המוצעת של יתרו על משה, שדומה שיש בה רלוונטיות גדולה לימינו ולאופן התנהלותם של בכירי מנהיגינו, מזכירה לנו להיזהר ממנהיגים הרואים עצמם בראש וראשונה נבחרי ציבור ולא משרתי ציבור.

"לא תגנוב" – בגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו ע"א)

במרכזה של הפרשה ניצבים מעמד הר סיני ועשרת הדברות הנמסרות למשה ולעם הניצבים בתחתית ההר. על פניו הציווי השמיני "לא תגנוב" פשוט ואינו דורש הסבר. אולם באופן מפתיע בחרו המסורת ההלכתית וחלק גדול מהפרשנים להוציא את הדיבר מפשט המלים, ולקבוע שעניינו – גניבת הנפש ומכירתו של אדם לעבדות (כמעשה האחים ביוסף) או בלשון ימינו: סחר בבני אדם. המהלך הפרשני התבסס על הכלל "דבר הלמד מעניינו" (אחת משלוש עשרה המידות שנדרשה בהן התורה).

מכיוון שהדיבר "לא תרצח" והדיבר "לא תנאף" עוסקים שניהם בענייני נפשות ולא בענייני רכוש, כך יש להבין גם את הדבר המופיע לאחריהם:

"'לא תגנוב'" – בגונב נפשות הכתוב מדבר" (תלמוד בבלי, סנהדרין פ"ו ע"א)

המסורת ההלכתית פירשה את האיסור החמור של גניבת הנפש כנוגע לאיסור על גניבת נפשו של אדם מישראל, ואת האיסור על גניבת נפשו של אדם שאינו יהודי הם למדו מכללים הלכתיים אחרים – אולם כך או כך, קו פרשני זה מחדד את הרגישות למציאות בה חייו של אדם נהפכים לסחורה, וחירותו נלקחת ממנו בעבור בצע כסף. הרגישות הזו צריכה לעמוד נגד עינינו במסגרת הדיון המתנהל כיום בעניינם של המהגרים ומבקשי המקלט ממדינות אפריקה.

תורת ישראל מזהירה אותנו לא רק מפני נטילת חייו של האדם אלא גם מפני נטילת חירותו, ומפני הפיכתה לדבר הנמדד בכסף.

מדינת ישראל אינה גונבת נפשות ואינה סוחרת בבני אדם, אך החשאיות העוטפת את ההסכמים עם מדינות אפריקאיות האמורות לקלוט אליהן את המגורשים והאדישות כלפי הידיעות ההולכות ומצטברות על לקיחת כופר מיד המגורשים עם הגיעם לאותן המדינות, מחייבת את כולנו להעמיד נגד העיניים את האיסור על גניבת הנפש ואת החובה המוטלת עלינו למנוע אותה.


השארת תגובה

פרשת "בא": היחס לגר כמבחן לחירות אמיתית

פרשת בא – השלישית לפרשות חומש שמות – מביאה אל שיאה את דרמת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ראשיתה בסיפור שלוש המכות האחרונות והכנות העם ליציאה, המשכה בתיאור ליל שחרורם של בני ישראל מבית העבדים ואחריתה במצוות שנועדו להטמיע את זכר היציאה ממצרים בלב כל הדורות – מצוות הפסח, קדושת הבכורים ומצוות התפילין.

היחס לזר – אחד מסימניה של החירות ומסימני השחרור מן הפחד

מאז התחלתי לכתוב דברים קצרים מדי ערב שבת על פרשת השבוע ולפרסמם הקפדתי שלא לחזור על דברים שכבר כתבתי. השבת הזו אני חורג ממנהגי, ופותח את הדברים על פרשת "בא" במלים שפירסמתי בשנה שעברה, וזאת על רקע הקול הציבורי ההולך ומתחזק נגד תוכניתה של הממשלה לגרש בכפייה מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה וסודן למדינות באפריקה. ואלו הדברים:

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את סיפור היציאה לחירות היא חלק מהיציאה עצמה מבית העבדים, ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות על מצוות אהבת הגר – הזר שבא להתגורר יחד עמנו – והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו.

פרשת "בא" מלמדת אותנו שהפעם הראשונה בה הוצג ציווי זה הייתה בימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים. עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט).

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן. כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים יסופר על ידי בני חורין אימתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

על הפער בין רעות וחברות לבין אחריות

ובהמשך לדברים מן השנה שעברה – בין הפסוקים הרבים המתארים את המכות האחרונות והחמורות שהובילו את מצרים אל אסונה, מתחבאים שני פסוקים שניסוחם מפתיע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

עוד בברית בן הבתרים מבטיח אלוהים לאברהם כי צאצאיו יצאו ממצרים לאחר שנים ארוכות של שעבוד עם רכוש גדול. אגדת התלמוד (בבלי, סנהדרין צ"א ע"א) ובעקבותיה רבים מן המפרשים הדגישו כי היה כאן פיצוי זעום על עבודת החינם שעבדו בני ישראל את המצרים; ועדיין – ראוי לשים את הלב לתיאור התורה את יחסי הרעות שבין בני ישראל לבין רעיהם המצריים ואת העובדה כי בני ישראל נשאו חן בעיני המצרים (או לפחות חלקם).

אחד מן הקוראים המפורסמים במקרא – יוסף בן מתתיהו – הבחין בעניין זה והתייחס אליו בספרו "קדמוניות היהודים":

"…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות, ספר שני, יד ו)

יוסף בן מתתיהו וקוראים ומפרשים אחרים במרוצת הדורות עמדו על כך שגם במציאות הקשה של השעבוד היו בין בני ישראל לבין חלק מהמצרים יחסים של רעות ושל ידידות. אותם מצרים ניסו ודאי להפריד בין המישור האישי והאינטימי לבין המתרחש בזירה הציבורית ובמישור הפוליטי של חייהם. הפרדה זו אינה זרה לטבע האנושי והיא חזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של העם שלנו ובקורותיהן של חברות אחרות.

חשבתי על הדברים השבוע הזה, כאשר בדומה למתרחש בבקרים רבים בירכתי בשלום את מנקה הרחובות שטאטא את המדרכות. קל היה לדעת שהוא הגיע "משם", וסביר להניח שמבחינתה של מדינת ישראל גם הוא מועמד לגירוש או לכליאה. רבים מאיתנו אדיבים מאוד כלפי מבקשי המקלט והמהגרים שאנחנו פוגשים. הם מנקים לנו את הרחובות; סוחבים לנו את המצרכים הביתה מן המכולת; אנחנו רואים אותם כאשר אנחנו נופשים בבית מלון או מסייעים לשיפוצניקים שמסיידים לנו את הדירה. רובנו אדיבים ומחייכים; חלק קטן מאתנו קשר עמם קשרי רעות.

גם באותן שכונות הנושאות על גבן את עול ההזנחה של ממשלות ישראל וחוסר הטיפול בתשתיות הרווחה, החינוך והבריאות לנוכח הגעתם של מבקשי המקלט והמהגרים, רובם המוחלט של הישראלים נוהג באדיבות וביחס בסיסי של רעות וכבוד אנושי.

הפסוקים בפרשת "בא", המתארים את יחסי השכנות והרעות בין האדם הישראלי והאדם המצרי במישור האינדיבידואלי, הם תזכורת מעוררת מחשבה כיצד יחסים מסוג זה אינם מונעים יצירת עוול או כישלון מוסרי. לעתים עוד טיפה של רעות ועוד טיפה של חברות אינן יוצרות בהכרח ים של התנהלות מתוקנת כחברה. על מנת שהדבר יקרה, היחיד חייב לראות עצמו מחויב גם למתרחש בזירות הציבוריות של חיינו ולמה שנעשה בשמו.

בסיכומו של יום, למרות לא מעט תופעות מכוערות שאנחנו מכירים, הישראלים הם עם של מכניסי אורחים ומסבירי פנים. פרשת "בא" רומזת לנו שגם חלק לא קטן מהמצרים היו כאלה. רעות וחברות הם בוודאי תנאי הכרחי ליחס אנושי וראוי – אך הם אינם תנאי מספק. ללא אחריות מוסרית ונכונות להשמיע קול הן עלולות להפוך לתירוץ המוכר: "האמת היא, שיש לי דווקא לא מעט חברים…"….


השארת תגובה

פרשת "שמות": קולה של התבונה

640px-Aharon_Appelfeld,_Aharon_Appelfeld,_Rencontre_et_entretien_Marc_Rettel-003

אהרן אפלפלד Jwh at Wikipedia Luxembourg, באמצעות ויקישיתוף

פרשת "שמות" פותחת את העלילה המרכזית של התורה – סיפור שחרורם של בני ישראל מבית העבדים בארץ מצרים ומסעם חזרה אל ארצם המובטחת; מסע שבראשיתו נכרתת בין העם ואלוהים ברית סיני. לכל אורכה של הפרשה משתלבים זה בזה סיפורו של העם והקולקטיב וסיפורו האישי של משה – מי שעתיד להנהיג את העם ולהובילו במסע הארוך.

השזירה המיוחדת של שני הסיפורים בתוך הפרשה היא תזכורת נוספת לקשר הגומלין בין היחיד לבין הקהל. למרות חינוכו בארמון פרעה, משה מגלה במהלך הפרשה שגם הוא "תבנית נוף מולדתו".

החל מהפרשה הזו ולאורך התורה כולה תבניתו של העם תעוצב במידה לא מבוטלת על ידי משה.

בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים

פרשת שמות מציבה על הבמה את דמותו של משה כשחקן הראשי, אך לצדו ניצבות דמויות משנה שתפקידן בעלילה חשוב ומרכזי. באופן מעניין רובן המכריע נשים: יוכבד ומרים, בת פרעה, שפרה ופועה וציפורה. ספק אם ישנה עוד פרשה בתורה המעניקה לנשים תפקיד כה מרכזי בקידומה של העלילה ואשר מציגה אותן כנושאות הקול של התבונה, האומץ והמחויבות לצדק.

בתרבות פטריארכלית מעיקרה, שנהגה להצניע את תפקידן של הנשים או להעניק להם תפקיד פאסיבי על  פי רוב, משמשת פרשת שמות כאנטי-תזה מפתיעה וכתזכורת לפוטנציאל הענק המצוי במציאות המעניקה לכל אדם את האפשרות וההזדמנות למשש את הפוטנציאל הגלום בו.

מבין כל הדמויות הנשיות שבפרשה הקדישו בעלי המדרש והפרשנים תשומת לב מיוחדת לשפרה ולפועה המיילדות. בניגוד לארבע הדמויות האחרות – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – הפרשה אינה מלמדת אותנו מאין באו ומה הוא ייחוסן. מבין כל הדמויות הן היחידות המתעמתות עם פרעה ומפרות באופן ישיר את הוראותיו:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

מי הן שפרה ופועה?

רבים מבעלי המדרש הציעו כי שתי המיילדות היו למעשה יוכבד ומרים בתה או יוכבד ואלישבע, רעייתו של אהרון (בבלי, מסכת סוטה, יא ע"ב). בכך צמצמו אותם המפרשים את ספר הדמויות הלוקחות חלק אמיץ בעמידה מול שלטונו וגזרותיו האכזריות של פרעה והבליטו את ייחודה ומעמדה של משפחתו של משה. אשר על כן עדיפים בעיני דווקא אותם בעלי מדרש ומפרשים שלא קשרו בין משפחתו של משה לשתי המיילדות והותירו אותן באלמוניותן היחסית.

דרשנים ומפרשים אלו מזכירים כיצד מאחורי כל סיפור של מנהיגות והובלה, מסתתרים אין ספור סיפורים "קטנים" של גבורה והתנגדות לרוע. הפרשה שמציגה לנו את גיבורו האולטימטיבי של עם ישראל – אדון הנביאים – מספרת לנו גם את סיפורן של שתי נשים אלמוניות שידעו להתייצב בעוצמה, ללא מורא ובתושייה מול העוול.

מה היא יראת אלוהים אמתית?

בין אותם בעלי המדרש והפרשנים שלא זיהו את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים, ראויים לתשומת לב מיוחדת אלו שהציעו שהשתיים לא היו נשים עבריות אלא מצריות. הראשון להציע בכתובים אפשרות זו היה ככל הנראה יוסף בן מתיתיהו שכתב עליהן כך בספרו "קדמוניות היהודים":

"והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו"

פרשנות זו הושמעה גם במדרש ילקוט שמעוני שהציע ששתי המיילדות התגיירו בסופו של יום ובפירושיהם של פרשנים מסורתיים כדוגמת אברבנאל. שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865) מראשוני תנועת "חכמת ישראל", איש יהדות איטליה, אימץ קו פרשנות זה והעניק לדמותן המצרית של שפרה ופועה משמעות תאולוגית ומוסרית מיוחדת וראויה לתשומת לב. כך כתב בפירושו לפרשה, תוך התייחסות לדברי התורה: "ותיראן המילדות את האלוהים":

"דעת רבותינו זכרם לברכה, ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק (אברבאנל) שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה. כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? … וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כ"ה י"ח)

בדבריו בוחר שד"ל בפרשנות לפיה שפרה ופועה היו נשים מצריות שיראת האלוהים שבלבן (אלהי המצרים לשיטתו) מנעה מהם ליטול חיי עוללים שלא חטאו. בכך בחר להזכיר את תפקידם של היחידים להתייצב מול עוול, לא רק כשהם מקרב המשועבדים והמדוכאים, אלא גם ואולי בעיקר כשהם מקרב המשעבדים והמדכאים.

האלוהים יכול להיות אלוהי שקר או אלוהי אמת. יראת האלוהים, אם היא אמיתית, ראוי לה שתוביל להתייצבות לצד הצדק והחסד.

 ***

לזכרו של אהרון אפלפלד – יהודי חילוני עם יראת אלוהים  

בין כל מאורעות השבוע החולף, שרבים מהם חשפו את דלדולה של הרוח הישראלית, התבשרנו השבוע גם על מותו של אחד מענקי הרוח הישראלית והיהודית של דורנו, הסופר אהרון אפלפלד.

אחד הפרקים המשמעותיים במסע הנדודים הנורא והבלתי ייאמן שחווה בנעוריו בימי מלחמת העולם השנייה הוא התקופה בה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית משוליה של החברה. על תקופה זו אמר:

"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה…."

ספק אם הכיר את פרשנותו של שמואל דוד לוצאטו על זהותן של שפרה ופועה ועל יראת האלוהים שלהן, אבל דבריו אלה כמו פרקים רבים בכתיבתו, הזכירו את מקומם של אלמונים וידועי שם, שידעו להתייצב מול הרוע, במחנה שמנגד ובתוך המחנה שלהם.

יהי זכרו ברוך.


השארת תגובה

פרשת "ויגש": עוברים לשלב נטילת היוזמה

crowd-1294991_1280

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…" (בראשית מד יח)

במלים האלה פותחת פרשת "ויגש" את השלב האחרון בסיפור יוסף ואחיו; השלב בו מתוודע יוסף אל האחים וחושף את זהותו האמתית. מבחינת העלילה הפשוטה, ממשיכה פרשת "ויגש" את הפרשה הקודמת – פרשת "מקץ" – באופן רציף, ולכאורה ניתן היה לכלול את פסוקיה הראשונים באותה הפרשה. אולם המסורת הבבלית שחילקה את התורה ל-54 פרשותיה, הבחינה בצדק בגדולת הרגע בו פוסע יהודה קדימה אל מחוץ לשורת האחים הנבוכים והמפוחדים ופונה באומץ אל השליט המצרי, המבקש לשעבד את האח הצעיר בנימין לעבדות.

רגע זה של לקיחת הצעד קדימה ושל לקיחת האחריות הוא רגע מכונן המהווה את אחד משיאיו הגדולים של חומש בראשית. בפרשה הראשונה של החומש אנחנו פוגשים באדם וחווה המתחבאים מפני אלוהים ובקין המתכחש לאחריותו לרצח האב. סיפורי נוח ושלושת האבות משקפים היענות לקול הקורא והמצווה של אלוהים.

במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש

פרשת "ויגש" מעבירה אותנו שלב אל עבר נטילת היוזמה ומזקקת את מושגי האחריות האישית, המנהיגות ומתן הדוגמה (אם ישנו רגע דומה בחומש בראשית הרי הוא הרגע בו אברהם מתייצב לפני אלוהים ומאתגר אותו על ההחלטה לכלות את סדום ועמורה על כל יושביהן. עם זאת בהתייצבותו מול האלוהים, לא ביקש אברהם לקחת על עצמו עונש כלשהו בניגוד לעצתו של יהודה לשאת בעצמו בעונשו של בנימין).

משמעותו של הרגע לא נעלמה מעיני בעלי המדרש. מדרש תנחומא מתאר כיצד בשעה שנתגלה גביעו של יוסף בשקו של בנימין "כל אחד ואחד הפך את פניו, ומי עמד כנגדו? הערב". ברגע בו נתפס בנימין בגניבה המזויפת (שהרי עבדי יוסף הטמינו הגביע בשקו של בנימין) כל האחים הופכים את פניהם לאחור. היחיד שמישיר מבט ומבין שעליו להתייצב הוא יהודה. בהמשך מדגיש המדרש את ההבדל בין יהודה לבין אחיו על ידי שתילת המלים הבאות בפיו של יוסף:

"אמר לו יוסף, למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך?!? ואין שמעון ולוי גדולים ממך ?!? ואינם מדברים ! ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש ממנו, אלא אני בעצמי, שאני ערב"

התייצבותו של יהודה לפני יוסף, היציאה מתוך שורת האחים ולקיחת האחריות משקפת הבנה עמוקה של מושג הערבות ושל החובה המוטלת על היחיד להיות איש במקום בו אין אשים (עפ"י מסכת אבות ב ה)

להוציא את התיבה לרחובה של העיר

השבת שאחרי חג החנוכה (בה נקראת פרשת "ויגש" ברוב המכריע של השנים) היא גם השבת בה נוהגים להכריז על תענית עשרה בטבת, שתחול השנה ביום חמישי הקרוב. ההכרזה הנהוגה  בקהילות ספרד נאמרת בבוקר שבת לאחר קריאת התורה והיא נועדה להזכיר לציבור את התענית הראשונה לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, שנקבעה ליום בו הוטל המצור על ירושלים.

לפני מספר שנים הפנה אותי עמיתי, הרב אהר'לה פוקס, למקור הלכתי בספר אבודרהם  הקובע שאם תענית עשרה בטבת הייתה חלה ביום שבת (מה שאיננו אפשרי במבנה הנוכחי של לוח השנה העברי) הרי שבניגוד לשאר התעניות לזכר החורבן שנדחות ליום ראשון במצב מעין זה, הרי שאת עשרה בטבת לא היו דוחים. אחת הדרכים להבין את הקביעה המוזרה הזו (שבעלי הלכה מאוחרים יותר תמהו עליה בכתובים) נעוצה בכך שצום עשרה בטבת מסמל את תחילת ההידרדרות אל עבר החורבן, ואלו יתר התעניות נקבעו לזכר האירועים שחתמו את התהליך.

בעשרה בטבת עוד ניתן היה לעצור את ההידרדרות, להסיג לאחור את תחושת המצור וההידרדרות אל עבר החורבן, ולכוון את מהלך העניינים אחרת. יתר התעניות מסמלות את הרגע בו כבר לא ניתן היה לעשות דבר, מלבד לקונן ולבכות. במובן זה פרשת "ויגש" הפותחת בסיפור התייצבותו האמיצה של יהודה, וממשיכה בתיאור הצלחתה של יוזמת יוסף להצלתה של מצרים מן הרעב, מתאימה להקדים את השבוע בו חל יום התענית ואת הקריאה שגלומה ביום זה לצאת מן האדישות, לצאת מן הבתים, לנקוט עמדה ולהשמיע קול.

מסכת תענית במשנה ובתלמודים מלמדת שבימי תענית היו נוהגים לצאת לרחובה של העיר לצורך תפילה וזעקה ולהוציא אל הרחוב את התיבה (ארון הקודש ובו ספר התורה). הוצאת התיבה והיציאה אל הרחוב משולה ליציאתו של יהודה מתוך שורת האחים הדוממים והופכי המבט לאחור. שתי היציאות מזכירות לנו את הצורך לצאת בימים האלה ממרחבי הנוחות וההרגל שלנו לרחובה של העיר.

עץ יהודה ועץ אפרים

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לו)

הפטרת פרשת "ויגש" לקוחה מנבואתו של יחזקאל. בידו האחת הוא אוחז בעץ עליו כתוב השם "יוסף". ביד השנייה עץ עליו כתוב השם "יהודה". בדומה לפרשת השבוע הפותחת בהתייצבות של יהודה מול יוסף ובפיוס בין האחים, כך חוזה הנביא את הימים בהם שני העצים יחוברו יחד ושבטי ישראל הגולים יתאחדו לממלכה אחת מחדש.

שתי עצרות תתקיימנה במוצאי השבת הזו. האחת בכיכר ציון בירושלים, השנייה בשדרות רוטשילד בתל אביב. שני ניבים שונים יישמעו בעצרות. השלטים במידה רבה לא יהיו דומים; ורבים יחושו ובצדק כי מדובר בשני מחנות שונים – שבט יהודה ושבטי יוסף. ובכל זאת לרוב המכריע של האנשים שישתתפו בשתי העצרות אמונה משותפת בצורך להגן על רחובותיה של ישראל מפני שחיתות וקלקול מידות.

מבלי לטשטש את ההבדלים, הניואנסים וההשקפות השונות, אחד האתגרים שלנו הוא לראות איך מקרבים את עץ יוסף לעץ יהודה, ואיך גם בעיצומו של הוויכוח הפוליטי הסוער, נבנה עץ ישראל אחד, עמוק שורשים ומרובה ענפים, שפירותיו הם יושרה, הגינות, כבוד הדדי וערבות הדדית, גם בעת ויכוח מר.


השארת תגובה

פרשת "מקץ": המסר החשוב של סיפורי יוסף

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!


השארת תגובה

פרשת וישלח: לדאוג ולחגוג – בנשימה אחת

פרשת וישלח מספרת את סיפור כניסתו המחודשת של יעקב אל הארץ ממנה נמלט עשרים ואחת שנים קודם לכן. לבדו יצא ממנה, ועתה הוא שב אליה בראשו של שבט גדול: ארבע נשים, אחד עשר בנים ובת. מן הארץ יצא כאשר רק בגדיו לגופו, ופסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת ופסוקיה הראשונים של פרשתנו מעידים כי הוא שב אליה כאדם אמיד ובעל רכוש רב. רק הפחד מפני עשיו אחיו נותר כשהיה; פחד שגם אם ישנה את מושאו , יישאר עמו כל ימיו בארץ.

עיקר הפרשה יוקדש לפיוס בין האחים, ולצד סיפור הפיוס – המאבק עם האיש הפלאי ושינוי השם לישראל, סיפורה הקשה של דינה והטבח באנשי שכם, לידת בנימין ומותה של רחל, ומסעותיו הרבים מאד של יעקב בארץ: מפניאל לסוכות; משם לשכם ולבית אל; מבית אל לאפרתה ולבית לחם, מקום קבורת רחל; משם למגדל עדר ולקריית ארבע – מקום מושבו וקבורתו של האב יצחק.

קום ועלה בית אל

בתוך מסע הדילוגים של יעקב בארץ, מקדישה הפרשה פסוקים רבים לעניינה של בית אל. זו הייתה תחנת הדרך בה חלם יעקב את חלום הסולם, וזה היה המקום בו נדר נדר לאלוהים, טרם צאתו את הארץ כמתואר בפרשת ויצא:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יי לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (בראשית כח כ-כב)

בבוקר צאתו מן הארץ נודר יעקב את הנדר לשוב לבית אל ולהודות לאלוהים במידה ויחזור לבית אביו בשלום. השנים חולפות, ויעקב אכן זוכה לשוב אל הארץ בשלום; אך פרשת וישלח מלמדת כי שכח את נדרו או התמהמה בקיומו. רק לאחר שכבר קנה חלקת אדמה בשכם, ורק לאחר שאלוהים מזכיר לו את חובתו לעלות לבית אל, מקיים יעקב את התחייבותו:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי" (שם, לה א-ג)

יעקב, כך מתארת הפרשה, שוכח או מתעכב בחזרה אל בית אל, אל המקום המסמל את הצלתו והצלחתו. במסע ההשתקעות המורכב בארץ הישנה-החדשה קשים עליו ההודיה, אמירת ההלל והכרת הטוב.

סיפורה של בית אל הוא תזכורת לקושי שלנו לא אחת למצוא את הזמן, הכוח ותשומת הלב להכיר בנס, להודות על שאירע, ולהזכיר לעצמנו שלא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם. הקושי הזה מתעורר במיוחד כאשר המציאות הנוכחית היא עדיין מורכבת ומאתגרת, והתחושה היא שטרם הגענו אל המנוחה והנחלה. זו אולי הסיבה שבגינה סיפור השיבה אל בית אל מתואר בפרשה אחרי הפסוקים המספרים את סיפור דינה והטבח שערכו שמעון ולוי באנשי שכם.

תגובתו של יעקב – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ … וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם לד לא) – מלמדת על עומק פחדיו שלא עזבו אותו עם שובו אל הארץ ועם הפיוס בינו ובין אחיו עשיו. ציוויו של אלוהים – "קום עלה בית אל" – מציג בפני יעקב ובפנינו, את הדרישה לחגוג את אשר כבר הושג, גם אם הדרך עודנה ארוכה ויש בה מהמורות ומכשולים מאיימים.

עת לדאוג ועת לחגוג

השבוע ציינו מלאת 70 שנים להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמתה של מדינת ישראל. במידה רבה האירוע סמל את פתיחת חגיגות ה-70 לעצמאותה של מדינת ישראל. אין זה סוד שרבים כואבים את המתרחש כיום בזירות הציבוריות והחברתיות והדברים מתעצמים לנוכח התחושה כי ישנם אלו המתעקשים לנצל את חגיגות ה-70 על מנת לטשטש ולהסוות את הסיבות לדאגה לדמותה ולעתידה של החברה הישראלית.

פרשת וישלח והתזכורת שנתנה ליעקב לזכור את רגע צאתו מן הארץ ולחגוג את שובו אליה למרות כל פחדיו ואתגריו – היא תזכורת חשובה בעבור כל אוהביה ודואגיה של הארץ. עת לדאוג ועת לחגוג, ועל פי רוב נגזר עלינו לעשות את הדברים בעת ובנשימה אחת. כך צריך לעשות. לא על מנת לסייע בידי אלו מבקשים לשכנע אותנו שאין על מה להתלונן, ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אלא על מנת שנזכור שיש לנו את הכוח והחכמה לשנות את המצב, כפי שעשו הדורות הקודמים, וכדי שנזכור שהמאמץ כדאי מאוד וחשוב כי דבר גדול מאד מונח על כפות המאזניים.


השארת תגובה

חיי שרה: על אהבה, נחמה והתחדשות

פרשת "חיי שרה" פותחת בספור קבורתה של שרה במערת המכפלה אשר בחברון, אולם מרבית פסוקיה מוקדשים לסיפור שליחותו של עבד אברהם לארם נהריים על מנת לאתר רעיה ליצחק. חתימתו של הסיפור המתארת את המפגש בין יצחק לרבקה, היא מהפרשיות היפות שבתורה – הראשונה להזכיר רגש של אהבה בין בני זוג והראשונה לעסוק בנחמה:

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו"ֹ (בראשית כד סב-סז)

בעלי המדרש והפרשנים העסיקו עצמם בשאלה מה היא כוונתה של התורה במלים "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". מיעוט מהפרשנים הציע כי יצחק יצא לטייל בין שיחי השדה, אם לתומו (בהצעת אברהם אבן עזרא), ואם לצורך עיסוקו כבעל שדות ומטעים, בהיותו החקלאי העברי הראשון (כהצעת הרשב"ם, נכדו של רש"י). רוב הפרשנים, עם זאת, הלכו בעקבות המדרש המופיע במסכת ברכות בתלמוד הבבלי, לפיו יצא יצחק לשדה על מנת להשיח בדברים, וליתר דיוק בדברים של תפילה. וזו לשונה של הגמרא:

"יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה…" (מסכת ברכות דף כ"ו, ע"ב)

על פי המדרש, יצחק, איש השדה, חידש את מעשה התפילה לא בתוך האוהל, ולא ברחובותיה של העיר, אלא במרחב הפתוח ובחיק הטבע.

כוחו של הטבע

במרוצת הדורות הלכה התפילה היהודית והתמסדה. התחנון הפך לקבע, והתפילה התכנסה אל בין דפי הסידור ואל תוך בתי הכנסת. אולם הרעיון המקשר בין התפילה לבין מרחביו הפתוחים של הטבע לא אבד לחלוטין. דורות רבים אחרי יצירתו של אותו מדרש באו מקובלי צפת במאה ה-16 ותיקנו את אמירת פרקי "קבלת השבת" בבוסתנים שבמדרונות ההר היורדים לנחל עמוד. מאתיים שנים לאחריהם יציע רבי נחמן מברסלב ללמוד תפילה וניגון משירתם של העשבים שבשדה.

גם מחדשיה של התרבות העברית השכילו להכיר את הקשר בין התחדשותה של הרוח להליכה בשדות. השיטוט והצעידה בשביליה של הארץ תפסו מקום מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית המתפתחת. היה בדבר מרכיב ברור של טיפוח תחושת בעלות הבית ונטיעת השורשים בארץ, אך גם הכרה בכוחו של הטבע להרחיב את הדעת ואת הנפש. פעמים רבות ההליכה בשדה נעשתה עם ספר תנ"ך ביד, מתוך רצון לקשר בין מראה העיניים לזיכרון ההיסטורי . אך מעטים וספורים נהגו ללכת לאורכה ולרוחבה של הארץ גם עם סידור התפילה ביד, או עם הכמיהה להשיח שיחה של תפילה.

הדיכוטומיה העמוקה בין חילוניות עברית לבין דתיות אורתודוכסית ליוותה את המעשה החלוצי גם בשדות התרבות והרוח. מעטים מאוד מענקי הכתיבה והשיחה של התרבות העברית ראו עצמם גם כמחדשים של שפת התפילה היהודית.

כמיהה אל הנשגב

יוצאת דופן ביניהם הייתה חנה סנש, שבערב שבת זו, כ"א מרחשוון, אנחנו מציינים 73 שנים לרציחתה בידי שוביה ומעניה בבודפשט שבהונגריה בגיל 23. אותה דיכוטומיה שהזכרנו הביאה את ההיסטוריוגרפיה הישראלית להתעלם מעומק היצירה הליטורגית של האישה הצעירה והאמיצה הזו, שאומץ לבה והיושרה שלה באו לידי ביטוי גם בדרך בה כמהה אל הנשגב, וביקשה לברור את המוץ מן התבן בחייה הרוחניים.

בהקדמה ליומנה שפורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנות השישים נכתב:

"חנה עלתה אלינו בעצם ימי מלחמת העולם הזאת, בסערת חיים פנימית גדולה, מתוך יהדות זרה, מתנכרת ומתבוללת… (חנה) גדלה בסביבה יהודית הונגרית אמידה, רחוקה ממקורות עמה…".

המלים חריפות וברורות, אך העיון ביומנה של סנש, במכתביה ובשיריה מלמד כי הן נשענות על בסיס צר מאוד. יותר משיש בהן כדי לשקף את נפשה של סנש, הן משקפות את הקושי העמוק של בני אותו הדור להתחבר לפן הרוחני והרלוגיוזי של אישיותה ושל יצירתה.

כך כתבה סנש ביוני 1940:

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקרבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?

ארבע חודשים לאחר מכן, ביום הכיפורים, היא כותבת ביומנה את שירה העברי הראשון. השיר נכתב בעיצומו של היום, מתוך ידיעה ברורה שהדבר אינו הולם את הציווי ההלכתי, אך כל שורותיו – תפילה:

במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,

בימים סוערים של הדם

הנני מבעירה פנסי הקטן

לחפש, לחפש בן אדם

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני.

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר

כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

סנש לא הייתה אדישה לאותה הדיכוטומיה החריפה בין אתיאיזם לבין אורתודוכסיה, ולהימצאותה שלה אל מחוץ לאותה המשוואה. במכתב שכתבה לאמה בשנת 1941 היא מתייחסת לנעשה ביישוב העברי בהקשר זה:

"ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים. לכן אנו מאשימים את האבות בכך שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ושנדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם…."

נפילתה של חנה סנש, יחד עם עוד ששה שותפים למשימת הצניחה וההצלה של בני היישוב העברי, כרתה חיים של יצירה ספרותית, של עמל, של אומץ לב ושל מנהיגות והובלה. אך לא פחות מכך היא גם גדעה את אחד הקולות המשמעותיים והבודדים בנופיו של היישוב העברי, ששאף לשמר את לשונה של התפילה ולחדש אותה, גם, ואולי במיוחד, לנוכח חילונם של החיים היהודים וצמיחתה של תרבות עברית חילונית מפוארת ועשירה.

עיוורונם של בני הדור להיבט היסודי הזה ביצירתה ובהגותה הוא שהוביל להפיכתו של שיר התפילה המופלא והנסי "הליכה לקיסריה" לשיר זיכרון לאומי בלבד. מאז יציאתו של יצחק, האב השני, להשיח תפילה בשדה, פעמים מעטות בלבד נכתבו בעברית מילות תפלה מדויקות ומזוקקות כל כך כמלים האלה:

אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים – תפילת האדם.

לכל דור יש את התפקידים והמעשים השייכים והמתאימים לו, ובכל דור ישנם גם נביאים ונביאות המטרימים במעשיהם את תפקידם של בני הדורות הבאים ומסייעים להכשיר בעבורם את הקרקע ואת הלב. בין המשימות הגדולות של הדור שלנו – חידושה של שפת התפילה היהודית והעברית, הוצאתה אל המרחב הפתוח והפיכתה של הדיכוטומיה לפסיפס, בו לכל בחירה ואפשרות יש מקום. לקצוות, אך גם לאמצע.

להורדת אסופה מיצירתה של חנה סנש שהופקה על ידי התנועה הרפורמית במלאת שבעים שנים להירצחה לחצו כאן.