פרשת "וישב":

פרשת "וישב" מציגה בפנינו את סיפור מכירתו של יוסף ואת סיפורה של תמר כלתו של יהודה. בסיפור הראשון שני גיבורי משנה – ראובן ויהודה. שניהם אינם שותפים למזימתם של יתר האחים ליטול את נפשו של האח. ראובן מונע את הריגתו ומציע את השלכתו אל הבור, מתוך כוונה ברורה להצילו ולהשיבו אל בית אביו. יהודה מציע למכור את יוסף, תחת להותירו למות לבדו בבור.
הכוונות של שניהם טובות מאלו של אחיהם, אך בסיומו של יום הם הופכים שותפים לפשע. כוונותיו של ראובן היו טובות וראויות מלכתחילה, אך הוא פחד להתייצב מול אחיו, להוכיחם; להתעמת עמם. מתוך הפחד הזה הוא גם פורש מן החבורה ואינו מודע לדבר מכירתו של האח הצעיר למדיינים. חוסר הרצון להתעמת עם הרוע ברגעי התגלותו והתממשותו מסכל את מימוש הכוונה הראויה המקורית.

מסכת אבות מלמדת "… שאין לך אדם שאין לו שעה" (פ"ד מ"ג). ראובן החמיץ את השעה הנכונה להתייצב מול הרע והשגוי, ואיבד את האדם – האח שבי

קש להתייצב לצדו.

יהודה לא פרש מן החבורה. כוונתו היתה רעה לאין שיעור מזו של אחיו הבכור ראובן. הוא לא ביקש להשיב את האח בשלום לביתו – רק להימנע מהריגתו ומשפיכת דמו. אם חטאו של ראובן היה חוסר ההתייצבות מול הרוע, חטאו של יהודה היה הנכונות להתפשר עמו. לא לתת לו לזקוף את מלוא קומתו, אך גם לא להכניעו לארץ.

ראובן בחר לשתוק לנוכח המעשה הלא מוסרי; יהודה בחר לנהל עמו משא ומתן. בסיכומו של מעשה, הפרשה אינה מבדילה בין שניהם לבין יתר האחים. כחבורה אחת הם טובלים את כותנת הפסים בדם שעיר העזים ומביאים אל האב הקשיש יעקב את בשורת מותו המזויף של הבן.

השתיקה אל מול הרוע והניסיון להגיע עמו לפשרה – הופך את כולם לשותפים לפשע.


הכוונות של שניהם טובות מאלו של אחיהם, אך בסיומו של יום הם הופכים שותפים לפשע. כוונותיו של ראובן היו טובות וראויות מלכתחילה, אך הוא פחד להתייצב מול אחיו, להוכיחם; להתעמת עמם. מתוך הפחד הזה הוא גם פורש מן החבורה ואינו מודע לדבר מכירתו של האח הצעיר למדיינים. חוסר הרצון להתעמת עם הרוע ברגעי התגלותו והתממשותו מסכל את מימוש הכוונה הראויה המקורית.

מסכת אבות מלמדת "… שאין לך אדם שאין לו שעה" (פ"ד מ"ג). ראובן החמיץ את השעה הנכונה להתייצב מול הרע והשגוי, ואיבד את האדם – האח שבי

קש להתייצב לצדו.

יהודה לא פרש מן החבורה. כוונתו היתה רעה לאין שיעור מזו של אחיו הבכור ראובן. הוא לא ביקש להשיב את האח בשלום לביתו – רק להימנע מהריגתו ומשפיכת דמו. אם חטאו של ראובן היה חוסר ההתייצבות מול הרוע, חטאו של יהודה היה הנכונות להתפשר עמו. לא לתת לו לזקוף את מלוא קומתו, אך גם לא להכניעו לארץ.

ראובן בחר לשתוק לנוכח המעשה הלא מוסרי; יהודה בחר לנהל עמו משא ומתן. בסיכומו של מעשה, הפרשה אינה מבדילה בין שניהם לבין יתר האחים. כחבורה אחת הם טובלים את כותנת הפסים בדם שעיר העזים ומביאים אל האב הקשיש יעקב את בשורת מותו המזויף של הבן.

השתיקה אל מול הרוע והניסיון להגיע עמו לפשרה – הופך את כולם לשותפים לפשע.

מסורת התפילה היהודית קבעה את אחת מנבואותיו המפורסמות של עמוס כהפטרה של פרשת "וישב".
הפסוק בפתח ההפטרה –

"


הפסוק בפתח ההפטרה –

"

עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם…" (עמוס ב ו)

– נדרש על ידי המפרשים כתזכורת למכירתו של יוסף תמורת בצע כסף. המחשבה על חוסר עמידתם של ראובן ויהודה במלוא העוז מול אחיהם צדיה את תשומת הלב גם להמשכה של רשימת החטאים של ממלכת ישראל:

"…

– נדרש על ידי המפרשים כתזכורת למכירתו של יוסף תמורת בצע כסף. המחשבה על חוסר עמידתם של ראובן ויהודה במלוא העוז מול אחיהם צדיה את תשומת הלב גם להמשכה של רשימת החטאים של ממלכת ישראל:

"…

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ"

כאשר קולה של הנבואה המוכיחה מושתק, כאשר זה המבקש למחות ולזעוק מצווה לא להשמיע קול – נסללת הדרך לעבר המעשה הלא ראוי והמסוכן.

כאשר קולה של הנבואה המוכיחה מושתק, כאשר זה המבקש למחות ולזעוק מצווה לא להשמיע קול – נסללת הדרך לעבר המעשה הלא ראוי והמסוכן.

פרשת "וישב" מזכירה לנו לא לעצום עיניים, לא לסכור את הפה, לא לגבש פשרות עם מה שלא ראוי ויהיה חלק מחיינו. שבת שלום.

פרשת "וישלח": על מלחמה ושלום

אחד המדרשים המוכרים על פרשת השבוע "וישלח" עוסק בדרך בה התכונן יעקב אבינו למפגש המחודש עם אחיו עשו – עשרים ואחת שנים לאחר שזה בקש לנקום בו על גניבת הבכורה.

"התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה" (מדרש תנחומא, וישלח פ"ו)

יעקב שולח מתנות רבות לפייס את אחיו; נושא תפילה מרגשת לאלוהיו – "קטנתי מכל החסדים …" (שהולחנה בלחן מופלא על ידי יונתן רזאל), ובמקביל נערך אף למפגש אלים ולמאבק.

חשבתי השבוע על המדרש הזה, שאומץ על ידי פרשנים מסורתיים רבים, כאשר קראתי על עצתה  של שרת המשפטים איילת שקד לנשיא ארה"ב שלא ימהר לפרסם את תוכנית השלום שלו – כי מדובר יהיה בבזבוז זמן.

בניגוד לעצתה של שרת המשפטים, המסורת היהודית מצפה מאתנו להתקין עצמנו בו זמנית גם לשלום וגם למלחמה. ליעקב סיבות טובות לחשוש מפני האח הבכור והאפשרות למפגש אלים אמיתית ובעלת סבירות גבוהה. השאננות אינה אפשרית מבחינתו והוא נוקט בכל האמצעים על מנת להבטיח את שלומה של המשפחה, באם יתממש התרחיש האלים.

יעקב אינו איש חלש. עוד בפרשה הקודמת למדנו על כוחו ועל תחכומו, ותכונות אלו שלו מקבלות משנה תוקף בסיפור מאבקו הלילי עם האיש הפלאי המתרחש לפני המפגש עם האח. עם זאת, כפי שמטיב המדרש לתאר. הוא אינו שש אלי קרב. הוא מתכונן אליו במלוא הרצינות, אך הוא גם משקיע את המאמצים הנדרשים בהשגת פיוס.

הדורון והמלחמה שניהם דורשים הכנה; שניהם דורשים מאמץ; שניהם דורשים כוונה. ההצעה כי אין לשקוד על השלום, להתאמץ להשיגו, ולמצות כל אפשרות לקרב אתו משולה להצעה שאין להתכונן לימות קרב ואין להיות דרוכים וערוכים לאפשרות של מלחמה.

שתי המלאכות

אבינו יעקב, שעל שמו הנוסף – ישראל – קרויים גם העם וגם המדינה – מסמל את ההכרח לעסוק בשתי המלאכות של התקנת הפיוס והתקנת המלחמה באותה מידה של נחישות. בדרכם המיוחדת רומזים הפרשה והמדרש שמי שאינו יודע לעסוק במלאכה הראשונה, ייתכן ומבטיח את כישלונו גם במלאכה השנייה. שתיהן, למרות השוני התהומי שבינן, דורשות נחישות, אומץ, תחכום ויצירתיות.

לא מפתיע שבין גדולי עושי השלום היו גם אלו שידעו לנצח על הקרב.

במסורת היהודית אחד משמותיו של אלוהים הוא "שלום":

"גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו)" (מסכת דרך ארץ זוטא פרק י)

בברכה החותמת את תפילת העמידה – ברכת השלום – נכתב:

"… כִּי אַתָּה הוּא מֶלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם"

עם זאת בחתימת הקדיש אנו אומרים:

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"

למרות ששמו של אלוהים הוא שלום והוא נתפס כאדון השלום, עדיין במטבע התפילה אנו אומרים כי הוא "עושה שלום". השלום, כמו גם המלחמה, דורש מעשה ודורש מאמץ. אם אלוהים נדרש למעשה השלום, קל וחמור שגם אנחנו נדרשים לכך.

שרת המשפטים יכולה להציע כמובן שלא לבזבז זמן על מאמצי השלום, אבל בעשותה כן היא בוחרת שלא לצעוד בעקבותיו של יעקב אבינו. הוא כאמור ידע להתקין עצמו גם לדורון וגם למלחמה.

הוא ידע את כוח של התפילה, אבל חשוב מכך גם את כוחם של המעשים.

פיוס וברכה

מבין שלוש האבות היה זה יעקב שהעניק את שמו לשבט שהפך לעם. השם ישראל ניתן לו בתום המאבק עם אותו האיש הפלאי. ידו של יעקב הייתה על העליונה, אך המאבק מסתיים בפיוס ובברכה.

הפעם הזו, את אשר יעקב מקווה שיעשה אחיו – הוא עושה קודם לכן בעצמו. מן המאבק יוצא יעקב צולע:

"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ"

הצליעה הזו היא תזכורת למאבק אבל גם לברכה ולפרידה המפויסת. פרשת "וישלח" מלמדת כי הצליעה הזו היא דבר שראוי לזכרו –

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (שם לג)

את מה אנחנו מתבקשים לזכור? ככל הנראה גם את המאבק וגם את הפרידה; גם את המחיר של המאבק וגם את ברכת השלום. רק מי שמתכונן למלחמה ישכיל לעשות שלום. רק מי שמתאמץ להשיג את השלום – ישכיל גם להכריע מלחמה.

שתהיה לכולנו שבת של שלום, שבת של דורון ושל תפילה.

 

פרשת "ויצא": הגוֹלֶֶה העברי הראשון

פרשת "ויצא", המתארת את בריחתו של יעקב אבינו מארץ כנען ואת השנים הארוכות שעברו עליו בחרן, היא הראשונה לפרשות התורה שמפגישה אותנו עם מושג הגלות לעומקו.

יעקב הוא הגוֹלֶֶה העברי הראשון. אברהם סבו אמנם ירד מארץ כנען למצרים בעקבות הרעב, אך מלשון התורה עולה שהדבר היה לפרק זמן לא ארוך. יצחק האב השני, ראשון הצברים, כלל לא יצא את גבולות הארץ. לעומתם, יעקב שאף הוא נולד בארץ, מבלה עשרים ואחת שנים ארוכות בחרן, המתוארות בפירוט רב בפרשה.

יעקב מגיע לחרן חסר כל, כמי שנמלט על נפשו מזעם אחיו הפגוע. בתום עשרים ואחת שנים הוא שב לארץ כבעל משפחה ורכוש רב, אך פסוקיה של הפרשה מבהירים היטב את תחושת הזרות המפעמת בו גם בחלוף השנים. למרות שבנה בחרן את ביתו, נשא בה את נשותיו ושם נולדו לו כל ילדיו (למעט בנימין), הוא יודע וחש כי זו אינו ארצו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל כא). בהמשך מצטרפת לידיעה זו גם תחושת הניכור, המובילה לציווי האלוהי לשוב אל הארץ:  "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם, לב ב-ג)

במובן זה, פרשת "ויצא" מסמלת את היפוך האוריינטציה של מושגי המולדת והמקום הטבעי במשפחתם של אברהם, יצחק ויעקב. בפרשת "חיי שרה" מצווה אברהם על עבדו ללכת אל משפחתו בניכר על מנת למצוא רעיה לבנו יצחק. דבריו מבהירים היטב, כי למרות כל שנותיו בארץ המובטחת, ארצו ומולדתו היא חרן:

"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (שם כד ד)

בעבור נכדו יעקב – מקומו וארצו היא ארץ כנען, למרות שנות הדור שבילה מחוץ לארץ. בתו של יעקב לארץ היא שמשלימה את המסע הרב דורי לארץ כנען והופכת אותה למקומה האמיתי של המשפחה.

דווקא על רקע קריאה זו, נכון גם לעמוד על העובדה שהפרשה מפרטת את חייו של יעקב בגולה במלוא עוצמתם וחיותם. למעט בנימין, הנולד לאחר השיבה לארץ, לידתו של השבט ההופך לאומה, מתרחשת דווקא בגולה. באותה הדרך, עוצמתו של יעקב והפיכתו מאיש תם יושב אוהלים לבעל בעמיו מתגלות דווקא מחוץ לארץ המובטחת.

פרשת "ויצא" מייסדת את התודעה כי מקומם של המשפחה, השבט והאומה הוא בארץ כנען, אך באותה העת היא אינה מטשטשת את תפקידה של הגלות בבניינם. בפתחה של הפרשה הבאה, "וישלח", יקבל יעקב את שמו החדש "ישראל" ברגעים האחרונים של שהותו מחוץ לארץ.

באופן מעניין שמו של האב השלישי, שהפך לשם האומה של בניו, ולבסוף גם לשמה של ארצם – מוענק לו בהיותו מחוץ לאותה הארץ המובטחת. ממש כשם שהכינוי המוענק לאברהם בפרשת "לך לך" – אברהם העברי – התפרש על ידי הפרשנים כמזכיר את מוצאו של האב הראשון מעבר לנהר, כך גם השם ישראל נושא עמו תזכורת לחיי הגולה.

סיפורם של האבות הוא סיפור הפיכתה של ארץ כנען לארצם של בני ישראל, אבל הוא טומן בחובו גם את סיפור תפקידה של הגלות בבניינה של האומה.

את שבת פרשת "ויצא" אני חוגג השנה הזו מעבר לים, בקהילה היהודית בוונקובר שבקנדה, אליה הגעתי אחרי ביקור של ימים אחדים בקהילות ברוצ'סטר ובסנט לואיס שבארצות הברית. שלושה שבועות אחרי הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג, הדי היריות עדיין נשמעים במפגשים ובשיחות. לצדם גם הרבה תסכול מהפער ההולך וגדל בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ומיחסה של ישראל הרשמית לחלקים גדולים ביהדות העולם.

בכל בית כנסת שאני מבקר ניצבים על הבמה דגל ארה"ב או קנדה ולצדו דגל ישראל. אין בלבם עוררין שמדינת ישראל ארץ ישראל הם הלב הפועם של העם היהודי. הם מתקשים להבין למה הלב לא פותח עצמו ליתר אבריו של העם. האהבה שלהם אלינו אינה תלויה בדבר, אבל היא הופכת לאהבה כואבת ומיוסרת. יש כאן הרבה חששות, וגם תהיות רציניות סביב שאלות של המשכיות יהודיות וחוסן קהילתי.

בעידן הזה הם היו רוצים לראות את מדינת ישראל מתייצבת לצדם ומעניקה להם השראה, לא רק ברגעים של דם ואימה, אלא כדבר שבשגרה. התזכורת המתמדת שמדינת ישראל מעניקה להם בדבר ההכרה החלקית ביהדותם –  צורבת את נפשם היהודית והציונית. בלשונה של הפרשה הם מרגישים שפנינו אליהם שלא כתמול שלשום.

פרשת "ויצא" מצדיקה ומגבה את תחושת הבכורה של ארץ ישראל, אבל יש בה גם אזהרה מפני הפיכת תודעת הבכורה להתנשאות וגסות לב. ארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי, אבל הגולה אינה ארץ מדבר וציה.

בדומה לחרן – גם בוונקובר, רוצ'סטר וסנט לואיס ממשיך בית יעקב להיבנות.

פרשת וירא: האם אברהם הלך רחוק מידי?

פרשת "וירא" מתארת שלוש סיטואציות בהן ניצב אברהם למול מהלך או דרישה אלוהית מאתגרים וקשים. בשתיים מהן – הסתייגותו של אברהם מפורשת בכתובים. בשלישית – אנו יכולים לתאר את סערת הנפש והקושי הבלתי נתפס למרות שתיקתו של הסיפור המקראי.

שלוש הסיטואציות הן: הודעתו של אלוהים לאברהם על החלטתו להשמיד את סדום ואת עמורה; ציוויו של אלוהים לאברהם להקשיב לדרישתה של שרה לגרש את בכורו ישמעאל; והוראתו של אלוהים להעלות את יצחק לעולה.

בין שלושת הסיפורים ניתן לאתר כמה מדרגים. הראשון – מדרג הקרבה המשפחתית והזיקה הרגשית. בפרשת סדום נחרד אברהם לגורלה של העיר הזרה ואולי גם לגורלו לוט אחיינו (למרות שהדבר אינו מפורש בכתובים); בסיפור שילוחו של ישמעאל – החשש הוא לבן שנולד לו משפחתה של שרה – הגר; בסיפור העקידה נדרש אברהם לוותר על היקר לו מכל, הבן האמור להמשיך את דרכו; הבן עליו אמר אלוהים: " כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב).

מדרג נוסף בין הסיפורים נוגע לדרישה שהוצגה בפני אברהם. בסיפורן של סדום ועמורה לא נדרש אברהם לדבר. האלוהים מבקש שלא להסתיר ממנו דבר על תוכניותיו שלו. בסיפור שילוחו של ישמעאל מתבקש אברהם להסכים לדרישתה של שרה, והוא מבצע את המעשה לאחר קבלת הבטחה מפרשת שעתידו של ישמעאל מובטח: " וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא" (שם יג).

בפרשת העקידה נדרש אברהם מעשה הקשה מכל – מעשה אותו הוא נדרש לבצע לבדו – מעשה, שמרגע שבוצע, אין ממנו דרך חזרה. למול שני המדרגים האלה, בהם העוצמה עולה מסיפור לסיפור, מתארת הפרשה גם מדרג שלישי, שכיוונו מנוגד – מדרג תגובתו של אברהם לתוכנית או לדרישה האלוהיות.

בסיפורן של סדום ועמורה מתייצב אברהם למול האלוהים בנחישות, באומץ ומתוך עמידה על מה שנראה בעיניו כנכון וכצודק. אברהם מנהל למול אלוהים משא ומתן "קשוח", המשלב בין ענווה וחנופה לבין אמירה תקיפה ומוכיחה:

"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָליִלָה לָּךְ ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!?" (בראשית, יח כה)

בסיפור שילוחו של ישמעאל מציינת הפרשה במפורש כי דרישתה של שרה הייתה רעה ולא ראויה בעיניו של אברהם:

" וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם, כא יא)

עם זאת, לאחר ציוויו של האל וההבטחה לשלומו של ישמעאל ולעתידו, מקבל אברהם את הדין ללא ויכוח.

בפרשת העקידה, כידוע, המקרא אינו מציג לנו כל עדות של הסתייגות, פנימית או כזו המובעת בקול. אברהם אינו מוחה, אינו משתדל, אינו מתווכח. העדר כל ביטוי לרגש או להלך רוח, מציג את אברהם כמי שמבצע את ציווי האל באופן אוטומטי. אברהם המטיח, המוחה, המתווכח, המסרב להרפות הופך לאברהם המציית והשותק.

המסורת הפרשנית והמדרשית הכתירה את סיפור העקידה כפסגת חייו ואמונתו של אברהם. בניגוד לסיפורים מקראיים אחרים, בהם ניתן למצוא גם קולות חתרניים המטילים ספק במעשי אבות האומה, בבחירותיהם ובהתנהלותם, אין בנמצא מדרש, אגדה או דבר פרשנות, המציג את מעשה העקידה כטעות או הידרדרות.

סיפור העקידה, ששובץ בפתיחתה של תפילת השחרית מדי יום, נתפס כיפור מכונן של המחשבה היהודית וכביטוי לגדולתו של אברהם. למרות זאת, משימת הפרשנות והקריאה המדרשית והיצירתית בסיפור המקראי אינה רק נחת דורות קודמים. באחד ממאמרי על פרשת "וירא" לפני שנים אחדות הצעתי לשים לב לעובדה שפרשת העקידה מוצגת כניסיון. אנו יודעים על תגובתו של אלוהים לבחירתו של אברהם כי היא מופיעה בפרשה. מה הייתה תגובתו אם אברהם היה מסרב לבקשה – אנו יכולים רק לדמיין.

העיון הקפדני בפסוק העקידה מלמד כי ההוראה נתנה על ידי האלוהים, אולם הברכה לאברהם אחרי שיצחק הותר מכבליו נמסרה לו רק על ידי מלאך. מתום מעשה העקידה ועד פטירתו של אברהם, התורה אינה מתארת כל שיח ושיג בין האב הראשון לאלוהיו. האם מותר לנו לדרוש את העניין כרמז מקראי לכך שאברהם הלך רחוק מדי? שאם היה מתנגד ומתווכח – הדבר היה עומד דווקא לזכותו?

כך או כך, הקריאה בפרשת "וירא" מדגימה לנו אמת ידועה, שאנו נוטים לא אחת לשכוח. היכולת למחות, לעמוד על עקרונותינו, להתייצב למול כוח העולה על כוחנו, לא להיוותר אדישים, לדרוש תשובות – היכולת הזו אינה עומדת לנו באופן אוטומטי. יתרה מכך – יש לה נטייה להישחק ולהיעלם אם לא מגנים עליה ומטפחים אותה.

פרשת "וירא" מלמדת אותנו שכוחו של אברהם לעמוד על מה שנראה בעיניו ראוי, צודק ומוסרי, הלך ונשחק מאירוע לאירוע, מהתנסות להתנסות. קולו נחלש עד שנעלם ונאלם בתוך לבו שלו. אברהם הזועם הדורש מאלוהים שלא לספות צדיק עם רשע, מגרש את בנו בכורו תמורת ההבטחה ששלומו לא יפגע.

אחרי שראה את העשן מיתמר מעל בקעת סדום, ואחרי ששמע כיצד אלוהים מצדד בשרה הדורשת לגרש את בן האמה – מה הפלא שלא הזדעק כנגד הדרישה לעקוב את הבן השני.

את פרשת "וירא" – אחת מן הפרשות המכוננות של המחשבה היהודית הדתית לדורותיה – ואחת מהפרשות שהעניקו לנו את הסיפורים המכוננים של המסורת היהודית – ניתן לקרוא גם כתזכורת לעובדה שמציאות החיים נוטה לשחוק את יכולתנו לדרוש צדק ולהתייצב למול הכוח. כל כישלון מפחית אצלנו את היכולת לחזור ולהתייצב למען הדברים שאנו מאמינים בהם; כל אכזבה מעצימה את החשש לשוב ולהתעמת.

החתירה לצדק, מלמדת התורה, מחייבת אותנו לשים לב לאותה השחיקה ולהבין שיש לטפח פעם אחר פעם את אותה היכולת להתעקש על הצודק והראוי.

בימים בהם נבחרי ציבור מדברים על חוקי נאמנות בתרבות, בתקופה בה כל קול של ביקורת מוצדק כחוסר אמונה וכבגידה, בימים בהם הערעור, השאלה, דעת המיעוט והטלת הספק נתפסים כסטייה מן הדרך -–ראוי לשאול את עצמנו איך נשמר בקרבנו את תעוזתו של אלוהים המשקף לסדום כדי שלא נאבד את הקול למול מעשה העקידה.

פרשת לך-לך: לא לגדוע את הקשר, להבטיח את עתידו

בעשרים ושלוש השנים האחרונות נקראת פרשת "לך לך" בסמוך ליום הזיכרון לרצח רבין, כאשר יום הזיכרון עצמו מצוין בשבוע בו אנו לומדים את הפרשה הבאה – פרשת "וירא" – פרשת עקידת יצחק. במרוצת הדורות אחד המהלכים המקובלים של בעלי המדרש והפרשנים היה לאתר בפרשות השבוע רמזים והקשרים אפשריים לימי החג, המועד והזיכרון שצוינו בסמוך לשבתות בהן נקראו אותם הפרשות. ברוח הזו, ציונו של יום הזיכרון לרצח רבין בין שבת פרשת "לך לך" לשבת שבת פרשת "וירא" מזמין לא מעט מחשבות על שתי הפרשות ועל לקחים הטמונים ביחס דרכה של החברה הישראלית לפני הרצח ולאחריו.

פרשת "לך לך" פורשת בפנינו חלק גדול מקורותיו של אברהם – האב הראשון – אב המשפחה, שהפכה לשבט ואז לעם: היציאה מחרן וההליכה לארץ כנען, הירידה למצרים, ברית בין הבתרים, הולדת ישמעאל ותחנות נוספות במסע החיים הארוך והנפתל. במרכזה של הפרשה שני סיפורים צמודים זה לזה – פרשת חלוקת הארץ בין אברם ללוט; ופרשת היחלצותו של אברם לעזרת אחיינו לוט, אשר נשבה במסגרת מלחמתם של חמש ערי סדום ומלכיהם בארבעת המלכים שבאו לדכא את מרידתם.

אברם, השב ממצרים עם מקנה כבד, מבקש לחלק את הארץ, בינו ובין אחיינו:

"וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג ו-ט)

מיד לאחר ההיפרדות מופיע סיפור המלחמה בין חמשת המלכים מעמק סדום (מלכי סדום, עמורה, צבויים, צער ו-אדמה) לבין ארבעת המלכים שבאו מחוצה לארץ כנען על מנת לדכא את מרידתן של חמש הערים. במסגרת מלחמה זו, בה ידם של ארבעת המלכים גברה, נשבה לוט. אברם מארגן את אנשיו ואת עזרת בני בריתו יושבי ממרא, ומצליח לשחרר את לוט ואת יתר השבויים והרכוש אשר נשבה, ולהכות באופן מפתיע את ארבעת המלכים ולהניסם אל מעבר לגבולה של הארץ.

שזירתם של שני הסיפורים זה אחר זה יכולה להתפרש על דרך הפשט – כרצף של אירועים ועלילות; אולם ניתן להבינה גם אחרת. רצונו של אברם להימנע מריב וממחלוקת והצעתו לחלק את הארץ על מנת להשיג מטרה זו עלולה להתפרש כסימן של חולשה או של פחד. המשכה הישיר של העלילה בסיפור היחלצותו של אברם לקרב, ויכולתו להכניע ארבעה מלכים של מעצמות אזוריות, אחרי ניצחונם על חמשת מלכי עמק סדום, מבהיר היטב כי אברם היה חף מפחד ובעל עוצמה. על אותו המשקל, סיפור הפרידה בין אברם ללוט יכול היה להתפרש כרצון צדו של אברם לנתק מגע, להיפרד באופן מוחלט, להסיר כל אחריות.

המרדף שמנהלים אברם ובני בריתו לטובת שחרורו של האחיין, מלמד כי לא כך היו פני הדברים. אברם – כך מלמדת אותנו הפרשה – ביקש להיפרד מעל לוט ומאנשיו, לא מתוך חולשה כי אם מתוך עוצמה; לא מתוך פחד אלא מתוך בטחון שזו הדרך הנכונה. לא פחות מכך, היפרדותו לא נועדה לגדוע את הקשר, אלא דווקא להבטיח את עתידו. האחריות כלפי האחיין והשכן לא נעלמה עם חלוקת הארץ, אלא דווקא הונצחה והתחזקה.

פרשת "לך לך" – הראשונה המתארת את סיפור חייו של אברם-אברהם והמניחה את היסוד לקשר בין העם לבין הארץ, מעניקה לאברם את הכינוי: "העברי". יצחק רבין ז"ל – ראשון ראשי ממשלתה של ישראל שהיה יליד הארץ – סימל במובנים רבים את העבריות המתחדשת. בתקופת כהונתו השנייה והיה גם לראש הממשלה הראשון שהפך את חלוקתה של הארץ ואת ההיפרדות מהפלסטינים למדיניות רשמית של ממשלתו ושל מדינת ישראל.

ברוחה של פרשת "לך לך" ראוי לזכור כי ביקש לעשות זאת לא מתוך חולשה, אלא דווקא מתוך אמונה עמוקה בזכותנו על הארץ ובכוחנו. שאיפתו להיפרדות נשענה על הבנתו כי על מנת להבטיח את ההתנחלות בארץ ואת ההתבססות בה – יש הכרח בהיפרדות. רבין, שרוב חייו היה איש צבא וביטחון, רצה בהיפרדות ובניתוק הקשר הכמעט גורדי בין הישראלים לפלסטינים, אך מי שמעיין בנאומיו, כמו גם בהסכמים עליהם חתם ושאותם ביקש לממש, יודע כי הבין לעומק שהקשר בין שני העמים לא יכול להינתק באופן מוחלט ומלא, ושמימד מסוים של אחריות הדדית יישאר תמיד.

בלבה של פרשת "לך-לך" מודיע לאלוהים כי המסע של משפחת אברם-אברהם עתיד להיות מסע ארוך ומייסר של דורות רבים ושל תהפוכות גדולות. חזון השלום וחלוקת הארץ ספג מהלומות כבדות בדור האחרון. דם רב המשיך להישפך בארץ. פרשת "לך לך",  שתיקרא גם השנה בצמוד ליום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, מזכירה לנו כי לעתים דווקא החתירה לפשרה היא עדות לכוח ולעוצמה, וכי גם אם הדרך ארוכה, קשה ומייסרת – יש לדבוק בה.

עוד על יצחק רבין באתר התנועה הרפורמית: www.hagim.org.il

פרשת בראשית: נרטיב של שיוויון

ושוב מתחילים מבראשית…

למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה בתורה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי האחרון, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה השנתי בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה ומביאים אותה גם אל תוך השבת.

אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ולימודה.

כיאה לפרשה הראשונה בתורה, פרשת בראשית עמוסה בעלילות ובגיבורים. העיקרית שבעלילות היא כמובן סיפור בריאתו של העולם, וליתר דיוק – סיפורי בריאתו של העולם, וזאת מכיוון שהפרשה מציגה למעשה שנים וחצי סיפורי בריאה. שני הראשונים המוכרים לכל ילד – ששת ימי הבריאה והשבת, וסיפור בריאת האדם בגן עדן, חטא עץ הדעת והגירוש מן הגן. סיפור בריאה שלישי ותמציתי, מעין סיפור "על רגל אחת", מופיע בתחילתה של רשימת היוחסין של משפחת אדם וחווה החותמת את הפרשה. בין שני סיפורי הבריאה המרכזיים הבדלים רבים. כך לדוגמה, בסיפור הראשון, בריאתו של האדם חותמת את מעשה הבריאה, בעוד שבסיפור הבריאה השני – בו מככב גן העדן – נברא האדם ראשון מבין כל היצורים החיים.

בין הסיפורים קיימים הבדלים רבים נוספים, אך דומה שההבדל המשמעותי ביותר, ואולי גם האקטואלי ביותר לימינו, נוגע למקומה של האישה בסיפור הבריאה.

התיאור בסיפור הבריאה הראשון ברור ופשוט להבנה –  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָ ם (בראשית א כז) – הזכר והנקבה נבראו יחד; שניהם נבראו בצלם האלוהים, ושניהם קרויים אדם. סיפור הבריאה השני ברור ופשוט לא פחות. הזכר נברא ראשון, והנקבה נברא מצלעו ובצלמו על מנת להיות עזר כנגדו – "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ … וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה… וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם ב יט-כג).

אם לא די בכך, הרי שחטא עץ הדעת מוביל להגדרה נוספת וברורה של המדרג בין הזכר והנקבה:  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג טז).

שני סיפורי בריאה. בשניהם האדם הוא נזר הבריאה. באחד ניתן מעמד בכורה זה לזכר ולנקבה יחד ולחוד. בשני – לזכר בלבד.

כל הקורא בתורה וביתר ספרי המקרא וכל המכיר את תולדותיה של המסורת היהודית יודע עד כמה דומיננטי ומרכזי בהם המסר הפטריארכלי – זה המשקף והמבטא את מסריו המגדריים של סיפור הבריאה השני, ולצערנו גם את המציאות האנושית ברוב תקופותיה, ובמידה לא מבוטלת גם בימינו. דווקא על רקע אופיו הפטריארכלי המובהק של ספר הספרים ושל המסורת היהודית, מתחדדת החשיבות של פרשת בראשית המציגה נרטיב בריאה אחר, שמסריו המגדריים הפוכים לחלוטין, ואף מעניקה לו את הקדימות והבכורה בסדר הצגתם של הדברים.

העיון בסיפור הבריאה הקטן, הפותח את רשימת היוחסין של המשפחה הראשונה לקראת סוף הפרשה, מחדד את החשיבות הזו של פרשת בראשית. לאחר הצגתם של שני הסיפורים ושני הנרטיבים המגדריים, בוחרת התורה לחזור על הנרטיב המגדרי הראשון – זה המציג את בריאתם המשותפת של הזכר והנקבה – "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (שם ה א).

סיפור בריאה תמציתי זה יוצר אם כן מעין "סנדביץ'" עלילתי ונרטיבי. תחילתה של הפרשה בסיפור בריאה שוויוני ובכך גם היא נחתמת. בתווך – סיפור פטריארכלי, המציג את העליונות הגברית כחלק מסדריו הראשונים של העולם.

מבט מפוכח על תולדותיה של האנושות בעידן המודרני מלמד כי אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בעידן זה, אם לא הגדולה ביותר, היא מהפכת מעמדה של האישה. אותו הפיכחון, ובמיוחד לנוכח המתרחש ממש בימים אלו במדינה המתיימרת להוביל את העולם החופשי, מלמד גם כי הדרך להשגת שיוויון מגדרי מלא עודנה רבה וזרועת מכשולים ונסיגות.

טרילוגיית סיפורי הבריאה של פרשת בראשית צריכה בהקשר זה להיות מעין משקפים בעדם אנו מסתכלים על המציאות שלנו – כיצד ראויים היו הדברים להיות מלכתחילה; כיצד הם התפתחו בפועל באלפי השנים האחרונות; ולאן אנו צריכים להביא אותם במאמץ ארוך ומתמשך.

פרשת בראשית מניחה בפנינו שני נרטיבים מגדריים, כאילו מסבירה לנו שהדברים יכולים להיות גם כך וגם כך. הבחירה היא בידינו. השאלה מי שמשני הסיפורים יתאר את המציאות האנושית במאה ה-21 תוכרע על ידי המחויבות שלנו להתעקש ולהיאבק על הנרטיב השיוויוני – זה המלמד אותנו בסיומו של הפרק הראשון בתורה – בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

פרשת ואתחנן: מציאות מתוקנת במקום כעס

מידי שנה נקראת פרשת "ואתחנן" – הפרשה שבמרכזה החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל" – בשבת שאחרי תשעה באב. שבת זו גם מכונה "שבת נחמו" על שם המילה הפותחת את ההפטרה מתוך נבואותיו של ישעיהו השני. נבואות אלו ימשיכו ללוות אותנו גם בשש השבתות הבאות עד לסיומה של השנה העברית.

יחד עם השבת שלנו הן יוצרות את הרצף של שבע שבתות הנחמה הבאות לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב.

עבר, עברה, מעבר ועיבור

בפסוקיה הראשונים של הפרשה – בה ממשיך משה את הרצת קורותיו של העם מעת שיצא ממצרים – מתאר משה את תחינתו ל-יי' שיאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". בהמשך מתאר משה כיצד יי' הגיב לתחנוניו בכעס: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מקבל הוראה ברורה מאלוהים המבהירה כי הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

עיון פשוט בפסוקים מגלה כי השורש ע.ב.ר חוזר בכל אחד מן הפסוקים. ברוב הפסוקים נגזר מן השורש עניין המעבר אל הארץ המובטחת. פעם אחת נגזר מן השורש הפועל המתאר את כעסו של האלהים, מלשון עברה: "ויתעבר יי בי למענכם…".

כפל השימושים בשורש ע.ב.ר מזמין קריאה היוצרת קשר בין עברתו (כעסו) של אלוהים לבין עניין המעבר. קריאה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המלים הנוספות הנגזרות מן השורש הזה. עבר במובן של מה שהיה וחלף, והמילה "עובר" שהתחדשה בלשון המשנה וקשורה כמובן למה שעוד עתיד להיוולד ולבוא אל העולם. מן הצד האחד קשור השורש במה שהיה. בכלל זה גם הוראתו הקשורה בכעס, שהרי אנו כועסים על דבר מה שאירע בעבר בניגוד לרצוננו. מן הצד השני נגזרות מן השורש מלים המציינות מעבר אל מצב או מקום חדש או לידתה של מציאות חדשה ומקווה.

בסיומו של שבוע מורכב של כעס ותסכול בלב מי שחרד לחוסנה הדמוקרטי וההומאני של מדינת העם היהודי ושל מחאה ציבורית הולכת ומתגברת שיש בה גם רוח של התעוררות ותקווה, ראוי לחשוב על פסוקיה הראשונים של פרשת ואתחנן היוצרים קשר בין עבר לבין עתיד, בין כעס לבין מעבר ותנועה קדימה, בין העברה והזעם למצב העוברי שממתין עדיין ללידתו ולמימושו.

אלוהים אינו רק מתעבר (כועס) על משה אלא הוא גם מורה לו להעניק את העוצמה הנדרשת ליהושע על מנת להעביר את העם אל תוך הארץ הטובה. ההעברה והכעס כשלעצמם אינם מספיקים גם אם הם מוצדקים. האתגר הגדול הוא לתרגם את העברה והכעס לעיבורה של מציאות ראויה יותר, ולמעבר אל אותה המציאות. זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה – לא השקטתו של הכעס, אלא יצירתה של מציאות מתוקנת ההופכת את הכעס למיותר ולא נחוץ.

הרבה סיבות יש לנו להתעבר בגינן בשבועות האחרונים. הבה נתנחם ונמצא את הכוח להעביר את החברה הישראלית למצב עניינים ודברים אחר.