פרשת ואתחנן: מציאות מתוקנת במקום כעס

מידי שנה נקראת פרשת "ואתחנן" – הפרשה שבמרכזה החזרה על עשרת הדברות ופסוקי "שמע ישראל" – בשבת שאחרי תשעה באב. שבת זו גם מכונה "שבת נחמו" על שם המילה הפותחת את ההפטרה מתוך נבואותיו של ישעיהו השני. נבואות אלו ימשיכו ללוות אותנו גם בשש השבתות הבאות עד לסיומה של השנה העברית.

יחד עם השבת שלנו הן יוצרות את הרצף של שבע שבתות הנחמה הבאות לאחר ימי בין המצרים ותשעה באב.

עבר, עברה, מעבר ועיבור

בפסוקיה הראשונים של הפרשה – בה ממשיך משה את הרצת קורותיו של העם מעת שיצא ממצרים – מתאר משה את תחינתו ל-יי' שיאפשר לו להיכנס לארץ המובטחת:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר…  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן". בהמשך מתאר משה כיצד יי' הגיב לתחנוניו בכעס: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מקבל הוראה ברורה מאלוהים המבהירה כי הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

עיון פשוט בפסוקים מגלה כי השורש ע.ב.ר חוזר בכל אחד מן הפסוקים. ברוב הפסוקים נגזר מן השורש עניין המעבר אל הארץ המובטחת. פעם אחת נגזר מן השורש הפועל המתאר את כעסו של האלהים, מלשון עברה: "ויתעבר יי בי למענכם…".

כפל השימושים בשורש ע.ב.ר מזמין קריאה היוצרת קשר בין עברתו (כעסו) של אלוהים לבין עניין המעבר. קריאה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המלים הנוספות הנגזרות מן השורש הזה. עבר במובן של מה שהיה וחלף, והמילה "עובר" שהתחדשה בלשון המשנה וקשורה כמובן למה שעוד עתיד להיוולד ולבוא אל העולם. מן הצד האחד קשור השורש במה שהיה. בכלל זה גם הוראתו הקשורה בכעס, שהרי אנו כועסים על דבר מה שאירע בעבר בניגוד לרצוננו. מן הצד השני נגזרות מן השורש מלים המציינות מעבר אל מצב או מקום חדש או לידתה של מציאות חדשה ומקווה.

בסיומו של שבוע מורכב של כעס ותסכול בלב מי שחרד לחוסנה הדמוקרטי וההומאני של מדינת העם היהודי ושל מחאה ציבורית הולכת ומתגברת שיש בה גם רוח של התעוררות ותקווה, ראוי לחשוב על פסוקיה הראשונים של פרשת ואתחנן היוצרים קשר בין עבר לבין עתיד, בין כעס לבין מעבר ותנועה קדימה, בין העברה והזעם למצב העוברי שממתין עדיין ללידתו ולמימושו.

אלוהים אינו רק מתעבר (כועס) על משה אלא הוא גם מורה לו להעניק את העוצמה הנדרשת ליהושע על מנת להעביר את העם אל תוך הארץ הטובה. ההעברה והכעס כשלעצמם אינם מספיקים גם אם הם מוצדקים. האתגר הגדול הוא לתרגם את העברה והכעס לעיבורה של מציאות ראויה יותר, ולמעבר אל אותה המציאות. זוהי המשמעות העמוקה של הנחמה – לא השקטתו של הכעס, אלא יצירתה של מציאות מתוקנת ההופכת את הכעס למיותר ולא נחוץ.

הרבה סיבות יש לנו להתעבר בגינן בשבועות האחרונים. הבה נתנחם ונמצא את הכוח להעביר את החברה הישראלית למצב עניינים ודברים אחר.

פרשת "מטות ו"מסעי": האם נדע לקרוא את הכתובת שעל הקיר?

פרשות "מטות" ו"מסעי", החותמות את חומש במדבר, נקראות השנה יחד באותה שבת – השנייה לשבתות בין המצרים. שתי הפרשות מתארות את השלבים האחרונים במסעם של בני ישראל אל עבר הארץ המובטחת, כאשר פרשת מסעי מציגה גם סיכום מפורט של תחנות המסע הארוך בן הארבעים שנים. לאחר פירוט תחנות המסע עוברת הפרשה האחרונה של חומש במדבר לתיאור גבולותיה של הארץ, לפירוט שמות הנשיאים אשר יובילו את השבטים אל תוך הארץ ולתיאורם של שני סוגי ערים בעלי מעמד מיוחד בתוך נחלות השבטים: ערי הלוויים וערי המקלט, המיועדות לכל מי שהרג את רעהו בשגגה וראוי למקלט מפני נקמת הדם.

פסוקיה האחרונים של פרשת מסעי ושל החומש כולו מחזירים אותנו לפרשת "בנות צלפחד". בפרשת פנחס, שנקראה בשבת הקודמת, הוצג סיפורן של חמש האחיות שפנו למשה בדרישה לרשת את אביהן בהיעדר בן יורש. דרישתן הביאה לקביעת הלכה לפיה בהיעדר בן הבנות יורשות את רכוש אביהן, ובנות צלפחד הפכו לדורות לסמל של עוצמה והעצמה נשית.

פרשת "מסעי" מתארת לנו את חלקה השני של העלילה. לקראת הכניסה לארץ, טוענים ראשי שבט מנשה, שאליו השתייכה משפחת צלפחד, שההלכה החדשה עלולה לגרוע מנחלת השבט במידה שהבנות תינשאנה לגברים משבטים אחרים. במענה לטענתם נקבע סייג להלכת בנות צלפחד המחייבת נשים היורשות את אביהן להינשא לבני שבטם.

באופן מעניין מסורת חז"ל, המפורטת במסכת תענית בתלמודים, סירבה להותיר את העלילה כפי שסיכמה אותה פרשת "מסעי". לשיטת החכמים הלכת הנישואין לבני השבט בוטלה בשלב מסוים על מנת להבטיח שהשבטים יוכלו להינשא זה בזה. היום בו בוטל האיסור היה יום ט"ו באב, וביטולה של מגבלת הנישואין נחשב לאחת מחמש הסיבות שיום זה נקבע כחג וכמועד המוקדש לחגיגות שידוכין ואירוסין.

התירוץ ששימש לביטול האיסור היה הקביעה לפיה האיסור חל רק בדור של ההתנחלות בארץ ולשנים בהן חולקו הנחלות לשבטים ולמשפחות לראשונה.

עלילת בנות צלפחד, על חלקיה המקראיים ועל התוספת של חז"ל, היא תזכורת טובה לקצב ההתקדמות של מאמצים חברתיים רבים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה, ואז שוב מחדשים את המסע. היבט נוסף שניתן למצוא בעלילה הוא המתח הטבעי הקיים בין חידוש לבין מסורת; בין התכנסות לבין פתיחות; בין בדלנות לבין הכלה; בין שמירה קפדנית על ייחודיות לבין מציאת מכנים משותפים.

דרישתן של בנות צלפחד יכולה להיחשב כתביעה להתחדשות ולפתיחות; ההלכה לפיה עליהן להינשא לבני שבטן ראויה להתפרש כרצון לשמור על ייחודה של קבוצת השייכות, על מעמדה ועל האינטרסים החשובים לה; הדרך בה מתארים חז"ל את ביטולה של ההלכה מסמלת את הרצון להעניק בסיומו של מהלך את הבכורה לגישה המעודדת חיבור, קשר, פתיחות והכלה.

בסיומו של שבוע סוער של ויכוח ציבורי על חוק הלאום, ראוי להכיר בכך שהמסורת היהודית מכילה את המתח שבין ייחודיות לאוניברסליות ובין התכנסות לפתיחות. הניסיון לאחוז באחת מהגישות באופן בלעדי אינה עולה בקנה אחד עם המסורת שלנו ועם הלקח שהיא מבקשת להנחיל לנו.

כך נראית שנאת חינם

גם השבת הזו אנו מקדישים את קריאת ההפטרה לעניינם של ימי בין המצרים. ההפטרה השנייה של "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הפורענות) לקוחה מנבואתו של ירמיהו נביא החורבן. בתוך ההפטרה אנו מוצאים את הפסוק:

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (ירמיהו ב')

אחד מהאותות הברורים להתקרבותו של אסון הוא הרגע בו הכתובת נמצאת על הקיר, והרמזים אינם מסתתרים עוד במחתרת. אנחנו לא נדרשים לאגדות החורבן על שנאת החינם ולא לדברי הנביאים על הסימנים המעידים. די להעיף מבט לסידור השרוף של נשות הכותל, שהגיעו בערב השבת להתפלל את תפילת ראש החודש בכותל על מנת להבין שאין מקום לשאננות.

התלמוד מספר כי ארבעים שנים לפני חורבן הבית נפתחו ונטרקו דלתותיו מאליהן. הצתת האש בסידור התפילה משולה לאותה טריקת דלת רועמת שנשמעה בהיכל – אך איש לא שעה לה.

האם נדע להפיק את הלקח?  לקרוא את הכתובת שעל הקיר? האם נזכור שהלקח החשוב ביותר מחורבנה של ירושלים הוא לא לתת לקנאים לנהל את העיר?!?

שבת שלום וחודש של נחמה ותקווה.

פרשת נשא: מי רשאי להיות בתוך המחנה?

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.

פרשות "ויקהל" ו"פקודי": יותר חמוּר מדין בוזגלו

 

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את חומש שמות, נקראות השנה יחד עם פסוקים מפרשת "חקת" המפרטים את מצוות פרה אדומה, וזאת לציונה של שבת "פרה" – השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות סביבות חודש אדר (שבתות שקלים, זכור, פרה והחודש). בשתי פרשות השבוע מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התקנת כליו, הכנת בגדי הכוהנים וחנוכתו באחד לחודש ניסן – בסיומה של השנה הראשונה למסע בני ישראל במדבר.

בפסוקיה של פרשת פרה אדומה, שייקראו כמפטיר לפרשות השבוע, מפורטת המעשה הפולחני המטהר את האדם שנטמא כתוצאה ממגע עם מת או עם שרידיו. קריאתה של המצווה נועדה להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח והעליה לרגל.

"טוב להם ליתן חשבון"

בדיונו בהלכות הצדקה קבע בעל הטורים (רבי יעקב אשר, גרמניה וספרד, 1269-1343) שכעקרון אין לדקדק במעשיהם של גבאי הצדקה ולדרוש מהם דין וחשבון (יורה דעה קנז). עם זאת הלכה למעשה פסק:

"ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

מפרשי הטור ובראשם רבי יואל סירקיס (הב"ח, פולין 1561-1640) הציעו שיש ללמוד את הדבר מן הדין והחשבון שמסר משה על מלאכת המשכן ועל השימוש בתרומות שנאספו לטובתה מבני ישראל, בחלקה הראשון של פרשת "פקודי". כך לדוגמה כתב הב"ח בפירושו לדברי בעל הטורים:

"אולי למדו ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה' ומישראל"

המקור לפירושו של הב"ח בשורה ארוכה של מדרשים ששיבחה את משה על כך שחייב עצמו במסירת דין וחשבון לעם על השימוש בכספי התרומות. אחד מהם שנמצא בכתב יד בגניזה הקהירית גורס:

אמר רבי שמואל בר נחמן מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב); בנביאים: יי' אלהיכם הוא יודע, וישראל הוא ידע (יהושע כב); בכתובים: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג). וממי אתה למד? ממשה. עף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב) בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור

בשנת 1976, סביב פרשת השר ידלין והחשד לשחיתות במעשיו טבע היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, את הכלל "דין ידלין – כדין בוזגלו". מסורת ישראל לא אימצה לחיכה את "מבחן בוזגלו" במובנו המשפטי הצר, אלא קבעה שדין ידלין אינו כדין בוזגלו – אלא חמור ממנו. מי שמבקש להיות פרנס על הציבור חייב בשקיפות, בטוהר מידות ובהימנעות ממראית עין. אלה הם התנאים ההכרחיים למנהיגות ראויה – אלא הם התנאים ההכרחיים לבנייתו של משכן בלב המחנה.

בהסתמך על מעמדו המיוחד של יום א' בניסן, אליו מתייחסות פרשות השבוע (יום חנוכת המשכן), ואליו גם תתייחס שבת החדש שתצוין בשבת הבאה (ראש השנה הקדום של עם ישראל), קבעה מסורת חז"ל ש-א' בניסן הוא ראש השנה למלכים, בעוד שראש השנה למניין השנים הוא א' בתשרי (משנה, מסכת ראש השנה א א). על פניו נראה שקביעתו של ראש שנה מיוחד למלכים נועדה להדר בכבודם ובמעמדם. לעומקם של דברים, ולנוכח מציאות חיינו, ראוי אולי לתרץ את העניין בצורך בחשבון נפש כפול ומכופל מצדם של העומדים בראש הפירמידה ובצורך לדקדק עמם באופן מיוחד.

להקהיל קהילות ולחדש את הרוח הישראלית

השבוע נפגשתי עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, לשיחה על הפעילות של רבנים ורבות רפורמים בקיבוצים ברחבי הארץ. חלק גדול מן השיחה הוקדש לחזון של חידוש החיים הקהילתיים בישראל במרחב הכפרי ובמרחב העירוני – חזון שמשותף לשתי התנועות ולגורמים רבים אחרים בחברה הישראלית. באופן לא מתוכנן התקיים דיון במהלך השבוע בו אנחנו לומדים את פרשת "ויקהל" שמילות הפתיחה שלה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …" (שמות לה א) – שמשו את בעלי המדרש ואת הפרשנים לטובת הדגשת החשיבות של הקהלת קהילות ושל מימוש החיים היהודים במסגרת קהילתית. כך לדוגמה מלמד מדרש תנחומא:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי"

העיסוק ברעיון של הקהלת קהילות דווקא סביב הפרשה העוסקת בהקמתו של המשכן נושא עמו מסר חשוב לאתגרי הרוח והחברה שניצבים בפני החברה הישראלית. תולדותיה של החברה הישראלית משקפים במידה רבה ניסיון לבנות משכן אחד בלבו של המחנה הישראלי.

בעשורים האחרונים מתחוורת העובדה שהמחנה הישראלי מורכב קהילות קהילות, ושהניסיון לייצר משכן אחד אינו פשוט. יש החושבים שיש להתעקש על אותו חזון ותיק, ויש שחושבים שאין כלל מקום למשכן אחד ולמחנה אחד, אלא רק לדבוקה של שבטים וקהילות.

האתגר שניצב בפנינו הוא לעסוק בשתי המלאכות בעת ובעונה אחת, ולהצליח לבנות מחנה אחד שקהילות רבות בו.

פרשת "תצוה": למי מצלצלים הפעמונים?

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.

פרשת משפטים: על אביונים ועל גרים

egypt-1980586_640

רוב פסוקיה של פרשת משפטים מוקדשים להצגת מסכת החוקים הראשונה של התורה. לאחר הצגתן של עשרת הדברות בפרשה הקודמת – פרשת יתרו – מפרטת פרשת משפטים מגוון רחב של מצוות, הנוגעות לכל ענפי המשפט והחיים.

בתוך "ים המצוות והחוקים" של הפרשה (23 מצוות עשה ו-30 מצוות אל תעשה, על פי מניין הרמב"ם), ישנה אחת החוזרת על עצמה פעמיים – איסור אונאת הגר. ראשית בפרק כב':

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, כ)

ולאחר מכן בפרק כג' לקראת סופה של הפרשה:

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ט)

בשתי הפעמים, ובניגוד לרוב המוחלט של המצוות האחרות המנויות בתורה – ניתן טעם להוראה שלא ללחוץ את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים. ייתכן והדבר בא על מנת להדגיש את חשיבותה של המצווה ואת המרכזיות שלה במסכת הערכים והחוקים התורניים. לא פחות מכך – ייתכן והדבר מלמד עד כמה קל לה לחברה להתנער מן החובה הזו להיזהר בכבודו ובזכויותיו של הגר ועד כמה נדרשת התזכורת ההיסטורית והמוסרית.

הדיון ההלכתי במצוות בפרשה הבחין בין שני הפסוקים. האיסור "לא תונה" פורש כאיסור על אונאת דברים – גרימת צער לגר באופן מילולי. האיסור "ולא תחלצנו" פורש כמתייחס להונאה כספית של הגר, הנתפס בצדק כבעל כוח מוחלש בעמידה על זכויותיו. מעבר לדיון ההלכתי, ראויות לתשומת לב המלים המופיעות בפסוק השני – "וידעתם את נפש הגר". אין די בהקפדה על החוק הנפש, אין גם די בתזכורת ההיסטורית.

הנטייה הטבעית שלנו לראות בזר כמישהו שאינו שווה ערך לנו, מחייבת קריאה להזדהות רגשית עמוקה. לא די שנזכור שאבותינו היו גרים במצרים, אלא אנו נדרשים לנסות ולחוש את כאבו ואת פחדיו של הזר המצוי בקרבנו. השורה התחתונה של ההלכה התלמודית קובעת כי התורה התכוונה לגרי צדק בדבריה על אהבת הגר ועל האיסור להונות אותו. עם זאת פשט התורה – והנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – מבהירים שהמדובר באדם זר המסתפח לנחלת ישראל ומתיישב בה מתוך מצוקה.

רש"י פרשן הפשט הגדול, שוודאי הכיר את ההלכה התלמודית, לא היסס להזכיר זאת בפירושו לפסוק הראשון:

"…כל לשון גר – אדם שלא נולד באותה מדיה אלא בא ממדינה אחר לגור שם"

תרומה נוספת של הפסוק השני לשיחה על מעמדם הגרים, קשורה במצווה המופיעה מיד לאחריו – מצות השמיטה:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שם כב י-יא)

מצוות איסור לחיצתו של הגר והמצווה לדאוג לאביוני עמנו, באות זו לצד זו, וכחלק מיחידה אחת של מצוות וחוקים – מיועדים להבטיח את דמותה וחוסנה המוסרי של החברה העברית. לאביוני העם יש לדאוג, ולגרים יש להעניק יחס מגן ורחום, ואין האחד בא על חשבון השני.

מי שטוען זאת שייך ככל הנראה לאלו שאינו דואגים לא לאלו ולא לאלו.

שבת שקלים ותזכורת חשובה

השבת הזו, אנו מציינים גם את שבת שקלים שהיא השבת הראשונה מתוך ארבע השבתות סביב חודש אדר, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים בחג הפורים ובחג הפסח.

בשבת שקלים אנו מזכירים לעצמנו באמצעות קריאת מפטיר מיוחד והפטרה מיוחדת את איסוף מס מחצית השקל בתקופת הבית השני לטובת צרכי המקדש והעיר ירושלים. המס נאסף בחודש אדר, כדי שניתן יהיה להכין את המקדש, את המתקנים הציבוריים בירושלים ואת הדרכים המובילות אליה לקליטת עולי הרגל הבאים בחג הפסח.

במובן זה שבת שקלים מסמלת את תחילת ההכנות לחג האביב והחירות – חג הפסח. כאשר נשב בעוד קצת פחות מחודשים ונכריז סביב שולחן הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ראוי ונזכור את דברי פרשת "משפטים" שאנו לומדים וקוראים השבוע: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אם את חג הפסח הקרוב נחגוג אחרי שממשלת ישראל מימשה את צווי הגירוש למהגרים ולמבקשי מקלט, שחלוקתם החלה השבוע – הרי שלא הצלחנו לעמוד במבחניה של הפרשה בדבר משמעותו של זיכרון העבדות במצרים וזיכרון השחרור מבית העבדים. חד וחלק.

שבת פרשת יתרו: המשמעות האקטואלית של "לא תגנוב"

שבת פרשת יתרו – שבת מעמד מתן תורה, שבת עשרת הדברות. חציה הראשון של הפרשה מוקדש למפגש בין יתרו ובין משה ועם ישראל (ולמפגש המחודש של משה עם ציפורה אשתו ושני בניו). חציה השני לתיאור מעמד הר סיני והברית הנכרתת בין אלוהים והעם. מדרש המכילתא לחומש שמות, ובעקבותיו רש"י, הרמב"ן ופרשני מקרא נוספים, מציעים כי סדר הדברים היה הפוך. ראשית ניתנו לוחות הברית והתורה, ואחר כך נפגש יתרו עם העם והשיא למשה את עצותיו בדבר מינוי שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

המדרש והפרשנים פירשו כך, על מנת להסביר מה הם אותם "חוקי האלהים" ו"תורתיו" עליהם דיבר עם יתרו (שמות יח טז), ולהתגבר על הקושי הפרשני – כיצד שפט משה את העם עוד לפני מתן התורה, ומה היו החוקים לפיהם פסק את הדין. זוהי דרכה של הפרשנות המסורתית, הקובע במקומות רבים שאין מוקדם ומאוחר בתורה; אולם פשט הפרשה מלמד כי מערכת המשפט העברית הוקמה עוד לפני מתן תורה.

סדר דברים זה משקף את התפיסה כי לחיים המוסריים ולתפיסת הצדק שני מקורות יניקה – הראשון הוא מסורת ההתגלות, השני הוא המוסר הטבעי וחוש הצדק שטמון כפוטנציאל בלב האדם מטבע בריאתו. במרוצת הדורות היו חכמים ופרשנים שהציעו שהתורה היא המקור הבלעדי להדרכתם של האדם ושל הקהל בדרך הנכונה.

פשט פרשת יתרו – פרשת מעמד מתן תורה – משמיע קול אחר.

טובים השנים מן האחד… והחוט המשולש לא במהירה יינתק (קהלת ד ט ו-יב)

לאחר הפגישה עם משה, צופה יתרו כיצד משה דן לבדו את העם מבוקר ועד ערב:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יחי ג)

יתרו מתפלא על הדבר ומביע דאגתו ליכולתו של משה לעמוד לבדו במשימה:

"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר" מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? … וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם יד, יז-יח)

פשט הפסוקים מלמד כי יתרו דאג לכוחו של משה וליכולתו לעמוד במשימה, וכך גם פירשו רוב בעלי המדרש והפרשנים. לצדם מציעים מדרש המכילתא ורש" קול נוסף ומפתיע:

"וישב משה… ויעמד העם…" – יושב כמלך וכולם עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה (משה) מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר: 'מדוע את יושב לבדך וכל העם נצבים עליך' (פסוק יד) (רש"י לרק יח פסוק יג)

על פי פירוש זה, מצא יתרו פגם בהתנהלותו של משה שבחר להיות דן יחיד והעמיד עצמו להיות כמעין מלך שאין לצדו אדם המתחלק עמו בשררה, בעול הציבור ובכבוד הנגזר מהם. פירוש זה מתכתב עם המשכה של הפרשה בה מתואר כיצד משה מצטווה לרדת מן ההר ולשמוע את קולו של יי המצווה את עשרת הדברות בהיותו חלק מן המחנה ויחד עם העם (שמות יט כה). תיאור זה של הירידה של משה מן ההר, יחד עם ההצעה הפרשנית שמשה נטל לעצמו שלא כדין מעמד יחידי ובלעדי, הוא תזכורת לחשש של המסורת היהודית מפני ריכוז הכוח ומפני המחשבה של המנהיג כי אין עוד מלבדו.

ביקורתו המוצעת של יתרו על משה, שדומה שיש בה רלוונטיות גדולה לימינו ולאופן התנהלותם של בכירי מנהיגינו, מזכירה לנו להיזהר ממנהיגים הרואים עצמם בראש וראשונה נבחרי ציבור ולא משרתי ציבור.

"לא תגנוב" – בגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו ע"א)

במרכזה של הפרשה ניצבים מעמד הר סיני ועשרת הדברות הנמסרות למשה ולעם הניצבים בתחתית ההר. על פניו הציווי השמיני "לא תגנוב" פשוט ואינו דורש הסבר. אולם באופן מפתיע בחרו המסורת ההלכתית וחלק גדול מהפרשנים להוציא את הדיבר מפשט המלים, ולקבוע שעניינו – גניבת הנפש ומכירתו של אדם לעבדות (כמעשה האחים ביוסף) או בלשון ימינו: סחר בבני אדם. המהלך הפרשני התבסס על הכלל "דבר הלמד מעניינו" (אחת משלוש עשרה המידות שנדרשה בהן התורה).

מכיוון שהדיבר "לא תרצח" והדיבר "לא תנאף" עוסקים שניהם בענייני נפשות ולא בענייני רכוש, כך יש להבין גם את הדבר המופיע לאחריהם:

"'לא תגנוב'" – בגונב נפשות הכתוב מדבר" (תלמוד בבלי, סנהדרין פ"ו ע"א)

המסורת ההלכתית פירשה את האיסור החמור של גניבת הנפש כנוגע לאיסור על גניבת נפשו של אדם מישראל, ואת האיסור על גניבת נפשו של אדם שאינו יהודי הם למדו מכללים הלכתיים אחרים – אולם כך או כך, קו פרשני זה מחדד את הרגישות למציאות בה חייו של אדם נהפכים לסחורה, וחירותו נלקחת ממנו בעבור בצע כסף. הרגישות הזו צריכה לעמוד נגד עינינו במסגרת הדיון המתנהל כיום בעניינם של המהגרים ומבקשי המקלט ממדינות אפריקה.

תורת ישראל מזהירה אותנו לא רק מפני נטילת חייו של האדם אלא גם מפני נטילת חירותו, ומפני הפיכתה לדבר הנמדד בכסף.

מדינת ישראל אינה גונבת נפשות ואינה סוחרת בבני אדם, אך החשאיות העוטפת את ההסכמים עם מדינות אפריקאיות האמורות לקלוט אליהן את המגורשים והאדישות כלפי הידיעות ההולכות ומצטברות על לקיחת כופר מיד המגורשים עם הגיעם לאותן המדינות, מחייבת את כולנו להעמיד נגד העיניים את האיסור על גניבת הנפש ואת החובה המוטלת עלינו למנוע אותה.