הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשות "ויקהל" ו"פקודי": יותר חמוּר מדין בוזגלו

 

פרשות "ויקהל" ו"פקודי", החותמות את חומש שמות, נקראות השנה יחד עם פסוקים מפרשת "חקת" המפרטים את מצוות פרה אדומה, וזאת לציונה של שבת "פרה" – השלישית מבין ארבע השבתות המיוחדות סביבות חודש אדר (שבתות שקלים, זכור, פרה והחודש). בשתי פרשות השבוע מתוארת מלאכת הקמת המשכן, התקנת כליו, הכנת בגדי הכוהנים וחנוכתו באחד לחודש ניסן – בסיומה של השנה הראשונה למסע בני ישראל במדבר.

בפסוקיה של פרשת פרה אדומה, שייקראו כמפטיר לפרשות השבוע, מפורטת המעשה הפולחני המטהר את האדם שנטמא כתוצאה ממגע עם מת או עם שרידיו. קריאתה של המצווה נועדה להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח והעליה לרגל.

"טוב להם ליתן חשבון"

בדיונו בהלכות הצדקה קבע בעל הטורים (רבי יעקב אשר, גרמניה וספרד, 1269-1343) שכעקרון אין לדקדק במעשיהם של גבאי הצדקה ולדרוש מהם דין וחשבון (יורה דעה קנז). עם זאת הלכה למעשה פסק:

"ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם ליתן חשבון"

מפרשי הטור ובראשם רבי יואל סירקיס (הב"ח, פולין 1561-1640) הציעו שיש ללמוד את הדבר מן הדין והחשבון שמסר משה על מלאכת המשכן ועל השימוש בתרומות שנאספו לטובתה מבני ישראל, בחלקה הראשון של פרשת "פקודי". כך לדוגמה כתב הב"ח בפירושו לדברי בעל הטורים:

"אולי למדו ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה' ומישראל"

המקור לפירושו של הב"ח בשורה ארוכה של מדרשים ששיבחה את משה על כך שחייב עצמו במסירת דין וחשבון לעם על השימוש בכספי התרומות. אחד מהם שנמצא בכתב יד בגניזה הקהירית גורס:

אמר רבי שמואל בר נחמן מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב); בנביאים: יי' אלהיכם הוא יודע, וישראל הוא ידע (יהושע כב); בכתובים: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג). וממי אתה למד? ממשה. עף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב) בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור

בשנת 1976, סביב פרשת השר ידלין והחשד לשחיתות במעשיו טבע היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, את הכלל "דין ידלין – כדין בוזגלו". מסורת ישראל לא אימצה לחיכה את "מבחן בוזגלו" במובנו המשפטי הצר, אלא קבעה שדין ידלין אינו כדין בוזגלו – אלא חמור ממנו. מי שמבקש להיות פרנס על הציבור חייב בשקיפות, בטוהר מידות ובהימנעות ממראית עין. אלה הם התנאים ההכרחיים למנהיגות ראויה – אלא הם התנאים ההכרחיים לבנייתו של משכן בלב המחנה.

בהסתמך על מעמדו המיוחד של יום א' בניסן, אליו מתייחסות פרשות השבוע (יום חנוכת המשכן), ואליו גם תתייחס שבת החדש שתצוין בשבת הבאה (ראש השנה הקדום של עם ישראל), קבעה מסורת חז"ל ש-א' בניסן הוא ראש השנה למלכים, בעוד שראש השנה למניין השנים הוא א' בתשרי (משנה, מסכת ראש השנה א א). על פניו נראה שקביעתו של ראש שנה מיוחד למלכים נועדה להדר בכבודם ובמעמדם. לעומקם של דברים, ולנוכח מציאות חיינו, ראוי אולי לתרץ את העניין בצורך בחשבון נפש כפול ומכופל מצדם של העומדים בראש הפירמידה ובצורך לדקדק עמם באופן מיוחד.

להקהיל קהילות ולחדש את הרוח הישראלית

השבוע נפגשתי עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, לשיחה על הפעילות של רבנים ורבות רפורמים בקיבוצים ברחבי הארץ. חלק גדול מן השיחה הוקדש לחזון של חידוש החיים הקהילתיים בישראל במרחב הכפרי ובמרחב העירוני – חזון שמשותף לשתי התנועות ולגורמים רבים אחרים בחברה הישראלית. באופן לא מתוכנן התקיים דיון במהלך השבוע בו אנחנו לומדים את פרשת "ויקהל" שמילות הפתיחה שלה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …" (שמות לה א) – שמשו את בעלי המדרש ואת הפרשנים לטובת הדגשת החשיבות של הקהלת קהילות ושל מימוש החיים היהודים במסגרת קהילתית. כך לדוגמה מלמד מדרש תנחומא:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי"

העיסוק ברעיון של הקהלת קהילות דווקא סביב הפרשה העוסקת בהקמתו של המשכן נושא עמו מסר חשוב לאתגרי הרוח והחברה שניצבים בפני החברה הישראלית. תולדותיה של החברה הישראלית משקפים במידה רבה ניסיון לבנות משכן אחד בלבו של המחנה הישראלי.

בעשורים האחרונים מתחוורת העובדה שהמחנה הישראלי מורכב קהילות קהילות, ושהניסיון לייצר משכן אחד אינו פשוט. יש החושבים שיש להתעקש על אותו חזון ותיק, ויש שחושבים שאין כלל מקום למשכן אחד ולמחנה אחד, אלא רק לדבוקה של שבטים וקהילות.

האתגר שניצב בפנינו הוא לעסוק בשתי המלאכות בעת ובעונה אחת, ולהצליח לבנות מחנה אחד שקהילות רבות בו.


השארת תגובה

פרשת "תצוה": למי מצלצלים הפעמונים?

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.


תגובה אחת

פרשת משפטים: על אביונים ועל גרים

egypt-1980586_640

רוב פסוקיה של פרשת משפטים מוקדשים להצגת מסכת החוקים הראשונה של התורה. לאחר הצגתן של עשרת הדברות בפרשה הקודמת – פרשת יתרו – מפרטת פרשת משפטים מגוון רחב של מצוות, הנוגעות לכל ענפי המשפט והחיים.

בתוך "ים המצוות והחוקים" של הפרשה (23 מצוות עשה ו-30 מצוות אל תעשה, על פי מניין הרמב"ם), ישנה אחת החוזרת על עצמה פעמיים – איסור אונאת הגר. ראשית בפרק כב':

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, כ)

ולאחר מכן בפרק כג' לקראת סופה של הפרשה:

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ט)

בשתי הפעמים, ובניגוד לרוב המוחלט של המצוות האחרות המנויות בתורה – ניתן טעם להוראה שלא ללחוץ את הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים. ייתכן והדבר בא על מנת להדגיש את חשיבותה של המצווה ואת המרכזיות שלה במסכת הערכים והחוקים התורניים. לא פחות מכך – ייתכן והדבר מלמד עד כמה קל לה לחברה להתנער מן החובה הזו להיזהר בכבודו ובזכויותיו של הגר ועד כמה נדרשת התזכורת ההיסטורית והמוסרית.

הדיון ההלכתי במצוות בפרשה הבחין בין שני הפסוקים. האיסור "לא תונה" פורש כאיסור על אונאת דברים – גרימת צער לגר באופן מילולי. האיסור "ולא תחלצנו" פורש כמתייחס להונאה כספית של הגר, הנתפס בצדק כבעל כוח מוחלש בעמידה על זכויותיו. מעבר לדיון ההלכתי, ראויות לתשומת לב המלים המופיעות בפסוק השני – "וידעתם את נפש הגר". אין די בהקפדה על החוק הנפש, אין גם די בתזכורת ההיסטורית.

הנטייה הטבעית שלנו לראות בזר כמישהו שאינו שווה ערך לנו, מחייבת קריאה להזדהות רגשית עמוקה. לא די שנזכור שאבותינו היו גרים במצרים, אלא אנו נדרשים לנסות ולחוש את כאבו ואת פחדיו של הזר המצוי בקרבנו. השורה התחתונה של ההלכה התלמודית קובעת כי התורה התכוונה לגרי צדק בדבריה על אהבת הגר ועל האיסור להונות אותו. עם זאת פשט התורה – והנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" – מבהירים שהמדובר באדם זר המסתפח לנחלת ישראל ומתיישב בה מתוך מצוקה.

רש"י פרשן הפשט הגדול, שוודאי הכיר את ההלכה התלמודית, לא היסס להזכיר זאת בפירושו לפסוק הראשון:

"…כל לשון גר – אדם שלא נולד באותה מדיה אלא בא ממדינה אחר לגור שם"

תרומה נוספת של הפסוק השני לשיחה על מעמדם הגרים, קשורה במצווה המופיעה מיד לאחריו – מצות השמיטה:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שם כב י-יא)

מצוות איסור לחיצתו של הגר והמצווה לדאוג לאביוני עמנו, באות זו לצד זו, וכחלק מיחידה אחת של מצוות וחוקים – מיועדים להבטיח את דמותה וחוסנה המוסרי של החברה העברית. לאביוני העם יש לדאוג, ולגרים יש להעניק יחס מגן ורחום, ואין האחד בא על חשבון השני.

מי שטוען זאת שייך ככל הנראה לאלו שאינו דואגים לא לאלו ולא לאלו.

שבת שקלים ותזכורת חשובה

השבת הזו, אנו מציינים גם את שבת שקלים שהיא השבת הראשונה מתוך ארבע השבתות סביב חודש אדר, המזכירות לנו עניינים שונים הקשורים בחג הפורים ובחג הפסח.

בשבת שקלים אנו מזכירים לעצמנו באמצעות קריאת מפטיר מיוחד והפטרה מיוחדת את איסוף מס מחצית השקל בתקופת הבית השני לטובת צרכי המקדש והעיר ירושלים. המס נאסף בחודש אדר, כדי שניתן יהיה להכין את המקדש, את המתקנים הציבוריים בירושלים ואת הדרכים המובילות אליה לקליטת עולי הרגל הבאים בחג הפסח.

במובן זה שבת שקלים מסמלת את תחילת ההכנות לחג האביב והחירות – חג הפסח. כאשר נשב בעוד קצת פחות מחודשים ונכריז סביב שולחן הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ראוי ונזכור את דברי פרשת "משפטים" שאנו לומדים וקוראים השבוע: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אם את חג הפסח הקרוב נחגוג אחרי שממשלת ישראל מימשה את צווי הגירוש למהגרים ולמבקשי מקלט, שחלוקתם החלה השבוע – הרי שלא הצלחנו לעמוד במבחניה של הפרשה בדבר משמעותו של זיכרון העבדות במצרים וזיכרון השחרור מבית העבדים. חד וחלק.


השארת תגובה

שבת פרשת יתרו: המשמעות האקטואלית של "לא תגנוב"

שבת פרשת יתרו – שבת מעמד מתן תורה, שבת עשרת הדברות. חציה הראשון של הפרשה מוקדש למפגש בין יתרו ובין משה ועם ישראל (ולמפגש המחודש של משה עם ציפורה אשתו ושני בניו). חציה השני לתיאור מעמד הר סיני והברית הנכרתת בין אלוהים והעם. מדרש המכילתא לחומש שמות, ובעקבותיו רש"י, הרמב"ן ופרשני מקרא נוספים, מציעים כי סדר הדברים היה הפוך. ראשית ניתנו לוחות הברית והתורה, ואחר כך נפגש יתרו עם העם והשיא למשה את עצותיו בדבר מינוי שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

המדרש והפרשנים פירשו כך, על מנת להסביר מה הם אותם "חוקי האלהים" ו"תורתיו" עליהם דיבר עם יתרו (שמות יח טז), ולהתגבר על הקושי הפרשני – כיצד שפט משה את העם עוד לפני מתן התורה, ומה היו החוקים לפיהם פסק את הדין. זוהי דרכה של הפרשנות המסורתית, הקובע במקומות רבים שאין מוקדם ומאוחר בתורה; אולם פשט הפרשה מלמד כי מערכת המשפט העברית הוקמה עוד לפני מתן תורה.

סדר דברים זה משקף את התפיסה כי לחיים המוסריים ולתפיסת הצדק שני מקורות יניקה – הראשון הוא מסורת ההתגלות, השני הוא המוסר הטבעי וחוש הצדק שטמון כפוטנציאל בלב האדם מטבע בריאתו. במרוצת הדורות היו חכמים ופרשנים שהציעו שהתורה היא המקור הבלעדי להדרכתם של האדם ושל הקהל בדרך הנכונה.

פשט פרשת יתרו – פרשת מעמד מתן תורה – משמיע קול אחר.

טובים השנים מן האחד… והחוט המשולש לא במהירה יינתק (קהלת ד ט ו-יב)

לאחר הפגישה עם משה, צופה יתרו כיצד משה דן לבדו את העם מבוקר ועד ערב:

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יחי ג)

יתרו מתפלא על הדבר ומביע דאגתו ליכולתו של משה לעמוד לבדו במשימה:

"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר" מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? … וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שם יד, יז-יח)

פשט הפסוקים מלמד כי יתרו דאג לכוחו של משה וליכולתו לעמוד במשימה, וכך גם פירשו רוב בעלי המדרש והפרשנים. לצדם מציעים מדרש המכילתא ורש" קול נוסף ומפתיע:

"וישב משה… ויעמד העם…" – יושב כמלך וכולם עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה (משה) מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר: 'מדוע את יושב לבדך וכל העם נצבים עליך' (פסוק יד) (רש"י לרק יח פסוק יג)

על פי פירוש זה, מצא יתרו פגם בהתנהלותו של משה שבחר להיות דן יחיד והעמיד עצמו להיות כמעין מלך שאין לצדו אדם המתחלק עמו בשררה, בעול הציבור ובכבוד הנגזר מהם. פירוש זה מתכתב עם המשכה של הפרשה בה מתואר כיצד משה מצטווה לרדת מן ההר ולשמוע את קולו של יי המצווה את עשרת הדברות בהיותו חלק מן המחנה ויחד עם העם (שמות יט כה). תיאור זה של הירידה של משה מן ההר, יחד עם ההצעה הפרשנית שמשה נטל לעצמו שלא כדין מעמד יחידי ובלעדי, הוא תזכורת לחשש של המסורת היהודית מפני ריכוז הכוח ומפני המחשבה של המנהיג כי אין עוד מלבדו.

ביקורתו המוצעת של יתרו על משה, שדומה שיש בה רלוונטיות גדולה לימינו ולאופן התנהלותם של בכירי מנהיגינו, מזכירה לנו להיזהר ממנהיגים הרואים עצמם בראש וראשונה נבחרי ציבור ולא משרתי ציבור.

"לא תגנוב" – בגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו ע"א)

במרכזה של הפרשה ניצבים מעמד הר סיני ועשרת הדברות הנמסרות למשה ולעם הניצבים בתחתית ההר. על פניו הציווי השמיני "לא תגנוב" פשוט ואינו דורש הסבר. אולם באופן מפתיע בחרו המסורת ההלכתית וחלק גדול מהפרשנים להוציא את הדיבר מפשט המלים, ולקבוע שעניינו – גניבת הנפש ומכירתו של אדם לעבדות (כמעשה האחים ביוסף) או בלשון ימינו: סחר בבני אדם. המהלך הפרשני התבסס על הכלל "דבר הלמד מעניינו" (אחת משלוש עשרה המידות שנדרשה בהן התורה).

מכיוון שהדיבר "לא תרצח" והדיבר "לא תנאף" עוסקים שניהם בענייני נפשות ולא בענייני רכוש, כך יש להבין גם את הדבר המופיע לאחריהם:

"'לא תגנוב'" – בגונב נפשות הכתוב מדבר" (תלמוד בבלי, סנהדרין פ"ו ע"א)

המסורת ההלכתית פירשה את האיסור החמור של גניבת הנפש כנוגע לאיסור על גניבת נפשו של אדם מישראל, ואת האיסור על גניבת נפשו של אדם שאינו יהודי הם למדו מכללים הלכתיים אחרים – אולם כך או כך, קו פרשני זה מחדד את הרגישות למציאות בה חייו של אדם נהפכים לסחורה, וחירותו נלקחת ממנו בעבור בצע כסף. הרגישות הזו צריכה לעמוד נגד עינינו במסגרת הדיון המתנהל כיום בעניינם של המהגרים ומבקשי המקלט ממדינות אפריקה.

תורת ישראל מזהירה אותנו לא רק מפני נטילת חייו של האדם אלא גם מפני נטילת חירותו, ומפני הפיכתה לדבר הנמדד בכסף.

מדינת ישראל אינה גונבת נפשות ואינה סוחרת בבני אדם, אך החשאיות העוטפת את ההסכמים עם מדינות אפריקאיות האמורות לקלוט אליהן את המגורשים והאדישות כלפי הידיעות ההולכות ומצטברות על לקיחת כופר מיד המגורשים עם הגיעם לאותן המדינות, מחייבת את כולנו להעמיד נגד העיניים את האיסור על גניבת הנפש ואת החובה המוטלת עלינו למנוע אותה.


השארת תגובה

פרשת "בא": היחס לגר כמבחן לחירות אמיתית

פרשת בא – השלישית לפרשות חומש שמות – מביאה אל שיאה את דרמת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ראשיתה בסיפור שלוש המכות האחרונות והכנות העם ליציאה, המשכה בתיאור ליל שחרורם של בני ישראל מבית העבדים ואחריתה במצוות שנועדו להטמיע את זכר היציאה ממצרים בלב כל הדורות – מצוות הפסח, קדושת הבכורים ומצוות התפילין.

היחס לזר – אחד מסימניה של החירות ומסימני השחרור מן הפחד

מאז התחלתי לכתוב דברים קצרים מדי ערב שבת על פרשת השבוע ולפרסמם הקפדתי שלא לחזור על דברים שכבר כתבתי. השבת הזו אני חורג ממנהגי, ופותח את הדברים על פרשת "בא" במלים שפירסמתי בשנה שעברה, וזאת על רקע הקול הציבורי ההולך ומתחזק נגד תוכניתה של הממשלה לגרש בכפייה מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה וסודן למדינות באפריקה. ואלו הדברים:

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את סיפור היציאה לחירות היא חלק מהיציאה עצמה מבית העבדים, ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות על מצוות אהבת הגר – הזר שבא להתגורר יחד עמנו – והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו.

פרשת "בא" מלמדת אותנו שהפעם הראשונה בה הוצג ציווי זה הייתה בימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים. עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט).

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן. כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים יסופר על ידי בני חורין אימתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

על הפער בין רעות וחברות לבין אחריות

ובהמשך לדברים מן השנה שעברה – בין הפסוקים הרבים המתארים את המכות האחרונות והחמורות שהובילו את מצרים אל אסונה, מתחבאים שני פסוקים שניסוחם מפתיע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

עוד בברית בן הבתרים מבטיח אלוהים לאברהם כי צאצאיו יצאו ממצרים לאחר שנים ארוכות של שעבוד עם רכוש גדול. אגדת התלמוד (בבלי, סנהדרין צ"א ע"א) ובעקבותיה רבים מן המפרשים הדגישו כי היה כאן פיצוי זעום על עבודת החינם שעבדו בני ישראל את המצרים; ועדיין – ראוי לשים את הלב לתיאור התורה את יחסי הרעות שבין בני ישראל לבין רעיהם המצריים ואת העובדה כי בני ישראל נשאו חן בעיני המצרים (או לפחות חלקם).

אחד מן הקוראים המפורסמים במקרא – יוסף בן מתתיהו – הבחין בעניין זה והתייחס אליו בספרו "קדמוניות היהודים":

"…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות, ספר שני, יד ו)

יוסף בן מתתיהו וקוראים ומפרשים אחרים במרוצת הדורות עמדו על כך שגם במציאות הקשה של השעבוד היו בין בני ישראל לבין חלק מהמצרים יחסים של רעות ושל ידידות. אותם מצרים ניסו ודאי להפריד בין המישור האישי והאינטימי לבין המתרחש בזירה הציבורית ובמישור הפוליטי של חייהם. הפרדה זו אינה זרה לטבע האנושי והיא חזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של העם שלנו ובקורותיהן של חברות אחרות.

חשבתי על הדברים השבוע הזה, כאשר בדומה למתרחש בבקרים רבים בירכתי בשלום את מנקה הרחובות שטאטא את המדרכות. קל היה לדעת שהוא הגיע "משם", וסביר להניח שמבחינתה של מדינת ישראל גם הוא מועמד לגירוש או לכליאה. רבים מאיתנו אדיבים מאוד כלפי מבקשי המקלט והמהגרים שאנחנו פוגשים. הם מנקים לנו את הרחובות; סוחבים לנו את המצרכים הביתה מן המכולת; אנחנו רואים אותם כאשר אנחנו נופשים בבית מלון או מסייעים לשיפוצניקים שמסיידים לנו את הדירה. רובנו אדיבים ומחייכים; חלק קטן מאתנו קשר עמם קשרי רעות.

גם באותן שכונות הנושאות על גבן את עול ההזנחה של ממשלות ישראל וחוסר הטיפול בתשתיות הרווחה, החינוך והבריאות לנוכח הגעתם של מבקשי המקלט והמהגרים, רובם המוחלט של הישראלים נוהג באדיבות וביחס בסיסי של רעות וכבוד אנושי.

הפסוקים בפרשת "בא", המתארים את יחסי השכנות והרעות בין האדם הישראלי והאדם המצרי במישור האינדיבידואלי, הם תזכורת מעוררת מחשבה כיצד יחסים מסוג זה אינם מונעים יצירת עוול או כישלון מוסרי. לעתים עוד טיפה של רעות ועוד טיפה של חברות אינן יוצרות בהכרח ים של התנהלות מתוקנת כחברה. על מנת שהדבר יקרה, היחיד חייב לראות עצמו מחויב גם למתרחש בזירות הציבוריות של חיינו ולמה שנעשה בשמו.

בסיכומו של יום, למרות לא מעט תופעות מכוערות שאנחנו מכירים, הישראלים הם עם של מכניסי אורחים ומסבירי פנים. פרשת "בא" רומזת לנו שגם חלק לא קטן מהמצרים היו כאלה. רעות וחברות הם בוודאי תנאי הכרחי ליחס אנושי וראוי – אך הם אינם תנאי מספק. ללא אחריות מוסרית ונכונות להשמיע קול הן עלולות להפוך לתירוץ המוכר: "האמת היא, שיש לי דווקא לא מעט חברים…"….


השארת תגובה

פרשת "ויגש": עוברים לשלב נטילת היוזמה

crowd-1294991_1280

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה…" (בראשית מד יח)

במלים האלה פותחת פרשת "ויגש" את השלב האחרון בסיפור יוסף ואחיו; השלב בו מתוודע יוסף אל האחים וחושף את זהותו האמתית. מבחינת העלילה הפשוטה, ממשיכה פרשת "ויגש" את הפרשה הקודמת – פרשת "מקץ" – באופן רציף, ולכאורה ניתן היה לכלול את פסוקיה הראשונים באותה הפרשה. אולם המסורת הבבלית שחילקה את התורה ל-54 פרשותיה, הבחינה בצדק בגדולת הרגע בו פוסע יהודה קדימה אל מחוץ לשורת האחים הנבוכים והמפוחדים ופונה באומץ אל השליט המצרי, המבקש לשעבד את האח הצעיר בנימין לעבדות.

רגע זה של לקיחת הצעד קדימה ושל לקיחת האחריות הוא רגע מכונן המהווה את אחד משיאיו הגדולים של חומש בראשית. בפרשה הראשונה של החומש אנחנו פוגשים באדם וחווה המתחבאים מפני אלוהים ובקין המתכחש לאחריותו לרצח האב. סיפורי נוח ושלושת האבות משקפים היענות לקול הקורא והמצווה של אלוהים.

במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש

פרשת "ויגש" מעבירה אותנו שלב אל עבר נטילת היוזמה ומזקקת את מושגי האחריות האישית, המנהיגות ומתן הדוגמה (אם ישנו רגע דומה בחומש בראשית הרי הוא הרגע בו אברהם מתייצב לפני אלוהים ומאתגר אותו על ההחלטה לכלות את סדום ועמורה על כל יושביהן. עם זאת בהתייצבותו מול האלוהים, לא ביקש אברהם לקחת על עצמו עונש כלשהו בניגוד לעצתו של יהודה לשאת בעצמו בעונשו של בנימין).

משמעותו של הרגע לא נעלמה מעיני בעלי המדרש. מדרש תנחומא מתאר כיצד בשעה שנתגלה גביעו של יוסף בשקו של בנימין "כל אחד ואחד הפך את פניו, ומי עמד כנגדו? הערב". ברגע בו נתפס בנימין בגניבה המזויפת (שהרי עבדי יוסף הטמינו הגביע בשקו של בנימין) כל האחים הופכים את פניהם לאחור. היחיד שמישיר מבט ומבין שעליו להתייצב הוא יהודה. בהמשך מדגיש המדרש את ההבדל בין יהודה לבין אחיו על ידי שתילת המלים הבאות בפיו של יוסף:

"אמר לו יוסף, למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינן מדברים. ואין ראובן גדול ממך?!? ואין שמעון ולוי גדולים ממך ?!? ואינם מדברים ! ואתה למה תרבה דברים? אמר לו: מכל אלו אין אחד מהם חושש ממנו, אלא אני בעצמי, שאני ערב"

התייצבותו של יהודה לפני יוסף, היציאה מתוך שורת האחים ולקיחת האחריות משקפת הבנה עמוקה של מושג הערבות ושל החובה המוטלת על היחיד להיות איש במקום בו אין אשים (עפ"י מסכת אבות ב ה)

להוציא את התיבה לרחובה של העיר

השבת שאחרי חג החנוכה (בה נקראת פרשת "ויגש" ברוב המכריע של השנים) היא גם השבת בה נוהגים להכריז על תענית עשרה בטבת, שתחול השנה ביום חמישי הקרוב. ההכרזה הנהוגה  בקהילות ספרד נאמרת בבוקר שבת לאחר קריאת התורה והיא נועדה להזכיר לציבור את התענית הראשונה לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש, שנקבעה ליום בו הוטל המצור על ירושלים.

לפני מספר שנים הפנה אותי עמיתי, הרב אהר'לה פוקס, למקור הלכתי בספר אבודרהם  הקובע שאם תענית עשרה בטבת הייתה חלה ביום שבת (מה שאיננו אפשרי במבנה הנוכחי של לוח השנה העברי) הרי שבניגוד לשאר התעניות לזכר החורבן שנדחות ליום ראשון במצב מעין זה, הרי שאת עשרה בטבת לא היו דוחים. אחת הדרכים להבין את הקביעה המוזרה הזו (שבעלי הלכה מאוחרים יותר תמהו עליה בכתובים) נעוצה בכך שצום עשרה בטבת מסמל את תחילת ההידרדרות אל עבר החורבן, ואלו יתר התעניות נקבעו לזכר האירועים שחתמו את התהליך.

בעשרה בטבת עוד ניתן היה לעצור את ההידרדרות, להסיג לאחור את תחושת המצור וההידרדרות אל עבר החורבן, ולכוון את מהלך העניינים אחרת. יתר התעניות מסמלות את הרגע בו כבר לא ניתן היה לעשות דבר, מלבד לקונן ולבכות. במובן זה פרשת "ויגש" הפותחת בסיפור התייצבותו האמיצה של יהודה, וממשיכה בתיאור הצלחתה של יוזמת יוסף להצלתה של מצרים מן הרעב, מתאימה להקדים את השבוע בו חל יום התענית ואת הקריאה שגלומה ביום זה לצאת מן האדישות, לצאת מן הבתים, לנקוט עמדה ולהשמיע קול.

מסכת תענית במשנה ובתלמודים מלמדת שבימי תענית היו נוהגים לצאת לרחובה של העיר לצורך תפילה וזעקה ולהוציא אל הרחוב את התיבה (ארון הקודש ובו ספר התורה). הוצאת התיבה והיציאה אל הרחוב משולה ליציאתו של יהודה מתוך שורת האחים הדוממים והופכי המבט לאחור. שתי היציאות מזכירות לנו את הצורך לצאת בימים האלה ממרחבי הנוחות וההרגל שלנו לרחובה של העיר.

עץ יהודה ועץ אפרים

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לו)

הפטרת פרשת "ויגש" לקוחה מנבואתו של יחזקאל. בידו האחת הוא אוחז בעץ עליו כתוב השם "יוסף". ביד השנייה עץ עליו כתוב השם "יהודה". בדומה לפרשת השבוע הפותחת בהתייצבות של יהודה מול יוסף ובפיוס בין האחים, כך חוזה הנביא את הימים בהם שני העצים יחוברו יחד ושבטי ישראל הגולים יתאחדו לממלכה אחת מחדש.

שתי עצרות תתקיימנה במוצאי השבת הזו. האחת בכיכר ציון בירושלים, השנייה בשדרות רוטשילד בתל אביב. שני ניבים שונים יישמעו בעצרות. השלטים במידה רבה לא יהיו דומים; ורבים יחושו ובצדק כי מדובר בשני מחנות שונים – שבט יהודה ושבטי יוסף. ובכל זאת לרוב המכריע של האנשים שישתתפו בשתי העצרות אמונה משותפת בצורך להגן על רחובותיה של ישראל מפני שחיתות וקלקול מידות.

מבלי לטשטש את ההבדלים, הניואנסים וההשקפות השונות, אחד האתגרים שלנו הוא לראות איך מקרבים את עץ יוסף לעץ יהודה, ואיך גם בעיצומו של הוויכוח הפוליטי הסוער, נבנה עץ ישראל אחד, עמוק שורשים ומרובה ענפים, שפירותיו הם יושרה, הגינות, כבוד הדדי וערבות הדדית, גם בעת ויכוח מר.


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.