הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "משפטים": השאלה שכולנו צריכים לשאול

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

הנרייטה סולד. צילום: אלכנסדר גנן (מקור: ויקיפדיה)

השבת שלנו מתהדרת השנה במספר כותרות. שבת "משפטים" על שם פרשת השבוע; שבת "שקלים" – הראשונה לארבע השבתות המיוחדות באזור חודש אדר; ושבת מברכין של חודש אדר, במהלכה מכריזים על ראש החודש שיחול בימים ראשון ושני בשבוע הקרוב.

דמים לו

פרשת השבוע, משפטים, היא קובץ החוקים התורני הראשון המופיע בתורה. הקובץ משתרע על פני כל שדותיו של המשפט ומבקש לקבוע את הנורמות המשפטיות בתחומי החיים השונים של היחיד ושל הקהילה, לרבות באמצעות הדין הפלילי והדין האזרחי-נזיקי. אחת המצוות בפרשה עוסקת בדינו של גנב, ובאופן אולי מעט מפתיע, גם בדינו של מי שפוגע בגנב:

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (שמות כב א-ג)

חז"ל והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם קבעו שהפסוקים עוסקים בדינו של הגנב ובפיצויים שעליו לשלם, אבל גם בדינו של מי שהכה בגנב והרגו. לשיטת הפרשנים התורה קובעת כי מי שהורג גנב בשעות האור, נושא באחריות על הריגתו של אדם. לעומת זאת, אם הריגתו של הגנב נעשית בחשיכה, לא ניתן להרשיע את ההורג וליחס לו כוונה של נטילת חיי אדם.

הפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר ממש בהבחנה בין חושך לאור או שמא יש כאן ביטויים מליציים להבחנה בין מצב בו ניתן היה להבין שכוונתו של הפורץ רק לגנוב רכוש ובין מצב בו היה חשש סביר שהוא מבקש לפגוע בגופו של הזולת. נורמה בסיסית זו, הקובעת שגם לגנב ולפושע חיים שיש לתת את הדין על לקיחתם, התקבלה בחלק משיטות המשפט המערביות מאות שנים רבות לאחר שהתקבעה בדין התורני.

זכות הקניין מוגנת היטב בתורה. קדושת החיים עולה עליה לאין שיעור.

חשבתי על הדין התורני בסוגיית דמי חייו של הגנב ועל הדיון ההלכתי סביבו כשהתחדשו הכותרות סביב פרשת "אום אל חיראן" ומותם הטראגי של שוטר ואזרח. עיקר הדיון נסב סביב הודעות המפכ"ל והשר אחרי האירוע ובדרישה שיתנצלו. מעט מדי דיון הוקדש לאירוע עצמו ולצעדים שנדרשים על מנת להבטיח שלא יישנה.

פרשת השבוע שלנו (וגם המשפט הפלילי הישראלי) מכירה בעובדה שישנן טעויות ואסונות יכולים להתרחש, כאשר צד אחד מפרש לא נכון את כוונותיו של הצד השני. האם זה היה המקרה באום אל חיראן ותו לא, או שמא דבר עמוק יותר מסתתר בסיטואציה הזו – שחיקת ההכרה בקדושת חיי האדם וקלות הלחיצה על ההדק? לא הייתי במקום, ואיני שם עצמי בנעליהם של השוטרים שנטלו חלק באירוע, והלוואי והדברים ייחקרו ויתבררו עד תום,  אבל את השאלה האם החברה הישראלית שוכחת את ההקפדה בקדושת חיי אדם צריכים כולנו לשאול.

פסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ביקש להציב סימן קריאה בדיון הזה. גזר הדין שניתן השבוע עמעם אותו.

את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים כדי שידיה של החברה הישראלית יהיו נקיים ככל שניתן מדמים.    

והיה כי יצעק אלי

חלקה הגדול של פרשת משפטים מוקדש כאמור לקובץ החוקים. כדרכם של קובצי חוקים לשון הפרשה רזה ותכליתית. כל אחד מהחוקים זוכה לתיאור תמציתי ומכוון מטרה. מעט מאוד מילות רקע, שימוש חוזר במבני משפטים, קמצנות בפרטים. אחד מהחוקים יוצאי הדופן נוגע לשעבודם של בגדים לנוכח חוב:

"אִם אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתו לְבַדָּהּ. הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תחת הצגת החוק היבש בלבד – יש להשיב בגדים משועבדים לעני לעת ערב – בוחרת התורה לצאת לרגע מהשיח המשפטי ולהזכיר לנו כי בבני אדם אנו עוסקים. במעין לחיצה עיקשת על פעמון, מדגישה התורה כי זו היא הכסות היחידית, השמלה לעורו של העני, וכי במה ישכב אם לא תוחזר. מצוות החזרת השמלה החבולה מזכירה לנו כי מאחורי החוקים ניצבים אנשים, וכי לעתים עלינו להזכיר לעצמנו לטובת מי נועדו אותם החוקים. המלים "והיה כי יצעק אלי" התכלו במחשבתי כשראיתי יחד עם רבים את התמונות הקשות מבית האבות בחיפה.

האם נשמע לאורך זמן, או שמא גם הפעם שגרת חיינו המטורפת תאטומנה את אוזנינו מחדש?

לספר את הסיפור במלואו

השבוע, ביומו האחרון של חודש שבט, נציין את יום המשפחה הישראלי. היום (במקורו – יום האם) נקבע בתאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, אם עליית הנוער, מייסדת "הדסה" ומי שהניחה את היסודות למערכת העבודה הסוציאלית ביישוב העברי.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נשמטה העובדה שסאלד הייתה גם ממובילות המהלך לשיוויון בין גברים ונשים בזירה הדתית והרוחנית. טרם עלייתה לארץ התה לאשה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב (למרות שבאותם ימים לא הוסמכו נשים לרבנות). מכתבה לידיד בשנת 1916, בו היא דוחה את הצעתו שיאמר קדיש על אמה במקומה, בהתאם למנהג המסורתי, הוא מופת של קריאה להבטחת מקום שווה לנשים בעולמה של התפילה היהודית.

בראשית שנות העשרים, עם עלייתה לארץ, ויחד עם אישים נוספים ובהם הרב הרפורמי פרופ' יהודה לייב מאגנס, מייסד האוניברסיטה העברית, היא מייסדת מניין תפילה שוויוני בירושלים, בו נשים וגברים ונשים יושבים יחד, ונשים מובילות את התפילה וקוראות בתורה.

כך כתבה באחד ממכתביה:

"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה…

"…יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

שבת שלום, הלוואי שיהיו בה רק בשורות טובות.


השארת תגובה

פרשת "יתרו": הקשרים אקטואליים למציאות משוגעת

שנים מצאתי את עצמי מנסה לענות לשאלות של חברי האמריקאים על הפוליטיקה הישראלית ה"משוגעת"; עכשיו הגיע תורי להיות זה ששואל את השאלות ראשון. כך או כך, כאן וגם כאן, אתגרי המנהיגות ושאלת התכונות הנדרשות ממנהיגים הפכו לנושא החם.

באופן לא מפתיע, גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת מעמד מתן תורה, יש מה לתרום לשיחה.

אנשי חיל במשפטים

עוד לפני מעמד מתן תורה פוגש משה ביתרו חותנו, הבא למחנה ישראל יחד עם ציפורה בתו, רעיית משה, ושני ילדיה, גרשם ואליעזר. בהסתמך אולי על ניסיונו ככהן מדין, מציע יתרו למשה למנות שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שחלקו עמו את נטל המשפט וההנהגה וישפטו את העם:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח כב)

בדברי העצה לא שוכח יתרו לתת סימנים באנשים שייבחרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע…" (שם, שם כא)

בפרשנותו לפסוק זה בוחר הרמב"ן להדגיש כי הכוונה בביטוי "אנשי חיל" אינה לאנשים היכולים לפקוד על חילות הצבא, אלא לאנשים שיש בהם גבורה, חכמה, זריזות, ויושר למלאכת השיפוט:

"וטעם 'אנשי חיל' – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קיבוץ ואוסף ייקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד… והנה, יקרא איש חיל במשפטים – החכם, הזריז והישר…"

בשבועות האחרונים, מערכות המשפט בשתי המדינות מצאו עצמן תחת מתקפה גדולה. פרשת יתרו מזכירה את הצורך באנשי חיל במשפטים; שופטים אשר לא יפחדו מאימת המתקיפים אותם.

מידה של ענווה

התכונה הרביעית של המנהיג בה מדבר יתרו היא שנאת הבצע. רוב בעלי המדרשים והפרשנים קשרו תכונה זו להיעדר תאווה לרכושו של הזולת ולשנאת השוחד. מדרש המכילתא לספר שמות מציע את הפרשנות המפתיעה הבאה:

"רבי אלעזר המודעי אומר: שונאי בצע – אלו שהן שונאין ממון עצמן. אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם"

שונא הבצע, לפי פרשנות זו, הוא מי שליבו גס בממון שלו עצמו. לא ריסונה של התאווה לממונו של הזולת נדרשה מהמנהיג או השופט, כי אם עמדה המפחיתה מאד בחשיבות שהוא מעניק לרכושו ולמעמדו החומרי. על פי פירוש זה, לא די לנו במנהיגים היודעים שלא לחמוד את אשר אינו שייך להם. עניין זה כבר כלול מאליו בדרישה שיהיו "יראי אלהים ואנשי אמת". שנאת הבצע אמורה להבטיח שתהיה בהם מידה של צניעות, מידה של ענווה, מידה של מבוכה אם יש בידם ממון רב.

מבט חטוף על כותרות העיתונים ואתרי החדשות מהשבוע החולף מלמד כמה אנו רחוקים מעמידה ברף שמציבות שתי הפרשנויות למושג "שונאי בצע"; ומה הפלא?!? כשמנהיגות מתקשרת בנהנתנות ובאהבת הממון וכל מה שנרכש באמצעותו, אזי מי שאין בידו ממון אך יש לו את עוצמת המנהיגות, מרשה לעצמו את שאינו שלו בדין.

מפסגת ההר אל ראש המזבח

במרכזה של פרשת יתרו – קולות וברקים. מעמד הר סיני מתואר כאירוע דרמטי מלא אפקטים של עשן, רעש ואש:

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד…" (שמות יט יח-יט)

מתוך שכך, מעניין לראות כיצד נחתמת הפרשה במעין "קול ענות חלושה" במצווה העוסקת בבניית מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן מסותתות:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ…" (שם כ כ-כא)

רגע לאחר מעמד הר סיני הדרמטי, מדגישה התורה כי עבודת האלוהים, דינה להיעשות בצניעות. אם היה מי שחשב בעקבות כל ה"קולות והברקים" שכך צריכה להראות התייצבותו הרגילה של האדם לפני האלוהים, באה התורה ומדגישה: מזבח אדמה ומזבח אבנים שאינן גזית. בקיצור: "הצנע לכת עם אלהיך".

בימים שבהם כל מנהיג עסוק בלהקיף עצמו ב"קולות וברקים", טוב להיזכר בלקח הזה ולהזכיר אותו.


השארת תגובה

פרשת "בשלח": קריאת הכיוון הערכית של ט"ו בשבט

שקדיות טו בשבטשבת פרשת "בשלח" זכתה במסורת היהודית לכינוי "שבת שירה", על שם שירת הים הניצבת במרכזה. באופן בו מסודר הלוח העברי מצוינת שבת זו מדי שנה, בסמיכות לט"ו בשבט. השנה הזו חל ראש השנה לאילנות בשבת עצמה.

עת לדבר ועת לזוז קדימה

אחד המדרשים הידועים על פרשת "בשלח" נוגע לפסוק:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו)

בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי נכתב כך:

"באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני?!? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו" (מסכת סוטה לז ע"ב)

בשבועות האחרונים אני חושב על המדרש הזה לא מעט. רבים מאיתנו מוטרדים מאוד ממה שמתרחש בזירה הציבורית ומהכיוון בו צועדת החברה הישראלית. לא אחת יש לי תחושה שבדומה למשה, אנו מאריכים במלים, ומקצרים במעשים. על יסוד המדרש, ניתן להציע שאנחנו מרבים ב"תפילה" וב"צעקה" בדפי הפייסבוק שלנו, ומהססים לנוע קדימה ולעשות מעשה. ממש כשם שהמדרש מציע שאלוהים אמר למשה שהגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, וממש כשם שמדרש אחר הציע שהים לא נבקע, אלא לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ למים הגועשים, גם אנחנו (לרבות כותב שורות אלו) צריכים לקצר בדברים ולהבין שהגיעה העת לעשייה ולפעולה.

על אוטופיה, צדק חלוקתי ופירותיו של העץ הישראלי

לאחר שירת הים, ממשיכה הפרשה בפרשת המן, אותו מזון נסי שלווה את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנים. התורה מלמדת כי כל אחד מבני ישראל זכה למן בדיוק בכמות שנדרשה לו על מנת לכלכל את בני משפחתו. עומר של מן לכל נפש.

באופן לא מפתיע מספרת הפרשה שהיו כאלה שאספו הרבה יותר, והיו אחרים שאספו פחות מדי. בדרך פלאית, בסופו של הלקט, מצא כל אחד את עצמו עם הכמות שראוי היה שיאסוף מלכתחילה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ". (שמות טז טו-יח)

מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת נפתח בחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאב הציבורי, מעין מציאות של "כל אחד לפי צורכו וכל אחד לפי יכולותיו". מתוך מודעות לטבעם של רבים מבני האדם, מציעה התורה שהדבר חייב התערבות אלוהית ומעשה של נס. במציאות החיים הרגילה, כידוע, קשה הרבה יותר לרסן את תאוות הליקוט ואגירת העושר, כמו גם להעצים את זה שידו אינה משגת.

כפי שכבר נכתב, פרשת המן ויתר ענייני פרשת "בשלח" נקראים תמיד בסמוך ליום ט"ו בשבט, או ביום החג עצמו, אם הוא חל בשבת. מקורו של יום ט"ו בשבט טמון בשנת המס העברית הקדומה ובדרך שבה חושבו המעשרות שנלקחו מיבול המטעים מדי שנה. התורה, המשנה והתלמוד הירושלמי מתארים בפנינו את מערכת המס הקדומה, בה המעשרות שמשו לתמיכה במוסדות הכהונה והמשפט (מעשר ראשון), לטיפוח הסולידריות הלאומית והזיקה לירושלים (מעשר שני) וכמובן – לתמיכה באלו שידם אינה משגת (מעשר עני). במובן זה מסמל טו בשבט את המאמץ המשותף לגשר בין מציאות החיים התחרותית, כפי שמתגשמת פעמים רבות, לבין החזון האוטופי של "ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר".

משנותיו הראשונות של המפעל הציוני הפך ט"ו בשבט לאחד הסמלים הבולטים של ההיאחזות בארץ וחידוש הריבונות של העם היהודי על חייו. נטיעת העץ הפכה לסמלו של החג ולסמל המאמץ הלאומי. העיון בתפקידו המקורי של ט"ו בשבט והצבת פרשת המן כמעין קריאת כיוון ערכית, מזכירים כי מבחנה הגדול של הריבונות שלנו הוא לא מספר העצים הנטועים אלא כיצד אנו מבטיחים שלא רק ה"מרבה" אלא גם ה"ממעיט" ייהנה מפירותיהם.

שבת שלום וחג אילנות וצדק חלוקתי שמח.

 


השארת תגובה

פרשת בא: שבירתו של קשר השתיקה

פרעהפרשת "בא", השלישית לפרשות ספר שמות, ממשיכה את סיפור מכות מצרים ומתארת את ליל היציאה מארץ המקלט שהפכה לבית עבדים. בין המפרשים היו ששאלו מדוע מסורת החלוקה של התורה לפרשות חצתה את סיפור עשר המכות. שבע הראשונות בפרשת "וארא"; שלוש האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – בפרשה שלנו. אחד ההסברים מצביע על כך ששלוש המכות האחרונות קשורות בחשיכה ובחוסר יכולת לראות. על מכת הארבה נאמר:

"וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה)

מכת חושך – כשמה כן היא; ועל מכת בכורות נאמר:

"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה" (שם יב כט)

על פי כיוון פירוש זה, שלוש המכות האחרונות מסמלות עידן של עיוורון ושל חוסר יכולת לראות את המציאות כהווייתה.

עיוורונם של מנהיגים

על השאלה מיהו זה שלקה בעיוורון, משיבה הפרשה בפסוקיה הראשונים תשובה נחרצת.

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: 'עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יי אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?'" (שם י ז)

העם רואה ומבין; מנהיגם עיוור, סרבן וקנאי. עניין זה נזכר גם בהמשך, כאשר הפרשה מתארת כיצד בני העם והקרובים לפרעה דווקא הכירו בגדולת משה:

"גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שם יא ב)

עבדי פרעה והעם הכירו באיש ובמנהיגותו; פרעה עצמו לא נזכר בהקשר זה. אם בפרשת "שמות" מסופר כיצד פנה פרעה אל העם בעניין שעבודם של בני ישראל בראשית הדרך, אזי בפרשת "בא" אוזנו כבר אינה כרויה לרחשי העם, לעמדותיו ולתחינותיו.

פרשת השבוע מזכירה לנו כי על פי רוב אנו מבקשים לאתר אצל מנהיגינו יכולת ראייה למרחוק, הבנה מעמיקה של המציאות ויכולת ניתוח, אך פעמים רבות הכוח והשררה פועלים דווקא בכיוון ההפוך. אנו חיים היום בעידן של כמיהה למנהיגות חזקה, כזו שאינה עושה חשבון. פרשת השבוע שלנו רומזת כי זו בדיוק המנהיגות שמרבה ללקות בעיוורון.

החירות לספר את הסיפור

במרכזה של הפרשה ניצב ליל היציאה ממצרים וההכנות לקראתו. פסוקי הפרשה משלבים את פרטי העלילה עם הציווי לחוג את חג הפסח לדורותיו. חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים עמלו על מנת להבחין בין הציוויים הנוגעים ל"פסח מצרים" (ליל היציאה) לבין הציוויים של "פסח דורות", הנוגעים לחג האמור לשמש "מצבת זיכרון" לאותו לילה גורלי. ביקורת המקרא הציע כי שילוב העלילה עם הציווי לדורות נובע מעריכה של מקורות תורניים שונים. התורה והפרשנות המסורתית מציגות אותן כמארג אחד. בכך הן מייצרות מהלך עלילתי בו חלק מההכנה ליציאה ממצרים היה העיסוק והדיון בדרך לשמר את הזיכרון לדורות.

לפי תיאוריה של העלילה, בני ישראל לא המתינו ליציאתם ממצרים ולהצלתם מידי המצרים על מנת להתמודד עם השאלה כיצד מנציחים את אשר אירע. ההתמודדות הזו הייתה חלק מהותי מן היציאה עצמה מהשחרור מכבלי השעבוד.

במובן זה פרשת "בא" מציעה לנו כי היבט מהותי וייסודי של החירות הוא הזכות לעצב את הזיכרון האישי והמשותף ואת הסיפור המונחל מדור אחד לזה הבא אחריו. על אותו המשקל, השעבוד עומד בתוקפו כל עוד האדם אינו יכול לספר לעצמו ולסובביו את סיפורו. בשנים האחרונות עוסק השיח הישראלי לא מעט בשבירתו של קשר השתיקה בו נקשרו שפתותיהם של ניצולי השואה. על פי רוב מתמקד השיח בצורך לנצל את השנים האחרונות על מנת להנחיל את הסיפור לדורות הבאים. פרשת בא, שעוסקת ברעיון ההנחלה מדור לדור, מציעה עוד קודם לכך, ששבירתו של קשר השתיקה חיונית לתודעת החופש והשחרור.

הסיפור והעדות אינם מחזירים את המספר למקום הנורא ולזמן המצמית, אלא דווקא מעניקים לו את תחושת השחרור במובן העמוק ביותר. היכולת לספר הופכת לתחנה הכרחית במסע אל החופש. מבלי לייצר חס וחלילה השוואה כל שהיא, ההבנה הזו שהסיפור כשלעצמו משבר את כבלי השעבוד והפחד, נכונה לאין ספור התמודדויות של קורבנות פגיעה ואלימות שחיים בקרבנו וסיפורם עוד לא הושמע; היא נכונה לא פחות לקהילות ולקהלים ישראלים, שהשלמת מסעם אל עבר הארץ המובטחת, מחייב מתן מקום לסיפור, לנרטיב ולזיכרון שלהם, גם שהוא צורם לחלק מן האוזניים.

מי משתתף בסיפור?

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את הסיפור היא חלק מהיציאה מבית העבדים ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות (36 ליתר דיוק) על מצוות אהבת הגר והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו. המעניין הוא שהפעם הראשונה מופיעה בפרשה שלנו, המתארת את ימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים.

עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל:

"תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט)

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן.

כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים מסופר על ידי בני חורין אמיתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת שמות: רגעים קטנים של מנהיגות

mosesstrikingtherock_grebberמעטות הפרשות בתורה בהן מככבת רשימה כה ארוכה של דמויות (בעיקרן נשים) המגלות יוזמה, תושייה ואומץ כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות". ראש וראשון להן הוא כמובן משה, אך עוד קודם להכתרתו כשליח האל וכמנהיג העתידי של בני ישראל אנו פוגשים ביוכבד ובמרים, בשפרה ובפועה, בבת פרעה, בציפורה וביתרו. כולם מתבלטים ברגעים קטנים של מנהיגות ושל צעידה אל קדמת הבמה. למולם מתייצבת דמותו של פרעה, המלך שלא ידע את יוסף, המוביל את עמו לשעבד את בני ישראל ולמרר את חייהם.

פני הדור ופני מנהיגיו

פסוקיה הראשונים של הפרשה מתארים כיצד שעבודם של בני ישראל נשען קודם לכל על פנייתו של פרעה לבני עמו במסר חריף ומעורר פחד:

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה; וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" (שמות א ט-י)

פרעה, שליטה הבלתי מעורער של מצרים, זה אשר על פיו יישק כל דבר, נזקק לעמו, לתמיכתם, לדעת קהל האוהדת שלהם ולשיתוף פעולה מצדם על מנת להוציא לפועל את תוכניתו. ממש כשם שרשימת אנשי השורה שגילו מנהיגות, תושייה ואומץ לב מקדימה את הופעתו של משה כמנהיג החדש של העם וכמבשר הגאולה, כך גם מהלכיו של פרעה לא מתרחשים רק בחצר המלוכה אלא גם ב"כיכרה וברחובה של העיר". למנהיגים יש השפעה מכרעת על דרכן של אומותיהן, אך הם לא פועלים בחלל ריק.

ההיסטוריה נוטה למקם, ובצדק לא מבוטל, את האחריות להצלחה או לכישלון, לבחירה בטוב או ברע על כתפי המנהיגים. פרשת שמות מזכירה כי האחריות הזו מתחלקת גם בין הרבה זוגות כתפיים אחרים. המוני מצרים היו שותפים למהלכיו של פרעה כשם שנשים ואנשים אמיצים רבים הכשירו בעבור משה את הדרך. בשבוע בו כותרות העיתונים עסקו שוב בדמותה של המנהיגות הישראלית, ובשעות בו נערכים חילופי המשמרות בבירת העולם החופשי – טוב לזכור שלא רק פני הדור כפני מנהיגיו, אלא גם פני המנהיגים הם כפני הדור.

ומה יהיו פניו של הדור? זו שאלה שהתשובה אליה ניתנת על ידי כל אחד ואחת מאיתנו. 

המדרון החלקלק

כשם שראשיתה של הפרשה מלמד אותנו שיעור חשוב על הזדקקותם של החזקים שבמנהיגים לשיתוף פעולה מצדו של ההמון, כך היא גם מלמדת אותנו את האמת הכואבת על המדרון החלקלק עליו ניצבים, לא אחת, עמים וחברות. במספר מצומצם של פסוקים מתארת הפרשה תהליך של הידרדרות ערכית ומוסרית מהירה, המתחילה בצעדים מדודים של דיכוי והדרה ומסתיימת בגזירה על הריגת הבנים.

פרעה לא ניגש אל עמו בראשית הדרך עם בשורת ההרג, אלא "רק" עם הקריאה לנקוט בצעדי הגנה, שימנעו מבני ישראל לחבור לאויבי הממלכה. דרך "שרי המסים" ו"ערי המסכנות", עבודת הפרך ומירור החיים, מידרדר העם המצרי מהרצון להתגונן מפני בגידה אפשרית לעמדה הרצחנית.

פרשת שמות, ועמה פרקים אדירים וקשים בהיסטוריה היהודית, קוראים לנו להיות רגישים מאין כמונו לסכנת המדרון החלקלק.

צדק לכל

בניגוד לבחירתו של אלוהים באברהם, פרשת שמות מספקת לנו סימנים המעידים על כישרונו של משה להנהגה העתידית של העם ולהוצאתו מבית עבדים. ראש וראשון שבהם הוא חוסר הנכונות לשתוק אל מול העוול. בשלושה אירועים הבאים זה אחר זה, מתארת התורה את תכונתו זו של משה: הצלתו של האדם העברי מפני המצרי המכה בו; התערבותו בריב בין שני האנשים העבריים (שמובילה לבריחתו ממצרים); והתייצבותו של משה לצד בנותיו של יתרו וכנגד הרועים המבקשים לגרשן. באירוע הראשון מתייצב משה להגן על בן עמו מפני נוגש נוכרי. באירוע השני הוא מבקש להגן על בן עמו מפני בן עמו האחר המתואר כרשע. באירוע האחרון הוא מבקש להציל נשים זרות מפני אנשים זרים הקמים להרע להן.

כך מציעה לנו התורה שחתירה לצדק, הגנה על הזולת והתייצבות נגד הרוע אינן יכולות להתגלות רק בזירה אחת – זו הפנימית ביותר, בה אנו מבקשים להגן על הקרובים לנו מפני הרחוקים. גם במצב בו עניי עירנו קודמים, המחויבות להתייצב נגד עוול חייבת לבוא לידי ביטוי ביותר ממעגל אחד של חיינו.

לשמוע, לזכור, לראות ולדעת

תכונתו של משה להתייצב נגד העוול קשורה במישרין במוטיב נוסף המופיע לאורכה של הפרשה – היציאה מן האדישות, וההימצאות המתמדת במצב של האזנה למתרחש סביבנו. כך במעשיה של מרים, הצופה באח הקטן מבעד לקני הסוף, וכך ברגישותה של בת פרעה לקול הבכי של התינוק.

פרשת שמות מזכירה לנו כי עוד קודם להכרעתו של האדם לא לשתוק לנוכח המציאות הלא צודקת הוא נדרש להבחין בה ולזהותה כדבר בלתי ראוי. אולי בשל כך, מספרת לנו התורה שמשה ראה את הסנה הבוער מרחוק והדבר עורר בו סקרנות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג ב)

מנהיג נדרש לראות את התמונה הגדולה, אבל מנהיגים גדולים באמת מסוגלים גם להבחין בהתרחשות הקטנה. הסנה הבוער היה בסך הכל שיח שבער. יכולתו של משה להבין כי יש כאן מראה גדול היא אשר העניקה לו את הרגישות להרמות היד ולמעשי העוול.

פסוקים אחדים לפני סיפור הסנה הבוער, מתארת התורה כיצד אלוהים מחליט "לרדת מן הגדר" ולפעול למען בני ישראל:

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כד-כה)

אלוהים שומע, ואז הוא זוכר. לאחר מכן הוא גם רואה ואז יודע. פעמים רבות אנחנו שומעים, ובכך נגמר הדבר. אנחנו שומעים – אבל לא זוכרים שהעניין נוגע לנו; שומעים – אבל מסרבים לראות; שומעים – אבל לא מוכנים להבין, להפנים ולדעת. בתוך כל מהומות השמפניה, הסיגרים והפגישות הלילות בין ברוני הכוח הפוליטי והתקשורתי התפרסם עוד דו"ח מטלטל של המועצה הלאומית לשלום הילד. ברעש שהקיף אותנו השבוע הוא נמשל לבכיו של תינוק קטן הבוקע מתוך תיבת גומא ששטה על פני המים.

האם נדע כבת פרעה לשמוע? האם נשכיל כאלוהים, לא רק לשמוע אלא גם לזכור לראות ולדעת?


השארת תגובה

פרשת ויחי: סגירת חשבון או סגירת מעגל

השבת הזו אנו נפרדים מספר בראשית, עם קריאתה של פרשת "ויחי". החומש הנפתח בבריאת העולם הפך תוך פרשות ספורות לסיפורה של משפחה אחת הצומחת אט אט ועם הרבה מסעות וייסורים, לשבט קטן. רק בחומש הבא, ספר שמות, תהפוך המשפחה לעם, והשבט לתריסר שבטים. בהקשר זה מציעה פרשת מציאה אקורד סיום הולם לסיפור המשפחתי – ברכת יעקב לבניו; הברכה שהוא מעניק לנכדיו אפרים ומנשה, שיש בה לראשונה בתורה שיח ומפגש של דור הסבים ודור הנכדים; וגם תיאורה הנפלא של הפרשה כיצד יוסף זוכה לראות גם נינים:

"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג)

פרשת "ויחי" פותחת דווקא בתיאור פרידתו של יעקב ממשפחתו וסיפור מותו, אך במקום בו המסע המשפחתי ממשיך בחיוניות ובעוצמה, נמשכים חייו של אב המשפחה גם לאחר מותו.

סגירת מעגל למול סגירת חשבון

לא אחת ניתן לקרוא את ההפטרה, פרק הנביאים הנקרא בצמוד לפרשת שבוע, כמעין הצעה של חכמי הדורות לפרספקטיבה אחרת על הפרשה ולעתים אף כביקורת מרומזת. כך לדוגמה, ביום הכיפורים, מיד לאחר קריאת הציווי לעינוי הנגש ולכפרה הפולחנית על החטאים, נקראים דבריו הנוקבים של הנביא ישעיה הדורש תיקון חברתי ולא צום ועינוי גופני. בהקשר זה פרשת "ויחי" יוצאת דופן במידת מה. בניגוד לסיפור התיקון המשפחתי וסגירת המעגל המוצגת בה, חושפת ההפטרה את התככים והמחלוקות במשפחתו של דוד המלך בימיו האחרונים והמייסרים.

אל מול צוואת יעקב לבניו, שמרביתה דברי חיזוק ועידוד, צוואתו של דוד לשלמה בנו מלאה בהוראות לסגירת חשבונות ולנקם. פרשת השבוע שלנו וההפטרה שנקבעה לה מעמידות זה מול זה שני סיפורים ותרחישים משפחתיים. שניהם כללו פרקים רבים של סכסוך, קנאה, שנאה ואף הרמת יד איש על אחיו. האחד – זה של ההפטרה – מספר את הסיפור הקשה של אי ההיחלצות ממעגל הדמים המשפחתי. השני – זה של הפרשה – מלמד כי ניתן להביא תיקון ומרפא, גם במקום בו החשד והחשש לא נעלמים בקלות.

אחרי הסיפור הזה של סגירת מעגל תחת סגירת חשבון, מה טבעי יותר מלהכריז "חזק חזק ונתחזק".

להתברך ולברך

מרגע הופעתו של אברהם ודרך ברכות אלוהים ליצחק וליעקב, חוזר ספר בראשית על הרעיון שאחת הברכות הגדולות בהן יכול אדם להתברך היא שאחרים ימצאו בו ברכה ויתברכו על ידו. כך נאמר על שלושת האבות שאלוהים ברכם, בין השאר, שיתברכו בהם ובזרעם כל משפחות האדמה. גם פרשת "ויחי" חוזרת על הרעיון הגדול הזה, והפעם בעניינם של אפרים ומנשה ובעניינו של עם ישראל. יעקב מברך את נכדיו פעמיים. בפעם הראשונה הוא מברך אותם:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בר' מח טז)

בפעם השנייה הוא מברך אותם בכך שלדורות בני ישראל יברכו את ילדיהם בשמם:

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

בין הלכה לבין מנהג

המנהג לברך את הבנים בערב שבת וחג בעזרת שמם של אפרים ומנשה, שיסודו בפרשת השבוע, מאיר היבט נוסף של החומש הראשון. בניגוד לארבעת החומשים האחרים ספר בראשית כמעט ונעדר ממצוות. למעט מצוות המילה והאיסור על אכילת גיד הנשה, כל יתר תרי"א המצוות מופיעות בחומשים האחרים. במובן זה המנהג לברך את הבנים (והבנות בימינו) אינו שייך לעולם ההלכה והחוק אלא לעולם המנהג, הסיפור והמסורת.

אחד המאמצים הגדולים של האורתודוכסיה בדורות האחרונים היא להציג את ההלכה כזירתה המרכזית והכמעט בלעדית של היהדות. ניסיון זה הוא כה מובהק עד כדי כך היחס למנהג ולדבר הלכה הופך להיות זהה בקרב חוגים גדולים של שומרי מצוות. התנהלות זו אינה תלויה באוויר והיא נשענת על מאות שנים בהן ההלכה אכן הייתה הזירה המובהקת של החיים היהודיים, עם זאת ראוי לזכור שהשדות של המנהג, המסורת, הסיפור והזיכרון המשותף אינם פחות משמעותיים לזהות היהודית ובהחלט ניתן אחרי דורות רבים של דומיננטיות הלכתית לעצב יהדות שבה השדות האלה הם הזירות המרכזיות להתנהלותם של החיים היהודיים.

במסכת ברכות (דף ח ע"א) מופיעה אמירה של רבי חייא לפיה מיום שחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פרשת "ויחי" וחומש בראשית כולו מזכירים עד כמה רחב עולמה של היהדות ועד כמה ההלכה היא רק אחת מזירותיו.

בין חיים לבין הפרידה מהם

פרשת "ויחי" היא גם אחד המקורות התורניים המלמדים אותנו ענייני פרידה מהחיים. הפרשה מלווה גם את יעקב וגם את יוסף ברגעי סיום חייהם. שניהם מבקשים להיקבר בארץ אבותיהם. יעקב נטמן במערת המכפלה לאחר מותו ובתום ימי האבל במצרים. ארונו של יוסף נטמן במצרים למשך מאות בשנים, עד אשר בני ישראל נושאים אותו עמם בצאתם מבית העבדים.

שבעת ימי האבל שקיים יוסף לזכר אביו עם הגעתם עם ארונו לארץ הם אחד המקורות למסורת שבעת ימי האבלות על אדם קרוב שמת. הפרשה ששמה מתמקד בחיים היא זו המפרטת יותר מכל פרשה אחרת את תהליך הפרידה של אדם מחייו ופרידת יקיריו ממנו. בכך אולי מזכירה לנו הפרשה שיחסן של משפחה וקהילה לחיים נמדד גם בדרך בה היא מתייחסת למתיה.

השבוע התפרסמה כתבה על הקשיים הרבים בהם נתקלים אנשים גאים וגאות ובני משפחותיהם למול חברות הקדישא. זהו רק עוד טפח מהמפגש הטעון של ישראלים רבים עם אותם גורמים המושלים על מרכיבים משמעותיים מתהליך הפרידה שלנו מאהובינו. 20 שנים עברו מאז חוקק החוק לקבורה אזרחית בישראל ועדיין חלק גדול מהציבור הישראלי אינו יכול להיקבר ולקבור את יקיריו בהתאם לצו מצפונו. המניע להתקנת החוק לא היה הרצון להתנער מהמסורת היהודית אלא רצון להתנער ממה שנתפס על ידי רבים מאיתנו כהתנהלות לא יהודית ולא ראויה של חברות הקדישא. יעקב ויוסף זכו שרצונם וצו מצפונם ואמונתם יכובדו לאחר מותם. לא פחות מכך מגיע לכל אחד ואחת מאיתנו.

שעות אחדות אחרי שהיוצר, האומן, המשורר והזמר היהודי והישראלי מאיר בנאי הובא לבית עולמו, נותר רק לבקש שיפתח בעבורנו שער הרחמים.

חזק חזק ונתחזק- שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת ויגש: לשונם המתלהמת של שמעון ולוי לא ביטאה גבורה. להיפך

חגי בן ארי ז"ל

רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו

פרשת "ויגש" מביאה לשיא את סיפור יוסף ואחיו. יהודה צועד קדימה מתוך שורת האחים, הניצבים מפוחדים לפני יוסף. הוא אינו מתוודה על מכירת האח הצעיר, אך לוקח אחריות על עתידו של האח הצעיר שנותר, בנימין, ומציע את עצמו לעבדות תחתיו. ליוסף די בכך והוא מתגלה לפני האחים בצעד המוביל לפיוס המשפחתי, למפגש המחודש עם האב הזקן ולירידת המשפחה למצרים.

יהודה אינו מתוודה כאמור עד הסוף. הוא אינו מגלה לאוזנו של נסיך מצרים את הסוד הנורא שהאחים נוצרים בלבם כל השנים, אך ליוסף די בכך שהוא מוכן לhטול את האחריות ולהקריב קורבן אישי. יהודה צעד צעד אחד קדימה; יוסף בוחר לפסוע גם הוא לעברו, למרות שהאח לא "הלך עד הסוף". פרשת ויגש מציעה שתהליך של פיוס והחלמה מחייב את כל המעורבים לצעוד צעד קדימה או אחורה, לצאת מאזור הנוחות ולחתור למפגש.

לפני שנים רבות שמעתי פרשנות שאינני יודע את מקורה המדויק על המנהג לפיו יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואז שלוש פסיעות קדימה בשעה שחותמים את תפילת העמידה ואת הקדיש במשפט: "עושה שלום במרומיו…".

מי שמבקש שלום ופיוס חייב לדעת גם לסגת לאחור וגם לחתור למפגש.

איזה הוא גיבור?

השבוע הובא למנוחות גיבור מבצע צוק איתן, מפקד סיירת הצנחנים, רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו. יומיים לאחר מכן, התייצבו עשרות "גיבורים של ממש" בכיכר מול הקריה בתל אביב וברחבי הרשת המקוונת ואיימו על חייהם של שופטי בית הדין הצבאי ושל הרמטכ"ל. אוי לנו מגבורתם ועזות נפשם.

בפרשת השבוע מסופר כיצד יוסף בחר חמישה מאחיו על מנת להציג את המשפחה בפני פרעה:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז ב)

מדרש בראשית רבה מציע כי המילה "ומקצה" מלמדת כי בחר את חמשת האחים מן הקצה של המשפחה, את חמשת האחים הפחות גיבורים. באופן מפתיע מציע המדרש כי בין חמשת האחים היו גם שמעון ולוי, שני האחים שטבחו באנשי שכם ואשר "תבעו" את כבודה של דינה בלשון התקיפה:

"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לד לא)

לשיטת המדרש לא הייתה באחים האלה גבורה. לשונם המתלהמת וידם הקלה על החרב לא ביטאו גבורה אלא את ההיפך ממנה. השבוע הזה הגבורה האמיתית נתגלתה בפסק דינה האמיץ של השופטת אל"מ מיה הלר. בכיכר מול הקריה התגלו רק שנאה ופחדנות.

איזו היא גיבורה?

למול שמעון ולוי, שאינם נכללים ברשימת הגיבורים, מצביע המדרש על הגיבורה הסודית של הפרשה – שרח בת אשר, נכדתו של יעקב ששמה נכלל ברשימת צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בעלי המדרש והפרשנים שמו לב כי שמה נזכר גם ברשימת היוצאים ממצרים המופיעה בפרשת פנחס בחומש במדבר (במדבר כו מו). מכאן למד המדרש שסרח האריכה ימים מאות בשנים וזכתה גם להימנות לא רק על היורדים למצרים אלא גם על העולים ממנה.

על פי המדרש – סודותיהם של האבות, אמונתם והסימנים שניתנו לעתיד העם הופקדו בידיה של שרח, והיא גם זו שהצביעה בפני משה על המקום בו נטמן ארונו של יוסף.

דמותה של שרח בת אשר, כפי שנצבעה במדרש, היא אחת מאותן גחלים עמומות של עוצמה נשית הטמונות במסורת היהודית ובמדפיו של ארון הספרים שלנו. כמו שרח שחייתה מאות שנים, גם הגחלים הללו שרדו דורות של קריאה ופרשנות פטריארכליות. הדור שלנו הוא זה שזכה להפיח בהן רוח ולהדליק בהן מחדש את האש המחממת והמאירה.

במוצאי שבת ולמחרת היום נציין את תענית י' בטבת, שנקבעה לזכר ראשית המצור הבבלי על ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. שנים אחדות לאחר השואה נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

לפני חודשים אחדים התייצבה פרופ' צביה ולדן, בתו של הנשיא פרס, וקראה את הקדיש לזכר אביה המנוח. ברוח הצעידה המסורתית לאחור בחתימת הקדיש היא השתמשה בנוסח הנוהג בקהילות היהדות הרפורמית וחתמה במלים: "…הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל".

קדמה לה באמירת הקדיש בפרהסיה רחלי פרנקל, שהתאבלה על בנה נפתלי ז"ל שנרצח על ידי מחבלים פחדנים שהגבורה מהם והלאה. את שתי תלמידות החכמים האלה הקדימה לפני מאה שנים הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראשת עליית הנוער. כך היא כתבה לידיד אשר התנדב לומר במקומה את הקדיש על אמה המנוחה:

אני יודעת היטב ומכירה מה שאתה אומר על המנהג היהודי שבדרך כלל קדיש נאמר על ידי בנים זכרים או על ידי גבר אחר (והמנהג היהודי יקר מאד וקדוש בעיני). ברם אינני יכולה לבקש ממך לומר קדיש בעד אמי. פירוש הקדיש בשבילי הוא שהקרוב שנשאר בחיים מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא ובאופן בולט לקבל על עצמו את היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו, וששושלת

הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו. אתה יכול לעשות כך לדורות של משפחתך. אני חייבת לעשות כך לדורות של משפחתי… לאמי היו שמונה בנות ואף לא בן אחד … כשאבי נפטר, לא הרשתה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת הקדיש ולכן אני בטוחה שאני מקיימת את רצונה כשאני מסרבת להצעתך.

הבו לנו גיבורות כשרח בת אשר, אל"מ מיה הלר, הנרייטה סאלד, רחלי פרנקל וצביה ולדן, קחו מאתנו את גיבורי "להב"ה" ו"לה פמליה" ושבתנו אכן תהיה שבת של שלום.