הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "תולדות": יצחק – אי של נורמאליות

חג הסיגד. מקור: בני וודו, ויקיפדיהפרשת השבוע, "תולדות", היא מן האהובות עלי בתורה. לא רק בשל העובדה שזו פרשת בר המצווה שלי, אלא משום שכבר שנים רבות נפשי יוצאת אל דמותו של יצחק, האב השני.

בזכות הנורמאלות

רבים מהפרשנים המודרניים של המקרא לא עשו עמו חסד. סיפור העקידה, העובדה שעבד אביו הוא שבחר לו את רבקה לרעיה, ומעשה התרמית שרקחו רבקה ויעקב בעניין הברכה – סייעו להפיכתו של יצחק לדמות פאסיבית בעיני אותם הפרשנים; לדמות נגררת ומובלת. הרב והסופר היהודי אמריקאי מוריס אדלר כתב עליו: "שום דבר רב השראה לא קרה ליצחק. הוא לא תרם תרומה ייחודית משלו ולא הוסיף מאומה למסורת שקבל מאביו אברהם. לא הגה שום רעיון ולא גלה שום גילוי מפתיע".

גם הפרשנים המסורתיים, הנזהרים יותר בכבודן של הדמויות המקראיות, מיעטו לעסוק בדמותו של האב השני, והציגו אותו בעיקר כמעין חוליית מעבר בין אברהם – אבי האמונה, ליעקב – אבי האומה. עם זאת, עיון קפדני בפסוקי הפרשה שלנו מגלה שהתורה מציגה את יצחק כאדם בעל עוצמה יתרה, בעל בעמיו ואיש עמל כפיים מוצלח במיוחד.

רמז משמעותי לעניין מופיע בפרשת "וישלח" אליה נגיע עוד שבועיים. בפרשה זו מסופר כי יצחק האריך ימים יותר מאביו אברהם ומבנו יעקב, ועליו, ורק עליו, נאמר כי מת "זקן ושבע ימים".

גם הפרשה שלנו מציגה את הצלחתו היתרה:

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יי. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו יב-יג)

אל תיאורי הצלחתו הגדולה של יצחק מצרפת הפרשה שלנו גם את העובדה שיצחק הוא איש הארץ. בעוד שאברהם ויעקב הם אנשי אוהלים, יצחק הוא איש השדה. ראשון הצברים, ראש וראשון לחקלאי ישראל. הזורע העברי הראשון והקוצר העברי הראשון.

יצחק עלה על אביו בחפירת בארות מים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אם ראשו של אברהם נישא מעלה, כפי שקראנו בפרשת העקידה – "וישא אברהם את עיניו ויראה את המקום למרחוק" – הרי שעיניו של יצחק פנו אל אדמת השדה ורגליו ניצבות עליה. בניגוד לאברהם שנולד בנכר ומת בארץ המובטחת לאחר שירד ממנה למצרים ושב בחזרה; ובניגוד לבן יעקב שנולד בארץ, בילה עשרים ואחת שנים ארוכות בנכר, ומת במצרים – יצחק נולד בארץ, מת בארץ ומעולם לא יצא את גבולותיה, כפי שצווה אותו האל בפרשה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יי וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם א-ב)

ספר בראשית כולו הוא ספר של מהפכות, עלילות גדולות ומסעות משני גורל. במסכת הסוערת הזו, מופיעה דמותו של יצחק, כקריאה לנורמאליות, להיאחזות בחיים, לעוצמה שקטה ולשגרה. ניתן לקרוא את עלילותיו באופן המציגו כמעין "נעבעך", שאביו מכחשו בדרך לעקידה ובנו מכחשו בעת נטילת הברכה, אולם ניתן לקרוא את חייו כנושאים את הבשורה האמתית של "הארץ המובטחת": חיים של יצירה, עמל, חיי משפחה וחתירה לשכנות טובה.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ

הזכרנו כבר את פרשת הרעב השני הפוקד את הארץ. בעיצומו מצווה אלוהים על יצחק להישאר בארץ ולא לרדת למצרים. בדבריו ליצחק חוזר האל על הבטחתו לאברהם בדבר ירושת הארץ:

"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה…"  (שם, שם)

הארץ מובטחת ליצחק; אולם בדומה לאברהם אביו, ההבטחה והברכה לא נחתמת בו ובזרעו. ירושת הארץ קשורה (ואולי בעצם מותנית) ביכולת להביא ברכה לכל העמים: "…וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

הקריאה הזו להביא ברכה לכל יושבי הארץ אינה נותרת כהבטחה בלבד. פרשת תולדות מלמדת גם על סכסוך העמים הראשון בארץ (לאחר הסכסוך המשפחתי הראשון בין רועי אברהם ורועי לוט). אבימלך מלך גרר, שהזמין את אברהם לשבת בארצו, ירא מהצלחתו של יצחק:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם טז)

למרות הפרידה נמשכים הסכסוכים בין רועי גרר לרועיו של יצחק, אך הציווי להביא ברכה לכל גויי הארץ מוביל את יצחק גם להותרת הסכסוך מאחוריו ולכריתת ברית של שלום עם המלך העוין:

"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם לא)

מאיש שדה לאיש ציד

למרות תיאור עוצמתו והצלחתו של יצחק, איש השדרה הברוכה, התורה מעניקה את הבכורה לא לבנו המועדף עשו, אלא לבן הנבחר על ידי רבקה – יעקב. איך ניתן להבין את הבחירה בהמשך מסע הנדודים, בדרך הפתלתלה, במי שמצטייר כפחות נטוע בארץ המובטחת?

רמז לעניין ניתן בפתיחתה של הפרשה. כמו אביו יצחק, גם עשו הוא איש השדה, אלא שבניגוד לאביו שזרע וקצר, חפר בארות והוביל עדרי מקנה, עשו הוא "איש יודע ציד" (בראשית כה כז). יצחק בא מן השדה מלא חיות. עשו בא ממנו עייף וחסר מעוף: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כט). עייפותו אינה רק עייפות הגוף אלא גם עייפות הנפש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם לב).

פרשת תולדות מהללת את עוצמתו של יצחק איש השדה ואת השתרשותו בארץ. באותה נשימה היא גם מתריעה מפני הפיכת איש השדה להיות רק איש של ציד, ומפני הפיכת האמונה בשגרה לספקנות, ציניות ובוז קיומי. למרות גדולתו של יצחק, המשך הדרך מסומן ומתוכנן על ידי רבקה.

המסע עדיין צריך להמשיך. קיצור הדרך מוביל מהר מדי משדה החיטים לשדה הציד. השבוע ציינו את יום כ"ט בנובמבר ואת מעגלי החוגגים ברחובות הערים שחוללו לפני 69 שנים. כמה מתאים לקרוא בשבוע הזה את סיפורו של יצחק, איש ארץ ישראל. כמה מתאים גם לקרוא על תמרור האזהרה שמציבה לנו פרשת תולדות ביחס להמשך מסעה של החברה הישראלית.

המסע מאתיופיה לירושלים  

פרשת תולדות מסתיימת ביציאתו של יעקב למסע הבריחה לחרן; מסע ממנו ישוב לארץ רק לאחר 21 שנים. השבוע ציינה קהילת "ביתא ישראל" את חג הסיגד. יהודי אתיופיה נהגו לציין חג זה אלפי שנים, חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, בעלייה אל הר גבוה ובקריאה בתורה – מעין שחזור של מעמד הר סיני.

המסע ההירואי של הקהילה הזו לא הסתיים עם הכניסה לארץ. כאן החל מסעם הקשה והמייסר לקבלה, לשיוויון, לכבוד ולרווחה. חלק מהמסע בתוך הארץ המובטח הוא המסע לשימור מסורת מפוארת. דווקא כאן היא זוכה להכחשה ולהדרה של יהדותם בת אלפי השנים. אחד ההבדלים בין ההלכה הרבנית למנהגם של יהודי אתיופיה הוא מנהגם של האחרונים לתת צדקה ביום שבת ובחג. הלוואי והחברה הישראלית תדע לעשות את מעשה הצדקה והצדק ולסייע לקהילה הזו לשמר את מסורתה.


השארת תגובה

פרשת חיי שרה: חזון של תיקון ותקווה

959את פרשת חיי שרה אנו קוראים השבת הזו כשהראש שקוע בענייני האש המשתוללת והלב יוצא לתושבי העיר חיפה וכל יתר היישובים ברחבי הארץ המתמודדים עם האיום. אתמול בבוקר הופנתה תשומת הלב שלנו ללהבות השנאה שלחכו את בית בית הכנסת שלנו ברעננה במפגן של שנאה ואיום. האש שהשתוללה בכרמל, בהרי ירושלים ובגליל הזכירה לנו את הגורל המשותף של כולנו כאן בארץ, וכמה מיותרת (ומסוכנת) אש השנאה.

כיצד מסתיים המסע? אברהם למול דוד

בפסוקה הראשונים של הפרשה ובפסוקיה האחרונים אנו נפרדים מן האם והאב הראשונים – שרה ואברהם. בניגוד לעלילות שתי הפרשות האחרונות שהציגו מסכת חיים סוערת – הפרשה שלנו מציגה את סיום חייהם בשלב של שלווה והשלמה של המסע הארוך. הדבר נכון במיוחד ביחס לאברהם:

"ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (בראשית כה ח-ט)

אחרי גירוש הגר וישמעאל, אחרי מעשה העקידה, מתארת התורה כיצד מובא האב הראשון לקבורה "זקן ושבע" על ידי שני הבנים. ההפטרה שנקבעה לפרשה, סיפור מותו של דוד המלך ומאבק הירושה בין שלמה ואדניה בערוב ימיו, מציגה תמונה הפוכה – מאבק ותככים משפחתיים עד ליומו האחרון של האב עליו נאמר  בפסוק הראשון של ההפטרה:

"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א א א)

למול סיפור ההפטרה מציגה הפרשה תקווה שניתן לסיים מסע חיים סוער ומציאות משפחתית (ולאומית?) מורכבת גם במעשה של השלמה ושיתוף פעולה. יהיו כאלה שיציעו שההפטרה מתארת את מציאות חיינו באופן ריאליסטי יותר; ועדיין – פרשת חיי שרה מציעה לנו חזון של תיקון ותקווה.

מערת המכפלה וחוק ההסדרה

פרשת קבורתה של שרה במערכת המכפלה "בקריית ארבע, היא חברון בארץ כנען" (בראשית כג ב) מצוינת כבר לא מעט שנים בחוגים שונים כ"שבת חברון", השבת המדגישה את הקשר בין העם היהודי לעיר האבות. בקשר הזה לא ראוי שיהיה ספק, אבל באותה הנשימה ראוי גם ליטול מסיפור קבורתה של שרה את הקשר העמוק שכרת אברהם עם יושביה של הארץ ואת הקפדתו בדרכי יושר והגינות למולם. למרות שאברהם בחר להקים אחוזת קבר משפחתית ולא לקבור את מתיו בין מתי משפחות החתי, ולמרות שהוא מצווה בפרשה את עבדו אליעזר למצוא אישה לבנו שלא מבנות הכנעני, דיבורו עם בני חת הוא דיבור של הגינות ודרכי שלום, דיבור בו הוא מציג עצמו גם כ"גר" וגם "כתושב".

על כוחו של אברהם ועל עוצמתו קראנו בפרשות הקודמות. התעקשותו על רכישת מערת המכפלה בכסף מלא, ובמשא ומתן תם לב, לא נבעה מפחד אלא ממחויבותו לדרכי "צדקה ומשפט", כפי שנזכר בפרשה הקודמת.

בשבוע שהחל בדיונים אינטנסיביים על הדרך להכשרה של גזל קרקע, הלוואי והמסר הזה של פרשת חיי שרה היה נלמד גם הוא בצד הקשר של העם שלנו לחבליה העתיקים של הארץ.

מה היא תרומתה של רבקה?

פרשת השבוע שלנו נקראת אמנם "חיי שרה", אך הגיבורה האמתית שלה היא רבקה – האם השנייה. סיפור איתורה על ידי אליעזר עבד אברהם, הגעתה לארץ והמפגש עם יצחק – מפרנס את רוב פסוקי הפרשה. בפרשה הבאה תעמוד דמותה של רבקה בצל התרמית שרקחה עם בנה יעקב. כיצד יקבל דווקא הוא את ברכתו של האב הזקן וכבד העיניים.

פרשת "חיי שרה" מעמידה אותה באור עמוק יותר כדמות יוזמת ובעלת עמדה, שאינה מהססת לצאת לדרך חדשה באומץ, אך גם כדמות רגישה וקשובה היודעת לצאת אל עבר הזולת.

מכל ארבע האמהות, דמותה של רבקה היא העגולה ביותר והמורכבת ביותר. זוהי דמות אקטיבית, המניעה את העלילה המשפחתית והלאומית בעוצמה וברגישות. לא בכדי, בניגוד לאימהות האחרות היא נשאלת האם תרצה לצאת למסע לעבר ארץ כנען והאם תסכים להשתדך ליצחק. לא בכדי בפעם הראשונה בה מדובר באהבה בין בני זוג זוהי אהבת יצחק לרבקה.

בשבוע שנפתח גם בסערת מקומן של נשים בצבא ושמסתיים ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים – דמותה של רבקה היא אם טיפוס למנהיגה המתייצבת בקדמת הבמה ובמרכזה ולא בשוליה.

 


השארת תגובה

פרשת "וירא": לאף אחד אין זכות לנהל את פנקסיו של אלוהים

 

בין הסיפורים הגדולים של פרשת "וירא": השמדתן של סדום ועמורה, גירוש הגר והעקידה, מופיע סיפור הירידה של אברהם לארץ פלישתים. בדיוק כפי שתואר בפרשה הקודמת, גם הפעם מבקש אברהם משרה לומר שהיא אחותו מתוך חשש לחייו והיא נלקחת אל חצר המלך.

הפרשה מתארת כיצד נגלה אלוהים למלך פלישתים ומתריע בפניו מפני החטא:

"ויָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא… בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם: גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת"

מאוחר יותר כאשר יעמת אבימלך את אברהם עם דבריו, יתרץ זאת האב הראשון במלים:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"

אברהם חושד באבימלך ואנשיו כי אין בהם יראת אלוהים; אך אבימלך, כך מסתבר, מצוי בדרגת נבואה וזוכה להתגלות האל, ממש כפי שזכה לה אברהם. פעמים רבות כל כך מרשים לעצמם אנשים לנהל את פנקסיו של אלוהים. הפרשה שמביאה לשיא את מערכת היחסים ואת הברית בין אברהם לאלוהים היא גם הפרשה שמזכירה לצאצאיו של אברהם, שיראת אלוהים אינה עניין של בלעדיות ומונופול.

הברית הראשונה עם יושבי הארץ

אבימלך, מלך גרר, ממשיך לשחק תפקיד בפרשה. לאחר לידתו של צחק ולאחר הסיפור הקשה של גירוש הגר וישמעאל, כורתים אברהם ואבימלך ברית בעיר באר שבע – ברית אשר אמורה להמשך לדורות:

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ"

בין הפרשנים המסורתיים היו כאלה שביקרו את אברהם על אודות הברית שכרת עם יושבי הארץ (ולדוגמה – הרשב"ם שראה במעשה העקידה מעין ביטוי לכעסו של אלוהים על הברית). פשט הפרשה אינו רומז על כל כלל. להיפך, לאחר כריתת הברית מתארת הפרשה כיצד נטע אברהם עץ אשל בבאר שבע – הנטיעה העברית הראשונה בארץ; וכיצד הקים מזבח בו קרא ל-יי' בשם: "אל עולם".

בפרשה הקודמת קראנו כיצד נפרד אברהם מלוט לשלום וחילק את הארץ בין שניהם. הפרשה הזו אנו קוראים על כריתת הברית. ספר יהושע מספר את סיפור ההתנחלות בארץ בדרך של מלחמה. ספר בראשית מספר על התנחלותו של אבי האומה בארץ בדרך של פשרה וברית.

אגב, לאור אירועי השבוע הזה בכנסת ישראל ובזירה הציבורית כדאי גם להזכיר כיצד התורה מלמדת אותנו שאברהם הוכיח את אבימלך טרם כריתת הברית על גזילת הבארות שחפר:

"וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"

גזל אינו ראוי להיות אחת מדרכי הקנין של עם ישראל בארצו.


השארת תגובה

פרשת לך לך: מדוע חילק אברהם את הארץ?

pleiades_largeאת פסוקיה של פרשת לך לך אני לומד מעבר לים, בביקור בקהילות בארה"ב, ימים אחדים אחרי הבחירות. המבוכה בקרב רבים מחברי הקהילות גדולה ואני שואל עצמי האם וכיצד להתייחס לדברים בדברי התורה והשיעורים שאתן בשבת הקרובה.

כתמיד, גם בפרשת השבוע שלנו, המפנה את הזרקור התורני מכאן ועד לסוף החומש למשפחה אחת, שבט אחד ועם אחד – ניתן למצוא נקודות עגינה לשיחה על המתרחש בימינו.

האם נכון לעשות זאת כאן מעל לבמה? ביממה הקרובה אנסה ללמוד לא רק את הפרשה, אלא גם את לב שומעיה הנמצאים כאן.

מה חידושה של אמונת אברהם?

במסורת המדרשית והפרשנית נחשב אברהם לאבי האמונה, לזה אשר ייסד את ההכרה באל אחד והעמידה כנגד עבודת האלילים. באופן מעניין התורה עצמה אינה מצינת פרט זה במפורש. יתרה מכך, פרשות בראשית ונח מציעות אפשרויות אחרות לייסודה של האמונה באלוהים ושל הפעולה הדתית ואינן מייחסות במפורש את עבודת האלילים לקודמיו של אברהם. גם הפרשה שלנו עצמה רומזת על הכרת האל על ידי מנהיגים ועמים אחרים.

לאחר שאברהם (עדיין בשמו המקורי אברם) משחרר את לוט בן אחיו ואת כל העם והרכוש שנישבו במלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים, אומר מלכי-צדק, מלך שלם, המתואר בפרשה כ"כהן לאל עליון":

"בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יט-כ)

הביטויים של מלכי-צדק אף זכו להיכנס ללשון התפילה, לברכת "אחת מעין שבע" הנאמרת בתפילת הערבית לליל שבת: "ברוך אתה יי אלהינו ואלהי אבותינו… אל עליון, קונה שמים וארץ…".

לאור קו פרשנות אפשרי זה, מה ייחודה של אמונת אברהם ופשר הברית שכורת עמו האלוהים? תשובה אפשרית אחת היא ההכרה העמוקה בקשר בין האמונה לבין תודעת השליחות והנכונות לצאת לדרך ולפרוץ נתיבים חדשים. אפשרות נוספת היא ההכרה בקשר העמוק בין האמונה לבין החובות המוטלות על האדם ועל העם לנהוג בדרכי צדקה ומשפט ולהביא ברכה לסובבים אותו. עוד במסגרת הציווי הראשון בו מצטווה אברם –

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם, יב א)

– ניתן בו הסימן המחייב:

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"

בפרשה הבאה, פרשת "וירא" יורחב סימן זה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (שם יח יט)

הבטחת הארץ והפרידה "איש מעל אחיו"

פרשת לך לך היא פרשת ההבטחה של הארץ לאברהם ולצאצאיו. מספר פעמים בפרשה חוזר אלוהים על הבטחתו לאברהם להוריש לו את הארץ, ופעם אחת אף נזכרים גבולותיה של הארץ המובטחת "מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת" (שם, טו יט). והנה דווקא הפרשה הזו – פרשת ההבטחה – היא גם הפרשה בה אברהם מבקש לחלק את הארץ בינו לבין לוט למען לא יהיה ריב בין רועיו לרועי בן אחיו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (שם יג ח-ט)

בשבוע שבו נשמעו צהלות כאלה ואחרות, כאילו בחירתו של נשיא חדש בארה"ב קוברת את רעיון חלוקתה של הארץ, מזכירה לנו פרשת השבוע כי חלוקתה הראשונה של הארץ נעשתה על ידי אבי האומה – לא מתוך מחשבה שהארץ אינה נחלתו, אלא דווקא משום שחש שהיא שלו, אך הוא בחר לוותר על חלק ממנה.

מימוש ההבטחה על הארץ, כולל בתוכו גם את היכולת לוותר על חלק ממנה למען לא תהיה מריבה. לעתים גם הוויתור הוא מנהג בעלים.

והאמין ביי' ויחשבה לו לצדקה

באחד משיאיה של הפרשה, רגע לפני כריתת ברית בין הבתרים, מוציא אלוהים את אברהם לספור את כוכבי השמיים:

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"

מיד לאחר מכן מציינת התורה:

"וְהֶאֱמִן בַּיי וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם טו ו)

רבים מהפרשנים גרסו כי אברהם הוא אשר חשב את הבטחתו של אלוהים לדבר צדקה הנעשה לו. מיעוטם הלכו על פי פשט הפסוק וגרסו כי אכן הכוונה היא שאלוהים ראה באמונתו של אברהם בו דבר צדקה. הפירוש המדויק יותר לטעמי מלמד כי האמונה אינה דבר פשוט, והיכולת להמשיך ולהאמין גם ברגעים של משבר וקושי אינה דבר מובן מאליו. זו אולי המחשבה שאחלוק עם חברים וחברות כאן שהשבוע האחרון גם עירער מעט את אמונתם ביכולת לקדם את הערכים בהם הם מאמינים.


תגובה אחת

פרשת "וירא": האם אלוהים "קצת התאכזב" מאברהם?

עקידת יצחק - יצחק פרנקל By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons

עקידת יצחק – יצחק פרנקל
By Israeliarthistorian (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

פרשת "וירא", הרביעית לפרשות התורה, מציגה את רגעי השיא בחייו של אברהם, האב הראשון: ביקור המלאכים, הדיון עם אלוהים על השמדת סדום, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל וכמובן – עקידת יצחק.

ברית השלום הראשונה

בין סיפור הגירוש של הגר וישמעאל לבין סיפור העקידה מתוארת בפסוקים אחדים פרשה נוספת בסיפורו של אברהם – הברית שכרת עם אבימלך, מלך פלישתים. למעשה זו ברית השלום (או אי הלוחמה) הראשונה בין אדם לזולתו ובין שבט לשבט המתוארת בתורה. בין בעלי המדרש ופרשני המקרא היו כאלה שביקרו בחריפות את כריתת הברית והוקיעו אותה, אך פשט המקרא ברור. בצד הדמות הטוטאלית והקנאית לאמונה, כפי שמשתקפת בסיפור העקידה, מציגה הפרשה את אברהם גם כאיש של ברית ושל שלום. איש שאינו סומך על כוחו בלבד ועל ההבטחות שנתנו לו על ידי אלוהים, ואולי ליתר דיוק – איש המיטיב לנצל את כוחו על מנת לכרות ברית של שלום.

עם מי מדבר אלוהים?

סיפור העקידה הופך את פרשת "וירא" לפרשת האמונה המובהקת ביותר בתורה, בצד אולי פרשת מעמד הר סיני (פרשת יתרו בחומש שמות). אברהם הוא איש האמונה כפי שמתואר בפרשה פעמים רבות. לדוגמה:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט).

דווקא משום כך מעניין לראות כיצד בפרשה המרכזית המספרת את סיפורו של איש האמונה העברי, נגלים האל ומלאכו לשתי דמויות נוספות: אבימלך מלך פלישתים והגר שפחתה של שרה. ביחס לראשון, אבימלך, שמה הפרשה בפיו מלים כמעט זהות למילותיו של אברהם, בוויכוחו עם האל על השמדת סדום:

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (שם כ ה).

פרשת "איש האמונה אברהם" היא גם הפרשה המזכירה את יכולתה של האמונה לחצות גבולות של שיוך, זהות ומעמד. הבחירה היא האמונה היא מקור הפירוד והאיבה או מקור הפיוס וההשלמה – נתונה בידינו.

אברהם והאשה הגדולה משונם

כבר הזכרנו כיצד נתפסת פרשת העקידה, כפרשת האמונה; כביטוי המיטבי של אמונתו המוחלטת של אברהם באלהים. בניגוד לסיפורים אחרים בתורה – שבעניינם ניתן למצוא גם קולות מעט חתרניים במדרש, כאלה המרשים לעצמם לפקפק במסר הנורמטיבי והמקובל (ולדוגמה אותם המדרשים המבקרים את משה על שבירת הלוחות) – אין בעולם המדרש והפרשנות מקורות הקוראים תיגר על בחירתו של אברהם לעקוד את הבן ולהניף את המאכלת.

עוצמתו של המעמד ובנייתו כשיא של הניסיונות בהן התנסה אברהם היקשה על החכמים להציף את השאלה המתבקשת: כיצד האדם שהתווכח עם האלוהים על "צדיקיה הנסתרים" של העיר סדום, לא ניהל את אותו הוויכוח על בנו שלו. שתיקה זו של בעלי המדרש והפרשנות מגלגלת את המשימה לידינו. כשם שהם חקרו ודרשו בכל תגיה של התורה כדי להשמיע קולות שאינם מובנים מאליהם, כך גם אנו יכולים לעשות כן.

כבר שנים רבות כשאני קורא את סיפור העקידה אני שם לב לעובדה שהיה זה מלאך האלוהים ולא אלוהים עצמו שקרא אליו:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה…" (שם כב יב).

אלוהים היה זה אשר ציווה עליו את הניסיון, אולם את הוראת ההצלה ואת הברכה שלאחריה מסר המלאך. האם נוכל להציע מדרש לפיו אלוהים "קצת התאכזב" מכך שאברהם ציית ללא עוררין? האם אפשר להציע פרשנות לפיה אלוהים "התגעגע" לוויכוח מוסרי נוקב עם המאמין הגדול? אולי הברכה שנמסרה על ידי המלאך ולא על ידי אלוהים עצמו מלמדת על התרחקות מסוימת בעקבות העקידה ולא על התקרבות? האם העובדה שאחרי העקידה לא מזכירה התורה דיבור ישיר נוסף בין אלוהים ואברהם יכולה ללמד דבר מה?

יותר משהמדרש מציע אמת שגלומה בסיפור הוא מלמד על המקום הערכי והרגשי של בעליו. האם מותר לנו לקרוא את סיפור העקידה כסיפור של כישלון אמוני ולמקם את שיאו של אברהם המאמין דווקא בוויכוח שניהל עם אלוהים על עתידה של העיר סדום?!? העובדה שחז"ל בחרו כהפטרה לפרשת "וירא" את סיפורה על האשה הגדולה משונם – זו שביקשה בן מהנביא אלישע ונאבקה והתעקשה על חייו, לאחר שמת בידיה – מעלה את המחשבה שאולי גם הם ביקשו להציב תמונת ראי לסיפור העקידה. תמונה בה ההורה מתעקש על חיי ילדו כביטוי של אמונה יוקדת.

לזכרו של ריצ'רד לייקין

אלה המלים בהן פתחתי את לווייתו העצובה של ריצ'רד לייקין, קורבן הפיגוע הקשה בארמון הנציב שהובא השבוע למנוחת עולמים:

"באדמתם הקשה של הרי ירושלים אנו טומנים היום את ריצ'רד – רפאל, שלא נולד על אדמה זו אלא בחר בה. כאברהם ששמע קול מצווה 'לך לך מארצך', כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר, בחר לבוא לארץ זו יחד עם בהיותו כבר בעל משפחה. אוי לנו, שברחובה של עירו ירושלים, הונפה עליו המאכלת במעשה של עקידה. אוי לנו, שבניגוד למסופר בפרשת השבוע שלנו, לא היה מלאך מן השמים שיקרא: 'אל תשלח ידיך אל הנער'. 'אל הנער' – שהרי למרות הגיעו לגיל השיבה – לבו נותר קשוב כאיש חינוך בכל רמ"ח אבריו, ליופיין ושמחתן של שנות הילדות והנערות".

יהי זכרו של ריצ'רד ברוך והלוואי והרחמן ישכין שלום בין בניה של שרה ובניה של הגר.