הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "תצוה": למי מצלצלים הפעמונים?

פרשת "תצוה" מציגה לראשונה את רעיון בחירתם של  אהרון ובניו לשרת בקודש ככוהנים. הפרשה ממשיכה את מסכת ההוראות של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", ביחס לבנייתם של המשכן וכליו הקדשתם. במרכזה – תיאור בגדיהם של הכהן הגדול ויתר הכוהנים ואת אופן סמכתם לכהונה. פסוקיה האחרונים מסמכים את שתי הפרשות ומציגים את החובה להעלות קורבן תמיד במשכן בבוקר ובערב.

מתוך בני ישראל ובשמם

דווקא משום שהפרשה מתמקדת לכל אורכה בבחירתם של הכהנים, בתפקידם ובבגדי השרד שלהם, ראוי לשים לב לעובדה שהפרשה פותחת במלים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז כ-כא)

למרות שהכוהנים הם שמתקינים את המנורה ומעלים בה את נר התמיד, מדגישה הפרשה במילותיה הראשונות שהציווי הוא על בני ישראל – והכוהנים משמשים להם כשליח. אותו רעיון גם חותם את הפרשה:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם"

הכוהנים הם המכהנים בקודש אך בני ישראל כולם הם המחזיקים ב"מניותיו". במובן זה – הפרשה העוסקת בבחירתם של הכהנים ובמעמדם העודף מזכירה שהם משרתי האל, אך לא פחות מכך גם משרתי הציבור.

פעמוני התרעה ואזהרה

בתוך המסכת המורכבת והמפורטת של דיני התקנתם של שמונת פרטי הלבוש והביגוד של הכהן הגדול, צדה העין את ההוראה להתקין רימונים ופעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול:

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח לג-לה)

הליכתו של הכהן הגדול במרחבי המשכן, ובמיוחד עם כניסתו אל קודש הקודשים, מלווה בצלילי הפעמונים.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, תלה את צלצול הפעמונים בצורך להזכיר לכל אדם הנמצא במשכן לצאת מחוצה לו בשעה שהכהן הגדול נכנס לשרת בקודש, כדרישת הפרשה. קבעו שהמטרה של הפעמונים היא למנוע מהכוהנים במשכן לחשוב בטעות שאחד מהכוהנים ההדיוטות הוא שנכנס לקודש הקודשים. רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל הפירוש לתורה "הכתב והקבלה", איש המאה הי"ט, הציע בניגוד לרשב"ם שהפעמונים נועדו להיות תזכורת לכהן הגדול עצמו, שלא ישכח את חובותיו בקודש ואת תפקידיו וחובותיו בכל עת ורגע בהם הוא לובש את מדי כהונתו.

פירושו של בעל הכתב והקבלה עולה בקנה אחד עם הסוגיה במסכת זבחים בתלמוד הבבלי המציעה שכל אחד מבגדיו של הכהן הגדול נועדו להרתיע מפני סוג של חטא ותקלה אפשריים ולכפר עליהם. בסופה של סוגיה יפה זו מתייחס התלמוד הן למעיל ופעמוניו והן לציץ – אותו תליון מתכת שהונח על מצנפת ראשו על הכהן הגדול ועליו נכתב "קדש ליי" (שמות כז לו לז). כך נאמר בתלמוד על שני פרטי לבוש אלו:

"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבקול (הפעמון – גלעד קריב) ויכפר על הקול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים" (בבלי, זבחים פע ע"ב)

בסיומו של שבוע שהגדיש את המדמנה והסחי של חיינו הציבוריים, אין רלוונטיים יותר מן הפעמונים והציץ בשולי המעיל ועל המצנפת של הכהן הגדול. הלוואי ויכולנו לתפור בשולי החליפות של נבחרי הציבור שלנו פעמונים שיזכירו להם את משרתים בקודש הקודשים של מדינת ישראל, בשמנו ולמעננו, ולהניח על מצחם ציץ שעליו כתוב קודש לצורכי ציבור. בלעדי ההפנמה של האמת הזו – הופכת עבודת הקודש הציבורית לעבודה זרה ומסוכנת, כפי שקורה היום.

שבת זכור – איך זוכרים?

השבת הזו היא גם שבת "זכור" בה אנחנו קוראים על מצוות הזיכרון של מעשה עמלק בבני ישראל ועל המצווה של מחיית זכרו. קריאה זו מצטרפת אל פרשת השבוע וקובעת גם הפטרה מיוחדת לשבת – סיפור מלחמת שאול בעמלק מתוך ספר שמואל א'. שבת זכור מצוינת מדי שנה בשבת שלפני חג הפורים. הסיבה הפשוטה היא שעל פי המסורת של חז"ל המן האגגי הוא צאצא של מלך עמלק – אגג, המוצא להורג על ידי שמואל הנביא.

בעומק הדברים קיים קשר נוסף ומשמעותי יותר. מגילת אסתר אינה רק מספרת את סיפור ההצלה של יהודי שושן ופרס אלא גם ואולי בעיקר את הסיפור כיצד הוטמע האירוע בזיכרון הקולקטיבי, באמצעות העלאת הסיפור על הכתב  וקביעת קריאתו של הסיפור מדי שנה (כמתואר בפרק ט' של המגילה).

שבת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון. חג הפורים עוסק בדרך לשמר את הזיכרון ולקבע אותו לדורות. במובן זה – השנה העברית המקורית והמקראית נפתחת בחג הפסח בו אנחנו מצווים: "והגדת לבנך", ונחתמת בחג הפורים המזכיר את הצורך לא להותיר את הזיכרון כמסר בעל פה אלא להעלות אותו על הכתב.

שבת שלום וחג שמח.


השארת תגובה

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.


השארת תגובה

פרשת בהעלותך: להעניק לשגרה משמעות ועומק

לאה גולדברג

פרשת בהעלותך, השלישית לפרשות חומש במדבר, אינה הארוכה בפרשות הספר הרביעי, אבל היא גדושה ועמוסה בעניינים שונים יותר מכל חברותיה. חלקה הראשון מוקדש עדיין לענייני המשכן והמשרתים בקודש.

הפרשה פותחת במצוות העלאת הנרות במנורת המשכן וממשיכה להקדשתם של הלוויים לשירות בקודש. לאחר תיאור חג הפסח הראשון במדבר, במלאת שנה ליציאה ממצרים, מוקדש חלקה השני של הפרשה לתיאור תחילתו של המסע הגדול אל עבר הארץ, מהר סיני אל תוככי המדבר. המדרש מתאר כיצד בני ישראל לא רצו לעזוב את אזור הר סיני, וישבו בו ימים רבים לאחר קבלת הלוחות השניים.

פרשת "בהעלותך" מתארת את הרגע בו נדרש העם לצאת מחדש את המסע.

מסע ומשא

באופן לא מפתיע מופיעים בתוך הפרשה רגעים של הצלחה, עוצמה ושגב ולצדם רגעים של כישלון, מחלוקת ואסון. מן הצד האחד הקדשתם של הלוויים והסמכתם של שבעים זקני ישראל למנהיגים ונביאים לצדו ולעזרתו של משה. מן הצד השני – אסון "קברות התאווה" בו נענש העם על תלונותיהם הקשות והמחלוקת של מרים ואהרן עם משה, שמובילה לענישתה של מרים.

הימים הראשונים של המסע מהר סיני אל עבר הארץ המובטחת, כאשר המשכן כבר ניצב בלב המחנה, הם ימים מורכבים של פסגות ותהומות. התורה מאותת לנו אולי שזה דינו של כל מסע מאתגר ומפרך.

היציאה לדרך לעולם מביאה אתה גם רגעי גדולה וגם רגעים של חולשה גדולה.

התלמוד הבבלי (מסכת שבת קט"ו ע"ב) מציע שרגע ההתנתקות מהר סיני היה רגע של פורענות. ייתכן בהחלט שהשהייה למרגלות ההר אחרי קבלת הלוחות השניים הייתה נינוחה בהרבה; אבל מי שאינו מוכן להסתכן ברגעי פורענות וברגעים של "חטא ועונשו" – אינו יכול ככל הנראה לבקש כמשה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא כט)

האתגר הגדול הוא כיצד לוודא שרגעי ההשראה וההצלחה הם אלו שיקבעו בסופו של דבר את עיקר אופיו ומגמתו של המסע.

"כל יום חדש תחת השמש"

המדרש המציע כי רגע הפרידה מהר סיני היה רגע של פורענות בא להסביר מסורת קדומה הקשורה בכתיבתה של הפרשה במגילת התורה. שניים מפסוקי הפרשה המתארים את תפילתו של משה בעת נשיאת ארון הברית ובעת הנחתו נכתבים באופן נבדל מיתר פסוקי הפרשה בתוך מעין סוגריים הפוכים. התלמוד, ובעקבותיו רבים מהמפרשים, מציעים שפסוקים אלו, שבמקורם היו צריכים להיכתב בפרשה המתארת את אופן ארגונו של המחנה (פרשת במדבר), נכתבו בפרשה שלנו על מנת להפריד בין הפורענות הראשונה של עזיבת ההר, לבין הפורענות השנייה של מרד העם במשה וב-יי' בדרישה להספקת בשר במדבר (חטא קברות התאווה).

דרך אחרת לדרוש את מעמדם המיוחד של שני פסוקים אלו (המשולבים בסדר הוצאת ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת ובסדר השבתו אחרי הקריאה בתורה)  היא לקרוא אותם כתובנה נוספת של התורה על המסע ודרישותיו. בני ישראל יוצאים למסע ארוך אל עבר הארץ המובטחת, שהפך להיות מסע של ארבעים שנים. במסע הזה היו לא מעט תחנות בדרך. היציאה מתחנה אחת לבאה אחריה, והעצירה בתחנה החדשה לטובת הקמת המחנה, וודאי הפכו במהירה לשגרה קשה ומכבידה. הדגשתם של הפסוקים האלה, המתארים את תפילת הדרך ואת תפילת החניה, אולי נועדה כדי להזכיר לנו גם את הצורך להעניק לשגרה המפרכת את ההוד והקדושה.

לא כל רגע בדרך יכול להיות מרגש ונשגב כמעמד הר סיני. האתגר הוא כיצד להפוך כל יציאה וכל עצירה לרגע מיוחד ולו באופן מינורי. פסוקי "ויהי בנסוע הארון…" ו-"ובנחה יאמר…" (שם י לה-לו) מזכירים שגם הרגעים האלה ראויים לתפילה משלהם. גם הם ראויים להיחשב במעמדי זוטא של קבלת התורה.

כשקוראים את פרשת "היציאה לדרך", טוב להיזכר בהקשר הזה דווקא במחרוזת שירי סוף הדרך, של לאה גולדברג. אלו מילותיו של אחד משירי המחרוזת:

***

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

***

ללמוד להתפלל

ההכרה בצורך להכיר בערך של השגרה המפרכת ובאותה העת לעטר אותה ברגעים ומעשים המעניקים לה שגב טמונה גם בעובדה שבפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים את משה נושא שתי תפילות. הראשונה בקשר לנשיאת הארון והנחתו. השנייה – בפנייתו לאלוהים שירפא את מרים מהצרעת בה לקתה, במלים הידועות: "אל נא רפא נא לה" (שם, יב יג).

דווקא בפרשה החותמת את העתקת המשכן והסמכת משרתיו, נשמע הקול המתפלל של משה. בתוך השגרה של עבודת המשכן והקורבנות, כמו גם בתוך השגרה של חיי היום יום, מציעה הפרשה את מחוות התפילה (שכמעט ואינה מיוסדת במתכונת של קבע במקרא), כדרך לצאת מן השגרה, ובו בזמן – להעניק לשגרה משמעות ועומק.

השיר השלישי במחרוזת שירי סוף הדרך שהזכרנו מדבר על כוחה של התפילה לחלץ אותנו מתחושת ההרגל, וכותרתו אכן היא "תפילה":

***

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

***

לא אחת אני נוהג לברך זוגות תחת החופה, רגע לפני צאתם הסמלי למסע החיים, בשיר הזה ובתפילה שהלוואי ודבקותם זה בזה לא תהפוך להיות רק כהרגל.

מיהו האספסוף – חומר למחשבה בעקבות המדרש

טוב היה להישאר רק עם תובנות על תפילה מתוך פרשת השבוע ועם שיריה של לאה גולדברג כמזון לנפש, אבל המסע הבלתי נגמר אל הארץ המובטחת מחייב למצוא בפרשת השבוע גם תובנה הנוגעת למציאות חיינו המאתגרת, שיש בה הרבה רגעי עוצמה, הצלחה והשראה, אבל גם יותר מדי רגעים הפוכים לחלוטין. כאשר התורה מתארת את חטא קברות התאווה, בו דרש העם במפגיע ממשה ומאלוהים בשר, תוך הפגנת געגוע לטוב ארץ מצרים, היא מלמדת:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם יא ד)

מיהו אותו האספסוף המסית? במדרש ספרי מובא ויכוח בין שני חכמים. רבי שמעון בן מנסיא מציע שאלו אותם בני עמים אחרים שעלו עם בני ישראל ממצרים ובעצם אלו הגרים והזרים שהצטרפו את המחנה. רבי שמעון בן הפלוגתא שלו, מציע הצעה אחרת לגמרי – מפתיעה למדי: האספסוף הם דווקא הזקנים – מנהיגי האומה.


השארת תגובה

שבת "אחרי מות קדושים": המסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת

השבת הקרובה מפגישה אותנו עם שתי פרשות מרתקות וידועות: "אחרי מות" ו"קדושים". יחד עם הפרשה הבאה בתור, פרשת "אמר", נטבע בעזרתן הביטוי העממי: "אחרי מות קדושים אמור" (המתייחס לצורך לדבר רק במעלותיו הטובות של אדם אחר פטירתו). לא אחת נקראות שתי הפרשות בשבת הבאה אחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, הראויה באמת לכינוי "שבת אחרי מות קדושים".

העובדה שפרשת "אחרי מות" עוסקת בבדק הבית ובטיהור המשכן ושפרשת "קדושים" עוסקת ביסודות של חברה השואפת לקדושה, מזכירה את הצורך להמשיך במסע לכינונה של חברה ראויה וצודקת, ובהכרח לכלול במסע הזה גם רגעים משמעותיים של בדק בית, חשבון נפש וכפרה.

השעיר לעזאזל

פרשת "אחרי מות" פותחת בתיאור סדרי הפולחן בעזרתם מטהר אהרון את המשכן מטומאתו. המלים הפותחות את הפרשה מקשרות את תהליך הכפרה למותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה ביום הסמכתם לתפקיד הכהונה (כמתואר בפרשת שמיני). בכך רומזת הפרשה שתהליך הכפרה אינו ריטואל הקשור לשגרה הפולחנית של המשכן גרידא, אלא לרעיון העמוק שגם במקום הקדוש ביותר וגם בקרב המנהיגות הקדושה ביותר יכולים להתגלות פגמים, טעויות וחטאים. עיקרון גדול זה, לפיו אין אדם, אין מנהיג ואין עם שחסינים מכישלון, בא לידי ביטוי מובהק בשילוחו של ה"שעיר לעזאזל".

בהשפעת התרגומים הנוצרים למקרא והשימוש של הספרות האירופאית במושגים מקראיים הפך הביטוי "שעיר לעזאזל" לניב לשון המתאר מצב של בריחה מאחריות והטלת האשמה על הזולת. עיון בפרטי הפולחן המתואר בפרשת "אחרי מות" מלמד שמבחינת התורה ההיפך הוא הנכון. כל תפקידו של "השעיר לעזאזל" הוא לחייב את המנהיג ואת העם להתוודות על חטאיהם ולקחת עליהם אחריות:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה"

מצוות שילוח השעיר, שנקבעה על ידי ההלכה כמרכיב מרכזי בעבודת הכפרה השנתית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, סימלה אמנם את היכולת של העם ומנהיגיו לכפר על חטאי העבר ו"להיפטר" מהם, אך תלתה את היכולת הזו בדרישה המקדימה ללקיחת אחריות, להודאה באשמה ולחשבון נפש.

אחד מאתגריה הגדולים של המנהיגות הישראלית ושל החברה הישראלית כולה הוא המעבר מהפרשנות העממית והמאוחרת של המושג "שעיר לעזאזל" לכוונה המקורית של התורה ביחס למעשה הפולחני, הרוחני והחינוכי העתיק – תיקון באמצעות לקיחת אחריות והודאה באשמה. עוד לפני הצבת הרף הרוחני והמוסרי הגבוה של פרשת "קדושים", מדגישה התורה את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, ולכפר, תוך קביעה כי לעתים באמת ניתן לשלח מעלינו את טעויות העבר, מבלי לערוף ראשים.

אבל מי שחושב שניתן לעשות זאת בלי לקיחת אחריות והודאה באותן הטעויות, מפספס לחלוטין את כוונת התורה. חמור הרבה יותר מכך, הוא שולח לדרך האומללה לא את השעיר – אלא את כולנו.

בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך…"

לא אחת נוטים אנשים לבלבל בין ניבי הלשון המכוננים: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הראשון מופיע בפרשת "קדושים"; השני כלל אינו מופיע בתורה. שניהם זכו ליחסי ציבור מצוינים מצדם של חכמים גדולים ובולטים.

הלל הזקן, כאשר התבקש על ידי אדם לגיירו בעודו עומד על רגל אחת, אמר:

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ומכאן – לך ולמד" (בבלי, שבת לא ע"א)

רבי עקיבא שאיבד על פי האגדה אלפים רבים של תלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו, קבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים)

התרגום הירושלמי של התורה לארמית (המכונה גם בטעות תרגום יונתן), קשור בין שתי האמרות ומציע את הכלל "מה ששנוא עליך…" כתרגום וכפירוש למצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכהסבר למשמעות המעשית של העיקרון המוסרי המאתגר.

הכריכה והשילוב שמציע התרגום לשתי קריאות הכיוון הערכיות מתאים מאד למציאות החיים שלנו ולמה שמתרחש במרחב הציבורי שלנו, ברחוב ובדף הפייסבוק. באוויר מופרחות אין ספור סיסמאות של אהבת חינם, אהבת ישראל, אחדות ועוד; על הקרקע בוערת אש של שנאה. תרגום יונתן מציע לנו שהמבחן של "ואהבת לרעך כמוך" מתחיל באותה הוגנות בסיסית ובניסיון לייצר קוד ערכי ומוסרי המציב כלי משחק יסודיים המוציאים את השנאה היוקדת מחוץ למשוואה.

אף אחד לא באמת נהנה משנאתם של אחרים אליו. אף אחד אינו אמור להפוך את השנאה לאחר לשיטת הפעולה העיקרית שלו. לפני שאנחנו מדברים על אהבה, בואו נדבר על אי שנאה, ועל קביעת גבולות מפני אותו שיח אלים ומוקצן שמדרדר אותנו אל עבר אסונם של תלמידי רבי עקיבא – האסון שבגינו, על פי מסורת הגאונים והראשונים, נקבע כובד הראש של ימי ספירת העומר.


השארת תגובה

פרשת "שמיני": השתיקה שהפכה לצעקה

בשבת שאחרי חג הפסח אנחנו חוזרים למחזור הרגיל של קריאת פרשות השבוע המפגיש אותנו עם פרשת "שמיני". הפרשה הקודמת, "צו", נחתמה בשבעת הימים במהלכם שהו אהרון ובניו בתוך המשכן, כחלק מתהליך הקדשתם. הפרשה שלנו נפתחת ביום השמיני – הוא יום היציאה מן המשכן ו"הלידה" אל תוך המעמד והתפקיד החדש.

דממת העבר וזעקת העתיד

חלקה הראשון של פרשת "שמיני" מתאר כיצד הפך יום החגיגה של הקדשת אהרון ובניו ליום של אסון. בעיצומו של המעמד החגיגי למול עיני העם כולו, שני בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים לפני אלוהים אש זרה שלא צוו עליה. התגובה מיידית ואיומה:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יי' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יי'"

לאחר תיאור האסון מציגה הפרשה את תגובתם של שני האחים המנהיגים. הדוד משה, והאב השכול אהרון:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

משה מסביר ומתרץ; אהרון שאיבד את שני בניו – בוחר בשתיקה, בדממה הזועקת יותר מכל הקולות גם יחד. התורה אינה מתארת לנו כל תגובה רגשית אחרת של אהרון, לא צעקה ולא בכי. קולו חוזר אליו רק כאשר משה טוען כנגד שני הבנים הנותרים שנמנעו מלאכול את הקורבן שהוקרב. ברגע הזה, נסדקת שתיקתו של אהרון והוא מטיח כלפי האח:

"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?!? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!?"

כל עוד מדובר היה בבנים שמתו עמד אהרון בשתיקתו וכינס את כל אבלו פנימה. ברגע בו דובר בעניינם של הבנים הנותרים, פורץ קולו של אהרון, והזעקה נשמעת לראשונה מגרונו.

בימים האחרונים חשבתי על שתיקתו של אהרון לנוכח מות שני בניו ועל שבירתה, לאחר שצפיתי בדברים הקשים של ההורים השכולים בכנסת. אמו של הדר גולדין ז"ל, לאה, דיברה על התקופה הארוכה בה היו בני המשפחה דוממים, ועל חוסר היכולת להמשיך ולהימנע מהשמעת הזעקה. חברתי האמיצה, מיכל קסטן קידר, רעייתו של דולב ז"ל, שדיברה גם היא בדיון באומץ כדרכה, התראיינה למחרת היום אצל אילנה דיין. כפי שגם כתבה היום בטורה ב"ידיעות אחרונות", דבריה נישאו לא רק מתוך האחריות לשאת את זכרו של דולב, אלא גם ובעיקר מתוך האחריות למשפחות השכולות של העתיד, אלו אשר אינן יודעות עדין שהאסון יקיש בדלתן. בדומה לאהרון הכהן, גם היא הציעה שהאבל הוא בעיקרו עניין של דממה; אבל האחריות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול – זהו כבר עניין לצעקה גדולה.

כמה חבל שהיו בדיון האלה חברי כנסת נלוזים שלא ידעו לקיים את "וידם אהרון"; הלוואי ויתקיימו בפרנסי המדינה שלנו דברי הפרשה על תגובתו של משה לזעקה שבקעה לבסוף: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לפתוח את מנעול השתיקה

בכל השנים העבריות שאינן מעוברות, כמו השנה שלנו, מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמיכות לשבת פרשת "שמיני". שתי מלים בלבד, ככתוב, מתארות את תגובתו של האב, שיום ששונו הפך ליום אסונו: "וידם אהרון".

במשך שנים ארוכות, רבים מאוד מפליטי החרב וניצולי הזוועה בחרו בדממה. בניגוד למשה, שלא ניסה לפרוץ את דומיית אחיו ושמע את הזעקה רק אחרי שכבר התפרצה מחזהו של אהרון, לנו יש את המשימה לכבד את דומייתם של אלו הבוחרים להמשיך בה, אך גם להזמין ברגישות ובאהבה את הניצולים שטרם עשו כן לפרוץ את מנעול הלב ולצאת משתיקם. בניגוד למשה, עלינו לשכנע אותם קודם שישמיעו קול, שאנחנו קשובים מתמיד ושדבריהם וחשובים בעיננו כאוצר יקר.

הרב הרפורמי והפילוסוף פרופ' אמיל פקנהיים טבע את המושג: "המצווה התרי"ד" – הציווי המוטל על כל יהודי, שלא להעניק לנאצים ניצחון לאחר תבוסתם. להבטיח את המשכיותו של העם היהודי, לחדש את היכולת לשאת תקווה ולפעול למען תיקון העולם, ולא להחריש. היכולת לשמוע את שיש לניצולים לומר לנו בשנותיהם האחרונות; והתבונה כיצד לסייע להם להיחלץ מן הדומייה – היא יסודה של המצווה התרי"ד.

לאהוב שלום ולרדוף שלום    

השבת הראשונה שאחרי חג הפסח פותחת את מחזור הקריאה והלימוד השנתי בפרקי אבות – המסכת מסדר נזיקין שבמשנה, המקבצת דברי מוסר ודברים בשבח תלמוד התורה, מפי הדורות הראשונים של החכמים יוצרי התורה שבעל פה. בכל אחת מהשבתות, משבת זו ועד לראש השנה, יילמד אחד מפרקי המסכת בשעות אחר הצהרים של השבת. אחת המשנות המוכרות מן הפרק הראשון, מזכירה את אהרון הכהן, גיבור הפרשה: "הלל אומר: היה מתלמידיו של אהרון; אוהב שלום ורודף שלום; אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ברוח הדברים שנכתבו למעלה – לא די לאהוב את השלום. צריך גם לרדוף אחריו.


השארת תגובה

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".


השארת תגובה

פרשת "צו": מהי דרכו של אלוהים?

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", היא השנייה לפרשות חומש ויקרא. בחלקה הראשון – חזרה על חמשת סוגי הקורבנות שדיניהם כבר פורטו בפרשה הקודמת: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. בתוך סוגי קורבנות אלו נכללים עיקר קורבנות הציבור וקורבנות היחיד, קורבנות החובה וקורבנות הרשות. בחלקה השני של הפרשה מתואר מעמד הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה במשכן. בסיומו של המעמד נסגרת משפחת הכהונה בתוך המשכן למשך שבעה ימים. בפרשה הבאה, פרשת "שמיני", מתואר מעמד הסיום של שמונת "ימי המילואים" ויציאת הכוהנים מן המשכן, במהלך שמזכיר מעין לידה מחודשת; לידה אל תוך התפקיד החדש.

קודם החוק ואחר כך משרתיו

העובדה שהתורה מפרטת את דיני הקורבנות בפרשה שלנו ובפרשה הקודמת עוד טרם הקדשתם של הכוהנים למלאכתם נראית כדבר מובן מאליו וכסדר נכון של העניינים, אולם ניתן היה לתאר את הדברים גם בסדר ההפוך. ראשית – מתקדשים הכהנים. לאחר מכן מורה להם משה את דיני העבודה והמלאכה. מתוך שכך, אולי ניתן להבין את סדר הדברים בו בוחרת התורה כמעין תזכורת להיות אהרון ובניו שליחי ציבור ונושאי משרה, הנבחרים אל התפקיד ולא מכוננים אותו.

בדומה למקומות רבים אחרים במקרא, גם בסדר הזה מתגלם עיקרון "שלטון החוק". כל מנהיגי העם, לרבות הכהן הגדול הראשון, כפופים לדין ומשימתם היא לבצעו. הם אינם מחוללים את החוק אלא רק מיישמים אותו.

כשהקודש מתערבב עם החול

השנה הזו נלמדת פרשת "צו" בשבוע פורים, ויתרה מכך – בעבור אנשי ירושלים החוגגים את שושן פורים, החג נושק ממש לשבת. ספק אם ישנו ניגוד גדול יותר בין קדושת ושמחת השבת לבין קדושת ושמחת חג הפורים. הראשונות מיוסדות על עיקרון של הבדלה דרמטית בין הקודש לבין החול. קדושתו ושמחתו של החג מבוססות דווקא על ההטחה של הקודש בחול, ועל ערבוב של שניהם "עד-דלא-ידע".

ההשקה המיוחדת של החג לשבת השנה הזו היא הזדמנות טובה לשים את הלב למקום שתופסות שתי חוויות הזמן השונות הללו בתרבות ובמסורת היהודית, ולניסיון היהודי לייצר חוויה דתית שיש בה עת להפרדה ולהבדלה וגם עת לערבוב ושילוב. תרבות שיש בה רק קדושה הנובעת מן ההבדלה מסתכנת באיבוד הקשר בין מציאות החיים השוטפת לבין החוויה הרוחנית. תרבות שמתעקשת רק לערבב בין החול לבין הקודש, מתקשה לזקק את אותם ערכים ואידיאלים שיש לשים אליהם לב באופן מיוחד.

המסורת היהודית מלמדת שמבחנם הגדול של הערכים והאמונות שלנו הוא בחיי היום יום, גם ברגעים של טשטוש גבולות ושל חוסר רצינות. בו בזמן היא מזכירה שעל מנת שנדע מה הם אותם ערכים שראוי לנצור, יש הכרח לעתים, כלשונו של אברהם יהושע השל, לבנות "היכלות שבזמן" שמוקפים חוה של הבדלה והפרדה.

חסד משפט וצדקה

ומכיוון ששושן פורים נושק השנה בשבת, עוד מחשבה אחת על חג הפורים ועל הפרשה, וליתר דיוק על ההפטרה שנקבעה לה מתוך נבואתו של ירמיה.

בהתאם לדרכם לא אחת ביקשו החכמים, משבצי ההפטרות, להזכיר לנו אמיתות ערכיות הנוגעות לפרשה אותה אנו קוראים ולומדים. אחרי פירוט דיני הקורבנות וסיפור הקדשתם של הכהנים לעבודת הקורבנות באה הפטרתו של ירמיהו ופותחת במלים הנוקבות:

"כי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז כב-כג)

לא הקורבנות או העבודה הפולחנית הם העיקר, כי אם ההליכה בדרכו של אלוהים. ומההי אותה הדרך? אחרי דברי נבואה קשים הנוגעים לחטא העבודה הזרה, נחתמת ההפטרה במילים ברורות של הנביא המבהירות היטב את התשובה:

"כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה"

חסד, משפט וצדקה הם המבחן המרכזי להליכה בדרך. הקורבנות נועדו לסייע לדבוק בה. כאשר הם הופכים למהות, הדרך אל עבר העבודה הזרה ברורה וחג כיוונית.

חג הפורים הוא החג היחיד בלוח השנה העברי בו מעשה הצדקה וגילוי החסד אינו בגדר מנהג רצוי ומבורך אלא בגדר חובה ומצווה. אדם אינו יוצא ידי חובתו בחג הפורים, אם לא הוסיף לקריאת המגילה סעודת החג ומשלוח המנות גם את המתנות לאביונים. דווקא בחג בו ניתן דרור לאדם לשכוח את עצמו ואת סביבתו, למתוח את גבולות השמחה ולרדוף אחרי ההנאה, הוא נדרש למעשה הברור של הושטת יד לזולת המתקשה.

זהו המבחן שמציבה הפטרת השבת. זה גם המבחן של החג הכי פרוע בלוח השנה העברי.

דברי שלום

כשחז"ל נדרשו לאופיו של אהרון הכהן הגדול הם הדגישו במיוחד את מידת השלום שהייתה טבועה בו. "היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום…." (פרקי אבות א' יב). על ההבטחה שניתנה לפנחס נכדו לכהונת עולם ולברית שלום, בעקבות מעשה הקנאות שביצע (המתואר בפרשת בלק בחומש במדבר) הציעו חלק מהמפרשים, שברית השלום באה להחדיר בו את התכונה של רדיפת השלום, שככל הנראה לא עברה לו בירושה מסבו.

השבוע הזה, בעת שקראנו את המגילה, שמתי את הלב בפעם הראשונה לעובדה שבפסוק האחרון של המגילה מוצג מרדכי גם כ"דובר שלום לכל זרעו". כך, בענייני שלום, נחתמת המגילה שכל כולה ענייני שנאה, מאבק, הרג ונקמה. כדאי לראות בכך סימן שגם במציאות מדממת מאוד, מבחנו האמיתי של מנהיג ומבחנו האמיתי של העם הוא ביכולת לרדוף שלום כאהרון, המוקדש לתפקידו בפרשה שלנו. ועל מנת לעשות כן צריך, כמאמר הפסוק האחרון של המגילה,  "לדבר שלום".