הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת פנחס: האופציה הקנאית חיה בקרבנו

300px-The_Daughters_of_Zelophehadדבוק בפשט על מנת להכיר באתגר הלא פשוט

ספק אם ניתן היה לבחור פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מאשר את פרשת "פנחס". בפסוקיה הראשונים ובשמה מתייחסת הפרשה למעשה הקנאות שבצע פנחס הכהן, נכדו של אהרון. המעשה עצמו מתואר בפסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת. בפתח הפרשה שלנו – נמסרת ברכתו של האל לפנחס – כהונת עולם.

 "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רבים מאלו שהתייצבו נגד השיח הקנאי והקיצוני שנשמע בימים האחרונים מעל במות מסוימות, וביקשו לעשות זאת גם בשמה של תורת ישראל, ציטטו את פרשנותו של הנצי"ב מוולוזין לפיה אלוהים מעניק לפנחס ברית שלום, על מנת למתן את נפשו הקנאית.

פרשנותו של הנצי"ב חשובה ויפה, אבל אולי דווקא השבוע יש להותיר את סיפור קנאותו של פנחס כפי שהוא, מבלי לנסות ולעגל בו פינות. מדוע? כדי להזכיר לנו שהמסורת שלנו, מהתורה והלאה, כוללת לא מעט "חומרי נפץ" קנאיים. אפשר לרכך אותם בפרשנות ובמדרש, ופעמים רבות ראוי לעשות כך. אבל ישנם גם רגעים בהם ראוי לא ליפות אותם אלא לדחות אותם בשתי ידיים ולצאת כנגדן חוצץ. לא מיתונה של הרוח הקנאית בדיעבד, אלא שלילתה מלכתחילה. לא ברית שלום, על מנת למתן את רוח הקנאים, אלא מאבק עיקש על מנת לעוקרה.

השבוע הזה, כשאקרא בפרשת פנחס, לא אחפש אחרי פרשנותו המנחמת של הנצי"ב, אלא אזכיר לעצמי עד כמה האופציה הקנאית חיה בקרבנו; עד כמה יש להיאבק בה.

פגיעתם של הקנאים אינה מכירה גבולות

פסוקה הראשונים של הפרשה מלמדים גם מי הם השנים אשר כנגדם כוון מעשה הקנאות של פנחס:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

פנחס הכהן המכה – בן לשבט לוי הוא. זמרי בן סלוא, האיש המוכה – ממנהיגיו של שבט שמעון. דורות לפני כן, ביצעו שני האחים, לוי ושמעון, את מעשה הקנאות באנשי שכם. על השנים האלה אמר אביהם יעקב:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה …" (בראשית מח).

פגיעתו של פנחס, צאצא לוי, בנשיא שבט שמעון, מזכירה את האמת ההיסטורית. פגיעתם של הקנאים מתקשה לשרטט גבולות. בסופו של יום היא מכוונת גם אל עבר שותפיהם לדבר הקנאות.

קול דממה דקה

המסורת המדרשית והפרשנית יצרה זיקה בין פנחס המקנא ל-יי' לבין אליהו הנביא, הפוגע בנביאי הבעל על הר הכרמל, ומצהיר לפני יי בהימלטו אל הר חורב:

"קנא קינאתי ליי אלהי צבאות" (מלכים א יט)

זיקה זו הובילה לקביעת סיפור בריחתו של אליהו למדבר כהפטרה של פרשת פנחס. בהפטרה זו מופיעים הפסוקים המוכרים:

"ויֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אלוהים מבקש ללמד את אליהו לקח שהאמת מתגלה לא אחת לאו דווקא ברוח, רעש ואש (כפי שעשה אליהו על הר הכרמל) כי אם ב-"קול דממה דקה".

לנוכח אירועי הימים האחרונים, אולי גם ניתן לנסות לקרוא את הפסוק מאחריתו אל ראשו, ולהציע פרשנות הפוכה שאינה פחות מתאימה לאירועי הימים האחרונים. במקום בו ישנו רק "קול דממה דקה" ואין נכונות להתייצב ולהשמיע קול, שם עתיד להתפתח רעש, שם עלולה האש לאכול בחלקות הטובות ושם תסער הרוח בדרך שמפרקת הרים ומשברת סלעים.

"עת לחשות ועת לדבר".


השארת תגובה

פרשת "צו": מהי דרכו של אלוהים?

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

אהרון מול עגל הזהב בציור משנת 1901. המנהיגים אינם מחוללים את החוק, אלא מיישמים אותו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "צו", היא השנייה לפרשות חומש ויקרא. בחלקה הראשון – חזרה על חמשת סוגי הקורבנות שדיניהם כבר פורטו בפרשה הקודמת: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. בתוך סוגי קורבנות אלו נכללים עיקר קורבנות הציבור וקורבנות היחיד, קורבנות החובה וקורבנות הרשות. בחלקה השני של הפרשה מתואר מעמד הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה במשכן. בסיומו של המעמד נסגרת משפחת הכהונה בתוך המשכן למשך שבעה ימים. בפרשה הבאה, פרשת "שמיני", מתואר מעמד הסיום של שמונת "ימי המילואים" ויציאת הכוהנים מן המשכן, במהלך שמזכיר מעין לידה מחודשת; לידה אל תוך התפקיד החדש.

קודם החוק ואחר כך משרתיו

העובדה שהתורה מפרטת את דיני הקורבנות בפרשה שלנו ובפרשה הקודמת עוד טרם הקדשתם של הכוהנים למלאכתם נראית כדבר מובן מאליו וכסדר נכון של העניינים, אולם ניתן היה לתאר את הדברים גם בסדר ההפוך. ראשית – מתקדשים הכהנים. לאחר מכן מורה להם משה את דיני העבודה והמלאכה. מתוך שכך, אולי ניתן להבין את סדר הדברים בו בוחרת התורה כמעין תזכורת להיות אהרון ובניו שליחי ציבור ונושאי משרה, הנבחרים אל התפקיד ולא מכוננים אותו.

בדומה למקומות רבים אחרים במקרא, גם בסדר הזה מתגלם עיקרון "שלטון החוק". כל מנהיגי העם, לרבות הכהן הגדול הראשון, כפופים לדין ומשימתם היא לבצעו. הם אינם מחוללים את החוק אלא רק מיישמים אותו.

כשהקודש מתערבב עם החול

השנה הזו נלמדת פרשת "צו" בשבוע פורים, ויתרה מכך – בעבור אנשי ירושלים החוגגים את שושן פורים, החג נושק ממש לשבת. ספק אם ישנו ניגוד גדול יותר בין קדושת ושמחת השבת לבין קדושת ושמחת חג הפורים. הראשונות מיוסדות על עיקרון של הבדלה דרמטית בין הקודש לבין החול. קדושתו ושמחתו של החג מבוססות דווקא על ההטחה של הקודש בחול, ועל ערבוב של שניהם "עד-דלא-ידע".

ההשקה המיוחדת של החג לשבת השנה הזו היא הזדמנות טובה לשים את הלב למקום שתופסות שתי חוויות הזמן השונות הללו בתרבות ובמסורת היהודית, ולניסיון היהודי לייצר חוויה דתית שיש בה עת להפרדה ולהבדלה וגם עת לערבוב ושילוב. תרבות שיש בה רק קדושה הנובעת מן ההבדלה מסתכנת באיבוד הקשר בין מציאות החיים השוטפת לבין החוויה הרוחנית. תרבות שמתעקשת רק לערבב בין החול לבין הקודש, מתקשה לזקק את אותם ערכים ואידיאלים שיש לשים אליהם לב באופן מיוחד.

המסורת היהודית מלמדת שמבחנם הגדול של הערכים והאמונות שלנו הוא בחיי היום יום, גם ברגעים של טשטוש גבולות ושל חוסר רצינות. בו בזמן היא מזכירה שעל מנת שנדע מה הם אותם ערכים שראוי לנצור, יש הכרח לעתים, כלשונו של אברהם יהושע השל, לבנות "היכלות שבזמן" שמוקפים חוה של הבדלה והפרדה.

חסד משפט וצדקה

ומכיוון ששושן פורים נושק השנה בשבת, עוד מחשבה אחת על חג הפורים ועל הפרשה, וליתר דיוק על ההפטרה שנקבעה לה מתוך נבואתו של ירמיה.

בהתאם לדרכם לא אחת ביקשו החכמים, משבצי ההפטרות, להזכיר לנו אמיתות ערכיות הנוגעות לפרשה אותה אנו קוראים ולומדים. אחרי פירוט דיני הקורבנות וסיפור הקדשתם של הכהנים לעבודת הקורבנות באה הפטרתו של ירמיהו ופותחת במלים הנוקבות:

"כי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז כב-כג)

לא הקורבנות או העבודה הפולחנית הם העיקר, כי אם ההליכה בדרכו של אלוהים. ומההי אותה הדרך? אחרי דברי נבואה קשים הנוגעים לחטא העבודה הזרה, נחתמת ההפטרה במילים ברורות של הנביא המבהירות היטב את התשובה:

"כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה"

חסד, משפט וצדקה הם המבחן המרכזי להליכה בדרך. הקורבנות נועדו לסייע לדבוק בה. כאשר הם הופכים למהות, הדרך אל עבר העבודה הזרה ברורה וחג כיוונית.

חג הפורים הוא החג היחיד בלוח השנה העברי בו מעשה הצדקה וגילוי החסד אינו בגדר מנהג רצוי ומבורך אלא בגדר חובה ומצווה. אדם אינו יוצא ידי חובתו בחג הפורים, אם לא הוסיף לקריאת המגילה סעודת החג ומשלוח המנות גם את המתנות לאביונים. דווקא בחג בו ניתן דרור לאדם לשכוח את עצמו ואת סביבתו, למתוח את גבולות השמחה ולרדוף אחרי ההנאה, הוא נדרש למעשה הברור של הושטת יד לזולת המתקשה.

זהו המבחן שמציבה הפטרת השבת. זה גם המבחן של החג הכי פרוע בלוח השנה העברי.

דברי שלום

כשחז"ל נדרשו לאופיו של אהרון הכהן הגדול הם הדגישו במיוחד את מידת השלום שהייתה טבועה בו. "היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום…." (פרקי אבות א' יב). על ההבטחה שניתנה לפנחס נכדו לכהונת עולם ולברית שלום, בעקבות מעשה הקנאות שביצע (המתואר בפרשת בלק בחומש במדבר) הציעו חלק מהמפרשים, שברית השלום באה להחדיר בו את התכונה של רדיפת השלום, שככל הנראה לא עברה לו בירושה מסבו.

השבוע הזה, בעת שקראנו את המגילה, שמתי את הלב בפעם הראשונה לעובדה שבפסוק האחרון של המגילה מוצג מרדכי גם כ"דובר שלום לכל זרעו". כך, בענייני שלום, נחתמת המגילה שכל כולה ענייני שנאה, מאבק, הרג ונקמה. כדאי לראות בכך סימן שגם במציאות מדממת מאוד, מבחנו האמיתי של מנהיג ומבחנו האמיתי של העם הוא ביכולת לרדוף שלום כאהרון, המוקדש לתפקידו בפרשה שלנו. ועל מנת לעשות כן צריך, כמאמר הפסוק האחרון של המגילה,  "לדבר שלום".


השארת תגובה

פרשת "תצוה": אין מנהיגים קדושים

אולמרט

אולמרט בשערי בית הכלא, השבוע

פרשת השבוע "תצוה" ממשיכה את פירוט תכניות הקמת המשכן, תוך התמקדות בהקדשת אהרון ובניו לכהונה ובבגדיהם הייחודיים.

יש רק תפקידים חשובים

בדברים על הפרשה הקודמת "תרומה" הזכרתי את דעתו של רש"י המחילה על שתי הפרשות את הכלל התלמודי ש-"אין מקודם ומאוחר בתורה". לשיטתו, מעשה העגל ולוחות הברית המתואר בפרשת השבוע הבא "כי תשא" קדם לציווי על הקמת המשכן, ושתי הפרשות "תרומה" ו"תצוה" היו אמורות לבוא בסמיכות לשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות: "ויקהל" ו"פקודי", המתארות את הקמת המשכן בפועל.

פרשנות זו של רש"י נועדה בראש וראשונה לתרץ את העובדה שלאחר מעשה העגל מצווה משה על הקמת אוהל מועד במתכונת שונה לחלוטין מהמשכן. באמצעות השינוי בסדר העלילה מיישב רש"י את העניין, אבל בדרך מתפספסת אמירה מעניינת וחשובה של התורה על אהרון, תפקיד הכהונה, ואי חסינותם של אנשי דת ואמונה מטעיות וחטאים. העובדה שהקדשתו של אהרון לכהונה מוצגת על ידי התורה עוד לפני מעשה העגל בו נכשל אהרון מזכירה את העיקרון היסודי שעובר כחוט השני במקרא כולו: אין אנשים מושלמים, אין מנהיגים חסינים מביקורת, אין מכהנים בקודש שאינם שוגים ונכשלים.

תרבות דתית שמבלבלת בין קדושת המשרה והתפקיד לקדושתו של האדם – זרה לרוחה של התורה, ואולי צריך לומר שהיא אחד הביטויים המובהקים לעבודה זרה הנעשית באצטלא של אמונה יוקדת.

חוסר היכולת להבין כי אין מנהיגים קדושים, אלא רק מלאכת קודש, קשורה בטבורה למידת הענווה, שהפכה מצרך נדיר בקרב רבים מאנשי הדת ומאנשי הציבור. בעלי המדרש שמו לבם לעובדה שלמרות שהפרשה מדברת על ציווי האל למשה ועל תפקידו של משה למול אחיו, שמו של האיש והמנהיג כלל אינו נזכר. רוב המדרשים מייחסים עובדה זו לאיום של משה, המופיע בפרשה הבאה, "מחני נא מספרך" (שמות לב לב), במידה והאל לא יינחם על מעשה העגל.

פרשנות אחרת שניתן להציע היא שבפרשה בה מדובר על תפקידו של אהרון, ראוי היה להותיר לו את הבמה כולה, וכאילו להצניע את שמו של האח הבכיר, שעליו אומרת התורה במקום אחר: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם" (במדבר יב ז). פרשנים ובעלי מדרש והלכה עמדו על העובדה שפרשת תצוה, בה לא מוזכר שמו של משה, נקראת תמיד בשבוע בו חל ז' אדר, יום פטירתו של משה על פי המדרש (השנה יצוין היום באדר ב'). יום פטרתו של המנהיג שמקום פטירתו של נודע, מצוין בשבוע בו נקראת הפרשה המעלימה את שמו.

בסיומו של שבוע בו ליווה מבטנו את כניסתם לכלא של ראש ממשלה לשעבר ושל רב שפרנסי המדינה עלו לחלות פניו ולנשק את ידו מזכירים התורה ופרשניה שיעור חשוב על צניעות של מנהיגים ועל הסירוב להעניק להם חסינות.

שירת הנודד

למרות שעיקר עניינה של פרשת תצוה בהקדשת הכהנים ובבגדיהם, חוזרת הפרשה בפסוקיה האחרונים למבנה המשכן וכליו, בהצגת פרטיו של מזבח הקטורת שהוצג במשכן. גם בהקשרו של כלי זה מדגישה התורה את הטבעות והבדים המאפשרים לשאת אותו ממקום אל מקום בנדודי העם והמשכן. בעידן בו הולך ומתעצם הדיון סביב העלייה להר הבית, טוב להזכיר שמרכז הפולחן ועבודת הקודש הראשון של העם שלנו היה מתקן נודד שהורכב ופורק פעם אחר פעם, ושגם לאחר כניסתו של העם לארץ עברו מאות שנים עד שנבנה בית הקבע.

במסורת היהודית כונה בית הכנסת: "מקדש מעט", אבל בכניסה אליו נאמר דווקא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

מתוך האמירה הזו, וברוח הדברים שנכתבו למעלה על אי חסינות מביקורת, אציין שמכל המאמרים הרבים שנכתבו על החלטת הממשלה בנושא הכותל, צדה את עיני ואת מחשבתי דווקא אמירתו של מאיר שלו, שמי שמקדש תפילה במקום מסוים ומתעקש אליו אינו יכול להיקרא באמת "רפורמי". אני לא מסכים איתו ודעתי על ההחלטה ידועה, שהרי הייתי בין השותפים להכנתה, אבל טוב שיש מי שמתריע בפנינו להמשך ולהיזהר מיהדות של מקדש ושל כתלים.

האזהרות הללו צריכות להיות נגדנו תמיד, גם כשאנו מתעקשים על מקום של קבע.

נשלמה פרים שפתינו

את התזכורת שביקש לתת לנו מאיר שלו, הענקנו לעצמנו פעמים רבות. פרשת "תצוה" מציגה לראשונה גם את עבודת הקורבנות בציווי על קורבן התמיד המוקרב בשעות הבוקר ובשעות המנחה של כל יום. לאחר החורבן קבעו חז"ל את תפילת השחרית ואת תפילת המנחה כתפילות החובה כנגד קורבנות התמיד.

אחת מהרפורמות שחוללו ראשוני היהדות המתקדמת בנוסח התפילה היתה השמטת הבקשה לחידוש הקורבנות. באותם ימים הם גם השמיטו את הבקשה לחזור לציון. לנוכח הדי השיח הדתי בישראל, טוב שהחזרנו את הבקשה לחזור לציון והבאנו את היהדות הרפורמית לישראל. עוד יותר טוב שאנחנו מתעקשים על יהדות ללא קורבנות וללא בית מקדש. הטיב לבטא זאת חברנו פרופ' חנוך יעקבזון מעורכי סידור התפילה הרפורמי הישראלי, במלים שנכנסו לתפילת השבת שלנו כתחליף לבקשה להחזרת עבודת המקדש למכונה:

קִרְבַת אֲלֹהִים חָפַצְנוּ – אִיכָה נִתְקָרֵב?

עֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ בִּקַּשְׁנוּ – בַּמֶּה נִּתְרַצֶּה?

וְהוּא אֵל מִסְתַּתֵר, מוֹשָׁבוֹ בְּרוֹם עוֹלָם,

כָּל הַיְקוּם בְּיָדוֹ וּמַעֲשָיו עַל כָּל נֶעֶלָם.

אֶפֶס כִּי מִצְוָה צִוָּנוּ לִשְׁמוֹר בְּרִיתוֹ לְדוֹר דוֹרִים:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

אָחִיךָ כִּי יִמוּךְ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ.

הַגֵּר כִּי יָגוּר אִתָּךְ – וְאָהַבְתָּ אוֹתוֹ.

לַשָּׂכִיר אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ – בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ.

וּמַיִם שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ – וַהֲנַח לַקָּהָל אֶת שֶׁלּוֹ.

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ עֲשֵׂה

וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

שְׁנוֹת חַיִּים נָתַן לְךָ הָאֵל:

הֲבֵא קָרְבָּנְךָ מִשְׁעוֹתֶךָ.

***

הלב כואב על התרחבותו של מעגל השכול והכאב הישראלי גם השבוע הזה. הלוואי ויתקיימו בנו דברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי…"; הלוואי שלא נחדל להאמין שאפשר גם אחרת.

שבת שלום.

 


השארת תגובה

פרשת קֹרח: על השררה ועל היושרה

נתניהו, רגב, קוטלר, תשובהגם פרשת השבוע וגם ההפטרה מספרי הנביאים שנקבעה לפרשה מתארות רגעים של משבר מנהיגותי ושל התייצבות לעומתית של העם למול מנהיגיו. בפרשה מתייצבים קֹרח, דתן ואבירם ועדתם למול משה ואהרון. בהפטרה מוסיף הנביא והשופט שמואל להעביר ביקורת על דרישת העם למינוי מלך. בשני הסיפורים, מציבים המנהיגים במרכז את מחויבותם האישית לניקיון כפיים ויושרה.

על משה מלמדת הפרשה:

"ויחר למשה מאד ויאמר אל יי: אל תפן אל מנחתם. לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (במדבר טז טו).

שמואל הנביא, בנאום הסיכום של מנהיגותו, דורש מן העם להכיר בניקיון כפיו:

"הנני, ענו בי נגד יי ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי; את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו" (שמואל א יא).

ממש בימים האלה נקבע גורל מאגרי הגז של מדינת ישראל לשנים ארוכות מאוד ועמם הגורל של משאבים כספיים אדירי ממדים וחסרי תקדים במציאות הישראלית. הלוואי וברבות הימים כל העוסקים בעניין יוכלו להצהיר בהגינות את ההצהרות של משה ושמואל. לתשומת לב העוסקים בקביעת הגורלות, לתשומת לב כולנו.

מחלוקת שסופה להתקיים ואהבה שאינה תלויה בדבר

פרשת השבוע העניקה את ההשראה לאחת האמירות והעמוקות במסכת אבות:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמיים – זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים – מחלוקת קרח ועדתו" (פרק ה יז).

בניגוד אולי לאינטואיציה שלנו, הרוב המכריע של הפרשנים מסביר את המשנה באופן שבו המחלוקת האמיתית, זו המתנהלת סביב עניינים עקרוניים, אינה עתידה להיפתר, והיא תוסיף ותימשך במלוא עוזה. כך הם פני המציאות, וכך לשיטת המסורת שלנו גם צריך להיות. המחלוקת העקרונית נחוצה לבניינה של החברה ולתיקונה.

אם אלה פני הדברים – כיצד ניתן להתמודד עם נזקיה של המחלוקת המתמדת? גם בעניין הזה מציעה מסכת אבות תובנה חשובה. משנה אחת לפני משנת "המחלוקת" מציעה המסכת משנה מוכרת נוספת:

"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה האהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם…".

המחלוקת העקרונית לא עתידה להיעלם מחיינו, היא אפילו תנאי לאיכותם. כדי שנוכל לנהל אותה בעוצמה הראויה לה, חייבת להימצא תדיר "אהבה שאינה תלויה בדבר", תחושת סולידריות ושותפות בסיסית בתוך החברה הישראלית ובתוך העם היהודי שאינה תלויה במחלוקת. האהבה הזו אסור שתהיה כזו המקלקלת את השורה ומחניקה את המחלוקת. אהבת "צו פיוס" סותרת את האמת המאתגרת על חשיבותה של המחלוקת. באותה מדיה צריך להיזהר גם ממחלוקת "צו פירוד" או "צו פירוק" – כזו שאינה מאפשרת לצדדים החולקים להמשיך הלאה ביחד. לתשומת לבם של כמה מיוצרינו החשובים.

פציית הפה ואובדן יכולת הדיבור

המסורת היהודית הולכת בעקבות פשט התורה ורואה בעונש שנחת על קרח ועדתו כמוצדק וראוי. ספק אם ניתן לאתר קו פרשנות מסורתי חתרני בהקשר זה. ועדיין – גם לנו מותר לקרוא בתורה בעיניים מדרשיות שמעלות סימני שאלה. האם הייתה למשה ואהרון דרך אחרת להפיס את דעתם של אלו שקמו נגדם? האם לא פעם נוספת התגלה בפרשה לא רק זעמו של האל אלא גם זעמו המתפרץ של משה, העייף מהתלונות ומהנדנודים?

קריאה קפדנית בפרשה מגלה כי פעם נוספת, בדומה לפרשת עגל הזהב, גם משה מכתיב מהלכים לאלוהים ולא רק להיפך. משה הוא זה המצהיר כי האדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח וכל עדתו. אלוהים דואג לגבותו. בפרשה הבאה, פרשת חקת, נקרא כיצד משה בוחר להכות בסלע במקום לדבר אליו, ומאבד בכך את כניסתו לארץ המובטחת. אולי אפשר לקרוא את פרשת קרח וזו שבאה אחריה כמרמזות שבמקום בו סוגרים את פיהם של המקטרגים ופותחים את פי האדמה לבלוע אותם ואת דבריהם – במקום הזה, מאבדים בסופו של יום, גם בעלי הכוח את יכולת הדיבור ועמה את הארץ המובטחת.

לתשומת לבה של שרת התרבות והספורט.

על מניעת האסון הבא

בפרשת קרח בא לידי ביטוי עקרון החוזר על עצמו כמה פעמים בתורה. אחרי העונש הניתן לעם או ליחיד על חטאיו, מגיע המאמץ להפיק את הלקח ולהציע את הדרך למנוע את החטא והעונש הבאים. קרח, ממנהיגי שבט לוי, מתקומם על בכורתם של משה ואהרן בני השבט, ועל המעמד המיוחד שניתן למשפחת אהרון. העונש הקשה ניחת עליו ועל עדתו, אולם מיד לאחר מכן מציגה הפרשה את מצוות המעשרות הניתנים ללווים, תוך אישור מעמדם הייחודי, בצד משפחת הכהונה.

כך היה גם בפרשה הקודמת. לאחר שמקושש העצים בשבת נענש במלוא החומרה, מציגה התורה את מצוות הציצית – שנועדה להוות תזכורת מתמדת למצוות. אחרי פרשת העגל, מקים משה את אוהל מועד – אליו יוכל לגשת כל המבקש את הקודש. המענה הישיר לחטא אינו מספיק. לאחר הנחתתו – מגיע התור של המאמץ המתמשך למנוע מראש את הטעות או הפשע.

כל הגינויים לפגיעה בכנסיית הלחם והדגים בטבחה במקומם. כל המאמצים לשים יד על מבצעי הפשע – מחויבי המציאות ובמיידי (לאור העובדה שעד עכשיו לא הורשע אף אדם באחריות לחילול 44 מסגדים וכנסיות בשנים האחרונות). יחד עם זאת, האתגר האמיתי גדול בהרבה: הובלת תיקון של האווירה העכורה ביחסי יהודים ולא יהודים בישראל; חינוך אמיתי לסובלנות דתית ומאבק מתמשך, חינוכי ומשפטי בגזענות ובשנאת הזר. זה המעשר שאנו חייבים לעצמנו.

שבת שלום וחודש טוב.

ברכת חודש מבורך לאזרחי ותושבי ישראל המציינים את חודש הרמד'אן החל מיום חמישי החולף.