הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת וישלח: לדאוג ולחגוג – בנשימה אחת

פרשת וישלח מספרת את סיפור כניסתו המחודשת של יעקב אל הארץ ממנה נמלט עשרים ואחת שנים קודם לכן. לבדו יצא ממנה, ועתה הוא שב אליה בראשו של שבט גדול: ארבע נשים, אחד עשר בנים ובת. מן הארץ יצא כאשר רק בגדיו לגופו, ופסוקיה האחרונים של הפרשה הקודמת ופסוקיה הראשונים של פרשתנו מעידים כי הוא שב אליה כאדם אמיד ובעל רכוש רב. רק הפחד מפני עשיו אחיו נותר כשהיה; פחד שגם אם ישנה את מושאו , יישאר עמו כל ימיו בארץ.

עיקר הפרשה יוקדש לפיוס בין האחים, ולצד סיפור הפיוס – המאבק עם האיש הפלאי ושינוי השם לישראל, סיפורה הקשה של דינה והטבח באנשי שכם, לידת בנימין ומותה של רחל, ומסעותיו הרבים מאד של יעקב בארץ: מפניאל לסוכות; משם לשכם ולבית אל; מבית אל לאפרתה ולבית לחם, מקום קבורת רחל; משם למגדל עדר ולקריית ארבע – מקום מושבו וקבורתו של האב יצחק.

קום ועלה בית אל

בתוך מסע הדילוגים של יעקב בארץ, מקדישה הפרשה פסוקים רבים לעניינה של בית אל. זו הייתה תחנת הדרך בה חלם יעקב את חלום הסולם, וזה היה המקום בו נדר נדר לאלוהים, טרם צאתו את הארץ כמתואר בפרשת ויצא:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יי לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (בראשית כח כ-כב)

בבוקר צאתו מן הארץ נודר יעקב את הנדר לשוב לבית אל ולהודות לאלוהים במידה ויחזור לבית אביו בשלום. השנים חולפות, ויעקב אכן זוכה לשוב אל הארץ בשלום; אך פרשת וישלח מלמדת כי שכח את נדרו או התמהמה בקיומו. רק לאחר שכבר קנה חלקת אדמה בשכם, ורק לאחר שאלוהים מזכיר לו את חובתו לעלות לבית אל, מקיים יעקב את התחייבותו:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי" (שם, לה א-ג)

יעקב, כך מתארת הפרשה, שוכח או מתעכב בחזרה אל בית אל, אל המקום המסמל את הצלתו והצלחתו. במסע ההשתקעות המורכב בארץ הישנה-החדשה קשים עליו ההודיה, אמירת ההלל והכרת הטוב.

סיפורה של בית אל הוא תזכורת לקושי שלנו לא אחת למצוא את הזמן, הכוח ותשומת הלב להכיר בנס, להודות על שאירע, ולהזכיר לעצמנו שלא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם. הקושי הזה מתעורר במיוחד כאשר המציאות הנוכחית היא עדיין מורכבת ומאתגרת, והתחושה היא שטרם הגענו אל המנוחה והנחלה. זו אולי הסיבה שבגינה סיפור השיבה אל בית אל מתואר בפרשה אחרי הפסוקים המספרים את סיפור דינה והטבח שערכו שמעון ולוי באנשי שכם.

תגובתו של יעקב – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ … וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (שם לד לא) – מלמדת על עומק פחדיו שלא עזבו אותו עם שובו אל הארץ ועם הפיוס בינו ובין אחיו עשיו. ציוויו של אלוהים – "קום עלה בית אל" – מציג בפני יעקב ובפנינו, את הדרישה לחגוג את אשר כבר הושג, גם אם הדרך עודנה ארוכה ויש בה מהמורות ומכשולים מאיימים.

עת לדאוג ועת לחגוג

השבוע ציינו מלאת 70 שנים להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמתה של מדינת ישראל. במידה רבה האירוע סמל את פתיחת חגיגות ה-70 לעצמאותה של מדינת ישראל. אין זה סוד שרבים כואבים את המתרחש כיום בזירות הציבוריות והחברתיות והדברים מתעצמים לנוכח התחושה כי ישנם אלו המתעקשים לנצל את חגיגות ה-70 על מנת לטשטש ולהסוות את הסיבות לדאגה לדמותה ולעתידה של החברה הישראלית.

פרשת וישלח והתזכורת שנתנה ליעקב לזכור את רגע צאתו מן הארץ ולחגוג את שובו אליה למרות כל פחדיו ואתגריו – היא תזכורת חשובה בעבור כל אוהביה ודואגיה של הארץ. עת לדאוג ועת לחגוג, ועל פי רוב נגזר עלינו לעשות את הדברים בעת ובנשימה אחת. כך צריך לעשות. לא על מנת לסייע בידי אלו מבקשים לשכנע אותנו שאין על מה להתלונן, ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אלא על מנת שנזכור שיש לנו את הכוח והחכמה לשנות את המצב, כפי שעשו הדורות הקודמים, וכדי שנזכור שהמאמץ כדאי מאוד וחשוב כי דבר גדול מאד מונח על כפות המאזניים.