הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


2 תגובות

"שבת חזון": קו תפר מעורר מחשבה

800px-Francesco_Hayez_017

החרבת בית המקדש בירושלים. ציור של פרנצ'סקו אייץ' 1867. מקור: ויקיפדיה

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

השבת שלפני תשעה באב מכונה במסורת היהודית "שבת חזון" על שם הפתיחה של ההפטרה שנקבעה לקריאה בשבת זו לקראת יום הצום – נבואת הפתיחה של ספר ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם …". בשבת זו נקראת פרשת "דברים" הפותחת את החומש החמישי. הפרשנים המסורתיים ציינו כי המילה "איכה" מופיעה גם בפרשה וגם בהפטרה, וכמובן גם בפתיחתה של מגילת החורבן – מגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב ובבוקרו.

תשעה באב – חשבון הנפש על המנהיגים שאנו בוחרים

בפרשת דברים פותח משה בנאומו האחרון בו הוא סוקר את קורות העם מעת צאתו ממצרים ושונה את מצוות התורה. נאום זה מתפרש על רובו המכריע של ספר דברים, ממש עד פסוקיו האחרונים המתארים את מותו של המנהיג והנביא.

העיון בשלוש הפרשות הראשונות של החומש מלמד שמשה אינו מקפיד על הסדר הכרונולוגי של קורות העם במדבר. בפתח הפרשה מקדים משה את סיפור המרגלים והעונש שנגזר בעקבותיו על דור יוצאי מצרים למות במדבר לתיאור מעמד הר סיני, החזרה על עשרת הדברות וסיפור וחטא העגל שיסקרו כולם בשתי פרשות הבאות: "ואתחנן" ו"עקב".

החזרה על סיפור המרגלים (תוך הבדלים משמעותיים מהתיאור של פרשת "שלח לך" בחומש במדבר) מתאימה לשבת שלפני תשעה באב. במסכת תענית מצרפים החכמים לארבעת אירועי החורבן של תשעה באב: שריפתם של שני בתי המקדש, נפילתה של ביתר – בירת מרד בר כוכבא, חרישתו של הר הבית ואירוע נוסף – חטא המרגלים. בליל תשעה באב, הוציאו נשיאי השבטים את דיבת הארץ, וגזרו בכך על דור יוצאי מצרים שלא ייכנס אל הארץ.

האסונות הלאומיים לדורותיהם נגרמו אמנם על ידי אויבים מן החוץ, אך גורלו המר של היום נחתם על ידי דפוסי ההתנהגות של העם, ובעיקר של מנהיגיו.

בצירופו של חטא המרגלים לאירועי החורבן הפכו החכמים את תשעה באב מיום זיכרון ואבל גרידא ליום הכיפורים של המנהיגות הלאומית. צירוף זה מציג לפנינו שני דפוסים מנוגדים של מנהיגות המובילים כל אחד בדרכו המסוכנת לאסון.  מחד, מנהיגותם של נשיאי השבטים שהובילה לרפיון ידיים וייאוש; מאידך, מנהיגותם של ראשי המרידות שהובילה לקנאות ומשיחיות שקר.

המרגלים בחרו להותיר את נשיאותם מאחור. מנהיגי המרידות דבקו במנהיגותם עד הסוף המר תוך השתקה והפחדה של המתנגדים. הראשונים נכנעו לגעגועי העם לבצלים ולקישואים; האחרונים – שרפו בקנאותם את מחסני המזון של ירושלים הנצורה. אלו לא הצליחו להרים את ראשם מעל הקרקע, ואלו לא ידעו להציב עליה את רגלם.  שבת חזון וצום תשעה באב מהווים תזכורת כואבת למחיר שמשלמת כל חברה על מחדלי מנהיגיה, ועל מחדליה שלה בבחירתם. יחד נכרכים ביום זה המנהיגים שאבדו את חזונם, המנהיגים המסונוורים על ידי חזונם, והמנהיגים שכל חזונם הוא טובתם האישית.

כנגדם מציבה שבת חזון ותשעה באב את הצורך בטיפוחה של מנהיגות שאינה מרדדת את חיי היחיד והציבור מתוך ריפיון ידיים, אך בה בעת גם אינה קלת דעת בהקרבתם על מזבח החזון.

עיר הצדק

עוד לפני התיאור של חטא המרגלים, מתייחס משה בפסוקים הראשונים של נאומו למינוי השופטים והשוטרים, שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. מינוי זה נזכר כבר בספר שמות, כמהלך הנעשה בעצתו של יתרו למשה. הפעם, נפקד מקומו של יתרו מן הסיפור, אבל הפרשה מדגישה באופן ברור יותר את תפקידם של נושאי המשרה:

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…"

עוד לפני החזרה על עשרת הדברות וסיפור מעמד הר סיני וממש במילות הפתיחה של נאום הפרידה שלו, מציג משה את הדרישה למשפט צדק החל על בני ישראל והגרים החיים בקרבם. דרישה זו ניצבת גם במרכז נבואתו של ישעיהו, הנקראת בהפטרה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כו כז)

קריאתן של פרשת דברים ושל הפטרת ישעיהו היא הכנה ראויה ליום הצום על חורבן המקדש, דווקא משום שבעבר וגם בימינו נשמעים קולות המפספסים את טעמם של ימי בין המצרים וצום תשעה באב. ישעיהו הנביא כבר הטיב לתאר אותם בפסוקים הנכללים בהפטרה:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. … חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, יג-יז)

רבים נוהגים לומר בימים אלו כי בשל שנאת חינם חרבה ירושלים ובאהבת חינם תבנה. טוב הדבר, אבל חשוב ממנו: בשל חוסר צדק חרבה ירושלים. ברדיפת צדק תיבנה.

שבת ותשעה באב: בין שמחה ליגון, בין תקווה לייאוש

אחת למספר שנים מזמן חודש מנחם אב קו תפר מעורר מחשבה בין יום השבת על קדושתו ושמחתו, לבין צום תשעה באב, העמוס במנהגי אבלות, המצוין למחרת השבת, ביום ראשון. בחלק מן השנים  נוצר מפגש זה מכוח העובדה שתאריך תשעה באב חל ביום ראשון עצמו. בשנים אחרות, בהן נופל תשעה באב על יום השבת, נוצר קו תפר זה בשל דחייתה של התענית לעשרה באב, כפי שנזכר כבר במשנה (וראו מסכת מגילה א ג).

המעבר בין יום השבת, בו אנו אומרים בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" לבין יום הצום, בו מצווים היחיד והציבור על מנהגי אבלות "בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו" [1], מעמיד מספר סוגיות הלכתיות שפתרונן מעמיק ומעשיר את המסכת הרעיונית הקשורה ביום הצום ואת המסרים הרעיוניים והחינוכיים שהוא מציע.

"כסעודת שלמה בשעתו"

הסוגיה הראשונה קשורה להכנות של האדם לקראת הצום ולאכילת "הסעודה המפסקת". מכיוון שתחילתו של הצום עם שקיעת החמה, ואילו יציאת השבת הולכת אחר צאת הכוכבים, ברור כי על האדם לאכול את הסעודה לפני הצום עוד במהלך השבת. המשנה במסכת תענית נתנה סימנים בסעודה המפסקת:

"ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין" (תענית ד ז)

הגמרא מזכירה בהקשר זה את מנהגו של רבי יהודה בן אילעאי:

"ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכירים, ואוכל ושותה עליה קיטון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל ע"א)

ספרות ההלכה הוסיפה על סימנים אלו שיש לאכול את הסעודה המפסקת, איש איש לבדו – כדי לא להתחייב בזימון החגיגי המקדים את ברכת המזון.

ומה דינם של סימנים אלו בסעודה המפסקת הנערכת "בלית ברירה" בתוך השבת? האם יש לנהוג בהם מחמת חשיבותם והזכרתם כבר במשנה ובתלמוד, או שמא יש לדחותם בשל קדושת השבת ושמחתה? תשובתה של הגמרא בעניין זה חד משמעית:

"תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב שבת שחל להיות בשבת – אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו,אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב)

בדומה לאיסור על גילויי אבלות בפרהסיה בשבת במהלך ימי השבעה, גם כאן דוחה שמחת השבת את סימני האבלות. סעודתו המפסקת של האדם היא סעודת שבת לכל דבר ועניין, שמותר לאכול בה בשר ולשתות בה יין, שיש לחזר בה אחרי סועדים נוספים לטובת זימון חגיגי לברכת המזון, ושיש לנהוג בה ממנהגי השמחה והעונג של היום.

"המבדיל בין קודש לחול"

הסוגיה השנייה מתמקדת ברגע המעבר מן השבת אל התענית ובדינה של ההבדלה הנאמרת מדי מוצאי שבת על כוס של יין. אפשרות אחת היא לוותר כליל על טקס ההבדלה ולהסתפק בברכת ההבדלה הנכללת ממילא בתפילת העמידה בערבית למוצאי שבת. זו הייתה שיטתם של הרמב"ן (וראו: תורת האדם, עמוד רס"א) ופוסקים נוספים שהלכו בעקבותיו. שיטה שנייה, הנזכרת בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי (צרפת, 1155 לערך – 1215), היא להבדיל על הכוס ולתת לקטן מתחת לגיל מצוות לשתות מן היין (כפי שנוהגים לעשות בהבדלה במהלך תשעת הימים).

השיטה השלישית והעיקרית, שאומצה על ידי רוב הפוסקים ונזכרת לראשונה כבר בסידור רב עמרם גאון (המאה ה-ח') מציעה לדחות את ההבדלה על הכוס למוצאי התענית ביום ראשון בלילה. על פי שיטה זו, שנתקבלה כמנהג הרווח ברוב עדות ישראל, בצאת השבת נוהגים להסתפק בברכת ההבדלה שבתפילת העמידה ולברך את ברכת "מאורי האש" על הדלקת הנר המשמש לקריאתה של מגילת איכה. למחרת היום, בתום הצום, נוהגים לברך על כוס של יין את ברכת "בורא פרי הגפן" ואת ברכת "המבדיל בין קודש לחול".

להוסיף מן החול על הקודש

הסוגיה השלישית נוגעת לשעה בה חלים יתר חיובי תשעה באב, מלבד איסור האכילה והשתייה. בליל תשעה באב שאינו חל במוצאי שבת חלים איסורי היום כבר משעת השקיעה. כפי שהוזכר, גם בליל תשעה באב החל במוצאי שבת נאסרות האכילה והשתייה משעה זו. עם זאת, בשל ההוספה "מן החול על הקודש" והוצאתה של השבת רק עם צאת הכוכבים נוהגים לפשוט את בגדי השבת ונעלי השבת ולהחליפם בבגדי חול ובנעלי בד רק במועד זה. כך נוצר מעין "זמן דמדומים" לקראת צאת השבת בו האדם כבר חייב בצום, בעודו לבוש במחלצותיה של השבת, ואסור ביתר ביטוי האבלות.

לפרק זמן לא ארוך משתלבים יחד זה בזה, עונג השבת ועינוי הנפש בצום.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי תענית ל ע"ב)

הדיון ההלכתי הער בשלוש הסוגיות שהוזכרו הוביל בראש וראשונה לפתרונות מעשיים שנפסקו להלכה או עצבו את המנהג המקובל; אולם בדומה לדיונים הלכתיים רבים אחרים, הוא מייצר גם כר רעיוני וחינוכי פורה לתובנות ומחשבות על יחסה של המסורת היהדות למתח בין שמחה ויגון; תקווה וייאוש; חורבן וגאולה.

ראשית – קביעתה של הגמרא שיש לדחות באופן מובהק והפגנתי כל סימן של אבל בסעודה המפסקת המתקיימת בתוך השבת, מסמלת את היתרון שהמסורת שלנו מבקשת להעניק ליסודות של תקווה ושמחה בחיינו. דווקא בעיצומם של הימים המוקדשים בלוח השנה העברי לתחושת החורבן והשבר, מתפקדת השבת כמעין פעימה מטרונומית של תקווה לגאולה, המתעלה מעל נסיבות הקיום של היחיד ושל הציבור.

שעה קלה לפני תחילתה של התענית, ובניגוד גמור למתרחש באותה השעה ממש בערב תשעה באב החל ביום חול, מבקשת מאתנו המסורת התלמודית לנצל את הסעודה המפסקת כדי להדגיש את היכולת להתעלות מעל המציאות השבורה ולדמיין מציאות מתוקנת ושלימה. ייתכן וזו היא הסיבה לכך שמבין כל עורכי הארוחות המדושנות שבמקרא, בחרה הגמרא לדבר על סעודתו של שלמה – המלך והמנהיג אשר זכה לבנות את המקדש.

בה בעת, דחייתה של ההבדלה על הכוס למוצאי הצום מייצרת רצף ייחודי בין השבת ויום התענית, ומחברת את שניהם למעין יחידה אחת של קדושה. למרות מעמדו ההלכתי הייחודי ומצוותיו, יום תשעה באב נחשב ליום של חול. דחייתה של ההבדלה לצאת היום טומנת בו באופן סמלי עוד ניצוצות של קדושה ומדגישה את היכולת למצוא השראה ושאר רוח גם בתוך תחושת השבר והחורבן.

בתום שלושה שבועות של ימי בין המצרים והחומרות הנלוות להם, מה יותר טבעי מלערוך הבדלה בעת המעבר להמשכו האופטימי יותר של חודש מנחם אב?!? כשם שההבדלה על הכוס בצאת כל שבת מבטאת את תודתנו על מתנת השבת ואת ההכרה בערכה, קיומה של ההבדלה הייחודית בצאת הצום מהווה הזדמנות להודות על מתנת הזיכרון ולהכיר בערך העצום הטמון בהבנה שמציאות חיינו עדין מבקשת את תיקונה וגאולתה.

ולבסוף – "עירוב התחומין" של השבת ותשעה באב, בו למשך זמן קצר בלבד מלכותה של השמחה נוגעת במלכותם של האבל וחשבון הנפש. השמש שקעה, וכמדי שבת אנו מוסיפים מן החול על הקודש ו"מתאמצים" להשאיר אותה עמנו; משתהים בחליצת נעלי השבת עד צאת הכוכבים, ומחכים עם הפיכת הפרוכת על ארון הקודש והחשכת היכל התפילה; ועם זאת, איסור האכילה והשתייה הנוהג כבר משקיעת החמה, משנה קמעא את האווירה ומכין את הנפש לקראת התענית.

ממש כשם שבשעות אחר הצהרים של יום הצום עצמו מתגנב לו אד קל של נחמה ותקווה לאווירת היום, כך חודר לו אד דק של אבל אל תוך רגעיה האחרונים של השבת. במסורת המטיבה לקדש את הדיכוטומיה בין קודש לבין חול, ואשר מיוסדת על מעברים חדים ומידיים בין תודעה רוחנית אחת לרעותה, שטח ההפקר הקצר שבין השבת לבין יום הצום מזכיר לנו שבמציאות, על פי רוב, האירועים, הנסיבות והתחושות מתערבבים זה בזה.

בדומה למנהג ה"כורך" של הלל הזקן שאכל יחד את המצה, סמל החירות, עם המרור, סמל השעבוד, גם הגלישה ההדרגתית מפסגת השבת לעמק הבכא של תשעה באב, מזכירה את ריבוי הפנים של נסיבות חיינו ואת המציאות המורכבת בה הם מתנהלים.

"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

בהפטרה הנאמרת בקהילות אשכנז בתפילת המנחה של תשעה באב, מזכיר הנביא את השבת, מתוך מסר של תיקון ותקווה ואת כינונו של המקדש החרב כמקום של אחווה ושלום:

"אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע…  וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נז ו-ח)

חגיגתה של השבת, אחת לכמה שנים, ממש לפני יום הצום וחתימתו של יום זה בנבואת נחמה המזכירה את השבת, היא איתות נוסף שעניינו של הצום אינו זיכרון העבר לגופו אלא תיקונו של ההווה למען הבטחתו של העתיד.

שבת שלום ויום תענית משמעותי ומעורר מחשבה ועשייה!


פרשת "תרומה": משכן ומקדש עושים בשלום – או לא עושים בכלל

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

ראש הממשלה דוד בן גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. מקור: ויקיפדיה

פרשת השבוע, "תרומה", היא הראשונה מבין ארבע פרשות העוסקות במשכן ובבנייתו. למעט פרשת עגל הזהב (פרשת כי תשא), ילווה אותנו עניין זה עד לסיום הקריאה בחומש שמות. בסיומו של עוד שבוע, שהרבינו לעסוק בו במחלוקות סביב ענייני דת ומדינה (ענייני הכותל ופסיקת בית המשפט העליון בסוגית הטבילה של גרים רפורמים במקוואות ציבוריים), חלק מהמחשבות על הפרשה תלכנה גם בכיוונים מאזנים.

 וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

שתי פרשות בלבד אחרי מעמד הר סיני הנשגב, ופרשה אחת לאחר המסכת המגובשת והמרשימה של המצוות והחוקים בפרשת משפטים, פונה התורה לעיסוק כמעט כפייתי בפרטי הפרטים של מעשה המשכן. האם אין מדובר בצניחה חדה מדי של מדד הרוחניות, הקדושה והמוסר? מה פשר הקדשת ארבע פרשות למעשה המשכן, כאשר כל מעשה בראשית ומעמד הר סיני מתוארים בעשרות פסוקים בודדים? באחד ממאמריו על פרשת תרומה מפנה ישעיהו לייבוביץ' את תשומת הלב למדרש הבא המטיב לתאר את העניין:

"ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! 'הנה השמים ושמי השמיים לא יכלכלוך' ואתה אמרת ועשו לי מקדש?! …" (פסיקתא דרב כהנא, פסקה ב')

אחת הדרכים האפשריות להבין את המהלך היא הניסיון התורני להטמיע את ההכרה בהכרח להציב עובדות בשטח ולעגן את הרעיונות, הערכים והקווים המנחים של חיינו גם בתשתיות מוחשיות של חומר וצורה. הדמוקרטיה הישראלית היא בראש וראשונה תפיסות עולם, ערכים, נורמות וחוקים, אך האם היא יכולה להתקיים לא משכן הכנסת, משכנו של בית המשפט העליון, קריית השידור הציבורי ועוד מבנים בהם שוכנת הרוח? חשבון גדול צריך להיות לנו עם אלה ההופכים את הבניין לתכלית ולמטרה במקום להותירו ככלי; אולם אנחנו נדרשים גם לחשבון נפש האם אנחנו לא תמימים מדי לחשוב שהרוח יכולה להתקיים ללא המבנה.

בתקופה האחרונה, בהזדמנויות שונות של שיחה עם עמיתים שונים, אני חוזר למפגש המפורסם בין החזון איש לבן גוריון בשנת 1952. על דרך השמועה (במפגש נכח בנוסף רק הנשיא המנוח יצחק נבון ז"ל), השתמש החזון איש במשל העגלה המלאה והעגלה הריקה המגיעות לגשר צר משני צדדיו, המופיע במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (דף ל"ב ע"ב). על פי הסוגיה התלמודית יש להעניק קדימות במעבר לעגלה המלאה.

החזון איש גרס שעגלתה של היהדות החרדית מלאה יותר (או בכלל) מעגלת הציונות החילונית ועל כן יש לתת לה קדימות. בן גוריון, כך נטען, ענה לו במטעניה הרבים של העגלה הציונית.

בשנים האחרונות אני מוצא עצמי חושב שלא המטען הוא בעייתה של הציונות הלא אורתודוכסית. מטענה מפואר, חשוב ומרשים. הבעיה היא בעגלה. העגלות מתרפטות, חלקן מתפרקות, לרבות מהן גלגלים שחוקים. פרשת תרומה מלמדת שגם לוחות הברית נדרשים לארון.

האתגר הגדול שניצב בפני המרחב הישראלי והיהודי הפרוגרסיבי, הדמוקרטי והליברלי הוא לא פיסול לוחות חדשים אלא בניית ארונות, עגלות ומשכנים שיאפשרו את המשך המסע לארץ המובטחת.

וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם

כבר עמדנו לא אחת על דרכם של חז"ל להשתמש בהפטרה (הפרק מספרי הנביאים, הנקרא בשבת בצמוד לקריאת הפרשה מן התורה) גם על מנת להציע לעתים מבט לא טריוויאלי ואולי אף מאתגר על הפרשה.

ההפטרה לפרשת תרומה לקוחה, באופן טבעי ומתבקש, מסיפור הקמתו של המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. ההפטרה פותחת בסיפור ברית השלום בין שלמה לבין חירם, שבעזרתה יכול היה שלמה להקים את המקדש:

"וַיי נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ, וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם… וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א פרק ה כו, לב)

בנייתו של המקדש הראשון נעשתה מתוך ברית של שלום, לאחר שודו אביו הצטווה שלא לבנות את הבית, בשל העובדה שימי מלכותו היו ימים של מאבק ומלחמות דמים. בדרכם המיוחדת, גם התנ"ך וגם חז"ל מזכירים לנו שמשכן ומקדש עושים בשלום, או לא עושים בכלל, בכלל!

על יריעות ועל קרסים

בתוך מעשה המשכן המפורט בפרשה מתוארים פעמים אחדות קרסי הזהב ששמשו על מנת לחבר יריעה אחת אל רעותה:

"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית, מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ. ווְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב, וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות כו ד-ה)

המאמץ לקידום סובלנות דתית ופלורליזם בישראל, כמו גם מאמצים ערכיים חשובים אחרים, נשען על ההכרה שהחברה הישראלית מורכבת מיריעות שונות ומגוונות שהופכות את המגוון הישראלי לפסיפס רב פנים וצבעים, ושכל יריעה צריכה להיות מקבילה לאחותה במעמד ובהכרה.

מי שמאמין בכך חייב להשקיע את מרצו ומאמציו גם בהכנת הקרסים המחברים בין היריעות ובשמירתם הקפדנית למען לא יאבדו. שני המאמצים צריכים להתנהל זה בצד זה.

לא תמיד קל למצוא את נקודות האיזון ולעשות את הפשרות הנכונות, אבל אנחנו חייבים להעמיד לפני העיניים את העיקרון שהרכבת המשכן הישראלי מחייבת גם יריעות וגם קרסים. גם זו אחת מהסיבות לברך על החלטת הממשלה בעניין הכותל, המשקפת בהיותה פשרה, את הניסיון לייצר עוד יריעה פלורליסטית ושוויונית, אבל גם להבטיח את הקרסים שמחברים אותה ליתר היריעות.

השבוע בישיבת מועצת הרבנים והרבות הרפורמיים בישראל הובא בפנינו שירו הנפלא של בארי צימרמן, מורה ותלמיד חכם, איש קיבוץ גבעת חיים איחוד, על פרשת תרומה (מתוך ספרו "דורש טוב" העוסק בפרשות התורה):

רצינו שתהיה לך

הרגשה טובה

שיננו היטב

את הוראות ההרכבה.

 

לולאה אל קרס

חברנו יחדיו

זעה ניגרת

הפכנו זהב

 

הרבה טרחנו

שולחן ערכנו

מלון אורחים

לך פתחנו

 

כאן תוכל סוף סוף

לנוח מכל רע

אנחנו לא יעל

אתה לא סיסרא.

 

שבת של שלום!


פרשת משפטים: על גבולות ההפרטה והפילנתרופיה

6o4vlbk5__w470h314q85השבת הזו יש לנו הזדמנות לשמוע קול הבוקע מהמסורת היהודית הקדומה ביחס לגבולותיה של ההפרטה ולקשר בינה לבין אתיקה, שקיפות ומלחמה בשחיתות. שבת אקטואלית ומעוררת מחשבה.

הפעם הזו לשבת שלנו שלושה כינויים: שבת פרשת "משפטים", שבת מברכין של חודש אדר (בתקווה שהחודש הזה יביא אתו הרבה שמחה) ו-"שבת שקלים". הכינוי השלישי קשור בעובדה שזו השבת הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות בסמוך ובמהלך חודש אדר שבהן עוסקים בעניינים שונים של החודש ושל החודש הבא אחריו: ניסן. בשבת הזו אנו מזכירים את המנהג שהתפתח בימי הבית השני לאסוף מכל העם, במהלך חודש אדר, מס מיוחד של מחצית השקל ששמש לכלכת המקדש ולמשימות ציבוריות נוספות. הדרך בה יוזכר המנהג היא להוסיף לפרשת השבוע קריאה בספר תורה שני בו נקרא על איסוף שליש השקל מיוצאי מצרים בעת המפקד הגדול שערך משה והשימוש בהם לטובת בנית המשכן. גם ההפטרה שתקרא מחר מספרי הנביאים לא תתייחס לפרשת השבוע "משפטים" אלא לענין מחצית השקל.

בלשון הכלכלית של ימינו, מס מחצית השקל היה מס רגרסיבי שנאסף מכל אדם ללא קשר להכנסתו. על פניו יש להתפלא שדווקא החכמים, שהיו רגישים יותר מהכוהנים למצוקות ולצרכים של דלת העם, הם שהתעקשו להנהיגו.

הסיבה לכך מוסברת בסיפור מעשה שמופיע גם במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי וגם במגילת תענית. על פי סיפור זה בין הכהנים ועשירי העם לבין החכמים התנהל ויכוח נוקב. הראשונים גרסו שקורבנות הציבור בבית המקדש ימומנו מתרומות של יחידים. החכמים התעקשו שהקורבנות שמובאים בשם הציבור כולו ימומנו מהקופה הציבורית ולא מפילנתרופיה של טייקוני הבית השני. כדי להדגיש את העיקרון שלכל אדם בישראל חלק שווה במקדש בדיוק כמו של חברו התעקשו החכמים על הנהגתו של המס האחיד. בכך הפכה שבת שקלים לתזכורת שנתית של המסורת היהודית לגבולות שיש להציב להפרטה ולפילנתרופיה ולהגדרתם של התחומים בחיינו בהם ההון אינו נותן לבדו את הטון.

דווקא מתוך המסר הזה של הצורך בהצבת גבולות בפני ההון הפרטי והגנה על מרחב ציבורי משותף, מעניקות מצוות "מחצית השקל" ו-"שבת שקלים" תובנה נוספת הקשורה לצערנו למצבה של החברה הישראלית. מסכת שקלים במשנה, העוסקת בגבייתו של המס העתיק, מפרטת גם את הדרך בה שמרו והשתמשו בכספים שנאספו. בצד פירוט היעדים והשימושים עוסקת המסכת גם בכללי האתיקה, הזהירות והשקיפות המוטלים על פרנסי הקופה הציבורית בבית המקדש. בכך הזכירה המשנה שהמאבק בשחיתות שלטונית הוא מרכיב הכרחי בטיפוח אמון הציבור בעשיה הציבורית והשלטונית ושהאיום על העשייה הזו מגיע לא רק מחסידי ההפרטה אלא גם מצדם המתעלמים מניצול משאביו של הציבור לרעה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" לקח את לשונה של המשנה והרחיב אותה מעט ויצר בעבורנו את אחד הטקסטים העבריים המופלאים על אתיקה ציבורית ושקיפות שלטונית:

"כשיכנס התורם לתרום (כלומר לקחת מטבעות מן הקופה הציבורית – ג.ק) לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו: החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא ייתן לתוך פיו. ואע"פ שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון, לא יתרום מפני החשד שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (הלכות שקלים ב י).

כמו שאמרנו: אקטואלי, מעורר מחשבה וגם קצת תקווה. אם כבר לפני אלפיים שנה הצלחנו לשים קווים אדומים להפרטה ולפירוקו של המרחב הציבורי המשותף – כנראה שזה אפשרי!

שבת שלום גלעד