הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשות "ניצבים" ו"וילך": תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

By Secretary of Defense, United States of America

השבת הזו ייקראו בבתי הכנסת פרשות "ניצבים" ו"וילך". שתיהן נקראות מדי שנה סביב ימיה האחרונים של השנה המסתיימת, וימיה הראשונים של זו הנכנסת. בחלק מהשנים נקראות שתי הפרשות באותה השבת (כבשנה שלנו). באחרות – זוכה כל אחת לשבת משלה. החיבור בין "ניצבים" לבין "וילך" משקף באופן מדויק את הרעיון המרכזי הטמון בעונה הנוכחית של לוח השנה העברי: התייצבות במקום ואז הליכה קדימה; ראשית, העצירה והעמידה לצורך חשבון הנפש ומאזן המעשים; ואז – היציאה לדרך, המשך הצעידה ומרוץ החיים.

בשתי הפרשות ממשיך משה בנאום הפרידה שלו מן העם, שילווה אותנו כמעט עד פסוקיה האחרונים של התורה, אותם נקרא בעוד שבועות אחרונים בבוקר שמחת תורה. בימיו האחרונים נושא משה את עיניו אל עבר העתיד. ברוח הזו פירשו בעלי המדרש והפרשנים המסורתיים את הפסוק מפרשת ניצבים:

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

לשיטתם של הפרשנים, כל בני הדורות של העם היהודי היו שותפים מראש בברית, כאילו ניצבו עם אבותיהם ואמותיהם למרגלות הר סיני, ועל פסגות הרי מואב – שם נפרד מהם משה.

באותה המידה, ניתן לפרש את דבריו של משה גם כצופים אל עבר העבר, כמזמינים וכמזמנים את הדורות הקודמים, אלו שכבר אינם בחיים, להיות עדים לרגע חידושה של הברית, ללוות את צאצאיהם באותה הדרך בה הם צעדו שנים קודם לכן.

"וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלו שעברו מן העולם, ואלו שטרם באו אל תוכו. אלו ממשיכים את חייהם בתוך הזיכרונות שלנו ואלו טמונים וזרועים בתוך התקוות שלנו לעתיד.

תנועה מתמדת בין העבר לעתיד

גם בפרשה השנייה שאנו קוראים השבת הזו – פרשת "וילך" – ישנה תנועה מתמדת בין העבר לבין העתיד. שמה של הפרשה נגזר אמנם ממילותיה הראשונות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא א) – אבל האמת היא, שהפרשה כולה עומדת בסימן של הליכה ותנועה קדימה. בפעם הראשונה, ממש לפני חתימת נאום הפרידה, רומז משה כי תש כוחו לצאת ולבוא לפני העם, וכי לא רק העונש שנגזר עליו ועל אחיו אהרון בגין הכאת הסלע הוא זה המונע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת:

"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיי' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ב)

משה שב ומציג את יהושע כמי שיעבור לפני העם ויוביל אותו:

"יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יי" (שם, ג)

אולם, חשוב מכך, הוא מדגיש כי בעצם אלהים הוא זה העובר לפני העם ולפני יהושע:

"יי הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ…" (שם,  ג ו-ו)

לפני שבועות אחדים בראש חודש אלול ציינו מלאת 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל. השבת הזו, כה אלול, מלאה שנה לפטירתו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.

קשה להאמין שבנימין זאב הרצל היה רק בן 38 כאשר כינס את הקונגרס הציוני הראשון, וכאשר התייצב מול שועי עולם עם רעיונותיו הלא שגרתיים בלשון המעטה. קשה להאמין גם מה הספיק שמעון פרס בשנותיו הארוכות. פרשות השבוע שלנו, "ניצבים" ו"וילך", פרשות השבת האחרונה של שנת תשע"ז, מזכירות לנו את כוחו של הרעיון להמשיך וללכת לפני המחנה, גם כאשר מבשריו ונושאיו מסיימים את שליחותם על פני האדמה.

מי יודע אלו "בנימין זאב הרצל" ו"שמעון פרס" מתהלכים וצומחים בקרב ילדינו. מרגש לחשוב על יבול הברכה שהם יכולים להביא לנו ולארץ הזו.

שבת שלום, תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה.


השארת תגובה

פרשת פנחס: שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור לארץ המובטחת

הרצל

הרצל. ראשי המדינה על חשיבות חזונו של הרצל – אך הממשלה רוח גבית למונופול הרבני

פרשת השבוע, פרשת פנחס, פותחת בברכה של אלוהים לפנחס, נכדו של אהרון. בסיומה של הפרשה הקודמת, מתואר מעשה הקנאות של פנחס, הפוגע בנשיא שבט שמעון ובבתו של אחד ממנהיגי מדין, כזבי בת צור, המתריסים מול משה ומנהיגי העם במעשה מיני. בפתח הפרשה הנושאת את שמו מובטחת לפנחס כהונת עולם ו"ברית שלום".

הנצי"ב מוולוז'ין הציע שפנחס בורך בברית שלום כדי להעמיד גבול לקנאותו ולאזן אותה.

במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב

בעלי המדרש והפרשנים עסוק בשאלה כיצד יכול היה פנחס לעשות את אשר עשה מול עיניהם של משה ואהרון מבלי שקבל מהם הוראה. במענה לשאלה קובעים אותם המקורות את הכלל: "במקום בו יש חילול השם אין חולקים כבוד לרב".

במהלך כל ימות השבוע, בעקבות התאבדותו של תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, נחשפו עוד ועוד פרטים על דרך ההתנהלות של חצרו של הרב יאשיהו פינטו, שהורשע על פי הודאתו במתן שוחד. לנוכח הידיעות והמראות קשה להאמין כיצד מנהיגים, קובעי מדיניות ומשרתי ציבור בדרגים בכירים עלו אליו לרגל במשך שנים, ובהם גם אפרים ברכה זכרו לברכה.

אינני בטוח כלל שכולם חדלו ממנהגם לאחר שהתברר כי רבם הוא עבריין. הפרשה הזו, כמו גם סיפורים נוספים על המתרחש ב"חצרות הצדיקים", מלמדים כיצד "חלוקת כבוד לרב" הפכה להיות במקרים כה רבים בישראל חילול השם בפני עצמה.

בנות צלפחד, סרח בת אשר ויוכבד בת לוי

פרשת פנחס נחתמת בסיפורן של חמש בנות צלפחד: מחלה, נעה, חגלה מלכה ותרצה. בהיעדר אח הן דורשות לרשת את אביהן וזוכות לייסד הלכה חדשה. בכך מצטרפות בנות צלפחד לשתי נשים נוספות ששמן נזכר בפרשה: יוכבד בת לוי וסרח בת אשר. שתיהן מוארות במדרש כמנהיגות ומורות דרך והלכה.

המרחק בין הלכת בנות צלפחד לבין דין שווה לגברים ונשים גדול מאוד, אך בנות צלפחד הפכו לסמל יהודי לעמידתן של נשים על זכויותיהן. סיפורן אינו רק סיפור מגדרי אלא סיפור תורני על כוחו של היחיד העומד על זכויותיו ומתעקש להשיגן. בפרשת מסעי החותמת את חומש במדבר, ושתקרא בשבוע הבא, מסופר כיצד הלכת בנות צלפחד צומצמה, כך שהבנות היורשות את נחלת אביהן מחויבות להינשא עם בן שבטן. אלו הם ככל הנראה דינם ודרכם של מתקני ומתקנות עולם.

שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, אך המסע לארץ המובטחת מתקדם.

מבחנה של מנהיגות – הכלת ריבוי הדעות

פרשת השבוע מתארת את פנייתו של משה לאלוהים למנות יורש שימשיך את דרכו:

יפקד יי אלהי הרוחות לכל הבשר איש על העדה" (במדבר כז טז)

מדרש תנחומא ומדרשים אחרים לומדים מהפסוק שמשה ביקש שימונה לו יורש "שיהא סובל כל אחד לפי דעתו" שכן "אין דעתו של זה כדעתו של זה". (תנחומא ישן פנחס א). מבחנה של המנהיגות אינה היכולת לכפות את דעתו של המנהיג אלא דווקא יכולתו להכיל את מגוון הדעות.

תזכורת מ"מדינת היהודים"

השבוע צוין יום הזיכרון השנתי של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. יומיים לפני טקס האזכרה הממלכתי בה דיברו ראשי המדינה על חשיבות חזונו של הרצל, העניקה הממשלה רוח גבית למונופול הרבני. אולי כדאי היה להזכיר להם קודם ההחלטה וקודם האזכרה את מילותיו של הרצל במדינת היהודים:

"ובכן, האם תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה אכן מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן כלל למגמות התיאוקרטיות של אנשי-הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא-הקבע שלנו בתחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה – עם כל הערכתה כלפיהם – פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".

עצוב בין המצרים

כמה עצוב שבשבת הראשונה של ימי בין המצרים השנה הזו אנו שבים להוסיף לתפילותינו ולבקשות שבברכת המזון את התפילה לשלומם של השבויים והנעדרים.

הראש עודנו מלא תמיהות על הפרשה כולה, והבטן עודנה כואבת מהמילים שנשמעו בפגישת שליחו של ראש הממשלה עם משפחתו של אברהם מנגיסטו, אבל בלב – ישנה בעיקר התפילה שהוא  והאזרח הישראלי הנוסף, שיתכן ומוחזק בעזה, ישובו במהרה לביתם.