הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ויחי: סגירת חשבון או סגירת מעגל

השבת הזו אנו נפרדים מספר בראשית, עם קריאתה של פרשת "ויחי". החומש הנפתח בבריאת העולם הפך תוך פרשות ספורות לסיפורה של משפחה אחת הצומחת אט אט ועם הרבה מסעות וייסורים, לשבט קטן. רק בחומש הבא, ספר שמות, תהפוך המשפחה לעם, והשבט לתריסר שבטים. בהקשר זה מציעה פרשת מציאה אקורד סיום הולם לסיפור המשפחתי – ברכת יעקב לבניו; הברכה שהוא מעניק לנכדיו אפרים ומנשה, שיש בה לראשונה בתורה שיח ומפגש של דור הסבים ודור הנכדים; וגם תיאורה הנפלא של הפרשה כיצד יוסף זוכה לראות גם נינים:

"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג)

פרשת "ויחי" פותחת דווקא בתיאור פרידתו של יעקב ממשפחתו וסיפור מותו, אך במקום בו המסע המשפחתי ממשיך בחיוניות ובעוצמה, נמשכים חייו של אב המשפחה גם לאחר מותו.

סגירת מעגל למול סגירת חשבון

לא אחת ניתן לקרוא את ההפטרה, פרק הנביאים הנקרא בצמוד לפרשת שבוע, כמעין הצעה של חכמי הדורות לפרספקטיבה אחרת על הפרשה ולעתים אף כביקורת מרומזת. כך לדוגמה, ביום הכיפורים, מיד לאחר קריאת הציווי לעינוי הנגש ולכפרה הפולחנית על החטאים, נקראים דבריו הנוקבים של הנביא ישעיה הדורש תיקון חברתי ולא צום ועינוי גופני. בהקשר זה פרשת "ויחי" יוצאת דופן במידת מה. בניגוד לסיפור התיקון המשפחתי וסגירת המעגל המוצגת בה, חושפת ההפטרה את התככים והמחלוקות במשפחתו של דוד המלך בימיו האחרונים והמייסרים.

אל מול צוואת יעקב לבניו, שמרביתה דברי חיזוק ועידוד, צוואתו של דוד לשלמה בנו מלאה בהוראות לסגירת חשבונות ולנקם. פרשת השבוע שלנו וההפטרה שנקבעה לה מעמידות זה מול זה שני סיפורים ותרחישים משפחתיים. שניהם כללו פרקים רבים של סכסוך, קנאה, שנאה ואף הרמת יד איש על אחיו. האחד – זה של ההפטרה – מספר את הסיפור הקשה של אי ההיחלצות ממעגל הדמים המשפחתי. השני – זה של הפרשה – מלמד כי ניתן להביא תיקון ומרפא, גם במקום בו החשד והחשש לא נעלמים בקלות.

אחרי הסיפור הזה של סגירת מעגל תחת סגירת חשבון, מה טבעי יותר מלהכריז "חזק חזק ונתחזק".

להתברך ולברך

מרגע הופעתו של אברהם ודרך ברכות אלוהים ליצחק וליעקב, חוזר ספר בראשית על הרעיון שאחת הברכות הגדולות בהן יכול אדם להתברך היא שאחרים ימצאו בו ברכה ויתברכו על ידו. כך נאמר על שלושת האבות שאלוהים ברכם, בין השאר, שיתברכו בהם ובזרעם כל משפחות האדמה. גם פרשת "ויחי" חוזרת על הרעיון הגדול הזה, והפעם בעניינם של אפרים ומנשה ובעניינו של עם ישראל. יעקב מברך את נכדיו פעמיים. בפעם הראשונה הוא מברך אותם:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בר' מח טז)

בפעם השנייה הוא מברך אותם בכך שלדורות בני ישראל יברכו את ילדיהם בשמם:

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

בין הלכה לבין מנהג

המנהג לברך את הבנים בערב שבת וחג בעזרת שמם של אפרים ומנשה, שיסודו בפרשת השבוע, מאיר היבט נוסף של החומש הראשון. בניגוד לארבעת החומשים האחרים ספר בראשית כמעט ונעדר ממצוות. למעט מצוות המילה והאיסור על אכילת גיד הנשה, כל יתר תרי"א המצוות מופיעות בחומשים האחרים. במובן זה המנהג לברך את הבנים (והבנות בימינו) אינו שייך לעולם ההלכה והחוק אלא לעולם המנהג, הסיפור והמסורת.

אחד המאמצים הגדולים של האורתודוכסיה בדורות האחרונים היא להציג את ההלכה כזירתה המרכזית והכמעט בלעדית של היהדות. ניסיון זה הוא כה מובהק עד כדי כך היחס למנהג ולדבר הלכה הופך להיות זהה בקרב חוגים גדולים של שומרי מצוות. התנהלות זו אינה תלויה באוויר והיא נשענת על מאות שנים בהן ההלכה אכן הייתה הזירה המובהקת של החיים היהודיים, עם זאת ראוי לזכור שהשדות של המנהג, המסורת, הסיפור והזיכרון המשותף אינם פחות משמעותיים לזהות היהודית ובהחלט ניתן אחרי דורות רבים של דומיננטיות הלכתית לעצב יהדות שבה השדות האלה הם הזירות המרכזיות להתנהלותם של החיים היהודיים.

במסכת ברכות (דף ח ע"א) מופיעה אמירה של רבי חייא לפיה מיום שחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פרשת "ויחי" וחומש בראשית כולו מזכירים עד כמה רחב עולמה של היהדות ועד כמה ההלכה היא רק אחת מזירותיו.

בין חיים לבין הפרידה מהם

פרשת "ויחי" היא גם אחד המקורות התורניים המלמדים אותנו ענייני פרידה מהחיים. הפרשה מלווה גם את יעקב וגם את יוסף ברגעי סיום חייהם. שניהם מבקשים להיקבר בארץ אבותיהם. יעקב נטמן במערת המכפלה לאחר מותו ובתום ימי האבל במצרים. ארונו של יוסף נטמן במצרים למשך מאות בשנים, עד אשר בני ישראל נושאים אותו עמם בצאתם מבית העבדים.

שבעת ימי האבל שקיים יוסף לזכר אביו עם הגעתם עם ארונו לארץ הם אחד המקורות למסורת שבעת ימי האבלות על אדם קרוב שמת. הפרשה ששמה מתמקד בחיים היא זו המפרטת יותר מכל פרשה אחרת את תהליך הפרידה של אדם מחייו ופרידת יקיריו ממנו. בכך אולי מזכירה לנו הפרשה שיחסן של משפחה וקהילה לחיים נמדד גם בדרך בה היא מתייחסת למתיה.

השבוע התפרסמה כתבה על הקשיים הרבים בהם נתקלים אנשים גאים וגאות ובני משפחותיהם למול חברות הקדישא. זהו רק עוד טפח מהמפגש הטעון של ישראלים רבים עם אותם גורמים המושלים על מרכיבים משמעותיים מתהליך הפרידה שלנו מאהובינו. 20 שנים עברו מאז חוקק החוק לקבורה אזרחית בישראל ועדיין חלק גדול מהציבור הישראלי אינו יכול להיקבר ולקבור את יקיריו בהתאם לצו מצפונו. המניע להתקנת החוק לא היה הרצון להתנער מהמסורת היהודית אלא רצון להתנער ממה שנתפס על ידי רבים מאיתנו כהתנהלות לא יהודית ולא ראויה של חברות הקדישא. יעקב ויוסף זכו שרצונם וצו מצפונם ואמונתם יכובדו לאחר מותם. לא פחות מכך מגיע לכל אחד ואחת מאיתנו.

שעות אחדות אחרי שהיוצר, האומן, המשורר והזמר היהודי והישראלי מאיר בנאי הובא לבית עולמו, נותר רק לבקש שיפתח בעבורנו שער הרחמים.

חזק חזק ונתחזק- שבת שלום.


השארת תגובה

מתחילים מבראשית: תמרור האזהרה של קין והבל

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. מקור: ויקיפדיה

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. מקור: ויקיפדיה

ושוב מתחילים מבראשית… למרות שפסוקי הפתיחה של הפרשה הראשונה נקראו כבר בבוקר שמחת תורה וגם בבוקר יום חמישי שעבר, יש משהו מיוחד בשבת הזו, הפותחת את מחזור הקריאה בפרשות השבוע. במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות מנהגים חגיגיים לשבת הזו הממשיכים את האווירה המיוחדת של שמחת תורה גם אל תוך השבת. אחד המנהגים הוא שדווקא חתן או כלת תורה שחתמו את הקריאה בחומש דברים לפני ימים אחדים עולים לתורה גם בשבת בראשית, על מנת להדגיש בקולם את הרצף הבלתי נקטע של קריאת התורה ותלמודה.

כל מי שעורך או עורכת קידוש בליל שבת מכיר בעל פה את מילות הפסוקים החותמים את מעשה בראשית ומתארים את היום השביעי:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב א-ג)

הפרשנים המסורתיים עמדו על הסתירה המסוימת הגלומה בפסוקים אלו. אם אלוהים שבת ביום השביעי, מדוע נאמר "ויכל אלהים ביום השביעי", שהרי המלאכה כלתה כבר ביום השישי? רש"י בהסברו הראשון, על יסוד מדרש תנחומא, מציע כי בניגוד לבני האדם הזקוקים למעבר הדרגתי ולתהליכי הכנה במעבר מחול לקודש, אלוהים "נכנס בו כחוט השערה".

מעשה הבריאה הושלם בדיוק בקו התפר בין היום השישי ליום השביעי, כאשר הרגע האחרון של הראשון היה גם לרגע הראשון של השבת. חזקוני (ר חזקיה בן מנוח, צרפת 1250-1315) מציע פירוש ברוח הכלל הידוע: "לא פרסמת – לא עשית". לשיטתו רק ביום השביעי נודע כי כלתה מלאכת הבריאה, מכך שהאלוהים שבת, ורק בשעה שניתן היה להכיר בכך שהיא אכן הושלמה ניתן היה לומר כי אלוהים אכן כלה את מלאכתו.

למרות יופיים של שני הפירושים, דווקא את הסברו הנוסף של רש"י (על יסוד המדרש בבראשית רבא) אני מוצא כרלוונטי מאד לימינו:

"דבר אחר, מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"

בעולם ההישגי, החומרי והאינטנסיבי שבו אנו חיים, גם המנוחה והעצירה מחייבות מאמץ, יצירתיות והכרעה. יותר מתמיד אנחנו נדרשים להזכיר לעצמנו כי גם שימת הגבול למירוץ צריכה להיות חלק מן העולם שלנו אם אנחנו רוצים שהוא ואנחנו בתוכו נהיה בני קיימא.

באחריות ובמתינות

קין והבל, זוג האחים הראשון, הם גם הראשונים לייסד את המעשה הדתי והפולחני:

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"

מעשה הפולחן, הבאת המנחה, הוא גם הרקע לקנאתו של קין ולמעשה הרצח. בכך הופך סיפורם של קין והבל גם לתמרור אזהרה המוצב ביחס למעשה הפולחני והדתי. הפסוקים הראשונים בתורה העוסקים בהתייצבותו של האדם לפני האל מזכירים גם את המדרון החלקלק עליו מתנהל המעשה הדתי ואת פוטנציאל הנפץ הטמון בו, אם האדם אינו מושל ברגשותיו הדתיים, אלא הם מושלים בו. תמרור האזהרה הזה לא נועד להכחיד את המעשה הדתי, ממש כשם שהגירוש מגן עדן לא מיועד לגרום לאדם לא לבקש דעת. הוא כן נועד לעורר בנו את המודעות לנהל את חיינו הדתיים באחריות ובמתינות.

הזכרנו בפתח הדברים את פירושיו של רש"י לפרשה הראשונה של התורה. הראשון שבהם, הפותח את מפעל הפירוש המופלא של רש"י לתורה, מוכר לרבים ומצוטט על ידי רבים:

"'בְּרֵאשִׁית' – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'"

רש"י כותב את פרשו בשבתו בגולת צרפת. אנחנו שקוראים את פרשת בראשית בשבתנו בארץ, טוב נעשה אם נאמר לעצמנו שהתורה פותח במעשה בראשית ולא בסיפורו של עם ישראל, דווקא כדי להזכיר לנו את בריאתו של כל אדם בצלם, את היותנו חלק ממשפחת העמים, ושהארץ היא אכן פקדון המסור בידינו אבל אנחנו לא אדוניה. לכך כנראה גם התכוון בן עזאי בוויכוחו עם מורו וחברו רבי עקיבה. זה האחרון אמר כי המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הכלל בגדול בתורה. הוא, בן עזאי, בחר ככלל הגדול בתורה את הפסוק מפרשת השבוע:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה א)

שבת שלום.