הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "כי תצא": על חוסנם של ערכים

שבוע עמוס ומורכב עבר עלינו לקראת הדיון בקיים בג"ץ בסוגיית הכותל ביום חמישי האחרון. במידה מסוימת ועצובה, התאימה לשבוע הזה פרשת "כי תצא למלחמה", אבל האמת היא שהיינו מעדיפים לקחת מבין כל מצוותיה הרבות של הפרשה (העמוסה במצוות מבין כל פרשות התורה), דווקא את אותן מצוות הנוגעות ליחסי הערבות והאחריות ההדדית בין אדם לרעהו, ובתוך עם ישראל.

את המאבק הפנימי הזה, כמו חלק גדול מהמאבקים סביב נושאים של דת ומדינה, נכון לסיים בפשרה ובדרכי שלום. לכך היו מכוונים מאמצינו בכל השנים האחרונות. לצערנו, עכשיו אנו נדרשים לפסוקים המופיעים לקראת סופה של הפרשה, העוסקים במשפט צדק:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה טז)

הלוואי ונחזור לדרך של הידברות ומציאת פשרות.

בן סורר ומורה – בין זעזוע ללקח חשוב

כבר כתבתי לפני שנתיים שהמסורת היהודית ניחנה ככל הנראה בהומור, אם בשבת הראשונה של שנת הלימודים אנחנו קוראים בחלק גדול מהשנים את פרשת "בן סורר ומורה". מזל שחכמי המשנה והתלמוד, הפכו את המצווה ל"חסרת שיניים" והציבו למימושה אין ספור תנאים מצטברים, עד שנקבע כי "בן סורר – לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי, סנהדרין ע ע"א). אחרת נראה לי שבימיו האחרונים של החופש הגדול, תור ארוך של הורים היה משתרע אל מחוץ לבית הדין הגדול…

ובכל זאת, דווקא על רקע פתיחת שנת הלימודים, מעניין לעיין לא רק בדרך בה הפכו חכמי התורה שבעל הפה את המצווה הזו לבלתי ריאלית לחלוטין, אלא גם בהוראותיה של התורה עצמה. הרעיון כי הורים יבקשו לרגום את ילדם כי הוא זולל וסובא ואינו שומע בקולם בלתי נתפס, ונראה אכן כהפרזה לא מציאותית – אך דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד התורה עגנה את מעמדו של הילד כאדם בפני עצמו, שאינו בגדר "רכושם" של ההורים. הילד נושא באחריות על מעשיו, אבל דווקא בשל כך הוא אינו נתון לשיפוטם הבלעדי של ההורים, ולא הם הקובעים את עונשו. ההורים נדרשים להביאו בפני "זקני העיר", שופטי אותה תקופה והם אשר עורכים לו משפט וגוזרים את עונשו.

בין חוקרי המקרא היו שהציעו שפרשת העקידה שימשה דווקא לצורך שלילת המנהג של קורבנות אדם והוקעתו. על אותה הדרך, בצד הזעזוע שכל הורה צריך לחוש למקרא הפסוקים, דווקא פרשת "בן סורר ומורה" מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי אל הילד. אם כך הדברים עם "בן סורר ומורא" ש"לא היה ולא עתיד להיות", קל וחומר שכך הם גם עם כל ילד וילדה אחרים.

מקרי המבחן המורכבים הם שקובעים את דמותה של החברה

באותה הדרך, ניתן גם לקרוא ולנתח את המצווה הצמודה לפסוקי "בן סורר ומורה", שלא להלין את הרוג בית הדין ולהביאו לקבורה ביום מותו:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כב-כג)

על פי פסוקים אלו חלה חובה שלא להותיר גופתו של אדם שהוצא להורג בשל פשעו ללא קבורה בו ביום, וכי הדבר מטמא את הארץ. פסוקים אלו הם היסוד להלכה היסודית והמרכזית בדיני קבורתו של המת – שאין להלינו ואין לעכב את קבורתו.

ניתן לדבר ולכתוב רבות על סוגיות של כבוד המת בימינו, וכיצד נוהגים חלק מהמופקדים על מלאכה זו בישראל, אולם המצווה ביסודה נועדה אכן להבטיח את כבודו של המת, בדגש על זה שאין מי שידאג לצרכי קבורתו. על הקהילה מוטלת האחריות לדאוג לקבורתו המכובדת של האדם בסמוך למותו, ובכך לקדש את צלם האלוהים שבו נברא כל אדם.

פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהעיקרון הגדול הזה נלמד דווקא ממקרה הקיצון – דיני קבורתו של מי שהוקע מתוך החברה באופן הקיצוני והמחמיר ביותר. אם בגופתו יש לנהוג כבוד, על אחת כמה וכמה שיש לנוהג כך כלפי כל אדם מהיישוב. בדומה למקרה הקיצון של הבן הסורר והמורה, המלמד על מעמדו העצמאי של כל ילד, כך מקרה הקיצון של ההרוג בית הדין, מלמד על קדושת האדם בחייו וגם לאחר מותו. במובן זה מזכירה לנו פרשת "כי תצא" שיעור חשוב שלא אחת אנו בוחרים לשכוח במציאות החיים הישראלית ובשיח הציבורי המתלהם: חוסנם של ערכים נמדד אל מול מקרי הקיצון, שמעוררים בנו תחושות קשות.

היכולת לממש את אותם הערכים גם במקרים אלו, היא אשר מבטיחה את מימושם הטבעי במקרים האחרים.

משה רבנו בכנס לשכת עורכי הדין

כבר כתבתי על ההתאמה המשעשעת בין פרשת השבוע ופתיחתה של שנת הלימודים, אך השבוע התאימה הפרשה גם לסוגיה נוספת שכבשה את השיח הציבורי והפכה לסיבוב התורני של המהלומות בין חלק מנבחרי הציבור ל"זקני העיר" שלנו – שופטי בית המשפט העליון. בין מצוותיה של הפרשה מופיעה גם המצווה שלא להסגיר עבד בורח אל אדוניו:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כגט ז)

הפרשנות ההלכתית המרכזית שנתנה למצווה זו על ידי חכמי המשנה והתלמוד הייתה כי המדובר בעבד נכרי שברח מאדוניו הנמצא מחוץ לארץ אל קרב בני ישראל היושבים בתוך הארץ המובטחת. מצווה זו התפרשה לחומרה, במובן זה שאפילו אם אדוניו של העבד הנכרי היה יהודי, אין להסגיר את העבד הבורח. פרשני התורה הדגישו כי המצווה נועדה בין השאר על מנת לטבוע בלבנו את מעלתה של ארץ ישראל ואת כבודה, כמקום אליו נישאות העיניים. הפרשן רבי אברהם אבן עזרא הגדיל לעשות והגדיר את הסגרת העבד כחילול השם.

סוגיית מהגרי העבודה, מבקשי המקלט והפליטים בישראל סבוכה וקשה. פסוקי הפרשה המצווים עלינו לא להתעלם ממצוקת אחינו מכוונים גם לצורך שלנו להבין כי לא אחת דווקא הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית, הן אשר משלמות את המחיר בגין שהותם של אלה בארצנו. מדינה ריבונית ודאי רשאית לעצב מדיניות הגירה וחייבת במידה רבה להגן על גבולותיה גם מפני מהגרים לא מוזמנים. עם זאת, כל אותם "ציונים גדולים מטעם עצמם" שדברו על הצורך לזקוף את קומתה של הציוניות ושל יהדותה של המדינה אל מול זכויות היסוד האוניברסליות, כנראה שלא מצאו זמן ללמוד את מצוותיה של הפרשה לפני השתלחותם הפומבית בבית המשפט העליון (רבים מהם גם לא טרחו לקרוא את פסק הדין).

דורות רבים של פרשנים ובעלי הלכה, הציעו לנו, על יסוד המצווה של אי הסגרת עבד הבורח אל ארץ ישראל, שיהדותה של המדינה שלנו נבחנת לא אחת דווקא ביכולתו להזמין את הבורח לשבת איתנו. אני לא רוצה לחשוב מה היו אומרים חלק מנבחרי הציבור שלנו למשה רבינו אם היה משמיע את המצווה הזו לא במדבר, אלא בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב.

שבת שלום ומבורך.


תגובה אחת

פרשת אמֹר: דיני הקבורה כמשל

פרשת אמֹר מקרבת אותנו אל חתימת חומש ויקרא המכונה גם "תורת כוהנים". הפרשה פותחת באיסור המוטל על הכוהנים להיטמא בטומאת מת. החריגים לאיסור – אבלו של הכוהן על מות אחד מבני משפחתו הגרעינית והחובה המוטלת עליו לדאוג לקבורתו של "מת מצווה" – מת שאין מי שידאג לקבורתו. מדיני הפרשה למדה ההלכה את רשימת הקרובים שבעקבות פטירתם חייב אדם באבלות: אב ואם, אח ואחות, בן ובת ובן/בת זוג.

מערכת דיני ומנהגי האבלות וניחום האבלים במסורת היהודית נשענת אמנם על התייחסויות בודדות של התורה, אולם היא התפתחה למסורת רחבה, רבת פנים, רגישה ועמוקה שהטיבה להתמודד עם אתגרי האבל והחזרה לחיים. העובדה שמנהג ה"שבעה" מקובל ברוב המכריע של הציבור היהודי בישראל (וגם בתפוצות) והדגש על "הבאה לקבר ישראל" ביחס לחללי צה"ל הם ביטוי לעומקה ועוצמתה של המסורת הזו. גם העובדה שבישראל נחשבת הקבורה לשירות ציבורי ולחלק ממערכת הביטוח הלאומי המיועדת לשמירת כבודו ורווחתו של האדם, היא דבר חסר תקדים ברוב המכריע של מדינות העולם וביטוי לעניין זה.

דווקא משום כך, המציאות הקיימת כיום בישראל בתחום הקבורה היא בלתי נסבלת והיא עומדת בסתירה מוחלטת לרוח של המסורת היהודית ולרעיון של כבוד המת וכבודם של קרוביו. השבוע הזה נחשפתי לשני אירועים של פרידה ולוויה. האחד היה טקס לוויתו של חבר קהילה שלנו שנקבר בבית העלמין של קיבוץ מעגן מיכאל, מקום מגורי בנו. טקס הלוויה, ששלב בין מסורת לחידוש, הלם את חייו של האיש וביטא לכל אורכו כבוד עמוק לחייו ולפטירתו. בניגוד לאירוע זה, בתחילת השבוע התבקשתי לסייע באיתור מקום קבורה לניצול שואה שבקש להיקבר בארון.  חטאו של האדם היה שלא התגורר בערים הספורות בהן ישנן חלקות אזרחיות בבתי העלמין. בני המשפחה התבקשו לשלם 75 אלף שקלים על הזכות לקבור את יקירם בבית עלמין אזרחי ציבורי. באחד מן הקיבוצים הבודדים בהם ניתן עוד לקבור פה ושם מתים (מנהל מקרקעי חסם, ובצדק, את האפשרות של ניהול בתי עלמין פרטיים על קרקע ציבורית) התבקשה המשפחה לשלם 100 אלף שקלים.

עשרים שנים חלפו מאז נחקק חוק הקבורה האזרחית-חליפית, ולמעט התפתחויות שוליות, הוא נותר אות מתה תרתי משמע, או במלים אחרות – הוא נקבר קבורת חמור. רבים מאתנו שליוו סב, סבתא, הורה, אח או חס וחלילה, ילד למנוחת עולמים, יודעים עד כמה גדול הפער בין עושרה של המסורת היהודית ועצמתה בכל הנוגע לתהליך האבלות לבין המתרחש בחלק גדול מבתי הקברות בישראל. צריך להודות על האמת, שבחלק מבתי העלמין ניכר שיפור גדול בשנים האחרונות, ושמצוקת מקומות הקבורה יוצרת קושי אובייקטיבי גדול מאוד. יחד עם זאת, אין הסבר לכך שאדם בישראל אינו יכול להיקבר בהתאם לצו מצפונו. לכך שבני משפחה אינם יכולים לבקש קבורתו של יקירם בארון, ושקבורתם של מאות אלפי עולים שאינם יהודים מבחינה הלכתית נקברים בחלקות נפרדות, רבות מהן מוזנחות.

האבסורד גדול שבעתיים במיוחד לנוכח העובדה שלרבות מן הדרישות הנשמעות פעמים רבות מצד משפחות חילוניות ומסורתיות יש בסיס בהלכה. קבורת ארון היתה המנהג הרווח בארץ ישראל בתקופת הבית השני ולאחריה. סיור פשוט בגן הלאומי בבית שערים מלמד זאת. חלק מהנורמות שהיו מקובלות באותם ימים היו יכולות להקל משמעותית על מצוקת הקרקעות לקבורה. כמו במקרים רבים אחרים – השילוב בין שמרנות וקיפאון תרבותי או רוחני לבין הרצון לשמר את כוחם של הממסד ושל המונופול משבש את רוחה של המסורת היהודית והופך אותה ממקור של עוצמה ונחמה למוקד של מחלוקת וניכור.

 ***

דוגמה נוספת ל"קטנות הרוח" ניתנה השבוע על ידי ראש עיריית רחובות שביקש למנוע עריכת טקס לילדים מן החינוך המיוחד בבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר. לעמיתנו מהתנועה המסורתית-קונסרבטיבית פרויקט קדוש ומופלא של עריכת טקסי בר ובת מצווה כיתתיים לילדים בעלי צרכים ייחודיים. בין הרגעים המרגשים ביותר בעשייה הרבנית שלי יש מקום מיוחד לטקסי בר המצווה ובת המצווה המשפחתיים שערכתי בקהילה שלי בתל אביב, לילדים מופלאים שלימדו את עצמם ואת מי שסביבם שיעור בנחישות ובכוח רצון באמצעות הקריאה בתורה.

פרשת השבוע שלנו ממשיכה את דיני הכוהנים באיסור המוטל על כוהנים בעלי מוגבלות או נכות פיזית לשרת בקודש. אלה הם לא פסוקים קלים לקריאה. במסורת הקריאה בתורה ישנם מנהגים הנוגעים להצנעה מסוימת של פסוקים ותיאורים. פרשות הקללות בספר ויקרא ובספר דברים נקראות בלחש. ביחס לפרקים אחרים במקרא נקבע שיש לקרוא אותם אך אין לתרגם אותם ללשון הדיבור הרווחת בעם.

במקום בו אנחנו נמצאים היום – מן הראוי היה להשתמש במנהגים אלו גם ביחס לפסוקים הנזכרים מהפרשה. הנגשתה של המסורת היהודית ליחידים ולקהל בעלי נכויות או צרכים מיוחדים היא לא רק מצווה למענם ולמען בני משפחתם, אלא היא גם דרך מרכזית להפוך את הקהילה ואת המרחב הציבורי לראוי יותר, רגיש יותר, שלם יותר ויפה יותר. ניסיונו של ראש עיריית רחובות לנהל מלחמת דת מיותרת ומקוממת על גבם של אותם ילדים הולמת אולי חלק מפשט הפסוקים של הפרשה. דבר אחד ודאי ברור – היא חותרת תחת היסודות העמוקים ביותר של המצווה שקראנו בפרשה הקודמת; המצווה עליה נאמר שהיא כלל גדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך".

זר שושנים גדול לבנים ולבנות שחגגו את הטקס. זר קוצים גדול לראש עיריית רחובות. ומה צריכה להיות התגובה שלנו? לפתוח עוד יותר את דלתות בתי הכנסת של אותן קהילות רפורמיות, קונסרבטיביות וגם אורתודוכסיות, המחויבות לעקרון שקבע בן עזאי במסכת אבות, בפרק שאנו קוראים השבת הזו: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (אבות ד ג).

שבת שלום, גלעד