הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "ויצא": כוחו של ה"איש התם, יושב האהלים"

0פרשת השבוע,"ויצא", מקפלת בתוכה את סיפורן של עשרים ואחת השנים ששהה יעקב מחוץ לארץ ישראל, לאחר שברח לחרן מאימתו של האח עשו. האדמו"ר מגור, בעל פירוש "שפת אמת" על התורה, הציע שהפרשה הזו היא הכנה לשהותם של בני ישראל בגולה, מחוץ לארץ המובטחת; מעין הכוונה למאמץ לשמר את האמונה והזהות היהודית גם מחוץ לגבולותיה של הארץ.

את הדברים על הפרשה אני רושם השנה מחוץ לגבולות הארץ במסע נוסף בין קהילות רפורמיות בארה"ב. בכל אחד מהמפגשים נשמעים קולות אמיצים המדברים על האתגרים הגדולים עמן מתמודדת יהדות התפוצות, ובמיוחד זו הליברלית. באותה נשימה, כל אחד מהמפגשים האלה מותיר אותי תחת הרושם העז של המאמץ לטפח ולשמר זהות יהודית חיה ותוססת, לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה חוזרת ונשנית. למרות כל האתגרים מדובר בקהילות משמעותיות, יצירתיות, ערכיות ומעורבות המשרתות כל אחת קהל של אלפים רבים.

במסגרת הסיור ביקרתי בקהילת "כנסת ישראל" בפילדלפיה. על הקיר תלויה בגאון התמונה מהיום בו אלברט איינשטיין, שהתיישב באוניברסיטת פרינסטון הסמוכה, הצטרף כחבר לקהילה. עד למלחמת עולם השנייה הייתה הקהילה הזו מן הקולות המובילים של המחנה הלא ציוני ביהדות ארה"ב. היום מוצב דגל ישראל על הבמה בבית הכנסת. ארגז החול בגן הילדים מעוצב בצורת המפה של ארץ ישראל ובמרכז הלובי, תערוכה על ערכי הקהילה. במרכזה מיצג עליו כתוב בעברית "מדינת ישראל" ומיצג נוסף עליו שכותרתו: "יהדות מתקדמת".

רב הקהילה אינו מסתיר את עברה האידאולוגי של הקהילה. זהו חלק מהמסע שעברה ב-170(!) שנות קיומה. כפי שמלמדת הפרשה, לכל תחנה במסע הארוך יש חשיבות ומשמעות. טוב שהמסע של הקהילה הזו ורבות אחרת התנהל בכיוון הזה של חזרה אל הארץ המובטחת. זו האחריות שלהם אבל גם שלנו לדאוג שכיוון המסע לא יתהפך.

כל האנשים שפגשתי שאלו מתי מדינת ישראל תשכיל גם היא לעשות את המסע שלה לעבר הכרה ברעיון "שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי". מתי בתערוכה על ערכי מדינת ישראל יוצבו במרכז מיצגים שכותרתם סובלנות דתית, רב גוניות וכבוד הדדי.

מלאכים עולים ויורדים

רש"י בפירושו לפרשה, שואל מדוע בתיאור חלום יעקב בסוף פרק כ"ח מצוין שהמלאכים עולים בסולם ורק לאחר מכן יורדים. כידוע מקום מושבם של המלאכים בשמיים – ועל כן ראוי היה לציין שראשית יירדו בסולם, ורק לאחר מכן עלו בחזרה. בהתבסס על דברי מדרש בראשית רבה, מפרש רש"י שראשית עזבו את יעקב מלאכי ארץ ישראל שליוו אותו בשבתו בארץ, ואז ירדו המלאכים שליוו אותו במסע לחרן ובהיותו מחוץ לארץ המובטחת. החיים היהודיים בארץ שונים בהרבה מובנים מהחיים היהודיים בתפוצות. לאלו יש את ה"מלאכים" השומרים שלהם ולאלו "מלאכים" אחרים; אולם המדרש מספר שגם כאן וגם שם ליוו את יעקב מלאכים במאמץ להמשיך את המסע האישי והמשפחתי – המסע היהודי.

כשם שיעקב ידע להימצא כל חייו במסע, בארץ ומחוצה לה, גם אנחנו צריכים להימצא במסע להכרת ה"מלאכים" של יהדות התפוצות, ממש כשם שאנו מצפים שהם יכירו את "מלאכינו". מי יודע, אולי כשם שיעקב חזר לארץ המובטחת עם משפחה גדולה ורכוש רב (ואפילו עם השם "ישראל", כפי שנקרא בפרשה הבאה), גם המסע הישראלי אל עבר יהדות תפוצות על כל גווניה יביא לנו רכוש גדול של רוח ושאר רוח.

בית אל

הפרשה מספרת כי יעקב אבינו חלם את חלומו לפני היציאה מן הארץ בעיר "לוז". לאחר החלום קרא למקום בשם "בית אל":

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית טז-יט)

במסורת המדרשית והפרשנית היו רבים שהציעו שהמקום עליו מדברת התורה הוא בעצם הר המוריה, מקום העקידה, הזוכה כאן לכינוי נוסף "בית אל". במידה רבה מסורת זו מהווה תגובה למסורת המקראית המאוחרת המתארת כיצד הפכה בית אל, בימי ממלכת ישראל, למקום של עבודה זרה, ולאחד מן האתרים בהם בנה ירבעם, מלך ישראל, מרכזי פולחן כתחליף לירושלים. חלק מחוקרי המקרא מציעים כי יש כאן אכן עדות קדומה לנרטיבים הראשוניים של שבטי ישראל. אלו קידשו את ירושלים כמרכז הפולחני ואלו את בית אל; ממש כשם שהשומרנים קידשו את הר גריזים (וגם למסורתם יש הד בולט בתורה).

ספרי הנביאים, ששיקפו את "מסורת ירושלים", האדירו את שמה, תוך "השחרת פניה" של בית אל. בתורה היא מוצגת כ"שער השמיים", מאוחר יותר כמרכז של עבודה זרה.

השינוי התדמיתי הזה, של בית אל בין סיפורי יעקב בתורה לתיאוריו של ספר מלכים, מעניק לנו לקח חשוב על מושגים של קדושת המקום. המסורת היהודית לא היססה להגדיר מקומות ואתרים כקדושים וכבעלי מעמד מיוחד; אבל יותר מכך היא טרחה להזכיר שקדושתם תלויה בנעשה בהם ובדרך בה הם מנוהלים. אין קדושה ללא תנאי ואין קדושה שעומדת לה לכשעצמה. כשבמקום קדוש עושים דברים לא קדושים – ניטל מעמדו המיוחד של המקום. כשבשמו של מקום קדוש מבקשים להכשיר מעשים שהקדושה מהם והלאה – הופך "שער השמיים" למקום עבודה זרה.

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו

פרשת ויצא עמוסה בפרטים על חיי יעקב ומשפחתו: המסע לחרן, המפגש עם רחל, מעשה המרמה של לבן בהשיאו את לאה ליעקב, הקמת המשפחה, עשרים ואחת שנות העבודה אצל לבן ופרשת קביעת שכרו בגין עבודה זו, המתח בין האחיות, בריחת יעקב מלבן בחזרה לארץ וברית "אי הלוחמה" שכרתו. בכל הצמתים הללו מזדקרת דמותו המורכבת של יעקב, כאיש שיש בו בעת ובעונה אחת עוצמה גדולה (פיזית ונפשית) ויראה.

אם בפרשה הקודמת הצטיירה דמותו של יעקב כחלש, פאסיבי ומובל, הרי שהפרשה הנוכחית מטיבה להציג אותו כאדם בעל עוצמה. סיפור המפגש עם רחל ליד הבאר וכיצד הסיט יעקב את האבן מעל פיה – משימה לה נדרש כוחם של מספר רועים יחד – מגלה לנו כי ה"איש התם, יושב האהלים", זה אשר נס מפני אחיו עשו, היה אדם בעל כוח רב. תיאור עשרים ואחת שנות עבודתו בבית לבן, מוסיף על כוחו גם חריצות גדולה ונחישות. עובדות אלו מעידות על אחד מקווי האופי העמוקים של יעקב: עוצמה שקטה, וכוח שבעלו יודע לרסנו מחד ולהפעילו מאידך בעת הצורך.

בכך נחשף עוד קו אופי המבדיל בין עשו ויעקב, שיכול לסייע בהבנה מדוע בוחרת התורה להמשיך את סיפורו של עם ישראל עם יעקב, למרות שפגמיו מוצגים במלוא עוצמתם גם בפרשה שלפנינו. שניהם בעלי כוח ועוצמה. כוחו של עשו – מתפרץ ואימפולסיבי. יעקב – שולט בכוחו, ולא שוכח גם את גבולות הכוח.


השארת תגובה

פרשת שופטים: על עגלה ערופה וחיים שהתמוטטו

עגלה ערופה, הגרסה המודרניתפרשת "שופטים" ניצבת במרכזו של חומש דברים. מעטות הפרשות בתורה ששמן (שלרוב נגזר מאחת מן המלים הפותחות) מיטיב לתאר את רוב תוכנן. רוב פסוקיה של פרשת שופטים עוסקים בדיני מערכת המשפט והממשל, בעת שלום ובעת מלחמה. מצוותיה של הפרשה מתייחסות, בין השאר, לשני מנגנוני שלטון: השופטים והשוטרים והמלך.

"שום תשים עליך מלך" (דברים יז טו) – רשות או מצווה ? והשופטים ?

אחד הוויכוחים הגדולים והמתמשכים בשאלת יחסה של מסורת היהודית לסוגיות של שלטון וממשל נסוב סביב הפרשנות למצוות מינוי המלך שמופיעה בפרשה. האם מדובר בחובה המוטלת על העם בשבתו בארץ או שמא עניין של בחירה ואפילו בחירה מעט מגונה. מלשון התורה: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי" (שם יד) אפשר לשמוע קול של הסתייגות. הדיון התלמודי במסכת סנהדרין אינו מוכרע לכאן או לכאן. רבים מן הפוסקים, ובראשם הרמב"ם ראו במינוי המלך מצווה מחייבת של ממש. אחרים כדוגמת הרמב"ן – ראו במינוי המלך ענין של רשות ובחירה.

על חובת מינוי המלך ניטש ויכוח פוליטי והלכתי מימי מינויו של המלך הראשון שאול בידי שמואל ולאורך הדורות. על מינוים של השופטים והשוטרים – לא התעורר דיון דומה. כאן דבריה של התורה ברורים וחדים:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (שם טז יח)

בעלי ההלכה והאגדה לא נדרשו בעניין זה לפרשנות יצירתית. אין חברה מתוקנת ללא מערכת משפט ומערכת אכיפה. יותר משאופיה של חברה נמדד על ידי דמות המשטר היא נקבעת על ידי דמותה של מערכת המשפט ויכולתה שלא להטותו ולא "להכיר פנים" כלשון הפרשה.

פרשת השבוע מתריעה בעיקר מפני השוחד והשחיתות שיכולות לדבוק גם במערכת המשפט ועשיית הצדק (כפי שראינו לצערנו בחודשים האחרונים), אולם תחת הדרישה של לא להטות משפט ולא להכיר פנים, חייבת לחסות גם הדרישה ממערכת המשפט לעמוד אמיצה מול פניו של השלטון ולא להטות את דעתה מחמת דעתו.

עוד לא יבשה השבוע הדיו מעל המלים המושחזות שהופנו אל בית המשפט העליון סביב פסיקתו בעניין בתי המריבה בבית אל ופסיקתו בעניין "חוק המסתננים", ודוברי השלטון כבר השחיזו מלים חדשות בעניין החלטות בג"ץ סביב העציר המנהלי ששבת הרעב. לא השורה התחתונה של הפסיקה מטרידה אותם אלא עצם המחשבה שהמשפט והשופט קודמים למלך.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – למה פעמים, ומה מבקש חבר הכנסת ניסן סלומינסקי?

פרשת השבוע העניקה לנו את אחד הפסוקים המפורסמים והמוכרים של התורה – "צדק צדק תרדוף". חניכי תנועת הנוער שלנו, נוער תל"ם (התנועה ליהדות מתקדמת), בחרו להדפיס פסוק זה על חולצת התנועה. למה פעמיים "צדק"? אולי כי צריך להזכיר שגם רדיפת הצדק צריכה להיעשות בצדק, וכי השגת המטרה של עשיית צדק לא יכולה לקדש אמצעים שיש בהם פגיעה בצדק.

ואפרופו נבחרי ציבור שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים – השבוע הגישו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' וניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט) הצעת חוק לתיקון חוק יסודות המשפט. החוק שנחקק בשנת 1980 קובע שבמקום בו אין חקיקה, הלכה פסוקה או יכולת להכריע בדרך ההיקש יפנה בית המשפט ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". בתיקון מבקשים חברי הכנסת להקדים את הביטוי: "עקרונות המשפט העברי" למטבע הלשון החשובה שמופיעה כיום בחוק.

מעבר לעובדה שגם הם כנראה מודים שבשיטת משפט בת 3000 שנים לא הכל עולה בקנה אחד עם ערכי החירות, הצדק, היושר והשלום, התיקון מבקש לקבוע שההלכה היא הדין השיורי במדינת ישראל. מעניין מה הם מבקשים לטול מההלכה לאור העובדה ש"עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל" לא מספיקים להם.

די לקרוא את פרשת שופטים על מנת להבין איך במקורות שלנו שוכנים זה לצד זה ביטויים נצחיים של רדיפת צדק ופרשנויות שבתקופות מסוימות הן ביטוי לקידמה ולמוסריות ובחלוף הזמן הן אינן יכולות להתקבל על דעתו של בעל מצפון.

הביטוי "צדק צדק תרדף" מזכיר לנו שהשגת הצדק תלויה גם ביכולת שלנו לנוע, להתקדם להתפתח. צדק שעומד במקום בחלוף הדורות עלול להפוך לעוול.

מצוות "עגלה ערופה" – בין ימי מלחמה לשלום

הבוקר, שישי, שמעתי ברדיו דבר תורה מפיו של הרב ישראל לאו, שמפאת חשיבותו בעיני, אני מעלה אותו על הכתב. פרשת שופטים נחתמת במצות "עגלה ערופה" – אותו טקס קדום ורב רושם שנערך עקב מציאת גופת אדם שאין יודע מי הרגו. זקני העיר הקרובה למקום יציאת הגופה יוצאים מחוץ לעיר לערוץ נחל. הם רוחצים את ידיהם במים לנוכח דמה הניגר של עגלה (יסלחו לי הצמחונים, שגם אני נמנה עליהם) ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא ז).

פרשנים הסבו את תשומת הלב לעובדה שמצוות עגלה ערופה מופיעה בתוך מסכת המצוות הנוגעות לזמן מלחמה, שמתחילות בפרשת שופטים וממשיכות אל חלקה הראשון של פרשת השבוע הבא: כי תצא.

מה מקומה של מצוות עגלה ערופה שאין לה קשר לדיני המלחמה ונוהגת גם ובעיקר בזמן של שלום לדיני המלחמה? הציע הרב לאו שמצוות עגלה ערופה עומדת כנגד האדישות לחייו של האדם, גם כזה שאין איש מכירו. מציאות מתמשכת של מלחמה ומאבק עלולה לטעת בלב היחיד והציבור אדישות מסוג זה. בעיצומם של דיני המלחמה – עוצרת התורה לרגע ומזכירה את החלל שנופל לא בשדה הקרב אלא בשדותיה של העיר היושבת לבטח.

דווקא חברה למודת אובדן וחללים צריכה להיזהר שבעתיים מלאבד את הרגישות לחייו של אדם – כל אדם.

טקס עגלה ערופה מול רחוב הירקון 89

השבוע התקיים בתל אביב טקס עגלה ערופה, למרות שכבר במשנה נקבע ש"משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (מסכת סוטה ט ט). בניגוד לפסוקי פרשת השבוע שלנו, הטקס לא התקיים עם עגלה ערופה, דם ומים, אלא באמצעות מודעה בעיתון שאלו היו מילותיה: "בצער רב ובלב כואב אנו מודיעות על מותה של אישה שהיתה בזנות שנים רבות ושמה קץ לחייה בדירה הדיסקרטית שבה חיה, סבלה, נוצלה ומתה". במקום ערוץ הנחל, נערך הטקס מול בית הבושת בו שמה קץ לחייה האישה בת ה-36. את זקני העיר והכוהנים החליפו החתומות על המודעה: "חברותיה וכל המבקשים שהיא לא תשכח".

חכמי בבל וארץ ישראל בקשו להבין את האמירה של הזקנים עליה מצווה הפרשה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה" – "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?" (שם).

חכמי ארץ ישראל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שהתרשלו בהרתעת הרוצח האלמוני, בכליאתו או בהרחקתו. חכמי בבל גרסו שזקני בית הדין צריכים לכפר על העובדה שיתכן ולא טיפלו כראוי בנרצח, לא דאגו שיזכה לטיפול בתוך העיר או לליווי בדרכו ממנה.

רש"י הגדיל לעשות ומציע שיש לבקש כפרה גם אם כתוצאה מחוסר הטיפול בנרצח הפך זה לשודד שנטפל לבריות וכך מצא את מותו.

טקס עגלה ערופה שייך לעבר, אבל הכפרה על החללים שנמצאים בשדות הערים שלנו עדיין מונחת על ידינו וכתפינו. אפשר עדיין להשתתף בטקס החשוב באמצעות קריאת הבלוג של ורד לי בעיתון הארץ.

עם כמות המלים שנכתבו בשבוע האחרון על גשר אחד אומלל ומכוער בתל באביב – טוב שהיו מי שכתבו ואמרו מלים על חיים שהתמוטטו.

דליה רביקוביץ' – עשר שנים למותה – חמדה

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,
וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,
וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.
אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,
נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,
אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ
אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת
וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ
וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוה.

עוד שבת ומשפחתו של אברה מנגיסטו לא יודעת חמדה…