הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וישלח": שתיקתה הרועמת של דינה

803370_iעת מלחמה. אחד המדרשים הידועים ביותר על פרשת "וישלח", הפותחת בתיאור המפגש בין יעקב ועשו, מציע כי יעקב הכין עצמו "לדורון, לתפילה ולמלחמה" (קהלת רבה, פרשה ט' ובמדרשים נוספים). יעקב שלח מתנות לפייס את אחיו; נשא תפילה לאלוהים בבקשה שיצילהו; והכין את משפחתו הענפה מחנהו לאפשרות של עימות וקרב.

בשנה שעברה השתמשתי במדרש זה על מנת להציע שגם כאשר נערכים לקראת עימות אסור לזנוח את האפשרות של הידברות ופיוס. לנוכח המראות הקשים מנשוא המגיעים מן העיר חלב, נראה שהשנה הזו צריך לקרוא את המדרש הזה גם בדרך ההפוכה ולהכיר בכישלון המהדהד של משפחת העמים שסירבה להפעיל את הכוח הנדרש והמתבקש וצפתה מנגד בשעה שמאות אלפים קפחו את חייהם.

אות הקלון שייך לעולם הערבי, ולכוחות הפועלים היום בסוריה, אך לא פחות כך לעולם המערבי, שמתגלה שוב במערומיו. גם כאשר ה"דורון" הוא הדרך המובילה של העולם הנאור לפתור סכסוכים ישנם רגעים שבהם לא די לומר תפילה, אלא שצריך להגן על החלש והמוכה בכוח. התפילה היחידה שראויה בימים אלו לנוכח המתרחש בסוריה היא תפילת "על חטא שחטאנו לפניך", והחזה עליו מונף האגרוף הוא החזה של העולם המערבי שנמנע מלהתערב בזמן, והניח לאגרופים אחרים להלום בחסרי ישע.

"שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב" (רבקה ליבוביץ').

כותרות העיתונים השבוע הזה סיפקו "תפאורה הולמת" לסיפורה של דינה בת יעקב – הקורבן האילם של פרשת השבוע. בתיאור ארוך מספרת התורה כיצד דינה, בתם היחידה של לאה ויעקב, נלקחת על ידי שכם בן חמור, אשר שוכב עמה ומענה תחת ידו. לאחר שנפשו של שכם נדבקת בה והוא מתאהב בה (לאחר אינוסה?) היא נמסרת לו על ידי האב יעקב. לבסוף היא מושבת לביתה על ידי אחיה, שמעון ולוי, המבצעים טבח בשכם, במשפחתו ובכל אנשי עירם.

סיפורה של דינה עמוס בפרטים שאינם מתבררים עד תומם. מה בין העינוי לבין התאהבותו של שכם, האם היה כאן מעשה אונס אם לאו, כיצד התייחסה דינה לרצונו של שכם לשאת אותה, והאם חפצה כלל שישיבוה לביתה. כל השאלות נותרות ללא מענה ול"חסדיהם" של בעלי המדרש והמפרשים. משני דברים נעלם  כל ספק. כל הגברים המעורבים בפרשה הופכים את דינה לקורבן בתורם, וקולה שלה כלל לא נשמע. שכם הלוקח אותה ומענה, יעקב שמחריש, שמעון ולוי השמים עצמם כמגניה הגדולים, אך לא מהססים להטיח באביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד לא).

בעקבותיהם מחרים מחזיקים רבים מן המפרשים, התולים בה גם דבר אשם:

"בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו' ועליה משלו המשל: כאמה כבתה" (רש"י על בראשית לד א, בעקבות מדרש תנחומא)

ומול כל אלו – שתיקתה הרועמת, המזכירה את החטא הקדמון הקושר בין כל "גיבורי" הפרשה. נטילת הקול, נטילת כוח ההכרעה, נטילת העתיד. מה הפלא שהיו בין המפרשים שהציעו שבסופו של יום נישאה דינה לאיוב, תזכורת אולי לכך שהפגיעה לעולם לא מחלימה גם לאחר שהמעשה מסתיים. מה הפלא שבימינו יש כאלה המנצלים גם את השתיקה הרועמת הזו על להמשיך ולתלות את האשם בנפגעת ולא בפוגע.

"שאין לך אדם שאין לו שעה…" (אבות ד ג)

לקראת סופה של הפרשה, מציגה התורה פרט, הנראה על פניו, תלוש ולא שייך:

"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה ח)

מינקת רבקה נזכרת בפרשת "תולדות", כמי שהתלוותה אליה במסעה לארץ ישראל. מתוך ששמה לא נזכר באותה הפרשה, נחלקו המפרשים האם מדובר באותה מינקת או שמא באחרת. מפרשים אלו מציעים הסברים שונים מדוע טורחת הפרשה לציין דווקא את קבורתה של המינקת. יש המציעים כי רבקה שלחה אותה להשיב את בנה מן הניכר. אחרים מציעים כי יש כאן עדות לאופיו של יעקב כאיש של חסד, המבקש לגמול טובה למינקת הקשישה של אמו ולהביאה עמו אל הארץ.

במדרש מוצע כי התורה הסתירה בפסוק זה את עובדת מותה של רבקה, אמו של יעקב. יהא הפרוש הנראה בעיננו אשר יהיה, עצם העובדה שהתורה עוצרת את רצף העלילה ומתארת את מותה של המינקת מנכיחה את הרעיון הגדול ש"אין לך אדם שאין לו שעה", ושגם בסיפורם של גיבורי האומה, יש מקום למי שנמצא "מאחורי הקלעים".

בפירושי בעלי התוספות על התורה (דעת זקנים) מופיע מדרש מופלא המציע כי האלון שתחתיו נקברה דבורה מינקית רבקה הוא תומר דבורה תחתיו ישבה דבורה הנביאה, שופטת ישראל. במקום שבו זוכרים את דבורה המינקת עומדת בחלוף הדורות דבורה מנהיגת ישראל.


תגובה אחת

פרשת "וישלח": הנשכיל לשמור על חוכמת יעקב?

800px-Francesco_Hayez_061

המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844

פרשת השבוע, "וישלח", מזמנת לנו חלק מהרגעים והאירועים המכוננים של סיפור לידתו של העם והיאחזות דור האבות והאימהות בארץ ובהם: המאבק של יעקב עם האיש הפלאי, פרשת דינה בת יעקב, ומותה של רחל וקבורתה ב"דרך אפרתה, היא בית לחם" (בראשית לה יט).

פסוקי הפרשה עמדו גם ברקע אחדים מן המדרשים העמוקים והמשמעותיים שהציעו לנו חז"ל ביחס להיאחזות בארץ והמאבק עליה. יומיים לפני כ"ט בנובמבר, עצוב לגלות עד כמה הם עודים בתוקפם גם היום. הנה המחשבות שלי על פרשת "וישלח" השנה הזו:

על היראה והצרה של הימים האלה

"'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' (לב ח) – אמר רבי יהודה בר אלעאי: לא היא יראה, לא היא צרה (האם יראה וצרה אינן דומות זו לזו – ג.ק) ? אלא 'ויירא' שלא יהרֵג; 'ויצר לו' – שלא יהרוג" (מדרש בראשית רבא, פרשה טו)

יעקב צועד לקראת המפגש הטעון והדרמטי עם האח עשו, לאחר 21 שנים של נתק, כעס ופחד. התורה מבקשת להדגיש את מצוקתו ואת חששו הנורא מהמפגש. המדרש מוסיף שגם בתוך הפחד הקיומי והממשי, שמלווה את כל הכנותיו למפגש, מקנן בו גם החשש שמא יינצלו חייו אך במחיר של שפיכת דם אחיו.

השבוע נגדעו חייו של חייל צה"ל זיו מזרחי ז"ל בן ה-18 בפיגוע הנורא בתחנת הדלק בכביש 443. שעות אחדות לפני הפיגוע שתיתי שם קפה של בוקר וקניתי כיבוד לישיבת הצוות, כפי שאני עושה פעמים רבות מדי שבוע.

הפחד אמיתי ומוחשי. כל הורה שמהסס אם לשלוח את הילד לשחק בגן המשחקים השכונתי בשבועות האחרונים מרגיש אותו. הכאב על 23 קורבנות הטרור עמוק ופוצע, והעין דמעה אתמול למראה חתונתה השמחה-עצובה של שרה-תחיה ליטמן ובן זוגה אריאל.

האם בתוך הפחד, החשש, הכעס והעצב טבועות בנו עקבות גם ליכולתו של יעקב, לחוש מצוקה לנוכח כל הדם שנשפך? האם בצד הידיעה שישנם דברים שהכרח לעשותם, ושגם מספריים פשוטות יכולות להרוג, יש בנו עוד את הכוח והגבורה להצטער על כך שחיילים צעירים ואזרחים מבוגרים נאלצים לכוון אקדח למול תלמידות תיכון בנות 14 וללחוץ על ההדק?

"לתפילה ולדורון ולמלחמה"

"התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה, ולדורון, ולמלחמה" (מדרש תנחומא ישן וישלח ו)

יעקב הצועד בחשש גדול לקראת המפגש עם עשו, מכין עצמו לגרוע מכל, אך אינו מסתפק בדרך הכנה אחת. הוא נושא תפילה לאלוהים (האזינו בסרטון ללחן הנפלא של יהונתן רזאל לתפילת יעקב), הוא חוצה את מחנהו על מנת להתכונן לקרב ולמלחמה, והוא שולח מתנות לפייס את האח, מתוך תקווה, גם אם קלושה, ששפיכות הדמים תימנע. לבסוף, דווקא התקווה הזו היא שמתגשמת:

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ" (לג ד)

למעלה מ-120 שנים נגזר עלינו להתכונן למלחמה בארץ הזו ועל הארץ הזו. כן, ישנם כאלה שרוצים להאמין שזה לא מצב העניינים, אך השבועות האחרונים הם תזכורת כואבת למציאות העגומה. אבל האם למדנו את דרכו של יעקב, שההכנה למלחמה אינה צריכה לבוא על חשבון "שליחת הדורון", ושחלק מההתעקשות לאחוז בארץ הזו היא גם המאמץ המתמשך לממש את התקווה למנוע את שפיכות הדמים, גם אם היא נראית כקלושה? האם סיפור חייו של יעקב, רווי הפחדים, האיומים והמאבקים הוא לא גם סיפור של אחים שמצאו את הדרך בחלוף השנים להחליף את שפיכות הדמים במפגש בגובה העיניים והכתפיים?

השבוע הזה דיברו כותרות העיתונים על המחלוקת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי בעניין "הדורון" שצריך או אסור לתת לצד השני. בתפילתו לעזרת האלוהים אומר יעקב:

"כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לב יא)

פסוקי הפרשה מלמדים כי יעקב עבר לא רק במקל אלא גם עם גזר. האם שמרנו על חוכמתו לנסות ולעבור את הימים הנוראים האלה עם מקלנו, אבל לא רק איתו?

"כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

יעקב חוצה את המחנה, ומעביר את משפחתו ואת כל אשר לו אל מעבר לנחל. הלילה יורד והוא נותר לבדו – עד שהוא פוגש באותו איש פלאי (מלאך? אדם? פחדיו ונקיפות מצפונו של יעקב עצמו?). הפרשה מספרת על מאבק קשה שנמשך כך הלילה; מאבק שמסתיים עם ידו הגוברת של יעקב.

רגע לפני שיעקב משחרר את האיש המוכרע לדרכו, הוא מבקש את ברכתו. המנצח מבקש ברכה דווקא מהמנוצח ומהמובס, והברכה שלו היא שמעניקה לצד החזק שם חדש – ישראל.

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל…" (לב כו-כח)

כוחו של המנצח ובעל הכוח קשור גם ביכולתו להכיר בערכו של הצד השני, גם בעת שהוא נגף. לא רק המנצח קובע את עתידו של המנוצח לשבט או לקללה. גם למוכרע במאבק היכולת לקבוע את עתידו של המנצח, להעניק לו ברכה או לדון אותו לקללה. השם ישראל הוא תזכורת ליכולת להתמודד עם מאבקים גדולים ומרים ולגבור בהם, אבל הוא גם תזכורת לצורך להצליח להיפרד זה מעל זה בסיומו של מאבק בדרך שיש בה ברכה.

הלוואי ונתברך בברכתו, בכוחו ובחכמתו של יעקב –ישראל. שבת שלום.