הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


על ייאוש ותקווה בפרשת השבוע

השבת הקרובה היא אחת מן הפעמים הבודדות במהלך השנה בהן אנו מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. הסיבה לכך היא החיבור (המתרחש אחת למספר שנים) בין יום השבת, ראש חודש ניסן, והשבת האחרונה בסדרה של ארבע השבתות סביב חודש אדר, בה מנוצלת קריאת התורה למתן תזכורת על עניינים שונים הקשורים בחודש, בחג הפורים ובחג הפסח (שבת שקלים, שבת זכור, שבת פרה והשבת שלנו – שבת החודש).

בספר התורה הראשון תיקרא פרשת השבוע "ויקרא" הראשונה מבין פרשות החומש השלישי. בשני – תיקרא הפרשה המיוחדת לראשי חודשים; ובספר השלישי תיקרא הקריאה המיוחדת לשבת החדש, מתוך ספר שמות. קריאה זו פותחת בדברי אלהים למשה ואהרון לקבוע את חודש ניסן כראש החודשים ובהוראות הניתנות לעם לקראת היציאה ממצרים. בפסוקים הנקראים גם מופיע הציווי לחוג את חג הפסח לדורות.

החיבור בין פרשת ויקרא לענייניו של חודש ניסן מעמיד את השבת הקרובה, בין השאר, בסימנה של סוגיית המנהיגות והאחריות האישית והקהילתית לטעויות. אחת מן העניינים המרכזיים המפורטים בפרשת ויקרא הוא דיני קרבן החטאת, המוקרב בגין עבירות שנעשו בשגגה. התורה אינה מסתפקת בקביעת דין כללי לעניין זה, אלא טורחת לפרט ארבעה תרחישים: שגגה של הכהן; שגגה של הציבור כולו; שגגה של הנשיא ושגגה של היחיד. אחת הדרכים להבין פירוט זה הוא הרצון לעקור את המחשבה כאילו ישנו בעל משרה או ציבור כל שהוא, רמים ככל שיהיו ובעלי משרה משמעותית ככל שיהיו, שפטורים וחסינים מפני הטעות ומפני הצורך לטול עליה אחריות. בהקשר זה מעניין לציין שהחוק הישראלי בניגוד אולי לדין התורני (בדומה לחוקי הנזיקין של מדינות רבות) פוטר את רשויות השלטון ואת שליחיהן מאחריות נזיקית בגין רשלנות.

אחד העניינים שמשכו את תשומת לבם של הפרשנים במרוצת הדורות היה העובדה שביחס לכהנים, לציבור בכללותו וליחיד – נקטה התורה בלשון של אפשרות ותנאי: "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", ואם נפש אחת תחטא…" (ויקרא פרק ד). לעומת זאת בעניינו של הנשיא נקטה התורה בלשון של קביעה: "אשר נשיא יחטא…". הבדל זה הוביל פרשנים רבים כדוגמת רבנו בחיי (ספרד, המאה ה-13), חזקוני (צרפת המאה ה-13), ספורנו (איטליה, המאה ה-16) והנצי"ב מוולוזין (פולין, המאה ה-19) להציע שבעלי שררת השלטון, בהכרח עתידים לשגות ומוטלת עליהם חובה אימננטית להכיר בטעויותיהם ולטול עליהן אחריות. כך תיאר את העניין הספורנו בדבריו הקצרים:

"ועל עוול המלך אמר "אשר נשיא יחטא", כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו: "וישמן ישורון ויבעט"  (דברים לב, טו)".

שנים רבות קודם לפירושים אלו העניק רבן יוחנן בן זכאי, משקמה של היהדות לאחר החורבן השני, פירוש סמוך וקולע לביטוי "אשר נשיא יחטא": "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו" (בבלי, הוריות י ע"ב).

בצדה של פרשת ויקרא גם לפרשות ראש החודש ושבת החודש נגיעה לעניינה של המנהיגות. במסכת ראש השנה במשנה נמצא הד לקביעה שא' בניסן הוא ראש השנה המקורי של עם ישראל. לאחר שהבכורה הועברה לא' בתשרי, נותר יום זה כראש השנה למלכים ולרגלים. על יסוד הקביעה הזו עוגן בחוק הישראלי מעמדו של ראש חודש ניסן כיום הזיכרון הממלכתי לנשיאי ישראל וראשי ממשלתה. ביום הזה כדאי אולי להזכיר את דברי התורה על שהיה ראש וראשון למנהיגי ישראל: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). לא פחות חשובה ונוקבת היא נבואתו של הנביא יחזקאל בחתימת ההפטרה המיוחדת לשבת החודש. לאחר הדיון בתפקידו ובמעמדו המיוחד של הנשיא, לרבות בתוך מתחם המקדש ובימי חג ומועד, מוסיף הנביא את הקביעה הבאה:

"כה אמר אדני יהוה כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחזתם היא בנחלה… לא יקח הנשיא מנחלת העם להונתם מאחזתם. מאחזתו ינחל את בניו למען אשר לא יפצו עמי איש מאחזתו" (יחזקאל מו).

בשבת הראשונה לאחר מערכת בחירות שעסקה לא מעט בדוגמה האישית הניתנת על ידי מנהיגי ישראל ובנכונותם גם להודות בטעויות, ולנוכח תוצאות הבחירות, יש לקוות כי החברה הישראלית תשכיל בעתיד להצמיח מקרבה מנהיגות ענווה, שנזהרת משררת השלטון. מנהיגות המוכנה להכיר בטעויות ומאמצת לעצמה רף מחיר של התנהלות אישית וציבורית. לקוות תמיד מותר. להתייאש – אסור.

ועוד מילה אחת בעניין של הבחירות: החל מהמאה ה-16 התפתח בקהילות ישראל המנהג לקבוע את היום המקדים את ראשי החודשים, כמעין יום כיפור קטן – יום של חשבון נפש, שלאחריו מגיע ראש החודש בעל הסממנים של חג, ובתוכם אמירת תפילת ההלל בקיצור. שלושה ימים אחרי הבחירות נראה לי שהמודל הזה של יום כיפור קטן ולאחריה אמירת "מחצית ההלל" נכונה למי שמשתייך למחנה המפסיד (כמוני למשל). אחרי הנשימה העמוקה, טוב שנעשה חשבון נפש, תוך שאנחנו זוכרים שלא "לזרוק את התינוק עם המים" ותוך שאנו מוצאים את הדרך לצאת מחשבון הנפש עם היכולת גם לומר מחצית מן ההלל ועם ההכרה שגם אם החודש מתחיל ללא ירח תלוי בשמים אט אט האור גבר.

שבת שלום וחודש טוב.


פרשת משפטים: על גבולות ההפרטה והפילנתרופיה

6o4vlbk5__w470h314q85השבת הזו יש לנו הזדמנות לשמוע קול הבוקע מהמסורת היהודית הקדומה ביחס לגבולותיה של ההפרטה ולקשר בינה לבין אתיקה, שקיפות ומלחמה בשחיתות. שבת אקטואלית ומעוררת מחשבה.

הפעם הזו לשבת שלנו שלושה כינויים: שבת פרשת "משפטים", שבת מברכין של חודש אדר (בתקווה שהחודש הזה יביא אתו הרבה שמחה) ו-"שבת שקלים". הכינוי השלישי קשור בעובדה שזו השבת הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות בסמוך ובמהלך חודש אדר שבהן עוסקים בעניינים שונים של החודש ושל החודש הבא אחריו: ניסן. בשבת הזו אנו מזכירים את המנהג שהתפתח בימי הבית השני לאסוף מכל העם, במהלך חודש אדר, מס מיוחד של מחצית השקל ששמש לכלכת המקדש ולמשימות ציבוריות נוספות. הדרך בה יוזכר המנהג היא להוסיף לפרשת השבוע קריאה בספר תורה שני בו נקרא על איסוף שליש השקל מיוצאי מצרים בעת המפקד הגדול שערך משה והשימוש בהם לטובת בנית המשכן. גם ההפטרה שתקרא מחר מספרי הנביאים לא תתייחס לפרשת השבוע "משפטים" אלא לענין מחצית השקל.

בלשון הכלכלית של ימינו, מס מחצית השקל היה מס רגרסיבי שנאסף מכל אדם ללא קשר להכנסתו. על פניו יש להתפלא שדווקא החכמים, שהיו רגישים יותר מהכוהנים למצוקות ולצרכים של דלת העם, הם שהתעקשו להנהיגו.

הסיבה לכך מוסברת בסיפור מעשה שמופיע גם במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי וגם במגילת תענית. על פי סיפור זה בין הכהנים ועשירי העם לבין החכמים התנהל ויכוח נוקב. הראשונים גרסו שקורבנות הציבור בבית המקדש ימומנו מתרומות של יחידים. החכמים התעקשו שהקורבנות שמובאים בשם הציבור כולו ימומנו מהקופה הציבורית ולא מפילנתרופיה של טייקוני הבית השני. כדי להדגיש את העיקרון שלכל אדם בישראל חלק שווה במקדש בדיוק כמו של חברו התעקשו החכמים על הנהגתו של המס האחיד. בכך הפכה שבת שקלים לתזכורת שנתית של המסורת היהודית לגבולות שיש להציב להפרטה ולפילנתרופיה ולהגדרתם של התחומים בחיינו בהם ההון אינו נותן לבדו את הטון.

דווקא מתוך המסר הזה של הצורך בהצבת גבולות בפני ההון הפרטי והגנה על מרחב ציבורי משותף, מעניקות מצוות "מחצית השקל" ו-"שבת שקלים" תובנה נוספת הקשורה לצערנו למצבה של החברה הישראלית. מסכת שקלים במשנה, העוסקת בגבייתו של המס העתיק, מפרטת גם את הדרך בה שמרו והשתמשו בכספים שנאספו. בצד פירוט היעדים והשימושים עוסקת המסכת גם בכללי האתיקה, הזהירות והשקיפות המוטלים על פרנסי הקופה הציבורית בבית המקדש. בכך הזכירה המשנה שהמאבק בשחיתות שלטונית הוא מרכיב הכרחי בטיפוח אמון הציבור בעשיה הציבורית והשלטונית ושהאיום על העשייה הזו מגיע לא רק מחסידי ההפרטה אלא גם מצדם המתעלמים מניצול משאביו של הציבור לרעה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" לקח את לשונה של המשנה והרחיב אותה מעט ויצר בעבורנו את אחד הטקסטים העבריים המופלאים על אתיקה ציבורית ושקיפות שלטונית:

"כשיכנס התורם לתרום (כלומר לקחת מטבעות מן הקופה הציבורית – ג.ק) לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו: החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא ייתן לתוך פיו. ואע"פ שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון, לא יתרום מפני החשד שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (הלכות שקלים ב י).

כמו שאמרנו: אקטואלי, מעורר מחשבה וגם קצת תקווה. אם כבר לפני אלפיים שנה הצלחנו לשים קווים אדומים להפרטה ולפירוקו של המרחב הציבורי המשותף – כנראה שזה אפשרי!

שבת שלום גלעד