הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "מקץ": המסר החשוב של סיפורי יוסף

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!


השארת תגובה

פרשת מקץ: יוסף מישיר מבט

מאת Peter von Cornelius - The Yorck Project: 10.000 Meisterwerke der Malerei. DVD-ROM, 2002. ISBN 3936122202. Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=149450

יוסף פותר החלומות במצרים, בציור מאת פטר פון קורנליוס משנת 1816 לערך. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין. מקור: ויקיפדיה

בכל השנים, מעוברות ושאינן מעוברות, פרשת מקץ היא הפרשה הנקראת בשבת חנוכה. קריאת הפרשה היא חלק מהרצף השנתי והרגיל של הקריאה פרשות השבוע ואין המדובר בקריאה מיוחדת שנקבעה בעבור החג. עניינו של חג החנוכה מוזכר באמצעות קריאת המפטיר, הלקוחה ממעשה חנוכת המשכן בפרשת נשא שבחומש במדבר, ובהפטרה המיוחדת מנבואתו של זכריה, בה הוא רואה לנגד עיניו את מנורת המקדש. למרות שהפרשה לא נקבעה במיוחד בעבור חג החנוכה, ניתן למצוא בה כמה עניינים הנוגעים במישרין לתכניו של החג. אחד מהם הוא אתגר המנהיגות.

מי הוא מנהיג?

יותר כל חג אחר בלוח השנה העברי מציף חג החנוכה את סוגיית המנהיגות. ברבדיו המסורתיים של החג, עניין זה הוצנע מעט, אולי בשל ההסתייגות המסוימת של חז"ל מבית חשמונאי, אולם היצירה העברית, הציונית והישראלית (ובמידה רבה גם היצירה היהודית בתפוצות) העמידה במרכז החג את דמויותיהם של מתתיהו, יהודה ומשפחת החשמונאים כסמל של מנהיגות ושל גבורה.

פרשת מקץ היא במידה רבה הראשונה לפרשות התורה העוסקות בדמותו של מנהיג ובתכונותיו. סיפורי האבות נסובו בעיקר סביב אופיים של האבות כחלוצי אמונה, כאנשי משפחה וכאנשי מסעות, המתמודדים עם מערכות היחסים השונות עם הסובבים אותם. חטיבת סיפורי יוסף ממשיכה לשקף סוגיות אלו, אך מספרת גם את סיפורו של יוסף המנהיג והפוליטיקאי, נסיך מצרים העולה לגדולה מן הבור, האיש השני לפרעה בכל ארץ מצרים.

בהקשר זה – פסוקיה הראשונים של הפרשה, המתארים את חלומות פרעה ואת הפתרון שמעניק להם יוסף, צופנים אמירה חשובה על מנהיגות. מה היה ביוסף שסייע לו לפתור את חלומות במקום בו נכשלו כל חרטומי מצרים וכל חכמיה? מה מנע מכל אותם יודעי ח"ן לפענח את החלומות, שעל פניו אינם מסובכים לפתרון? הסבר אפשרי אחד הוא החשש מלבשר בשורות רעות לפרעה והפחד מלהישיר מבט אל העתיד המסתמן. יוסף, שלמד על בשרו את תהפוכות הגורל, אינו מהסס לומר למלך את אשר הוא רואה בעיני רוחו. הוא מספר על השנים הטובות, אך מתמקד ברעות שתבאנה לאחר מכן.

למרות הסכנה בלקיחת התפקיד של נושא הבשורה הרעה, הוא בוחר לומר את אשר יש לומר. שנים לפני כן לא היסס לספר את חלומותיו לאחים ולאביו, עתה הוא אינו מהסס להביא את הבשורה הרעה לפרעה.

אולם לא בכך מתמצים זרעי מנהיגותו. כשם שיוסף אינו מהסס לבשר את הבשורה הקשה, כך גם הוא אינו מהסס להציג את הדרך להתמודד עמה. יוסף אינו שם עצמו רק כנביא המתריע בשער, אלא כאיש מעשה שהייאוש והחשש אינם כלולים בתפריטו. הוא יודע לצפות את הבאות, אך לא פחות מכך, גם את שיש לעשות על מנת לקדמן. מבלי שהוא מתבקש לכך על ידי פרעה הוא מציג בפניו לא רק את פתרון החלומות אלא גם את הפתרון למצוקה המסתמנת, ומתוך שכך הוא מציב את עצמו כמועמד הטבעי למשימה.

פרשת מקץ מעניקה לנו בפסוקיה הראשונים רמזים על הדמות הראויה של מנהיג/ה – זה המוכן / זאת המוכנה להישיר מבט אל המציאות ולומר גם את הדברים שפחות נעים לשמוע, ובאותה העת – זה המוכן / זו המוכנה גם להציע את שיש לעשות ולממשו.

שבת שלום וחג אורים שמח.