פרשת נשא: מי רשאי להיות בתוך המחנה?

פרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, מביאה לשיא את סיפור חנוכתו של המשכן והעמדתו במרכז המחנה הישראלי. אם פרשות "צו" ו"שמיני" בחומש ויקרא התמקדו במקומם של הכהנים בחנוכת המשכן ובסדרי עבודתו – פרשת "נשא" מדגישה בעיקר את הקשר בין שבטי ישראל כולם למשכן, כאשר כל חלקה האחרון מוקדש לתיאור של המתנות שהובאו על ידי נשיאי השבטים למשכן. החזרה  המפורטת על המתנות שהביא כל נשיא ביום שהוקדש לו, למרות הזהות המלאה בין מתנות האחד לשני, נועדה להדגיש את החלק השווה שיש לכל שבט בקודש.

דווקא על רקע המאמץ של הפרשה להדגיש את השותפות הישראלית הנבנית סביב המשכן ראוי לשים לב לפסוקים המופיעים בראש פרק ה':

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

 עם הצבתו של המשכן במרכז המחנה נדרשו בני ישראל להרחיק אל מחוץ לגבולותיו את אלה המציבים איום על טהרתו. לשונה הקצרה של התורה קשה וברורה  – הרחקה של המצורעים, הזבים והטמאים אל מחוץ למחנה.

מדרשי ההלכה של חז"ל והפרשנים המסורתיים צמצמו את ההוראה הגורפת של התורה. לשיטתם ההרחקה היא מדורגת. המצורעים אכן נשלחים אל מחוץ למחנה (כפי שמתואר גם בפרשות תזריע ומצורע). הרחקתם של הזבים והטמאים אינה מן המחנה, אלא ממתחמיו של המשכן. אפשרות מהפכנית יותר נרמזת בשוליו של מדרש ההלכה על הפסוק:

"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

לשיטת אותו מדרש אין לקרוא את המלים "אשר אני שכן בתוכם" כמתייחסים אל המחנה או אל מי שנותרים בתוכו אלא:

"אשר אני שוכן בתוכם – חביבים הם ישראל אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם" (מדרש ספרי על פרשת נשא)

כך או כך, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, פרשת "נשא" מציבה לפתחנו את העובדה שלא אחת הניסיון לגבש את המחנה סביב מוקד של זהות או של קדושה, גם כאשר הוא מוצג כמכיל את כולם, כולל בתוכו גם מרכיב של סימון גבולות, הרחקה והדרה. הנטייה הזו מתגלה לא אחת בשיח הדתי בכלל ובשיח הדתי בישראל בפרט. אין בישראל רב או אדם המבקש לדבר בשמה של היהדות שאינו מספר באהבת ישראל, באחדות וביחד כל שבטי ישראל. רבים מהם עוסקים באותה הנשימה בסימון קפדני של גבולות, בקביעה של מי בפנים ומי בחוץ, בהוצאתם של ה"טמאים" מחוץ למחנה.

האם הדבר אימננטי למהלך של גיבוש זהות ומרכז משותף , כפי שמציע פשט הפרשה? האם ניתן לצמצם אותו ולהעמיד אותו בגבולות נאותים כפי שהציעו חז"ל? או שמא יש להציע אלטרנטיבה יהודית רדיקלית יותר המסתייגת מהצבת הגבולות ומהעיסוק בשאלה מי רשאי להיות בתוך המחנה ומי נדרש לצאת ממנו?

השיח הישראלי והיהודי מסתובב יותר ויותר סביב שאלות של גבולות ושל ניסיון להגדיר מי טהור ומי טמא, מי רשאי להיכנס לאוהל ומי נדרש לצאת ממנו. "דובריה המיומנים" של היהדות ו"דובריה המיומנים" של הפטריוטיות הישראלית מתמחים בשליחת הטמאים אל מחוץ למחנה.

מבלי לטעון ששאלת גבולות המחנה לעולם אינה רלוונטית, סיסמתה של התנועה הרפורמית בישראל – יהדות ישראל ללא מחיצות – משקפת יסוד שדרוש לנו וגורלי לנו יותר מתמיד.

פרשת "ניצבים": לכולם חלק, לכולם מניה

עובד זרלהתייצב וללכת וחוזר חלילה

בשבת האחרונה של השנה אנחנו קוראים את פרשת "ניצבים". בחלק מן השנים קוראים את הפרשה יחד עם הבאה אחריה: פרשת "וילך". השנה ניצבת כל פרשה בפני עצמה. "ניצבים" בשבת שלפני ראש השנה; "וילך" – בשבת הראשונה של השנה החדשה.

הצירוף הזה של "ניצבים" ו"וילך" מתמצת במידה רבה את המסר של הימים המיוחדים של התפר בין שנה אחת לשנייה, ימים של חשבון נפש ושל התחלות חדשות. "ניצבים" – כי חשוב גם לדעת מתי לעצור, להתייצב, להפנות מבט לאחור, להעריך מחדש את הדרך, לחשב מסלול. "וילך" – כי מי שרק מתייצב במקום, נסוג למעשה לאחור. כי העולם ממשיך ללכת גם כאשר אתה מחליט להתייצב, כי יציבות עלולה גם להפוך לקיפאון.

פגשתי השבוע תלמידי תיכון לשיחה לקראת ראש השנה. הם העדיפו לדבר על המחלוקת בין הזרמים. לא מעטים חזרו על הטענה המוכרת שרק בזכות אי השינוי של המסורת היהדות הצליחה לשרוד. אני התאמצתי לשכנע שסוד הישרדותו של העם היהודי וסוד הישרדותה של היהדות טמון ב"וילך" לא פחות מאשר ב"ניצבים" ושאנחנו צריכים את שתי הפרשות זו לצד זו וחזור חלילה.

חוטבי העצים של אז ושל היום

פרשת ניצבים נפתחת בדבריו של משה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" (דברים כט ט-י).

בעלי המדרש והפרשנים התקשו להבין את המלים "מחוטב עציך ועד שואב מימך". בהנחה שמקצועות אלו מסמלים את הפועלים קשי היום, נכון היה שהתורה תתאר את ההתכנסות הקולקטיבית כמשתרעת מהעשירים והנשיאים ועד לחוטבי העצים ושואבי המים. הפרשן ספורנו (איטליה, מאות טו-טז) הציע שהתורה מבקשת להדגיש כי במעמד הזה צריכים להשתתף כולם – מראשון חוטבי העצים ועד לאחרון שואבי המים.

לא מדובר במחווה סמלית או במתן זכות נוכחות לשם יציאה כדי חובה. לכולם חלק, לכולם מניה. כשם שכל הנשיאים מוזמנים, כך גם כל אלה שחוטבים את העצים ושואבים את המים.

רש"י והרמב"ן בעקבות מדרש "תנחומא" הולכים אף רחוק יותר. לשיטתם הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" רומז על אלו מעמי כנען שהצטרפו לעם ישראל בימיהם של משה ויהושע. בברית הישראלית שמשה מדבר בה, רגע לפני הכניסה לארץ, נכללים גם אלה שלא ניצבו בברית המקורית בסיני, אלא שבחרו להצטרף, ואפילו אלו שנכנסו במרמה (כמו הגבעונים בימיו של יהושע).

בברית המחודשת והמתמשכת כולם נכללים.

לכל אורך שנות קיומה היו לחברה הישראלית חוטבי עצים ושואבי מים. גם היום. אנחנו רואים אותם ברחובות בסרבלי העיריות מנקים את הרחוב, או מציצים מאחורי חלון המטבח באחד מבתי הקפה של הרשתות האהובות עלינו. הם מחליפים את המצעים כשאנו יוצאים לחופשה עם הילדים בסוף הקיץ וממלאים את קערות המזון העולות על גדותיהן בחדרי האוכל המפנקים. האם אנחנו מוכנים להאזין לקול העולה מהפרשה ולחשוב עליהם גם כחלק מהברית הישראלית ההולכת ונרקמת כאן בארץ המובטחת?!?

לא בשמים היא

בהמשך הפרשה אומר משה לבני העם המתכנסים לנאום הפרידה:

"כי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל יא-יד).

לפני שנים שמעתי את חברי חיים בן יעקב משליך את הפסוקים למציאות הישראלית. כמה פעמים אנו שומעים שלמסורת היהודית יש חשיבות מעבר לים, בתפוצות, אבל כאן במדינת ישראל אין בה באמת צורך בעבור האדם הלא אורתודוכסי?!? מנגד, כמה פעמים נתקלנו בגישה הזו שרואה במסורת, בתורה, בטקסט היהודי ובטקס היהודי כמשהו הנמצא למעלה בשמיים או על ראש ההר, ורק ליחידי סגולה היכולת והרשות לגעת בהם

?!? בפינו ובלבבנו לעשותו, או בלשונה הנפלאה של לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב".

לא בשמיים ולא מעבר לים, לא רק אצל אחינו ואחיותינו האורתודוכסים, ולא רק אצל אלו שטוענים שרק הם יכולים "לעלות לשמיים". לא בשמיים היא. אצלנו, בבית, סביב השולחן המשפחתי, בארון הספרים בסלון שלנו, בכיתה של הילדים שלנו, בבתי הכנסת שלנו, שבהם אנו לא בגדר אורחים אלא בעלי ובעלות הבית.

שבת שלום ושנה טובה!

"קריאת השכמה אישית וקהילתית" / דברים שנשאתי בכיכר ציון (1.8.15)

0מוצאי שבת "נחמו", השבת הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה שלאחר תשעה באב; שבת – שקדם לה חג האהבה העברי; ובארץ – אין נחמה ואין אהבה. רק חמסין מעיק של שנאה, שמכביד על הנשימה ועל המצפון. בניגוד לשרב עליו מדברים החזאים בימים האחרונים, מחמסין השנאה הזה – אסור להימלט אל תוך הבתים, אלא יש לצאת דווקא אל כיכרות הערים ואל הרחובות, כפי שאנו עושים הערב הזה, ולהשמיע קול ברור של כעס ומחויבות לפעולה.

עצרות וכינוסי מחאה רבים נערכים הערב בכל רחבי הארץ, אך החשובה שבהם מתקיימת כאן בכיכר ציון. לא רק בשל דבריו מעוררי ההשראה של הנשיא ריבלין, ולא רק בשל הקרבה למקום הפיגוע. יותר מכל מקום אחר בארץ, הכיכר הזו מזכירה את אחריותם של המנהיגים הניצבים על המרפסת למתרחש בכיכר ובקרב ההמון.

עצימת העיניים, הפניית המבט וחוסר הנכונות למתוח קווים אדומים הם לא פחות מאשר רוח גבית במפרשי הקנאים. לא גינוים לאחר מעשה אנחנו מחפשים אלא נכונות אמתית להתמודד, כל מחנה, כל חוג, כל מגזר עם השוליים שלו. אנו מאמינים לחלוטין בכנות הגינויים הנשמעים ביומיים האחרונים, אבל דורשים מהפוליטיקאים, מהרבנים ומיתר מנהיגי הציבור להבין אחת ולתמיד שאפליה, חוסר שוויון, הדרה והסתה מובילים בסופו של דבר לדקירה הבאה ולבקבוק התבערה הבא. כמה פעמים שמענו בשנים האחרונות ממנהיגנו, לאחר מעשי הטרור הנפשעים והרצחניים, שההסתה ברשות הפלסטינית היא המזינה את הטרור; אם כך – מה דינם של המסיתים כאן אצלנו?

הערב הזה אנו מתעקשים על כך שעשבים שוטים אינם צומחים באוויר. הם זקוקים לאדמה, מים ובעיקר לגננים רשלניים ועצלנים שמסרבים לעקור אותם. במציאות בה הרבנים שחברו את הספר "תורת המלך – הלכות הריגת גוי" אינם עומדים לדין – מה יש להתפלא על כך שישנם תלמידים המיישמים את השיעור?!?

כשרב עיר בישראל וחבר מועצת הרבנות הראשית מפרסם תשובה הלכתית לפיה אין לומר שלום לערבי ברחוב – מה יש להתפלא על מטר היריקות לו זוכים נזירים המתהלכים ברחובות ירושלים מדי יום ?!?

כשצעירים החוגגים את זהותם וצועדים נגד אפלייתם המתמשכת מכונים פעם אחרי פעם "אסונה של היהדות" – מה הפלא שקם פלוני המחליט לטפל ב"אסון" בדרכו הרצחנית?!?

וכן, בואו נאמר את זה באופן ברור, כשחבר כנסת מציע להניף כף של דחפור על בית המשפט העליון – נחליט כבר עכשיו שלא נתפלא ולא ניפול מהכיסא כששפיכות הדמים תגיע אל מפתנו של בית המשפט.

לא עצרת של צו פיוס אנחנו מחפשים היום, אלא עצרת של צו קריאה. צו קריאה להגנה על הדמוקרטיה הישראלית – צו קריאה להגנה על היהדות הישראלית מפני הקנאות הנפשעת.

דברינו הערב הזה אינם מכוונים רק למנהיגנו אלא גם אל עבר עצמנו. אירועי הימים האחרונים חייבים להיות קריאת השכמה אישית וקהילתית. לפני עשרים שנים נכשלנו – בואו לא ניכשל שנית. במערכה על דמותה של החברה הישראלית לא ינצח הרוב הדומם. ללא מסירות נפש, ללא התגייסות אישית למערכה לא נצליח.

במאבק הזה כל אחד חייב לשאול את עצמו מידי חודש, מדי שבוע, מידי יום, מה עשינו כדי להטות את הכף המתנדנדת.

את המערכה לא ננצח מאזורי הנוחות שלנו. גם אם אנחנו כבר מעורבים, כרבים מן המתכנסים כאן הערב, בואו נחליט ששני הפיגועים האחרונים מביאים אותו להגביר את העוצמה, להעצים את הנחישות, למצוא עוד כמה שעות מדי שבוע לעשייה ציבורית וחברתית. בואו ניקח על עצמנו להפנים באמת ובאופן מעשי עד כמה גורלית השעה הזו לעתידה של החברה הישראלית.

לפני תשע שנים זכיתי להיות אחד הדוברים בעצרת הגאווה שהתכנסה באיצטדיון בגבעת רם, שהתקיימה במקומו של המצעד שלא צעד, מחמת האיומים. ניצבנו על הבמה, ראשי הארגונים החברתיים והתנועות, לצד פעילי הבית הפתוח בראשם נועה סתת, מנכ"לית הבית, שהסתובבה ברחובות ירושלים עם מאבטח (כמה כיף לקרוא לה היום הרב נועה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה). מאז, בכל שנה כשראיתי את דגלי הגאווה מתנוססים ברחובות עיר הבירה חשתי שעשינו צעד אחד קדימה.

פיגועי השבוע הזה הוכיחו עד כמה אנחנו נדרשים עדיין למצעדי גאווה בעיר הזו ובכל עיר אחרת בישראל.

את הדברים אז חתמתי באמירה שבתי הכנסת הרפורמים בישראל הם בתים פתוחים בפני הקהילה הגאה. הערב הזה, ואני בטוח שכל שותפי למרחב ההתחדשות היהודית הפלורליסטית יצטרפו אליי, אני חוזר על האמירה. בתי הכנסת שלנו, בתי המדרש שלנו, מעגלי הלימוד שלנו פתוחים בפני כל אדם: סטרייט, הומו, לסבית, ביסקסואל, טרנסג'נדר וטרנסג'נדרית. נמשיך לחגוג עם בני זוג מאותו המין תחת חופתם או חופתן: נפעל יחד כדי שמדינת ישראל תכיר בחופות האלה ונאבק בכל צורה של אפליה והדרה. נמשיך לקדם שיח בין דתי, להיאבק בגזענות ולטפח חיים משותפים של יהודים וערבים. נתאמץ למען חברה צודקת וכלכלה הוגנת. נתייצב יחד נגד הקנאות וההסתה ונגד מי שמאפשרים להן בשתיקתם לשרוף, לדקור ולרצוח.

יחד נבטיח שהארץ הזו תהיה ראויה לנו ולכל ילדיה.

לא נשתוק – נפעל – כי אין לנו ארץ אחרת !