הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

שבת תקומה: מוכרחים להיות שמח

בשנים שאינן מעוברות נקראת פרשות "תזריע" ו"מצורע" בשבת המקדימה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. שבת זו מכונה בקהילות היהדות הרפורמית "שבת תקומה" (על משקל שבת שובה או תשובה שלפני יום הכיפורים) והיא מוקדשת לימים המורכבים והמרגשים שבין שני ימי הזיכרון ולמסע היהודי והישראלי מחורבן לתקומה.

על פניו, שתי הפרשות, העוסקות בעיקר בנגע הצרעת – זה המתפשט בגוף האדם וזה המתפשט על קירות הבית – אינן משמשות בסיס ורקע מתאימים לתכנים של התקופה הנוכחית בלוח השנה הישראלי, אך עיון יצירתי ודרשני בפסוקים העתיקים הופך אותן דווקא למתאימות ומעוררות מחשבה והשראה.

כאמור, הרוב המכריע של פסוקי שתי הפרשות עוסקים בנגעי הצרעת, בתפקידיו של הכהן לאתר ולאבחן את הנגע ובהליכים שמטרתם להרחיק את הנגע ואת נושאו מן המחנה ולהליכי ההיטהרות והשיבה אל המחנה במקרה של ריפוי והחלמה. שמה של הפרשה השנייה, "מצורע", אכן הולם תוכן זה, אולם שמה של הפרשה הראשונה, "תזריע", מלמד כי היא נפתחת לא בעניין הצרעת אלא בנושא אחר.

ואכן, פסוקיה הראשונים של הפרשה מוקדשים למעמד של לידת תינוק או תינוקת, והקורבן הנדרש מהאם היולדת כחלק מתהליך ההיטהרות מדם הלידה. על פניו עניינם של פסוקים אלו קרוב לדיני הזב והנידה, המופיעים בהמשכו של חומש ויקרא. הצבתם דווקא בסמוך לדיון התורני בנגע הצרעת מזמינים מדרש וקריאה יצירתית.

שלוש קריאות אפשריות

קריאה אפשרית אחת מציעה שהפרשה מציגה בכפיפה אחת את שתי הקצוות של החיים האנושיים – רגע הלידה וראשית החיים והרגע בו נושק האדם למוות ולחדלון. קריאה אפשרית אחרת מתמקדת בתהליך ההיטהרות של חולה הצרעת המתרפא ובשיבתו אל המחנה ומציגה מהלכים אלו כמהלכים של לידה מחודשת. המצורע המתרפא יוצא מן ההסגר המשול לרחם, ובדיוק כמו היולדת הוא גם הוא דרש להביא קורבן מקרב בעלי הכנף ולא רק מן הבהמה.

קריאה שלישית אפשרית בחיבור המפתיע בין דיני הלידה לדיני הצרעת מתמקדת בצורך הגורלי של החולה האנוש ושל סביבתו, אכולי הכאב והפחד, לקבל תזכורת לכך שיש תקווה, ולא פחות חשוב מכך – שלמרות אתגרי המחלה והריפוי, יש ערך וקדושה בחייו.

לפני שהתורה פותחת בתיאור ארוך מאוד ודי מפחיד של נגע הצרעת וכל המתחולל לאחר גילויו, היא מעניקה לנו תזכורת לאותו רגע מכונן ומשמח של ראשית החיים ויצירתם.

רבות מדובר בשנים האחרונות בממד הנפשי והרוחני הנדרש לתהליך הריפוי, לא על חשבון הפעולה הרפואית הישירה, אך כן לצדה. את המעבר החד בין דיני היולדת לדיני הצרעת ניתן לקרוא כתזכורת לארעיות החיים ולסכנה הטמונה להם בכל רגע מחיינו, אבל לא פחות מכך (וחשוב מכך הרבה יותר) גם כתזכורת לכוחם של החיים וליכולתם של הגוף והנפש להתחזק ולהתחדש – גם אם ישנם מקרים רבים בהם יכולת זו אינה מתגלה או אינה מכריעה את הסכנה.

לא שחור ולבן

בשנים הקודמות כתבתי לא אחת שהסמיכות של הקריאה בפרשות "תזריע" ו"מצורע" ליום העצמאות צריכה להזכיר לנו את החשיבות של בדק הבית. איתור מוקדם של צרעת הבית, מלמדת אותנו פרשת "מצורע", היה מאפשר להחליף את האבן הנגועה. הירדמות בשמירה, גרירת רגלים או חוסר רצון להישיר מבט אל הנגע מובילים – כך מלמדים הפסוקים – למצב חסר תקנה ולחורבנו של הבית.

בימים האחרונים אני שומע מפי חברים וקורא לא מעט דברים המציבים סימן שאלה על היכולת לחגוג בלב שלם ומלא את חג העצמאות, לנוכח כל המתרחש סביבנו, ובעיקר בתוכנו. הקריאה השלישית המוצעת כאן לחיבור בין דיני הלידה לדיני הצרעת הוא התשובה לאותם ספקות כנים.  גם בתוך מצבים ורגעים מורכבים וקשים, ראוי להתעקש על ציונם של היסודות הטובים של חיינו, לשמוח בהם ולחגוג אותם. מי שלא עושה כן שוכח שמציאות החיים שלנו אינה משודרת בצבעי שחור ולבן.

מי שמבקש מהזולת לא לעצום עיניו לנוכח המסוכן והמטריד, אסור לו לעצום את עיניו לנוכח הטוב והמעצים. חולה המתכחש למצבו עתיד לפספס את ההזדמנות להירפא. חולה המיואש ממצבו אין לו את הכוח לנצל את אותה ההזדמנות. פרשה אחת היודעת בו בזמן לחגוג את הלידה המרגשת והיודעת להתריע מפני הנגע; אין מתאימה ממנה לשבת תקומה – השבת המבשרת את חג העצמאות.

שבת שלום וחג עצמאות שמח!


2 תגובות

פרשת השבוע שלי: "ואהבת לרעך" – לא רק במעגל הקרוב

ארז ביטון

ארז ביטון

גם השנה הזו, ציינו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות בעיצומו של השבוע בו קוראים את פרשות "אחרי מות" ו-"קדושים". מבלי להתכוון לכך יצרה מסורת הקריאה בתורה תזכורת מדויקת שבצד הכאב הלא מרפה "אחרי מות קדושים" קיימת גם החובה לבדק בית מתמיד (כעניינה המרכזי של פרשת "אחרי מות"), ולחתירה לבנייתה של חברה שמעשיה נמדדים ב"מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק" (ויקרא יט לו) (כעניינה המרכזי של פרשת "קדושים").

הפסוק המוכר ביותר בשתי הפרשות הוא ללא ספק: "… ואהבת לרעך כמוך, אני יי" (ויקרא יט יח). על הפסוק הזה קבע רבי עקיבא את המאמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", הנזכר במקומות שונים בספרות חז"ל. בחירתו של רבי עקיבא במצווה מפרשת קדושים ניתנת להבנה בין השאר על רקע הביוגרפיה שלו: ראשית – התנכרותו של כלבא שבוע, חותנו, כלפיו וכלפי רעייתו רחל. שנית – הסיפור המובא בתלמוד הבבלי במסכת יבמות על 24 אלף תלמידיו, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. סיפור זה, הקובע שמיתת התלמידים ארעה בין פסח לשבועות, שימש בסיס ותירוץ למנהגי האבלות של תקופת העומר, שהתפתחו מאוחר הרבה יותר.

בין אם מות התלמידים היה במגיפה כפי שמציע התלמוד, ובין אם, כפי שהציעה ההיסטוריוגרפיה הציונית, מדובר בסיפור כיסוי להשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא – הרעיון שהאיום הגדול ביותר טמון ביחסים הפנימיים של הקבוצה ובאי היכולת לנהלם על בסיס של כבוד – מתגלם היטב במצוות "ואהבת לרעך כמוך" ובקביעתה ככלל הגדול בתורה.

בכל אותם המקומות בספרות חז"ל שמאמרו של רבי עקיבא מופיע (והקדום שבהם הוא מדרש ההלכה "ספרא"), יש למאמר זה המשך, הנאמר מפי תלמידו וחברו של רבי עקיבא: שמעון בן עזאי. במענה לדברי רבו-חברו הוא קובע: " 'זה ספר תולדות האדם' – כלל גדול מזה". בן עזאי בוחר בקביעה שבריאתו של האדם בצלם האלוהים הוא הכלל היסודי, בהתייחסו לפסוק מספר בראשית:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתו" (בראשית ה א)

ייתכן ובן עזאי בקש להציע כי הסיבה לחובת "ואהבת לרעך כמוך" טמונה בעובדה היסודית שכל בני האדם נבראו בצלם. ייתכן וביקש לרמוז שאסור לצמצם את החובה רק לאלו הנתפסים על ידך כרעיך. רמז לעניין הזה נמצא במאמר אחר של בן עזאי המופיע בפרקי אבות: "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד).

קריאתה של פרשת קדושים עצמה מעלה את האפשרות שהמסורת שלנו מודעת לסכנה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" תיוחס רק לאלו הנתפסים כרעינו, כשייכים לקבוצה, למעגל הפנימי. פסוקים אחדים אחרי הפסוק המוכר והמצוטט ביותר מהתורה, ממשיכה פרשת קדושים למצווה נוספת, העושה שימוש כמעט באותן המלים. המצווה הזו, לצערנו, זוכה להרבה פחות תשומת לב: "כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים,אני יי אלהיכם" (ויקרא יט לה).

– – – –

עוד מצווה אחת של פרשת קדושים, ראויה לתשומת לב מיוחדת, בזכותו של חג העצמאות החולף:

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט יד).

למרות כל סערותיו המכוערות והמתוכננות היטב של "פרס ישראל" השנה הזו, ולמרות שראש הממשלה, בנאומו כשר החינוך בפתח הטקס, בחר שלא להיוותר ממלכתי (בניגוד גמור לדרכו של נשיא המדינה החג הזה) – הטקס עדיין היה מרגש מאוד ומשמעותי. שיאו, ואני מאמין שכך חשים רבים, היה הפרס שהוענק למשורר ארז ביטון ולדבריו בשם חתני וכלת הפרס.

בודדים בלבד מבין פרשני המקרא פרשו את מצוות "לפני עיוור לא תתן מכשול" בדווקנות, כנוגעת אך ורק, למכשול המושם בפני זה שאינו רואה. רוב בעלי המדרש והפרשנות הרחיבו את המצווה לכל סיטואציה של השאת עצה רעה במכוון למי שעלול להיכשל בה. למראה דמותו של ביטון המקבל את הפרס, ולמשמע דבריו החשובים, מתחדד הצורך לפרש באופן מצמצם ומרחיב את המצווה בעת ובעונה אחת. מצמצם – בדרך הקושרת אותה לפשט הדברים – ליחסינו כלפי אנשים בעלי מוגבלות, נכות או צורך ייחודי. מרחיב – בתביעה שלא רק נמנע מהנחת מכשול אלא גם שנדאג כחברה להסיר מפניהם כל מכשול.

שיר אחד של ביטון שאני אוהב מאוד נקרא: "משפחה". הוא עוסק באחד המכשולים הגדולים שהוצבו בפניו כאדם צעיר שהתעוור, ונעקר כתוצאה מכך, ממשפחתו. השיר מדבר על יכולתו כילד להסיר מדרכו מכשול אחד בכאב גדול – תזכורת לחובה שמוטלת על חברה המבקשת להציב את "ואהבת לרעך כמוך" ואת "זה ספר תולדות האדם" ככללי היסוד שלה.

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם,

תּוֹפְסִים שִׁבְעָה יְלָדִים בְּיֶלֶד אֶחָד

וְאוֹמְרִים לוֹ

תִּהְיֶה אַתָּה אָבִינוּ

וְאוֹמְרִים לָהּ

תִּהְיִי אַתְּ אִמֵּנוּ,

וְנִתְקָלִים גּוּף יֶלֶד בְּגוּף יֶלֶד

לֶאֱסֹף חֹם

בְּמַרְאִית עַיִן שֶׁל הִתָּקְלוּת.

וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת

וְקוֹרְאִים לְיֶלֶד אֶחָד: אַבָּא שָׁלוֹם

וּלְיַלְדָּה אַחַת אִמָּא שׁוֹשַׁנָּה,

וּלְיַלְדָּה אַחַת הָיִיתִי קוֹרֵא אֲחוֹתִי אֲחוֹתִי רָחֵל

וּלְיֶלֶד אֶחָד אָחִי אָחִי יוֹסִי

כָּךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת כְּאִלּוּ

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם.