הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "מקץ": המסר החשוב של סיפורי יוסף

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו של יוסף לגדולה במצרים ואת מפגשו הטעון ורב העלילות עם האחים היורדים לשבור שבר בנכר. במחזור הקריאה השנתי בפרשות התורה נקראת פרשת מקץ מדי שנה בשבת חנוכה. ההפטרה של אותה השבת נקבעה לטובת ציון החג ולא מתוך זיקה ישירה לפרשת השבוע, כפי שקורה בשבתות רגילות במהלך השנה.

לשיטת כל העדות והקהילות, הפטרת שבת חנוכה לקוחה מנבואתו של זכריה, המזכירה את מנורת המקדש:

"וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ?וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה, ד א-ג). כפי שקל להבחין, נבואה זו שמשה בסיס לעיצובו של סמל המדינה – המנורה ושני ענפי הזית מצדדיה. בהמשכה של הנבואה מעניק המלאך הסר לנביא בדבר פשר החיזיון: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יי אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יי צְבָאוֹת" (שם ד-ה)

מנהיגות של כוח הרצון

על פניו, הפטרת שבת הכרוכה אחרי חג החנוכה אינה מתכתבת עם פרשת השבוע. לעומקם של דברים ניתן למצוא קשר משמעותי בין חתימת ההפטרה וחזון המנורה לדמותו ודרכו של גיבור הפרשה – יוסף. בניגוד לאבותיו – אברהם, יצחק ויעקב – התורה אינה מייחסת ליוסף עוצמה וכוח גופניים ופיזיים. אברהם הוביל קרב למול חמשת המלכים, יעקב נאבק עם האיש הפלאי וגלל לבדו את האבן מעל פי הבאר. שלושת האבות התייצבו מול מלכים ואנשים בעלי עוצמה ולא נרתעו מהם. יוסף לעומתם, מוצג כמי שהאחים נוהגים בו כרצונם ומשליכים אותו אל הבור ללא כל מאבק.

הישרדותו ועלייתו לגדולה של יוסף בבית פרעה ובמצרים מתוארת בחומש בראשית כתוצאה ישירה של רוחו, חוכמתו ותושייתו. דבר בסיפורו אינו מעיד על גבורת הגוף וכוחו. במובן זה מילותיה של ההפטרה – "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי…" – הולמות לחלוטין את דמותו של יוסף ואת מקומה בתפריט המנהיגות שפורש לפנינו חומש בראשית. מתוך התפריט העשיר הזה תיוולד בחומש הבא – חומש שמות, דמותו של משה, כמי שמשלב בחייו את כישורי המנהיגות והגבורה השונים: כאברהם וכיעקב, הוא תייצב להגנת החלשים – בנותיו של יתרו רועות הצאן; כיוסף – הוא מתהלך בבית פרעה, עם מלכים וחרטומים.

קריאת סיפורו של יוסף ונבואתו של זכריה דווקא בחג החנוכה יכולה לשמש כתזכורת לצורך לטפח תפריט עשיר של כישורי הנהגה והובלה ותפריט עשיר של ביטויי גבורה. לפני קריאת התורה, תיאמר במסגרת תפילת העמידה ברכת "על הנסים". למרות שמה אין היא מזכירה כלל את מעשה פך השמן ובמרכזה ניצב נס ההתגברות על האויב והניצחון בקרב.

שילובן של ברכת "על הנסים" וקריאת התורה וההפטרה הוא תזכורת לצורך בעוצמת הזרוע, אבל גם להכרח שלא להותירה לבדה.

חכמת הקיום היהודי הריבוני וחכמת הקיום היהודי בתפוצות

סיפורו של יוסף אינו יוצא דופן בין סיפורי האבות רק בשל ההתעלמות הקיימת בו מן הממד הגופני, אלא גם בשל העובדה שהוא מתנהל כולו מחוץ לארץ המובטחת. מנהיגותו וחלוציותו של אברהם מתגלה בתוך ארץ כנען, יצחק מעולם לא יוצא אל מחוצה לה, ויעקב נע ונד כל חייו בין הארץ לבין הגולה. לעומת זאת, גדולתו של יוסף מתגלה כל כולה בארץ מצרים, מחוץ לגבולות הארץ אליה הוא לא חוזר עוד בחייו (למעט לטובת קבורת אביו יעקב במערת המכפלה). במובן זה, מציעה הפרשה קשר בין הדגש על גבורת הרוח והתושייה (לעומת גבורת הגוף) לבין מציאות החיים בגולה וכמיעוט בתוך רוב נוכרי.

התרבות הציונית עמדה, במידה רבה מאוד של צדק, על הצורך בהחזרת הגבורה והעוצמה במובנן היותר פשוט אל תוך תפריט הקיום של העם היהודי. לא בכדי לא הפך יוסף לאחת הדמויות המקראיות שזכו להתייחסות נרחבת ביצירה העברית המתחדשת. במידה לא מבוטלת ניתן היה להעמיס על דמותו קווי אופי ומאפיינים שהתרבות הציונית נהגה לייחס לבני הגולה. שבעים שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ובעידן בו ברור המרכז הבכיר של הקיום היהודי שב להיות בארץ ישראל, אנו יכולים להרשות לעצמנו להביט באופן מכיל יותר ומזמין יותר בסיפוריו של יוסף, ובמסר שהם מציעים לנו לגבי התכונות שאנו מבקשים לאתר במי שאמור להבטיח את עתידנו.

כמה סמלי הדבר, שדווקא סמלה של מדינת ישראל הריבונית הוא זה שמזכיר שלא רק בכוח ולא רק בחיל.

ובכל זאת…

בחודשים האחרונים ניצבת סוגיית היחסים בין מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי נמצאת על סדר היום. עמדתה של התנועה אליה אני משתייך ידועה היטב. מערכת היחסים בין ישראל לבין התפוצות צריכה להיות מערכת יחסים הדדית, שבה כל צד נושא באחריות כלפי הצד השני, ובאותה הנשימה חב כלפיו גם חובה של כבוד והערכה. יהדות התפוצות זקוקה לקיום היהודי הריבוני. מדינת ישראל זקוקה גם היא לקיום היהודי בתפוצות. לא רק כמשענת כוח ועוצמה פוליטיים, אלא גם כשותף אסטרטגי לטיפוח יהדות פתוחה ומכילה המתכתבת באופן עמוק עם ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

תחושת העליונות והכוחניות המאפיינות את התנהלותה של ממשלת ישראל כלפי יהדות התפוצות היא הרסנית. וחג החנוכה שזכה לפיתוח וטיפוח בשני המרכזים היהודים הגדולים במאה ה-20 – מדינת ישראל וצפון אמריקה – הוא מועד ראוי מעין כמוהו לעסוק באותה ברית הדדית. מבלי לגרוע מן החובה הזו, פרשת השבת – מקץ – שכל כולה מתנהלת מחוץ לגבולות הארץ ומדגימה כיצד הקיום של המשפחה והשבט מובטחים דווקא שם, כוללת גם רמז מטרים, תזכורת ואזהרה המזכירים כי ללא קיום יהודי ריבוני עתיד האומה בסכנה.

בתוך כל סיפור גדולתו של יוסף ועלייתו לשלטון מופיעות מילים אחדות, המזכירות את ההבדל בין קיום כחלק מקבוצת הרוב לבין קיום כחלק מקבוצת המיעוט, גם במציאות מזמינה ומעצימה:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).

אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית בשנים הקרובות יהיה לאחוז בו זמנית בהכרה היסודית ביתרונות הקיום היהודי הריבוני ובהבנה העמוקה שלא כל התורה ולא כל החוכמה מצויה כאן אצלנו.

שבת שלום וחג אורים שמח!


תגובה אחת

פרשת "מקץ", חנוכה וראש חודש טבת: ללכת צעד צעד

צוקרברג. איזו יהדות אנחנו רוצים?

צוקרברג. איזו יהדות אנחנו רוצים?

"יש לי יום יום חג"

שבת חנוכה וראש חודש טבת – אחת מהפעמים הבודדות במהלך השנה בהן מוצאים שלושה ספרי תורה מהארון. בראשון יקראו מתוך פרשת השבוע "מקץ"; בשני – פסוקים העוסקים בראש החודש; בשלישי – יוזמן / תוזמן העולה האחרון / האחרונה לתורה, על מנת לקרוא בפסוקי חנוכת המשכן, לכבודו של חג החנוכה.

סדר הקריאה נקבע על פי העיקרון ההלכתי של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". בניגוד אולי לאינטואיציה האנושית להעניק חשיבות יתירה לדברים הפחות שכיחים, המסורת היהודית מתעקשת על חשיבותם של השגרה ושל התדיר. בלעדיהם – אין לרגעים / לאירועים / לדברים המיוחדים בחיינו בסיס לעמוד עליו. אז נכון, שההתמכרות לשגרה גם היא מסוכנת, ובמיוחד אם מדובר בשגרה בה יש מעט מרחב מדי לבחירה וליצירתיות – אבל באותה מידה רק הנכונות לראות בשגרה את הזירה המרכזית לעשייה שלנו יכולה להפוך את הערכים שאנחנו מאמינים בהם למציאות התדירה שלנו.

ייתכן ואת אותו המסר ניתן למצוא גם בהכרעה להדליק את הנרות כשיטתו של בית הלל, מהנר הראשון עד לשמיני. מבחינה הלכתית די להדליק נר אחד כל יום, ובאותה מידה ניתן להדליק שמונה נרות בכל אחד מהימים, כדי להרבות האור.

ההכרעה ללכת "צעד צעד" מהווה גם היא תזכורת להתקדם מתוך השגרה, ולשנות אט אט את התדיר.

"כי נשני אלהים"

פרשת מקץ, בה מתוארת עלייתו של יוסף לגדולה במצרים, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, נקראת בכל שנה בשבת חנוכה. הדבר הוא תוצאה של מהלך הקריאה בפרשות השבוע ולא בחירה מתוכננת של פרשה מן התורה ההולמת את החג. למרות זאת, ניתן למצוא קשר עמוד בין הפרשה לבין חלק ממסריו והתלבטויותיו של חג החנוכה – ובמרכזם השמירה על הזהות הייחודית בתוך מרחב מבולל. כשם שפרשת מקץ מתארת את תחילת המסע של האחים של יוסף לתיקון חטאם כלפי האח, כך מתארת הפרשה גם את מסעהו של יוסף שהתחיל באובדן הקול הייחודי והמשיך בגילויו מחדש.

פרשת השבוע מטיבה לתאר את ההיטמעות המהירה של יוסף בצמרת השלטון המצרי ואת נישואיו לבתו של כהן און. רגישותו הגדולה של המקרא לעניין שמו של האדם באה לידי ביטוי גם בשם המצרי שניתן ליוסף – "צפנת פענח", ועוד יותר מכך בשמות שני הבנים: "מנשה" – "כי נשני להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא נא), ו"אפרים" – "כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם).

ביטוי מובהק יותר מזה לרצון לשכוח ולהיטמע קשה למצוא. העימות בין יוסף לבין אחיו, מחזיר את שני הצדדים לעברם, ומוביל אותם להיזכר באשר שכחו. המתח בין הייחודי לכללי, בין המקומי לגלובאלי, בין הפניית הפנים לעבר לבין הפנייתם לעתיד – ניצב במרכזו של חג החנוכה. בניגוד לשיח המאפיין את הגישה החרדית לחג, גם חג החנוכה וגם פרשת מקץ מדברים עם היכולת למצוא נקודות איזון ולהתמקם על ה"רצף". לא טמיעה ולא הסתגרות, אלא מציאת היכולת לשמור על הזהות היחודית מתוך שיח פתוח ופורה עם המרחב שבתוכו פועלת זהותך הייחודית.

מיהו יהודי ומהי יהדות?

חשבתי השבוע על פרשת מקץ, בעקבות דבריו של חבר הכנסת סמוטריץ' בגלי צה"ל שבהם התייחס למאמרו הקובע שהרצח בכפר דומא אינו יכול להיחשב כמעשה טרור ובהמשך השתמש במלים חריפות כנגד היהדות הלא אורתודוכסית והצורך שלא לתת לה לגיטימציה. באותו יום גם התפרסם הסטאטוס של מארק צוקרברג נגד הכרזותיו של דונלד טראמפ נגד כניסת מוסלמים לארה"ב. צוקרברג, נסיך הפייסבוק, נשא כידוע לאשה לא יהודיה, אבל כשכתב את תגובתו החריפה נגד טראמפ הדגיש שהוא כותב אותה דווקא כיהודי.

מה יהיו פניה של היהדות במאה ה-21? איך מבטיחים המשכיות יהודית במציאות גלובאלית ומבוללת? איך גורמים גם לילדו של צוקרברג לכתוב בעוד 30 שנים על זהותו היהודית? איך מבטיחים שהיהדות הישראלית לא תצבע בצבעי הלאומנות והגזענות של סמוטריץ'?

"לא בכח ולא בחיל"

לאחר הקריאה בשלושת ספרי התורה בשבת חנוכה השנה הזו מגיע תורה של ההפטרה מנבואתו של זכריה. ההפטרה נבחרה משום שיש בה תיאור של מנורת המקדש ונרותיה. מנורת המקדש נזכרת פעמים רבות בתורה ובספרי נביאים אחרים. מה החידוש של זכריה? שני הזיתים שלצדה. על בסיס נבואתו של זכריה הותקן סמל המדינה – מנורה ושני ענפי זית. מה פשרם? כך עונה הנביא: "ויאמר אלי … לא בכח ולא בחיל, כי אם ברוחי אמר יי צבאות" (זכריה ב).

מציאות החיים הישראלית מזכירה לנו יום יום, באופן תדיר, את הכוח ואת החיל. האם נדע להזכיר לעצמנו בתוך השגרה הזו גם את שני ענפי הזית? הלוואי.

שבת שלום וחג שמח.


השארת תגובה

פרשת "וישב": על ההשתקה – אז והיום

הפגנה של שוברים שתיקה. אפשר להתווכח, אסור להשתיק

הפגנה של שוברים שתיקה. אפשר להתווכח, אסור להשתיק (מתוך ynet, צילום: מוטי קמחי)

במרכזה של פרשת "וישב" גיבור ראשי וגיבור משני. הראשי הוא יוסף, המשני – יהודה. כך יהיה גם בשתי הפרשות הבאות: "מקץ" ו"ויגש".

"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות ב ה)

עוד טרם פונה הפרשה להזכיר את יהודה היא עוסקת באח שלישי – ראובן, בכור האחים. מכל עשרת האחים בהם פוגש יוסף בעמק דותן זהו ראובן היודע שישנם קווים אדומים שאין לחצותם:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז 19-20)

התורה אינה חוסכת מאיתנו את תגובתו הנסערת והמיואשת של ראובן כאשר הוא מגלה שיוסף אינו עוד בבור:

"וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא "(שם 29)

בפער הזה בין הצלתו של יוסף בראשית הסיפור לבין יגונו של ראובן ניצבת עצימת העיניים שלו ואי עמידתו על המשמר. לא די בהצבת קווים אדומים, יש גם לעמוד עליהם ולוודא תדיר שהם אינם נחצים. עצם הצורך בהצבתם מלמד כי יש מי שמבקשים לחצות אותם ומי שלא יחדלו מלנסות. צערו של ראובן על היעלמותו של יוסף אמיתי וכן, אבל כך גם רשלנותו.

המחשבה כי די להצהיר על קו אדום ואין צורך להגן עליו היא תמימה. גם על כך איבד ברבות הימים את הבכורה בפועל, שהועברה ליהודה.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם, לח 26)

על שום מה זכה יהודה לבכורה בפועל בין בניה של לאה? לכל אורכן של פרשות חומש בראשית אנו מוצאים את העיקרון שאין אדם בארץ אשר לא יחטא ושאין בו חסרונות, לרבות אבות וגיבורי האומה: מחטאו של האדם הראשון, רצחנותו של קין, עובר להשתכרותו של נח, לשקריו של אברהם לאבימלך ולפרעה על אודות שרה אשתו, ואותו השקר ממש שבו השתמש יצחק מול אבימלך ביחס לרבקה, תרמיתם של רבקה ויעקב, גונבי הברכה, וכלה כמובן – בחטאם של בני יעקב המוכרים את אחיהם. גיבורי התנ"ך הם בני אנוש, וגדולתם אינה חיסון מוחלט בפני טעויות, מעידות וחטאים.

מהפרשה הראשונה של התורה מוצגים גיבורים אלו גם ברגעי חולשתם. מה מחדשים פרשת "וישב" וסיפור יהודה ותמר כלתו? את עיקרון ההודאה באשמה ולקיחת האחריות. יהודה חוטא כלפי אחיו יוסף וממשיך לחטוא כלפי תמר כלתו. הוא גוזר עליה חיי פרישות ועקרות, וכמעט מביא למותה אחרי שחשב אותה לזונה.

ברגע המכריע של העלילה, כאשר תמר מוכיחה אותו על מעשיו טרם תישרף באש, הוא אינו מהסס להכיר בטעותו ובחטאו ולוקח אחריות. "ויכר יהודה" – בצמד המלים הללו מציגה התורה את הדרישה הגדולה מהאדם ובמיוחד מהמנהיג ליטול אחריות. אדם התחבא בין עצי הגן, קין טען שהוא אינו שומר את דם אחיו, אברהם ויצחק הצטדקו בפני פרעה ואבימלך, אחי יוסף הסתירו את חטאיהם. יהודה לעומתם הכיר בחטא והישיר עליו ואליו מבט. אין אנשים שאינם טועים, אין גם מנהיגים שחסינים מטעות. גדולתם נמדדת באימוצן של המלים: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני".

לא בכדי נולד מן ההכרה הזו של יהודה (שמנעה את מותה של תמר) פרץ – אבי מלכות בית דוד, המלך שחטא, המלך שידע להודות בחטאיו.

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם 24)

גדולתו של יהודה, המתגלה בסיפור תמר כלתו, אינה מטשטשת את העובדה שסיפור זה הוא גם הראשון לסיפורי המקרא המציג במלוא העוצמה את האלימות שהייתה מנת חלקן של נשים בעולם העתיק; אלימות שממש לא נעלמה גם מעולמנו. כבר מהפרשה הראשונה של התורה ולאורך כל פרשות בראשית שנקראו עד עתה, מופיעות העקבות הברורות של תפסת העולם הפטריארכלית והכוחנית (במיוחד בסיפורה של דינה בת יעקב), אולם סיפורה של תמר הוא הראשון להציג תרגומה של תפיסת עולם זו לכוח נורא, לשליטה ולאלימות.

יהודה גוזר על תמר חיי פרישות ועקרות, ומשהיא מורדת בהם דינה להישרף באש. סיפורה הקשה, שמתהפך רגע אחד בלבד לפני הסוף הטרגי, מעלה מחשבות עגומות על תפקידן של הדת והמסורת בהבניית הלגיטימציה לאלימות כלפי נשים, בעבר, וחמור מכך – גם בימינו. בניגוד למחשבת רבים, ההלכה היהודית כוללת רגעים משמעותיים של שינוי לטובה ושל ניסיון להפחית בעוצמתו של מבנה הכח הגברי, המידרדר פעמים כה רבות והרסניות לאלימות. כך לדוגמה היא המהפכה ההלכתית שהנהיג רבנו גרשם מאור הגולה, איש המאה ה-11, שהתקין את החרם האוסר לשאת יותר מאשה אחת ושצימצם משמעותית את פער הכוחות בין גברים ונשים בהליכי הגירושין.

כמה חבל שחוכמתו לא הונחלה למובילי ההלכה בימינו.

צמד המלים "ויכר יהודה" מהווה גם תזכורת להכרה הנדרשת מגברים ונשים כאחד, ובמיוחד מאלו הנושאים את שמה של המסורת, שעדיין יש לנו דרך ארוכה לעקור מן השורש את תפיסות העולם האמוניות והתרבותיות, המובילות בסופו של דבר לפגיעה בנשים, בגופן, בנפשן ובחייהן.

וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ  (עמוס ב 12)

לפרשת וישב קבעו חכמים את אחת מן ההפטרות מעוררות ההשראה של הנביא עמוס:

"כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…" (עמוס ב א)

נקודת האחיזה לסיפורו של יוסף הוא הפשע הראשון שמזכיר הנביא – מכירתו של הצדיק והאביון בעבור בצע כסף – "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". בהמשך הפרשה ממשיך נביא הזעם החברתי והמוסרי, החוזה אשר בקשו להשתיקו ולהפחידו ("חוזה לך ברח…ושם תנבא"; עמוס ז 12) לפרט את פשעי ישראל. בין הפשעים – "ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו".

האחים מבקשים להשתיק את יוסף; מלך ישראל ואנשיו את קולו של הנביא. במשפחה בקהילה ובחברה בה מנסים להשתיק את הקול המאתגר, המכעיס המתריס – דברים קשים יכולים להתרחש.

השבוע נאם הרב הגזען והאלים יצחק גינצבורג בהיכל התרבות. ניצבנו למחות כנגדו, לממש את זכותנו להשמיע קול של מחאה כנגד קולותיו הרמים. באותו השבוע ממש, כמעט מתחת לרדאר הציבורי, הושתק קולם של אנשי "שוברים שתיקה" שביקשו לדבר בפאב בבאר שבע.

אפשר להתווכח אם אנשי שוברים שתיקה הם נביאי אמת או נביאי שקר. הוויכוח לגיטימי וחשוב אך הניסיון להשתיקם שוב ושוב הוא עדות לאותו חטא קדמון עליו התריע הנביא עמוס – ועל הנביאים ציוותם לא תנבאו. בעניינם, כמו בעניינים אחרים, אסור לנו להיכשל כראובן, כי אחרת, על משקל קינתו של ראובן, עד אנה אנו באים?!?

שבת שלום, שבת של קולות נחה ותקווה.