הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "בא": היחס לגר כמבחן לחירות אמיתית

פרשת בא – השלישית לפרשות חומש שמות – מביאה אל שיאה את דרמת יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ראשיתה בסיפור שלוש המכות האחרונות והכנות העם ליציאה, המשכה בתיאור ליל שחרורם של בני ישראל מבית העבדים ואחריתה במצוות שנועדו להטמיע את זכר היציאה ממצרים בלב כל הדורות – מצוות הפסח, קדושת הבכורים ומצוות התפילין.

היחס לזר – אחד מסימניה של החירות ומסימני השחרור מן הפחד

מאז התחלתי לכתוב דברים קצרים מדי ערב שבת על פרשת השבוע ולפרסמם הקפדתי שלא לחזור על דברים שכבר כתבתי. השבת הזו אני חורג ממנהגי, ופותח את הדברים על פרשת "בא" במלים שפירסמתי בשנה שעברה, וזאת על רקע הקול הציבורי ההולך ומתחזק נגד תוכניתה של הממשלה לגרש בכפייה מבקשי מקלט ומהגרים מאריתריאה וסודן למדינות באפריקה. ואלו הדברים:

ממש כשם שפרשת "בא" מלמדת אותנו שהיכולת לספר את סיפור היציאה לחירות היא חלק מהיציאה עצמה מבית העבדים, ולא מהלך שמתרחש רק לאחר שהסתיים השחרור מן הכבלים, כך היא גם אומרת לנו דבר חשוב על מי משתתף באותו הסיפור. מן המפורסמות שהתורה חוזרת פעמים רבות על מצוות אהבת הגר – הזר שבא להתגורר יחד עמנו – והפגנת יחס אוהד והוגן כלפיו.

פרשת "בא" מלמדת אותנו שהפעם הראשונה בה הוצג ציווי זה הייתה בימיהם האחרונים של בני ישראל במצרים. עוד בתוך חווית השעבוד, בעיצומם של הימים בהם הזר הוא אויב, מצטווים בני ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שם יב מט).

יתרה מכך, ציווי זה נאמר לראשונה ביחס לקורבן הפסח ולמערכת הטקסים והמעשים שנועדה לספר את ה"סיפור הישראלי" הייחודי. במובן זה מציעה פרשת "בא" כי לא רק היכולת לספר את הסיפור היא שלב הכרחי בדרך אל החירות, אלא גם ההחלטה לשתף בו אחרים. מי שאינו מסוגל לתת לזר מקום בתוך הסיפור, נושא עמו עדיין את צלקות השעבוד לעומקן. כאשר התורה מדברת על הימים בהם סיפור היציאה ממצרים יסופר על ידי בני חורין אימתיים, אחד המבחנים לחירותם הוא היכולת לתת לגר ולזר מקום באותו הסיפור.

על הפער בין רעות וחברות לבין אחריות

ובהמשך לדברים מן השנה שעברה – בין הפסוקים הרבים המתארים את המכות האחרונות והחמורות שהובילו את מצרים אל אסונה, מתחבאים שני פסוקים שניסוחם מפתיע:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"

עוד בברית בן הבתרים מבטיח אלוהים לאברהם כי צאצאיו יצאו ממצרים לאחר שנים ארוכות של שעבוד עם רכוש גדול. אגדת התלמוד (בבלי, סנהדרין צ"א ע"א) ובעקבותיה רבים מן המפרשים הדגישו כי היה כאן פיצוי זעום על עבודת החינם שעבדו בני ישראל את המצרים; ועדיין – ראוי לשים את הלב לתיאור התורה את יחסי הרעות שבין בני ישראל לבין רעיהם המצריים ואת העובדה כי בני ישראל נשאו חן בעיני המצרים (או לפחות חלקם).

אחד מן הקוראים המפורסמים במקרא – יוסף בן מתתיהו – הבחין בעניין זה והתייחס אליו בספרו "קדמוניות היהודים":

"…והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם. והם יצאו, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות, ספר שני, יד ו)

יוסף בן מתתיהו וקוראים ומפרשים אחרים במרוצת הדורות עמדו על כך שגם במציאות הקשה של השעבוד היו בין בני ישראל לבין חלק מהמצרים יחסים של רעות ושל ידידות. אותם מצרים ניסו ודאי להפריד בין המישור האישי והאינטימי לבין המתרחש בזירה הציבורית ובמישור הפוליטי של חייהם. הפרדה זו אינה זרה לטבע האנושי והיא חזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של העם שלנו ובקורותיהן של חברות אחרות.

חשבתי על הדברים השבוע הזה, כאשר בדומה למתרחש בבקרים רבים בירכתי בשלום את מנקה הרחובות שטאטא את המדרכות. קל היה לדעת שהוא הגיע "משם", וסביר להניח שמבחינתה של מדינת ישראל גם הוא מועמד לגירוש או לכליאה. רבים מאיתנו אדיבים מאוד כלפי מבקשי המקלט והמהגרים שאנחנו פוגשים. הם מנקים לנו את הרחובות; סוחבים לנו את המצרכים הביתה מן המכולת; אנחנו רואים אותם כאשר אנחנו נופשים בבית מלון או מסייעים לשיפוצניקים שמסיידים לנו את הדירה. רובנו אדיבים ומחייכים; חלק קטן מאתנו קשר עמם קשרי רעות.

גם באותן שכונות הנושאות על גבן את עול ההזנחה של ממשלות ישראל וחוסר הטיפול בתשתיות הרווחה, החינוך והבריאות לנוכח הגעתם של מבקשי המקלט והמהגרים, רובם המוחלט של הישראלים נוהג באדיבות וביחס בסיסי של רעות וכבוד אנושי.

הפסוקים בפרשת "בא", המתארים את יחסי השכנות והרעות בין האדם הישראלי והאדם המצרי במישור האינדיבידואלי, הם תזכורת מעוררת מחשבה כיצד יחסים מסוג זה אינם מונעים יצירת עוול או כישלון מוסרי. לעתים עוד טיפה של רעות ועוד טיפה של חברות אינן יוצרות בהכרח ים של התנהלות מתוקנת כחברה. על מנת שהדבר יקרה, היחיד חייב לראות עצמו מחויב גם למתרחש בזירות הציבוריות של חיינו ולמה שנעשה בשמו.

בסיכומו של יום, למרות לא מעט תופעות מכוערות שאנחנו מכירים, הישראלים הם עם של מכניסי אורחים ומסבירי פנים. פרשת "בא" רומזת לנו שגם חלק לא קטן מהמצרים היו כאלה. רעות וחברות הם בוודאי תנאי הכרחי ליחס אנושי וראוי – אך הם אינם תנאי מספק. ללא אחריות מוסרית ונכונות להשמיע קול הן עלולות להפוך לתירוץ המוכר: "האמת היא, שיש לי דווקא לא מעט חברים…"….


השארת תגובה

פרשת "שמות": קולה של התבונה

640px-Aharon_Appelfeld,_Aharon_Appelfeld,_Rencontre_et_entretien_Marc_Rettel-003

אהרן אפלפלד Jwh at Wikipedia Luxembourg, באמצעות ויקישיתוף

פרשת "שמות" פותחת את העלילה המרכזית של התורה – סיפור שחרורם של בני ישראל מבית העבדים בארץ מצרים ומסעם חזרה אל ארצם המובטחת; מסע שבראשיתו נכרתת בין העם ואלוהים ברית סיני. לכל אורכה של הפרשה משתלבים זה בזה סיפורו של העם והקולקטיב וסיפורו האישי של משה – מי שעתיד להנהיג את העם ולהובילו במסע הארוך.

השזירה המיוחדת של שני הסיפורים בתוך הפרשה היא תזכורת נוספת לקשר הגומלין בין היחיד לבין הקהל. למרות חינוכו בארמון פרעה, משה מגלה במהלך הפרשה שגם הוא "תבנית נוף מולדתו".

החל מהפרשה הזו ולאורך התורה כולה תבניתו של העם תעוצב במידה לא מבוטלת על ידי משה.

בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים

פרשת שמות מציבה על הבמה את דמותו של משה כשחקן הראשי, אך לצדו ניצבות דמויות משנה שתפקידן בעלילה חשוב ומרכזי. באופן מעניין רובן המכריע נשים: יוכבד ומרים, בת פרעה, שפרה ופועה וציפורה. ספק אם ישנה עוד פרשה בתורה המעניקה לנשים תפקיד כה מרכזי בקידומה של העלילה ואשר מציגה אותן כנושאות הקול של התבונה, האומץ והמחויבות לצדק.

בתרבות פטריארכלית מעיקרה, שנהגה להצניע את תפקידן של הנשים או להעניק להם תפקיד פאסיבי על  פי רוב, משמשת פרשת שמות כאנטי-תזה מפתיעה וכתזכורת לפוטנציאל הענק המצוי במציאות המעניקה לכל אדם את האפשרות וההזדמנות למשש את הפוטנציאל הגלום בו.

מבין כל הדמויות הנשיות שבפרשה הקדישו בעלי המדרש והפרשנים תשומת לב מיוחדת לשפרה ולפועה המיילדות. בניגוד לארבע הדמויות האחרות – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – הפרשה אינה מלמדת אותנו מאין באו ומה הוא ייחוסן. מבין כל הדמויות הן היחידות המתעמתות עם פרעה ומפרות באופן ישיר את הוראותיו:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

מי הן שפרה ופועה?

רבים מבעלי המדרש הציעו כי שתי המיילדות היו למעשה יוכבד ומרים בתה או יוכבד ואלישבע, רעייתו של אהרון (בבלי, מסכת סוטה, יא ע"ב). בכך צמצמו אותם המפרשים את ספר הדמויות הלוקחות חלק אמיץ בעמידה מול שלטונו וגזרותיו האכזריות של פרעה והבליטו את ייחודה ומעמדה של משפחתו של משה. אשר על כן עדיפים בעיני דווקא אותם בעלי מדרש ומפרשים שלא קשרו בין משפחתו של משה לשתי המיילדות והותירו אותן באלמוניותן היחסית.

דרשנים ומפרשים אלו מזכירים כיצד מאחורי כל סיפור של מנהיגות והובלה, מסתתרים אין ספור סיפורים "קטנים" של גבורה והתנגדות לרוע. הפרשה שמציגה לנו את גיבורו האולטימטיבי של עם ישראל – אדון הנביאים – מספרת לנו גם את סיפורן של שתי נשים אלמוניות שידעו להתייצב בעוצמה, ללא מורא ובתושייה מול העוול.

מה היא יראת אלוהים אמתית?

בין אותם בעלי המדרש והפרשנים שלא זיהו את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים, ראויים לתשומת לב מיוחדת אלו שהציעו שהשתיים לא היו נשים עבריות אלא מצריות. הראשון להציע בכתובים אפשרות זו היה ככל הנראה יוסף בן מתיתיהו שכתב עליהן כך בספרו "קדמוניות היהודים":

"והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו"

פרשנות זו הושמעה גם במדרש ילקוט שמעוני שהציע ששתי המיילדות התגיירו בסופו של יום ובפירושיהם של פרשנים מסורתיים כדוגמת אברבנאל. שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865) מראשוני תנועת "חכמת ישראל", איש יהדות איטליה, אימץ קו פרשנות זה והעניק לדמותן המצרית של שפרה ופועה משמעות תאולוגית ומוסרית מיוחדת וראויה לתשומת לב. כך כתב בפירושו לפרשה, תוך התייחסות לדברי התורה: "ותיראן המילדות את האלוהים":

"דעת רבותינו זכרם לברכה, ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק (אברבאנל) שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה. כי איך ייתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם ויאמין שלא תגלינה הדבר? … וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר), הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כ"ה י"ח)

בדבריו בוחר שד"ל בפרשנות לפיה שפרה ופועה היו נשים מצריות שיראת האלוהים שבלבן (אלהי המצרים לשיטתו) מנעה מהם ליטול חיי עוללים שלא חטאו. בכך בחר להזכיר את תפקידם של היחידים להתייצב מול עוול, לא רק כשהם מקרב המשועבדים והמדוכאים, אלא גם ואולי בעיקר כשהם מקרב המשעבדים והמדכאים.

האלוהים יכול להיות אלוהי שקר או אלוהי אמת. יראת האלוהים, אם היא אמיתית, ראוי לה שתוביל להתייצבות לצד הצדק והחסד.

 ***

לזכרו של אהרון אפלפלד – יהודי חילוני עם יראת אלוהים  

בין כל מאורעות השבוע החולף, שרבים מהם חשפו את דלדולה של הרוח הישראלית, התבשרנו השבוע גם על מותו של אחד מענקי הרוח הישראלית והיהודית של דורנו, הסופר אהרון אפלפלד.

אחד הפרקים המשמעותיים במסע הנדודים הנורא והבלתי ייאמן שחווה בנעוריו בימי מלחמת העולם השנייה הוא התקופה בה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית משוליה של החברה. על תקופה זו אמר:

"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה…."

ספק אם הכיר את פרשנותו של שמואל דוד לוצאטו על זהותן של שפרה ופועה ועל יראת האלוהים שלהן, אבל דבריו אלה כמו פרקים רבים בכתיבתו, הזכירו את מקומם של אלמונים וידועי שם, שידעו להתייצב מול הרוע, במחנה שמנגד ובתוך המחנה שלהם.

יהי זכרו ברוך.