הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת ויחי: סגירת חשבון או סגירת מעגל

השבת הזו אנו נפרדים מספר בראשית, עם קריאתה של פרשת "ויחי". החומש הנפתח בבריאת העולם הפך תוך פרשות ספורות לסיפורה של משפחה אחת הצומחת אט אט ועם הרבה מסעות וייסורים, לשבט קטן. רק בחומש הבא, ספר שמות, תהפוך המשפחה לעם, והשבט לתריסר שבטים. בהקשר זה מציעה פרשת מציאה אקורד סיום הולם לסיפור המשפחתי – ברכת יעקב לבניו; הברכה שהוא מעניק לנכדיו אפרים ומנשה, שיש בה לראשונה בתורה שיח ומפגש של דור הסבים ודור הנכדים; וגם תיאורה הנפלא של הפרשה כיצד יוסף זוכה לראות גם נינים:

"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" (בראשית נ כג)

פרשת "ויחי" פותחת דווקא בתיאור פרידתו של יעקב ממשפחתו וסיפור מותו, אך במקום בו המסע המשפחתי ממשיך בחיוניות ובעוצמה, נמשכים חייו של אב המשפחה גם לאחר מותו.

סגירת מעגל למול סגירת חשבון

לא אחת ניתן לקרוא את ההפטרה, פרק הנביאים הנקרא בצמוד לפרשת שבוע, כמעין הצעה של חכמי הדורות לפרספקטיבה אחרת על הפרשה ולעתים אף כביקורת מרומזת. כך לדוגמה, ביום הכיפורים, מיד לאחר קריאת הציווי לעינוי הנגש ולכפרה הפולחנית על החטאים, נקראים דבריו הנוקבים של הנביא ישעיה הדורש תיקון חברתי ולא צום ועינוי גופני. בהקשר זה פרשת "ויחי" יוצאת דופן במידת מה. בניגוד לסיפור התיקון המשפחתי וסגירת המעגל המוצגת בה, חושפת ההפטרה את התככים והמחלוקות במשפחתו של דוד המלך בימיו האחרונים והמייסרים.

אל מול צוואת יעקב לבניו, שמרביתה דברי חיזוק ועידוד, צוואתו של דוד לשלמה בנו מלאה בהוראות לסגירת חשבונות ולנקם. פרשת השבוע שלנו וההפטרה שנקבעה לה מעמידות זה מול זה שני סיפורים ותרחישים משפחתיים. שניהם כללו פרקים רבים של סכסוך, קנאה, שנאה ואף הרמת יד איש על אחיו. האחד – זה של ההפטרה – מספר את הסיפור הקשה של אי ההיחלצות ממעגל הדמים המשפחתי. השני – זה של הפרשה – מלמד כי ניתן להביא תיקון ומרפא, גם במקום בו החשד והחשש לא נעלמים בקלות.

אחרי הסיפור הזה של סגירת מעגל תחת סגירת חשבון, מה טבעי יותר מלהכריז "חזק חזק ונתחזק".

להתברך ולברך

מרגע הופעתו של אברהם ודרך ברכות אלוהים ליצחק וליעקב, חוזר ספר בראשית על הרעיון שאחת הברכות הגדולות בהן יכול אדם להתברך היא שאחרים ימצאו בו ברכה ויתברכו על ידו. כך נאמר על שלושת האבות שאלוהים ברכם, בין השאר, שיתברכו בהם ובזרעם כל משפחות האדמה. גם פרשת "ויחי" חוזרת על הרעיון הגדול הזה, והפעם בעניינם של אפרים ומנשה ובעניינו של עם ישראל. יעקב מברך את נכדיו פעמיים. בפעם הראשונה הוא מברך אותם:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בר' מח טז)

בפעם השנייה הוא מברך אותם בכך שלדורות בני ישראל יברכו את ילדיהם בשמם:

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

בין הלכה לבין מנהג

המנהג לברך את הבנים בערב שבת וחג בעזרת שמם של אפרים ומנשה, שיסודו בפרשת השבוע, מאיר היבט נוסף של החומש הראשון. בניגוד לארבעת החומשים האחרים ספר בראשית כמעט ונעדר ממצוות. למעט מצוות המילה והאיסור על אכילת גיד הנשה, כל יתר תרי"א המצוות מופיעות בחומשים האחרים. במובן זה המנהג לברך את הבנים (והבנות בימינו) אינו שייך לעולם ההלכה והחוק אלא לעולם המנהג, הסיפור והמסורת.

אחד המאמצים הגדולים של האורתודוכסיה בדורות האחרונים היא להציג את ההלכה כזירתה המרכזית והכמעט בלעדית של היהדות. ניסיון זה הוא כה מובהק עד כדי כך היחס למנהג ולדבר הלכה הופך להיות זהה בקרב חוגים גדולים של שומרי מצוות. התנהלות זו אינה תלויה באוויר והיא נשענת על מאות שנים בהן ההלכה אכן הייתה הזירה המובהקת של החיים היהודיים, עם זאת ראוי לזכור שהשדות של המנהג, המסורת, הסיפור והזיכרון המשותף אינם פחות משמעותיים לזהות היהודית ובהחלט ניתן אחרי דורות רבים של דומיננטיות הלכתית לעצב יהדות שבה השדות האלה הם הזירות המרכזיות להתנהלותם של החיים היהודיים.

במסכת ברכות (דף ח ע"א) מופיעה אמירה של רבי חייא לפיה מיום שחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פרשת "ויחי" וחומש בראשית כולו מזכירים עד כמה רחב עולמה של היהדות ועד כמה ההלכה היא רק אחת מזירותיו.

בין חיים לבין הפרידה מהם

פרשת "ויחי" היא גם אחד המקורות התורניים המלמדים אותנו ענייני פרידה מהחיים. הפרשה מלווה גם את יעקב וגם את יוסף ברגעי סיום חייהם. שניהם מבקשים להיקבר בארץ אבותיהם. יעקב נטמן במערת המכפלה לאחר מותו ובתום ימי האבל במצרים. ארונו של יוסף נטמן במצרים למשך מאות בשנים, עד אשר בני ישראל נושאים אותו עמם בצאתם מבית העבדים.

שבעת ימי האבל שקיים יוסף לזכר אביו עם הגעתם עם ארונו לארץ הם אחד המקורות למסורת שבעת ימי האבלות על אדם קרוב שמת. הפרשה ששמה מתמקד בחיים היא זו המפרטת יותר מכל פרשה אחרת את תהליך הפרידה של אדם מחייו ופרידת יקיריו ממנו. בכך אולי מזכירה לנו הפרשה שיחסן של משפחה וקהילה לחיים נמדד גם בדרך בה היא מתייחסת למתיה.

השבוע התפרסמה כתבה על הקשיים הרבים בהם נתקלים אנשים גאים וגאות ובני משפחותיהם למול חברות הקדישא. זהו רק עוד טפח מהמפגש הטעון של ישראלים רבים עם אותם גורמים המושלים על מרכיבים משמעותיים מתהליך הפרידה שלנו מאהובינו. 20 שנים עברו מאז חוקק החוק לקבורה אזרחית בישראל ועדיין חלק גדול מהציבור הישראלי אינו יכול להיקבר ולקבור את יקיריו בהתאם לצו מצפונו. המניע להתקנת החוק לא היה הרצון להתנער מהמסורת היהודית אלא רצון להתנער ממה שנתפס על ידי רבים מאיתנו כהתנהלות לא יהודית ולא ראויה של חברות הקדישא. יעקב ויוסף זכו שרצונם וצו מצפונם ואמונתם יכובדו לאחר מותם. לא פחות מכך מגיע לכל אחד ואחת מאיתנו.

שעות אחדות אחרי שהיוצר, האומן, המשורר והזמר היהודי והישראלי מאיר בנאי הובא לבית עולמו, נותר רק לבקש שיפתח בעבורנו שער הרחמים.

חזק חזק ונתחזק- שבת שלום.


השארת תגובה

פרשת ויגש: לשונם המתלהמת של שמעון ולוי לא ביטאה גבורה. להיפך

חגי בן ארי ז"ל

רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו

פרשת "ויגש" מביאה לשיא את סיפור יוסף ואחיו. יהודה צועד קדימה מתוך שורת האחים, הניצבים מפוחדים לפני יוסף. הוא אינו מתוודה על מכירת האח הצעיר, אך לוקח אחריות על עתידו של האח הצעיר שנותר, בנימין, ומציע את עצמו לעבדות תחתיו. ליוסף די בכך והוא מתגלה לפני האחים בצעד המוביל לפיוס המשפחתי, למפגש המחודש עם האב הזקן ולירידת המשפחה למצרים.

יהודה אינו מתוודה כאמור עד הסוף. הוא אינו מגלה לאוזנו של נסיך מצרים את הסוד הנורא שהאחים נוצרים בלבם כל השנים, אך ליוסף די בכך שהוא מוכן לhטול את האחריות ולהקריב קורבן אישי. יהודה צעד צעד אחד קדימה; יוסף בוחר לפסוע גם הוא לעברו, למרות שהאח לא "הלך עד הסוף". פרשת ויגש מציעה שתהליך של פיוס והחלמה מחייב את כל המעורבים לצעוד צעד קדימה או אחורה, לצאת מאזור הנוחות ולחתור למפגש.

לפני שנים רבות שמעתי פרשנות שאינני יודע את מקורה המדויק על המנהג לפיו יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואז שלוש פסיעות קדימה בשעה שחותמים את תפילת העמידה ואת הקדיש במשפט: "עושה שלום במרומיו…".

מי שמבקש שלום ופיוס חייב לדעת גם לסגת לאחור וגם לחתור למפגש.

איזה הוא גיבור?

השבוע הובא למנוחות גיבור מבצע צוק איתן, מפקד סיירת הצנחנים, רס"ן חגי בן ארי ז"ל, שמילות קינת דוד – "מנשרים קלו ומאריות גברו" – כאילו ונכתבו עליו. יומיים לאחר מכן, התייצבו עשרות "גיבורים של ממש" בכיכר מול הקריה בתל אביב וברחבי הרשת המקוונת ואיימו על חייהם של שופטי בית הדין הצבאי ושל הרמטכ"ל. אוי לנו מגבורתם ועזות נפשם.

בפרשת השבוע מסופר כיצד יוסף בחר חמישה מאחיו על מנת להציג את המשפחה בפני פרעה:

"וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז ב)

מדרש בראשית רבה מציע כי המילה "ומקצה" מלמדת כי בחר את חמשת האחים מן הקצה של המשפחה, את חמשת האחים הפחות גיבורים. באופן מפתיע מציע המדרש כי בין חמשת האחים היו גם שמעון ולוי, שני האחים שטבחו באנשי שכם ואשר "תבעו" את כבודה של דינה בלשון התקיפה:

"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם לד לא)

לשיטת המדרש לא הייתה באחים האלה גבורה. לשונם המתלהמת וידם הקלה על החרב לא ביטאו גבורה אלא את ההיפך ממנה. השבוע הזה הגבורה האמיתית נתגלתה בפסק דינה האמיץ של השופטת אל"מ מיה הלר. בכיכר מול הקריה התגלו רק שנאה ופחדנות.

איזו היא גיבורה?

למול שמעון ולוי, שאינם נכללים ברשימת הגיבורים, מצביע המדרש על הגיבורה הסודית של הפרשה – שרח בת אשר, נכדתו של יעקב ששמה נכלל ברשימת צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בעלי המדרש והפרשנים שמו לב כי שמה נזכר גם ברשימת היוצאים ממצרים המופיעה בפרשת פנחס בחומש במדבר (במדבר כו מו). מכאן למד המדרש שסרח האריכה ימים מאות בשנים וזכתה גם להימנות לא רק על היורדים למצרים אלא גם על העולים ממנה.

על פי המדרש – סודותיהם של האבות, אמונתם והסימנים שניתנו לעתיד העם הופקדו בידיה של שרח, והיא גם זו שהצביעה בפני משה על המקום בו נטמן ארונו של יוסף.

דמותה של שרח בת אשר, כפי שנצבעה במדרש, היא אחת מאותן גחלים עמומות של עוצמה נשית הטמונות במסורת היהודית ובמדפיו של ארון הספרים שלנו. כמו שרח שחייתה מאות שנים, גם הגחלים הללו שרדו דורות של קריאה ופרשנות פטריארכליות. הדור שלנו הוא זה שזכה להפיח בהן רוח ולהדליק בהן מחדש את האש המחממת והמאירה.

במוצאי שבת ולמחרת היום נציין את תענית י' בטבת, שנקבעה לזכר ראשית המצור הבבלי על ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. שנים אחדות לאחר השואה נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

לפני חודשים אחדים התייצבה פרופ' צביה ולדן, בתו של הנשיא פרס, וקראה את הקדיש לזכר אביה המנוח. ברוח הצעידה המסורתית לאחור בחתימת הקדיש היא השתמשה בנוסח הנוהג בקהילות היהדות הרפורמית וחתמה במלים: "…הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל".

קדמה לה באמירת הקדיש בפרהסיה רחלי פרנקל, שהתאבלה על בנה נפתלי ז"ל שנרצח על ידי מחבלים פחדנים שהגבורה מהם והלאה. את שתי תלמידות החכמים האלה הקדימה לפני מאה שנים הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראשת עליית הנוער. כך היא כתבה לידיד אשר התנדב לומר במקומה את הקדיש על אמה המנוחה:

אני יודעת היטב ומכירה מה שאתה אומר על המנהג היהודי שבדרך כלל קדיש נאמר על ידי בנים זכרים או על ידי גבר אחר (והמנהג היהודי יקר מאד וקדוש בעיני). ברם אינני יכולה לבקש ממך לומר קדיש בעד אמי. פירוש הקדיש בשבילי הוא שהקרוב שנשאר בחיים מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא ובאופן בולט לקבל על עצמו את היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו, וששושלת

הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו. אתה יכול לעשות כך לדורות של משפחתך. אני חייבת לעשות כך לדורות של משפחתי… לאמי היו שמונה בנות ואף לא בן אחד … כשאבי נפטר, לא הרשתה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת הקדיש ולכן אני בטוחה שאני מקיימת את רצונה כשאני מסרבת להצעתך.

הבו לנו גיבורות כשרח בת אשר, אל"מ מיה הלר, הנרייטה סאלד, רחלי פרנקל וצביה ולדן, קחו מאתנו את גיבורי "להב"ה" ו"לה פמליה" ושבתנו אכן תהיה שבת של שלום.