פרשת וארא: להרים קול מול השררה

512px-Ezekiel
יחזקאל הנביא. ציור מאת מיכאלאנג'לו

פרשת וארא – השנייה לפרשות חומש שמות – ממשיכה בתיאור מסעם של משה ואהרון אל פרעה, ולא פחות חשוב ומאתגר ממנו – מסעם אל לבם של בני ישראל המשועבדים.

ארבע וחמש לשונות של גאולה

בפסוקיה הראשונים של הפרשה מתוארת הבטחתו של אלוהים לבני ישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה"

פסוקים אלו היו היסוד למדרש הידוע על ארבע לשונות הגאולה, שכנגדם אנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פ"י ה"א): "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" ו-"ולקחתי". עיון בפסוקים מן הפרשה מלמד כי ישנו גם פועל חמישי – "והבאתי", שאינו נכלל במדרש, ומכוון לכניסה לארץ המובטחת.

מכיוון שבמשנה מוזכרת גם דעתו של רבי טרפון שיש לשתות חמש כוסות יין בליל הסדר ולא ארבע, היו שסמכו את מנהגו של רבי טרפון לקיומה של לשון גאולה נוספת, והיו שהציעו שכוסו של אליהו הנביא – הרומזת על גאולה עתידית – מחברת בין מנהגו של רבי טרפון לבין הפועל החמישי העוסק בשיבה אל הארץ המובטחת.

היום, כאשר אנחנו קוראים את פסוקי הפרשה וחוגגים את ליל הסדר בתוך הארץ המובטחת, כדאי אולי לראות במדרש העתיק המפריד את ארבע לשונות הגאולה הראשונות מזו העוסקת בכניסה לארץ, כתזכורת לא לקחת את הישיבה בארץ כמובנת מאליה. אבותינו ואמותינו הציבו את הכוס החמישית כתזכורת לחלום לשוב לארץ; אנחנו צריכים לשתות רק ארבע כוסות של גאולה ולא חמש, כדי להזכיר לעצמנו שהמסע אל הארץ המובטחת אינו מסתיים גם כאשר נכנסים אליה.

מי הוציא את בני ישראל ממצרים?

באותה הרוח ראוי לשים לב גם לפסוקים הבאים אחרי הבטחתו של אלוהים לגאול את העם:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

אלהים מצווה את משה ואת אהרון "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". עוד בטרם ישתכנע פרעה שעליו לשחרר את בני ישראל, צריכים בני ישראל עצמם לשחרר עצמם מן התודעה שהשעבוד והעבדות הם גורלם, ומן המחשבה שאין בכוחם לשנות את המציאות. משה ואהרון נשלחים לא רק אל פרעה אלא גם, ואולי בראש וראשונה, להחיות את רוחו של העם.

בני ישראל, רומזת הפרשה, הם ששלחו עצמם מבית העבדים ולא רק פרעה המשעבד.

השבוע צוין בישראל יום השפה העברית, שנקבע ליום הולדתו של אליעזר בן יהודה, אחד ממחייה החשובים של השפה העברית. ערב שנת ה-70 למדינת ישראל טוב לזכור עד כה המהפכה הציונית היhתה מהפכה תרבותית ורוחנית בתוך העם היהודי ולא רק מהפכה פוליטית ומדינית. בקרב הגדול בין הציונות המדינית של הרצל והציונות הרוחנית של אחד העם, מעניקים את כתר הניצחון לדרכו של הרצל.

בפועל תחיית השפה העברית והתרבות העברית שהתפתחה ב-120 השנים האחרונות, מלמדת ששתי הדרכים יכולות לטעון לכתר יחד. כשם שאין לקבל את ישיבתנו בארץ המובטחת כמובנת מאליה, כך אסור גם לקפוא על השמרים בהמשך פיתוחה וטיפוחה של הרוח – השפה, התרבות, היצירה, האומנות העברית והישראלית.

בין רוח מצרים לרוח העברית

אחד המדרשים היפים והעמוקים על הפסוק " וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", המופיע גם הוא בתלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פ"ג ה"ה), מציע שמשה ואהרון הודיעו לבני ישראל, עוד בשבתם במצרים, על מצוות שחרור העבדים וציוו עליהם שלא ינהגו לעתיד לבוא כמצרים.

חשיבותו של המדרש מתחזקת בקריאתם של פסוקי הפרשה האחרונים המתארים את מכת הברד. לאחר שמשה מודיע לפרעה על המכה הקשה הצפויה מתארת הפרשה את תגובתם של המצרים:

"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט כ-כא)

פשט הפרשה מלמד כי הפסוקים אינם מדברים בעבדים העבריים, אלא בעבדים המצרים שהיו תחת אדנותם של עשירי מצרים – עבדי פרעה. בכך מתגלה טפח ביחסם המשעבד והמתנכר של המצרים בעלי הכוח אל בני עמם העבדים. במובן זה, מזכירה לנו הפרשה כי במקום בו משעבדים את הזר ומקלים בערך חייו ובכבודו, יהיה יחס זה, בסופו של יום, גם נחלתם של מי שאמורים היו להימנות על הקבוצה השלטת.

פרשת וארא מלמדת אותנו שהיחס כלפי העבדים העבריים עליו למדנו בפרשה הקודמת, פרשת שמות, הוא גם היחס שזכו לו העבדים המצריים. תובנה זו מדגישה, כאמור, את חשיבותו של המדרש המציע כי עוד לפני שבני ישראל סיימו את עבדותם, ציווה אותם האלוהים על גנותה של העבדות.

להעניק פתחון פה לנביאים

במוצאי השבת שעברה נאמתי בעצרת הגדולה נגד השחיתות השלטונית. הזכרתי בדברי את סיפורי הקדשתם של משה ושל ירמיהו לנבואה אותם קראנו בבוקר אותה השבת, ואת הצורך הדחוף שלנו להאזין לקול המתריע של נביאי ישראל נגד כל שלטון המאבד את איכותו המוסרית. השבת הזו נקרא בהפטרה את דבריו של הנביא יחזקאל על מצרים ועל בבל. בסיומה של ההפטרה חוזה הנביא הבבלי את שיבת ציון ואומר:

"בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה" (יחזקאל כט כא)

דווקא בימים של גאולה ושל חירות חשוב פתחון הפה של הנביאים המוכיחים והמתריעים בשער. דווקא בימים של חידוש הכוח והריבונות חשוב להבחין בין נביאי שקר העסוקים רק בחנופה לבין אלו היודעים, כמשה ואהרון, להרים קולם מול השררה.