הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "וישלח": שתיקתה הרועמת של דינה

803370_iעת מלחמה. אחד המדרשים הידועים ביותר על פרשת "וישלח", הפותחת בתיאור המפגש בין יעקב ועשו, מציע כי יעקב הכין עצמו "לדורון, לתפילה ולמלחמה" (קהלת רבה, פרשה ט' ובמדרשים נוספים). יעקב שלח מתנות לפייס את אחיו; נשא תפילה לאלוהים בבקשה שיצילהו; והכין את משפחתו הענפה מחנהו לאפשרות של עימות וקרב.

בשנה שעברה השתמשתי במדרש זה על מנת להציע שגם כאשר נערכים לקראת עימות אסור לזנוח את האפשרות של הידברות ופיוס. לנוכח המראות הקשים מנשוא המגיעים מן העיר חלב, נראה שהשנה הזו צריך לקרוא את המדרש הזה גם בדרך ההפוכה ולהכיר בכישלון המהדהד של משפחת העמים שסירבה להפעיל את הכוח הנדרש והמתבקש וצפתה מנגד בשעה שמאות אלפים קפחו את חייהם.

אות הקלון שייך לעולם הערבי, ולכוחות הפועלים היום בסוריה, אך לא פחות כך לעולם המערבי, שמתגלה שוב במערומיו. גם כאשר ה"דורון" הוא הדרך המובילה של העולם הנאור לפתור סכסוכים ישנם רגעים שבהם לא די לומר תפילה, אלא שצריך להגן על החלש והמוכה בכוח. התפילה היחידה שראויה בימים אלו לנוכח המתרחש בסוריה היא תפילת "על חטא שחטאנו לפניך", והחזה עליו מונף האגרוף הוא החזה של העולם המערבי שנמנע מלהתערב בזמן, והניח לאגרופים אחרים להלום בחסרי ישע.

"שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב" (רבקה ליבוביץ').

כותרות העיתונים השבוע הזה סיפקו "תפאורה הולמת" לסיפורה של דינה בת יעקב – הקורבן האילם של פרשת השבוע. בתיאור ארוך מספרת התורה כיצד דינה, בתם היחידה של לאה ויעקב, נלקחת על ידי שכם בן חמור, אשר שוכב עמה ומענה תחת ידו. לאחר שנפשו של שכם נדבקת בה והוא מתאהב בה (לאחר אינוסה?) היא נמסרת לו על ידי האב יעקב. לבסוף היא מושבת לביתה על ידי אחיה, שמעון ולוי, המבצעים טבח בשכם, במשפחתו ובכל אנשי עירם.

סיפורה של דינה עמוס בפרטים שאינם מתבררים עד תומם. מה בין העינוי לבין התאהבותו של שכם, האם היה כאן מעשה אונס אם לאו, כיצד התייחסה דינה לרצונו של שכם לשאת אותה, והאם חפצה כלל שישיבוה לביתה. כל השאלות נותרות ללא מענה ול"חסדיהם" של בעלי המדרש והמפרשים. משני דברים נעלם  כל ספק. כל הגברים המעורבים בפרשה הופכים את דינה לקורבן בתורם, וקולה שלה כלל לא נשמע. שכם הלוקח אותה ומענה, יעקב שמחריש, שמעון ולוי השמים עצמם כמגניה הגדולים, אך לא מהססים להטיח באביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד לא).

בעקבותיהם מחרים מחזיקים רבים מן המפרשים, התולים בה גם דבר אשם:

"בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו' ועליה משלו המשל: כאמה כבתה" (רש"י על בראשית לד א, בעקבות מדרש תנחומא)

ומול כל אלו – שתיקתה הרועמת, המזכירה את החטא הקדמון הקושר בין כל "גיבורי" הפרשה. נטילת הקול, נטילת כוח ההכרעה, נטילת העתיד. מה הפלא שהיו בין המפרשים שהציעו שבסופו של יום נישאה דינה לאיוב, תזכורת אולי לכך שהפגיעה לעולם לא מחלימה גם לאחר שהמעשה מסתיים. מה הפלא שבימינו יש כאלה המנצלים גם את השתיקה הרועמת הזו על להמשיך ולתלות את האשם בנפגעת ולא בפוגע.

"שאין לך אדם שאין לו שעה…" (אבות ד ג)

לקראת סופה של הפרשה, מציגה התורה פרט, הנראה על פניו, תלוש ולא שייך:

"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה ח)

מינקת רבקה נזכרת בפרשת "תולדות", כמי שהתלוותה אליה במסעה לארץ ישראל. מתוך ששמה לא נזכר באותה הפרשה, נחלקו המפרשים האם מדובר באותה מינקת או שמא באחרת. מפרשים אלו מציעים הסברים שונים מדוע טורחת הפרשה לציין דווקא את קבורתה של המינקת. יש המציעים כי רבקה שלחה אותה להשיב את בנה מן הניכר. אחרים מציעים כי יש כאן עדות לאופיו של יעקב כאיש של חסד, המבקש לגמול טובה למינקת הקשישה של אמו ולהביאה עמו אל הארץ.

במדרש מוצע כי התורה הסתירה בפסוק זה את עובדת מותה של רבקה, אמו של יעקב. יהא הפרוש הנראה בעיננו אשר יהיה, עצם העובדה שהתורה עוצרת את רצף העלילה ומתארת את מותה של המינקת מנכיחה את הרעיון הגדול ש"אין לך אדם שאין לו שעה", ושגם בסיפורם של גיבורי האומה, יש מקום למי שנמצא "מאחורי הקלעים".

בפירושי בעלי התוספות על התורה (דעת זקנים) מופיע מדרש מופלא המציע כי האלון שתחתיו נקברה דבורה מינקית רבקה הוא תומר דבורה תחתיו ישבה דבורה הנביאה, שופטת ישראל. במקום שבו זוכרים את דבורה המינקת עומדת בחלוף הדורות דבורה מנהיגת ישראל.


השארת תגובה

פרשת "ויצא": כוחו של ה"איש התם, יושב האהלים"

0פרשת השבוע,"ויצא", מקפלת בתוכה את סיפורן של עשרים ואחת השנים ששהה יעקב מחוץ לארץ ישראל, לאחר שברח לחרן מאימתו של האח עשו. האדמו"ר מגור, בעל פירוש "שפת אמת" על התורה, הציע שהפרשה הזו היא הכנה לשהותם של בני ישראל בגולה, מחוץ לארץ המובטחת; מעין הכוונה למאמץ לשמר את האמונה והזהות היהודית גם מחוץ לגבולותיה של הארץ.

את הדברים על הפרשה אני רושם השנה מחוץ לגבולות הארץ במסע נוסף בין קהילות רפורמיות בארה"ב. בכל אחד מהמפגשים נשמעים קולות אמיצים המדברים על האתגרים הגדולים עמן מתמודדת יהדות התפוצות, ובמיוחד זו הליברלית. באותה נשימה, כל אחד מהמפגשים האלה מותיר אותי תחת הרושם העז של המאמץ לטפח ולשמר זהות יהודית חיה ותוססת, לא מתוך הכרח אלא מתוך בחירה חוזרת ונשנית. למרות כל האתגרים מדובר בקהילות משמעותיות, יצירתיות, ערכיות ומעורבות המשרתות כל אחת קהל של אלפים רבים.

במסגרת הסיור ביקרתי בקהילת "כנסת ישראל" בפילדלפיה. על הקיר תלויה בגאון התמונה מהיום בו אלברט איינשטיין, שהתיישב באוניברסיטת פרינסטון הסמוכה, הצטרף כחבר לקהילה. עד למלחמת עולם השנייה הייתה הקהילה הזו מן הקולות המובילים של המחנה הלא ציוני ביהדות ארה"ב. היום מוצב דגל ישראל על הבמה בבית הכנסת. ארגז החול בגן הילדים מעוצב בצורת המפה של ארץ ישראל ובמרכז הלובי, תערוכה על ערכי הקהילה. במרכזה מיצג עליו כתוב בעברית "מדינת ישראל" ומיצג נוסף עליו שכותרתו: "יהדות מתקדמת".

רב הקהילה אינו מסתיר את עברה האידאולוגי של הקהילה. זהו חלק מהמסע שעברה ב-170(!) שנות קיומה. כפי שמלמדת הפרשה, לכל תחנה במסע הארוך יש חשיבות ומשמעות. טוב שהמסע של הקהילה הזו ורבות אחרת התנהל בכיוון הזה של חזרה אל הארץ המובטחת. זו האחריות שלהם אבל גם שלנו לדאוג שכיוון המסע לא יתהפך.

כל האנשים שפגשתי שאלו מתי מדינת ישראל תשכיל גם היא לעשות את המסע שלה לעבר הכרה ברעיון "שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי". מתי בתערוכה על ערכי מדינת ישראל יוצבו במרכז מיצגים שכותרתם סובלנות דתית, רב גוניות וכבוד הדדי.

מלאכים עולים ויורדים

רש"י בפירושו לפרשה, שואל מדוע בתיאור חלום יעקב בסוף פרק כ"ח מצוין שהמלאכים עולים בסולם ורק לאחר מכן יורדים. כידוע מקום מושבם של המלאכים בשמיים – ועל כן ראוי היה לציין שראשית יירדו בסולם, ורק לאחר מכן עלו בחזרה. בהתבסס על דברי מדרש בראשית רבה, מפרש רש"י שראשית עזבו את יעקב מלאכי ארץ ישראל שליוו אותו בשבתו בארץ, ואז ירדו המלאכים שליוו אותו במסע לחרן ובהיותו מחוץ לארץ המובטחת. החיים היהודיים בארץ שונים בהרבה מובנים מהחיים היהודיים בתפוצות. לאלו יש את ה"מלאכים" השומרים שלהם ולאלו "מלאכים" אחרים; אולם המדרש מספר שגם כאן וגם שם ליוו את יעקב מלאכים במאמץ להמשיך את המסע האישי והמשפחתי – המסע היהודי.

כשם שיעקב ידע להימצא כל חייו במסע, בארץ ומחוצה לה, גם אנחנו צריכים להימצא במסע להכרת ה"מלאכים" של יהדות התפוצות, ממש כשם שאנו מצפים שהם יכירו את "מלאכינו". מי יודע, אולי כשם שיעקב חזר לארץ המובטחת עם משפחה גדולה ורכוש רב (ואפילו עם השם "ישראל", כפי שנקרא בפרשה הבאה), גם המסע הישראלי אל עבר יהדות תפוצות על כל גווניה יביא לנו רכוש גדול של רוח ושאר רוח.

בית אל

הפרשה מספרת כי יעקב אבינו חלם את חלומו לפני היציאה מן הארץ בעיר "לוז". לאחר החלום קרא למקום בשם "בית אל":

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית טז-יט)

במסורת המדרשית והפרשנית היו רבים שהציעו שהמקום עליו מדברת התורה הוא בעצם הר המוריה, מקום העקידה, הזוכה כאן לכינוי נוסף "בית אל". במידה רבה מסורת זו מהווה תגובה למסורת המקראית המאוחרת המתארת כיצד הפכה בית אל, בימי ממלכת ישראל, למקום של עבודה זרה, ולאחד מן האתרים בהם בנה ירבעם, מלך ישראל, מרכזי פולחן כתחליף לירושלים. חלק מחוקרי המקרא מציעים כי יש כאן אכן עדות קדומה לנרטיבים הראשוניים של שבטי ישראל. אלו קידשו את ירושלים כמרכז הפולחני ואלו את בית אל; ממש כשם שהשומרנים קידשו את הר גריזים (וגם למסורתם יש הד בולט בתורה).

ספרי הנביאים, ששיקפו את "מסורת ירושלים", האדירו את שמה, תוך "השחרת פניה" של בית אל. בתורה היא מוצגת כ"שער השמיים", מאוחר יותר כמרכז של עבודה זרה.

השינוי התדמיתי הזה, של בית אל בין סיפורי יעקב בתורה לתיאוריו של ספר מלכים, מעניק לנו לקח חשוב על מושגים של קדושת המקום. המסורת היהודית לא היססה להגדיר מקומות ואתרים כקדושים וכבעלי מעמד מיוחד; אבל יותר מכך היא טרחה להזכיר שקדושתם תלויה בנעשה בהם ובדרך בה הם מנוהלים. אין קדושה ללא תנאי ואין קדושה שעומדת לה לכשעצמה. כשבמקום קדוש עושים דברים לא קדושים – ניטל מעמדו המיוחד של המקום. כשבשמו של מקום קדוש מבקשים להכשיר מעשים שהקדושה מהם והלאה – הופך "שער השמיים" למקום עבודה זרה.

איזהו הגיבור? הכובש את יצרו

פרשת ויצא עמוסה בפרטים על חיי יעקב ומשפחתו: המסע לחרן, המפגש עם רחל, מעשה המרמה של לבן בהשיאו את לאה ליעקב, הקמת המשפחה, עשרים ואחת שנות העבודה אצל לבן ופרשת קביעת שכרו בגין עבודה זו, המתח בין האחיות, בריחת יעקב מלבן בחזרה לארץ וברית "אי הלוחמה" שכרתו. בכל הצמתים הללו מזדקרת דמותו המורכבת של יעקב, כאיש שיש בו בעת ובעונה אחת עוצמה גדולה (פיזית ונפשית) ויראה.

אם בפרשה הקודמת הצטיירה דמותו של יעקב כחלש, פאסיבי ומובל, הרי שהפרשה הנוכחית מטיבה להציג אותו כאדם בעל עוצמה. סיפור המפגש עם רחל ליד הבאר וכיצד הסיט יעקב את האבן מעל פיה – משימה לה נדרש כוחם של מספר רועים יחד – מגלה לנו כי ה"איש התם, יושב האהלים", זה אשר נס מפני אחיו עשו, היה אדם בעל כוח רב. תיאור עשרים ואחת שנות עבודתו בבית לבן, מוסיף על כוחו גם חריצות גדולה ונחישות. עובדות אלו מעידות על אחד מקווי האופי העמוקים של יעקב: עוצמה שקטה, וכוח שבעלו יודע לרסנו מחד ולהפעילו מאידך בעת הצורך.

בכך נחשף עוד קו אופי המבדיל בין עשו ויעקב, שיכול לסייע בהבנה מדוע בוחרת התורה להמשיך את סיפורו של עם ישראל עם יעקב, למרות שפגמיו מוצגים במלוא עוצמתם גם בפרשה שלפנינו. שניהם בעלי כוח ועוצמה. כוחו של עשו – מתפרץ ואימפולסיבי. יעקב – שולט בכוחו, ולא שוכח גם את גבולות הכוח.


פרשת "ויחי": גשר מעל תהום הנשייה

582px-Rembrandt_Harmensz._van_Rijn_-_Jacob_Blessing_Ephraim_and_Manasseh_-_Schloss_Wilhelmshöhe_Kassel

יעקב מברך את בני יוסף (ציור של רמברנט, 1656)

"פרשת ויחי" – הפרשה האחרונה בחומש בראשית – מלווה אותנו בשבוע קשה ומורכב נוסף, שהופך את ההכרזה מחר בבוקר בסיום הקריאה בפרשה – "חזק חזק ונתחזק" – לנחוצה מתמיד.

ולמה פעמים "חזק"? אולי כדי להזכיר שהחוזק שנדרש מאיתנו לא קשור רק להתמודדות עם האיומים מחוץ, אלא גם עם אלו שמבית.

בין "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" לבין " יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"

ערב מותו, מברך יעקב את בניו. בעבור רובם, מדובר בברכה של ממש, בעבור חלקם הברכה היא במידה רבה במרכאות כפולות. יעקב מציג את דבריו לא רק כברכה אלא גם כנבואה לעתיד לבוא:

"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט א)

את ברכתו/נבואתו ליהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (שם ח) – חשנו היטב גם בשבוע הדמים הזה, כאשר עשרה ילדים הצטרפו למעגל השכול והיתמות עם הירצחם של עופר בן ארי והרב ראובן בירמכר ז"ל.

לזוועתנו התוודענו השבוע גם לתוקפה של "ברכת" יעקב לשני אחיו הבכורים של יהודה – שמעון ולוי:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. ארוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ה-ז)

ברכתו-קללתו של יעקב לשני הבנים מתייחסת למעשה הטבח שביצעו באנשי שכם. גם אז, מיד לאחר הרצח, כפי שמסופר בפרשת "וישלח", מוכיח ומייסר האב את בניו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד ל)

בתוכחה הראשונה עוסק יעקב בחששו מנקמה ולא בגנותו של המעשה הקשה. מכיוון שנכשל אז למתוח את הקו האדום מן הבחינה המוסרית ונמנע מהוקעת האחים, הוא נדרש לכך שוב בערוב ימיו.

בפרשות שבין "וישלח" ל"ויחי" מתגלה דמותם של ראובן ויהודה, כשני האחים הבכורים שלמרות כישלונם הגדול בפרשת האחים ויוסף מגלים גם ממד של אחריות משפחתית ואנושיות. לא כך שמעון ולוי הנותרים בשתיקתם המוחלטת. מי שאיננו מתייצב נגד בעוז ומציב קווים אדומים כאשר הדבר נוגע אל האחר, יגלה בסופו של יום כיצד אותו היחס הופך לנחלת המשפחה והבית פנימה.

לא רק כדי שנוכל להתברך בברכת יהודה – "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" – אלא גם ובעיקר מפני שכך צריך לעשות; על החברה הישראלית להכריז השבוע הזה לנוכח התמונות מחתונת השנאה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

להכריז ולעשות מעשה.

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה

עוד לפני ברכת יעקב לבניו, הוא מברך את נכדיו: מנשה ואפרים, בניו של יוסף. המעמד הזה, בו אפרים ומנשה מתייצבים בין ברכי הסב הישיש, מסמל יותר מכל את העובדה שהמפגש המחודש של האחים עם יוסף לא היה רק רגע של תשובה ותיקון בעבורם – אלא גם רגע של תיקון וחיבור מחודש בעבורו ובעבור צאצאיו.

פרשת "מקץ" מלמדת אותנו ששמותיהם של מנשה ואפרים סמלו את ויתורו של יוסף על בית אביו ומורשתו:

"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם מא נא)

התייצבותם של האחים לפני סבם וברכתו להם מסמלת את הגשר שנמתח מעל תהום הנשייה ואת היכולת לחדש את הקשר שניתק.

בתוך מעמד הברכה המרגש מעניין להיווכח שיעקב אינו מברך את הבנים בשם חדש. סבו וסבתו – אברהם ושרה – התברכו בשם חדש. גם הוא עצמו הפך מיעקב לישראל, כדי לסמן את התפנית החיובית בדרכו ובמעשיו. למרות ששמם של הנכדים מסמל שכחה וניתוק, הוא לא מעניק להם שם חדש, אלא רק מברך אותם שלצד שמותם יצטרפו שמות הדורות הקודמים:

"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (שם מח טז)

בשנים האחרונות מדובר לא מעט בענייניה של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל ובהתעניינות ההולכת וגוברת של רבים בנכסי הרוח, הספר, התרבות והמעשה של המסורת הדתית. בעבור רבים מאתנו הם נשכחו וירדו בתהום הנשייה לדור אחד או שניים. בתוך המהלך הזה ישנם כאלה (חלקם ידוענים מתוקשרים היטב) שנגיעתם מחדש באותם נכסים מביאה אותם "לשנות את שמם" ולברוא את עצמם כברייה חדשה לגמרי.

סיפורם של אפרים ומנשה ממחיש את היכולת להתחבר מחדש, לרכוש בעלות מחודשת, להעלות מחדש דברים מאותה תהום – מבלי לשנות את השם, מבלי להמשיך ולשאת את המטען שיש בידך, מבלי לפשוט לחלוטין את זהותך וללבוש אחרת במקומה, ומבלי לשכוח שגם לשכחה ולנשייה יש לעתים תפקיד בסיפור הרב דורי המופלא של התרבות היהודית.

אני קורא בסיפור וחושב על מאמרו הנפלא של ברל כצנלסון "בין זיכרון ושכחה" משנת 1935:

"שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה.  אי אפשר לנו בלעדי שניהם.

אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?  היינו כורעים תחת משא הזיכרונות.  היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו.  קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.

ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב'.  אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדֶש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות.  הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב.  ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש".

פרשת "ויחי" מספרת לנו שברכתו של יעקב לשני הנכדים הייתה ששמם ישמש את בני ישראל לדורותיהם על מנת לברך את הבנים, ואכן עד היום אנחנו נוהגים לברך בערב שבת את הדור הבא בברכה: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה".

דווקא השניים האלה, ששמם וסיפורם, מסמלים את החיבור המתוח והמאתגר בין חובת הזיכרון לזכות השכחה – הם העומדים לנגד העיניים כשדור אחד מברך את זה שבא אחריו. כי כפי שלמדה אותנו לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע ומותר, ומותר לאהוב".


תגובה אחת

פרשת "וישלח": הנשכיל לשמור על חוכמת יעקב?

800px-Francesco_Hayez_061

המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו אייץ, 1844

פרשת השבוע, "וישלח", מזמנת לנו חלק מהרגעים והאירועים המכוננים של סיפור לידתו של העם והיאחזות דור האבות והאימהות בארץ ובהם: המאבק של יעקב עם האיש הפלאי, פרשת דינה בת יעקב, ומותה של רחל וקבורתה ב"דרך אפרתה, היא בית לחם" (בראשית לה יט).

פסוקי הפרשה עמדו גם ברקע אחדים מן המדרשים העמוקים והמשמעותיים שהציעו לנו חז"ל ביחס להיאחזות בארץ והמאבק עליה. יומיים לפני כ"ט בנובמבר, עצוב לגלות עד כמה הם עודים בתוקפם גם היום. הנה המחשבות שלי על פרשת "וישלח" השנה הזו:

על היראה והצרה של הימים האלה

"'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' (לב ח) – אמר רבי יהודה בר אלעאי: לא היא יראה, לא היא צרה (האם יראה וצרה אינן דומות זו לזו – ג.ק) ? אלא 'ויירא' שלא יהרֵג; 'ויצר לו' – שלא יהרוג" (מדרש בראשית רבא, פרשה טו)

יעקב צועד לקראת המפגש הטעון והדרמטי עם האח עשו, לאחר 21 שנים של נתק, כעס ופחד. התורה מבקשת להדגיש את מצוקתו ואת חששו הנורא מהמפגש. המדרש מוסיף שגם בתוך הפחד הקיומי והממשי, שמלווה את כל הכנותיו למפגש, מקנן בו גם החשש שמא יינצלו חייו אך במחיר של שפיכת דם אחיו.

השבוע נגדעו חייו של חייל צה"ל זיו מזרחי ז"ל בן ה-18 בפיגוע הנורא בתחנת הדלק בכביש 443. שעות אחדות לפני הפיגוע שתיתי שם קפה של בוקר וקניתי כיבוד לישיבת הצוות, כפי שאני עושה פעמים רבות מדי שבוע.

הפחד אמיתי ומוחשי. כל הורה שמהסס אם לשלוח את הילד לשחק בגן המשחקים השכונתי בשבועות האחרונים מרגיש אותו. הכאב על 23 קורבנות הטרור עמוק ופוצע, והעין דמעה אתמול למראה חתונתה השמחה-עצובה של שרה-תחיה ליטמן ובן זוגה אריאל.

האם בתוך הפחד, החשש, הכעס והעצב טבועות בנו עקבות גם ליכולתו של יעקב, לחוש מצוקה לנוכח כל הדם שנשפך? האם בצד הידיעה שישנם דברים שהכרח לעשותם, ושגם מספריים פשוטות יכולות להרוג, יש בנו עוד את הכוח והגבורה להצטער על כך שחיילים צעירים ואזרחים מבוגרים נאלצים לכוון אקדח למול תלמידות תיכון בנות 14 וללחוץ על ההדק?

"לתפילה ולדורון ולמלחמה"

"התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה, ולדורון, ולמלחמה" (מדרש תנחומא ישן וישלח ו)

יעקב הצועד בחשש גדול לקראת המפגש עם עשו, מכין עצמו לגרוע מכל, אך אינו מסתפק בדרך הכנה אחת. הוא נושא תפילה לאלוהים (האזינו בסרטון ללחן הנפלא של יהונתן רזאל לתפילת יעקב), הוא חוצה את מחנהו על מנת להתכונן לקרב ולמלחמה, והוא שולח מתנות לפייס את האח, מתוך תקווה, גם אם קלושה, ששפיכות הדמים תימנע. לבסוף, דווקא התקווה הזו היא שמתגשמת:

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ" (לג ד)

למעלה מ-120 שנים נגזר עלינו להתכונן למלחמה בארץ הזו ועל הארץ הזו. כן, ישנם כאלה שרוצים להאמין שזה לא מצב העניינים, אך השבועות האחרונים הם תזכורת כואבת למציאות העגומה. אבל האם למדנו את דרכו של יעקב, שההכנה למלחמה אינה צריכה לבוא על חשבון "שליחת הדורון", ושחלק מההתעקשות לאחוז בארץ הזו היא גם המאמץ המתמשך לממש את התקווה למנוע את שפיכות הדמים, גם אם היא נראית כקלושה? האם סיפור חייו של יעקב, רווי הפחדים, האיומים והמאבקים הוא לא גם סיפור של אחים שמצאו את הדרך בחלוף השנים להחליף את שפיכות הדמים במפגש בגובה העיניים והכתפיים?

השבוע הזה דיברו כותרות העיתונים על המחלוקת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי בעניין "הדורון" שצריך או אסור לתת לצד השני. בתפילתו לעזרת האלוהים אומר יעקב:

"כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לב יא)

פסוקי הפרשה מלמדים כי יעקב עבר לא רק במקל אלא גם עם גזר. האם שמרנו על חוכמתו לנסות ולעבור את הימים הנוראים האלה עם מקלנו, אבל לא רק איתו?

"כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

יעקב חוצה את המחנה, ומעביר את משפחתו ואת כל אשר לו אל מעבר לנחל. הלילה יורד והוא נותר לבדו – עד שהוא פוגש באותו איש פלאי (מלאך? אדם? פחדיו ונקיפות מצפונו של יעקב עצמו?). הפרשה מספרת על מאבק קשה שנמשך כך הלילה; מאבק שמסתיים עם ידו הגוברת של יעקב.

רגע לפני שיעקב משחרר את האיש המוכרע לדרכו, הוא מבקש את ברכתו. המנצח מבקש ברכה דווקא מהמנוצח ומהמובס, והברכה שלו היא שמעניקה לצד החזק שם חדש – ישראל.

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל…" (לב כו-כח)

כוחו של המנצח ובעל הכוח קשור גם ביכולתו להכיר בערכו של הצד השני, גם בעת שהוא נגף. לא רק המנצח קובע את עתידו של המנוצח לשבט או לקללה. גם למוכרע במאבק היכולת לקבוע את עתידו של המנצח, להעניק לו ברכה או לדון אותו לקללה. השם ישראל הוא תזכורת ליכולת להתמודד עם מאבקים גדולים ומרים ולגבור בהם, אבל הוא גם תזכורת לצורך להצליח להיפרד זה מעל זה בסיומו של מאבק בדרך שיש בה ברכה.

הלוואי ונתברך בברכתו, בכוחו ובחכמתו של יעקב –ישראל. שבת שלום.