פרשת "בהר סיני": מְעֵבֶר לחלקת האלוהים הקטנה

אדיר עמלם של עושי המצוות הגדולות… ברוך עמלם של עושי המצוות הקטנות

בניגוד לרוב השנים, השנה הזו נקראת פרשת "בהר סיני" לבדה, מבלי שתוצמד אליה הפרשה הבאה, פרשת "בחוקתי" החותמת את ספר "ויקרא". עובדה זו מאפשרת עיון מעמיק יותר בפרשה הקצרה ובמצוותיה המרכזיות – שנת השמיטה, היובל והשבת הקרקעות, ודיני גאולת הקרקע וגאולתו של אדם שמכר עצמו לעבדות על מנת לכסות את חובו הכספי.

חלקה הראשון של הפרשה "משוחח" במידה רבה עם אחת מן המצוות עליהן קראנו בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "אמר", מצוות ספירת העומר. בפרשה הקודמת מצווים בני ישראל לספור שבעה שבועות ממועד הבאת מנחת העומר למקדש לציון ראשית עונת הקציר לאחר חג הפסח. ביום החמישים, מלמדת הפרשה, יש לחוג את חג השבועות. פרשת השבוע שלנו מלמדת כי יש לספור שבעה מחזורים של שנות שמיטה ובשנה החמישים לציין את שנת היובל, שמהלכה משתחררים העבדים והקרקעות שבות לבעליהן המקוריים. בכך יוצרות שתי הפרשות מערכת מקבילה של שעה מחזורי זמן מקודשים שבסיומם באה יחידת הזמן החמישים במספר, הנושאת מעמד מיוחד ומקודש.

ההבדל בין שתי המערכות הוא בקנה המידה. פרשת אמר עוסקת בימים ובשבועות; פרשת בהר – בשנים, בשמיטות וביובלים. שני מחזורי הזמן קשורים ביכולת לקדש את הזמן ולהעניק לו משמעות רוחנית, אבל לא פחות מכך גם בחובה לחתור לכינונה של חברה אחראית, רגישה וצודקת יותר. לאחר הצגתה של מצוות ספירת העומר ומצוות חג השבועות, קוטעת פרשת "אמר" את רצף הצגתם של המועדים וחגים ומזכירה לחקלאי העברי המצוי בעיצומה של עונת הקציר את חובתו:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם; אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג כה)

פרשת "בהר" מזכירה אף היא שמחזור הזמנים המקודש של היובל נועד לא רק למסע של התקדמות רוחנית, אלא גם, ואולי בעיקר, להתקדמות חברית:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם כה י)

החזרה של חומש ויקרא על מערכת הזמנים של שבעה מחזורים של שבע ועוד אחד, הראשון – מחזור קטן של ימים; השני – מחזור גדול של שנים – מזכירה לנו את הקשר בין מעשי היום יום שלנו לבין מציאות החיים שאנו בונים סביבנו במשך שנים רבות.

פרשת "אמר" ומצוות ספירת העומר מזכירות כי המציאות אינה נבנית רק במעשים גדולים המשנים סדרי עולם, אלא גם ובעיקר מרצף בלתי נגמר של מעשים וצעדים קטנים. פרשת "בהר סיני" מזכירה שאסור לנו להסתפק רק בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ובתיקונה, ויש עלינו את החובה להסתכל רחוק יותר, מתוך אחריות רחבה למקום בו אנו חיים ומתוך אחריות לדורות הבאים.

עוד יקנו בתים ושדות… בארץ הזו

הרעיון הזה בדבר הקשר בין המעשים הקטנים והמעשים הגדולים בא לידי ביטוי גם בהפטרת של פרשת "בהר". ברוב השנים בהן נקראת הפרשה יחד עם הפרשה הבאה – "בחקותי" – נוהגים לקרוא את ההפטרה של האחרונה. השבת הזו, בה אנחנו קוראים את פרש בהר לבדה, יש לנו אפשרות להעמיק גם בפסוקי ההפטרה המספרים את אחד הסיפורים המרגשים והחשובים על ירמיהו הנביא.

פסוקי ההפטרה מתארים כיצד בהיותו כלוא בחצר המטרה בירושלים בשל נבואותיו, מגיע אל ירמיהו בן דודו ומציע לו לקנות את שדהו שבארץ בנימין, בהתאם לדין הקדימות של בני המשפחה בקניית המקרקעין, כפי שמפרוט פרשת השבוע שלנו. בן הדוד אינו פועל לשחרר את בן המשפחה הכלוא, אינו מציע בעבורו כופר וספק אם מתעניין לעומק בגורלו. כל מבוקשו הוא להחליף את המקרקעין בכסף מזומן מתוך תחושה שהחורבן נמצא מעבר לפינה. ירמיהו אינו מהסס ובמצוות יי' קונה את המקרקעין המשפחתיים. ההסבר שהוא נותן למעשיו הוא:

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו לו)

בדומה לזיקה בין מצוות ספירת העומר ומצוות היובל, גם ההפטרה מנבואתו של ירמיהו יוצרת זיקה הדוקה בין המעשה הנקודתי לתמונה הגדולה ומזכירה לנו שההכרעות היום יום ומעשי השגרה משולים למפה קטנה המתארת בעזרת קנה המידה את פני הארץ כולה.

בדפים האחרונים של סידור התפילה שלנו, "העבודה שבלב", מובא בין פרקי השירה העברית, שירו של אברהם שלונסקי, היכול להיחשב כהפטרה בת ימינו לפרשה:

אַדִּיר עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת!

כָּל יָרֵחַ  הִלָּה. וּבְשִׁפְעַת כּוֹכָבִים

מְפַסְּגִים הַלֵּילוֹת בַּסֻּלָּם הַגָּבּהַּ.

לַמְּדֵנִי אַתָּה הַנָּבוֹן,

הַאוֹגֵר אֶת הַטַּל אֲגָלִים-אֲגָלִים

לְהָפְכָם לְצַמֶּרֶת וְחִרֶשׁ, –

לְכַתֵּף הַקְּטַנּוֹת,

לְדַקְדֵּק בִּקְטַנוֹת,

וּבִיגִיעַ נוֹסְעֵי-אֵל-גְּרַנוֹת

לְרַנֵּן:

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ!

בָּרוּךְ עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת!

"השבת הגדול": הדגש החשוב של הנביא ירמיהו

חלוקת מצות לנזקקים, ניו יורק, 1908. צילום מתוך ויקיפדיה
חלוקת מצות לנזקקים, ניו יורק, 1908. צילום מתוך ויקיפדיה

השבת המתקרבת, בה אנו קוראים ולומדים את פרשת "צו", היא השבת שלפני הפסח. במסורת היהודית שמתועדת החל מראשית ימי הביניים, זוכה השבת לכינוי המיוחד: "השבת הגדול". סימניה המיוחדים של השבת הם קריאת הפטרה מיוחדת מפסוקי הנבואה האחרונים של הנביא מלאכי (שהם גם הפסוקים האחרונים של הנבואה כולה משום שמלאכי היה אחרון הנביאים שפעל בראשית ימי הבית השני), קריאת החלק הראשון של ההגדה של הפסח במעין חזרה גנרלית לקראת ליל הסדר, ודרשה חגיגית (וארוכה) של רב הקהילה שהתמקדה בהלכות הפסח. בדומה לשבתות וחגים רבים אחרים, השילוב בין קריאת התורה לבין ההפטרה מספרי הנביאים, מעלה תובנות חשובות ורלוונטיות.

פרשת "צו" ממשיכה את הפרשה הקודמת "ויקרא" בפירוט דיני הקורבנות שהוקרבו במשכן ובמקדש כדבר של חובה ושגרה. בחלקה השני מתארת הפרשה את הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה ואת "ימי המילואים" שקיימו בתוך המשכן כחלק מתהליך ההקדשה. הפרשה, על שני חלקיה, מהווה את אחד מן השיאים של "תורת הכוהנים" והמסכת המפורטת של דיני הקורבנות ועבודת המשכן. בדומה לפרשות אחרות, כאשר ניגשו החכמים לאחר החורבן השני להתקין לפרשה זו הפטרה מספרי הנביאים, הם לא היססו לבחור בדבריו הנוקבים של ירמיהו הנביא (המזכירים את יציאת מצרים) ושאינם עולים על פניו עם פסוקיה של פרשת השבוע:

"כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז כב).

השבת הקרובה, ככתוב, נניח בצד את דבריו של הנביא ירמיהו, ונבחר בדבריו של הנביא מלאכי לציונה של השבת המיוחדת; אולם אל דאגה – גם אחרון הנביאים שליווה את הקמתו של הבית השני בימי שיבת ציון מדגיש בפני השבים לארץ מקרב גולי בבל את סדר העדיפויות הראוי מהבחינה הדתית, המוסרית והלאומית. לאחר שהנביא מדגיש כי "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג ד), הוא ממשיך ומדגיש מה התנאי הברור והמכריע לכך:

"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (שם ה).

הנביא ירמיהו, נביא חורבנו של הבית הראשון, מדגיש בדבריו שנקבעו כהפטרה הרגילה לפרשת "צו" שהקורבנות והזבחים רחוקים מלהיות "לב העניין". מלאכי, נביא הבניין ושיבה לארץ, מגדיר בדבריו שנקבעו כהפטרה לשבת הגדול מה הוא כן "לב העניין" – התנאי בלתו אין תקווה לבניין החדש: "וקרבתי אליכם למשפט… בעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר…".

שבוע לפני פסח ורובנו כבר עסוקים בקורבנות הפסח של ימינו: הניקיונות, תכנוני הפעילות לילדים, ענייני אירוח והתארחות, חלוקת מנות הזבחים לליל הסדר ומצעד המתנות. לא בדיוק קורבן הפסח של ימי בית המקדש, אבל בדומה לו – גם הם לא "לב העניין". לקראת חג החירות, וחודש בדיוק לפני חג הריבונות (יום העצמאות), מזמינים אותנו ירמיהו ומלאכי לזכור על מה אנו נבחנים בסופו של דבר.

ועוד מחשבה אחת על פרשת השבוע, חג הפסח והמציאות הישראלית. פרשת צו עוסקת בעניינם של קורבנות החובה שהוטלו על היחיד ועל הציבור. לצדם של קורבנות אלו היו גם קורבנות של נדבה. קורבנות שהיחיד והציבור היו יכולים להביא מעבר לשורת הדין ומעל לנדרש. בעשור האחרון מתקיים בישראל דיון, במיוחד לקראת מועדים כדוגמת הפסח, על המתח בין מנגנונים מחייבים של צדק חלוקתי וצמצום אי השיוויון לבין מנגנונים של צדקה והתנדבות. הקריאה שליוותה את המחאה החברתית: "רוצים צדק ולא רוצים צדקה" ביטאה במדויק את המתח. בניגוד לתחושת הסתירה של רבים מאתנו בין שני המנגנונים, המסורת שלנו מחייבת את שניהם ורואה בהם מהלך משלים.

למרות "פורנוגרפית העוני" בחסותן של קרנות כאלה ואחרות, פעולת הצדקה וההתנדבות היא בעלת חשיבות קריטית לבנייתה של חברה רגישה וקשובה. נכון – צריך לעמוד על המשמר כל הזמן שפעולות אלו לא תחלפנה את המנגנונים החשובים יותר של "קורבנות החובה" בתחום הצדק החברתי – אבל אסור לזלזל בחשיבותן. ערבות הדדית ואחריות הדדית, שניצבות בבסיסה של חברה צודקת – נרכשות לא רק בסמינרים פוליטיים אלא גם בקניות בסופר עם הילדים, כאשר מוצרי מזון נוספים מושמים בעגלה לטובת אלו שאין ידם משגת. הנחת המוצרים בקופסה היא מעשה חינוכי ראשון במעלה, כך גם האמירה של ההורה לילד שצריך להתאמץ ולפעול שכלל לא יהיה צורך באותן הקופסאות. אם הנביא מלאכי היה אתנו כאן, בימי שיבת ציון השנייה, הוא בטח היה אומר שזה לב העניין של מצוות "והגדת לבנך".

אם יהיה לכם כוח – כמה שעות לפני הסדר, ביום שישי הבא, בשעות 13:00-15:00, אשוחח עם שלומית רביצקי טור פז, מנכ"לית בית המדרש אלול, על ליל הסדר, ההגדה וחג הפסח ברשת ב'.

בינתיים, שבת שלום וחג שמח.