הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


"שבת שקלים": חשיבותם של שומרי הסף

לכידה

תפילה שיוויונית בכותל בשבוע שעבר. ועוד היד נטויה

השנה המעוברת, שהביאה עמה ארבע שבתות נוספות ללוח השנה, מעניקה לנו את ההזדמנות לקרוא את פרשת "ויקהל", מבלי שנצמיד לה, כפי שאנו עושים ברוב השנים, גם את הפרשה הבאה "פקודי". ובכל זאת, אנו לא מותירים את פרשת השבוע לבדה. השבת הזו, מלבד היותה שבת פרשת "ויקהל" היא גם שבת "שקלים". הראשונה מבין ארבע שבתות מיוחדות לקראת חודש אדר ובמהלכו (השנה הזו – אדר ב').

לאחר הקריאה בפרשת השבוע נוסיף מספר פסוקים מפרשת "כי תשא" (אותה קראנו בשבת שעבר) העוסקים בתרומת מחצית השקל, ואף נקרא הפטרה מיוחדת מספר מלכים – אך על כל זאת בהמשך.

המקדש שבזמן

בדומה לפרשת הקודמת, גם פרשת "ויקהל" מצמידה אל מלאכת הקמת המשכן את עניינה של השבת. עוד קודם לתיאור ההתגייסות של העם למלאכת המשכן (בתרומה ובמעשה), מספרת הפרשה על כך שמשה הקהיל את העם והשמיע באזנם פעם נוספת את מצוות השבת והשביתה ממלאכה. בעלי המדרש והפרשנים תירצו את סמיכות העניינים ברצונו של משה להדגיש בפני העם, עוד בטרם התחלת המלאכה, שהקמת המשכן, למרות חשיבותה, אינה דוחה את השבת ואינה מצדיקה את עשיית המלאכה ביום המנוחה.

המסורת ההלכתית למדה מסמיכות העניינים עניין גדול נוסף. לשיטת ההלכה, המלאכות האסורות בשבת הן אותן אבות מלאכה והתולדות שלהן שנדרשו למלאכת המשכן. במסכת שבת שבמשנה (פרק ז ב) מתוארות ל"ח המלאכות שנדרשו להקמת המשכן ואליה צורפה גם ההוצאה של חפצים מרשות לרשות וטלטולם – סך הכל ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. על הפער הדרמטי בין התיאור המצומצם בתורה של המלאכות האסורות בשבת לבין המערכת ההלכתית המסועפת של הלכות השבת קבעו החכמים את האמירה:

"כהררים התלוין בשערה – שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א ח)

בצד ההתפעמות מאותה מערכת הלכתית ומדרשית מפוארת העוסקת בהלכות השבת ומן העובדה שגם כיום מאות אלפי משפחות יהודיות מקפידות בהן, יש גם להכיר בעובדה שהיא הפכה את השבת למשא כבד של איסורים וירידה לפרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים הלכתיים.

בעידן בו חלקים גדולים מהעם היהודי אינם בוחרים לשאת המשא הזה, נכון יהיה להעלות מחדש את קרנה של השבת המקראית – זו המתוארת בחומשי התורה ובספרי הנביאים והכתובים. אין בה את כל לט אבות המלאכה, התולדות שלהן והתולדות של התולדות המגיעות עד לענייני הכנת תה וייבוש הגוף במגבת – אבל יש בה עקרונות מרכזיים של אי עשיית מלאכה, הימנעות מפעילות כלכלית-מסחרית, הקפדה במנוחתו של הזולת (גם אם הוא עובד בעבורך) ועונג של היחיד, המשפחה והקהילה.

בין דיבור לבין מעשה, בין חזון של יחיד לעשיה קהילתית

 מתוך אחת עשרה פרשות חומש שמות – חומש "יציאת מצרים" – ארבע פרשות מוקדשת להקמת המשכן. בפרשות "תרומה" ו"תצוה" מצווה משה על המלאכה ופרטיה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" מתארות את מעשה ההקמה עצמו.

מה פשר החזרה? מדוע לא להסתפק בציון שמשה ובני ישראל עשו את אשר הצטוו? ראשית, אולי כדי להזכיר את הפער שבין דיבור למעשה ואת האתגר הגדול שטמון שהוצאתם של דברים מן הכוח אל הפועל; שנית – וחשוב עוד יותר – על מנת להזכיר את חשיבותן של העשייה המשותפת ושל ההתגייסות הקהילתית.

פרשת "ויקהל" פותחת במעשה הקהלתם של בני ישראל. על פניו מדבר פשט הפרשה על כינוסם לצורך הודעת מצוות השבת. העיון בהמשכה של הפרשה מלמד שהרעיון הקהילתי עובר בה כחוט השני. העם כולו, נשים כגברים, נשיאי האומה ופשוטי העם, כולם נרתמים למלאכה, בנדבת ממון וחומר ובעצם המלאכה:

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו… ויבאו האנשים על הנשים…" (שמות לה כא-כב)

ההתגייסות רבה כל כך, עד שמשה נדרש להורות על עצירתה:

"ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה… והלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו ה,ז)

פרשת "ויקהל", כשמה כן היא, מדברת על כוחה של הקהילה ועל רשת הכוח הטמונה בהתגייסותם של רבים למלאכה. פרשות "תרומה" ו"תצוה" שייכות לאלהים ולמשה. פרשות "ויקהל" ו"פקודי" שייכות לעם.

רבות מדובר בשנים האחרונות על מגמת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל. תנועה זו מחזירה לציבור הישראלי הלא אורתודוכסי את הנגישות לאוצרות רוח ותוכן רבים ואת הבעלות עליהם. לא פחות חשובה היא המשימה של התנועה הזו להחזיר לשיח הישראלי גם את חכמת הקהילה ואת המיומנות בבניין וטיפוח רשתות כוח קהילתיות.

למהלך הזה שותפים רבים ומפעימים, כדוגמת קהילות הבוגרים של תנועות הנוער, התחדשות המתחוללת בחלקים מן ההתיישבות העובדת, יישובי הסטודנטים ועוד. התנועה הרפורמית הישראלית הכפילה את מספר קהילותיה בשנים האחרונות והיד עוד נטויה.

עתידו של המרחב הפרוגרסיבי בישראל תלוי גם ביכולתו להקהיל את אנשיו בקהילות מגוונות, פלורליסטיות ואקטיביסטיות.

שבת שקלים ובדק הבית

אם פרשת "ויקהל" עומדת כנגד הרעיון של התרומה והנדבה, איש איש כיכולתו, הרי ששבת שקלים עומדת כנגד הרעיון שלכולם חלק שווה בקודש ובמרחב הציבורי. ייסודה של השבת המיוחדת במאבק בין זרמי היהדות בימי הבית השני על שאלה כיצד יש לממן את עבודת הקודש במקדש. חוגי הכהונה ועשירי העם דרשו שהמימון ייעשה בדרך של תרומות ונדברות של יחידים. החכמים (הפרושים בלשונו של יוספוס פלוויוס) דרשו שהדבר יעשה באמצעות מס אחיד, שיבטא את הרעיון שלכל אדם חלק שווה במקדש.

משניצחו החכמים נקבעה הקריאה המיוחדת בשבת שלפני ראש חודש אדר – התקופה בשנה בה נאסף המס המיוחד. לטובת העניין נלקחו הפסוקים מפרשת "כי תשא" המזכרים את תרומת "מחצית השקל" שנאספה במפקד הראשון אחרי היציאה ממצרים – ערב הקמת המשכן: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

שנים רבות לפני הוויכוח הישראלי על גבולות ההפרטה קבעה המסורת היהודית את העיקרון: שישנם דברים השייכים לציבור כולו במידה שווה.

ההכרה בעיקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין.

ההכרה בעקרון של קופה ציבורית הולידה גם הצורך בפיתוחה של "אתיקה ציבורית". לא בכדי מסכת שקלים במשנה, העוסקת באיסוף המס וביצירתה של הקופה הציבורית, קובעת גם את כללי הזהירות והשקיפות הנדרשים על מנת להבטיח שימוש ראוי בכספים ועל מנת למנוע אף חשש למראית עין. על יסוד  הוראות המשנה קבע הרמב"ם בהלכות שקלים שבחיבורו משנה תורה את ההוראות המחמירות הבאות ביחס להתנהלות הכהן הנכנס ל"תרום את הלשכה" (ליטול ממנה כספים לקניית צרכי המקדש):

"שיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה (תפילין-ג.ק) ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו… שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' "(הלכות שקלים פרק ב)

כשבאו החכמים לקבוע את ההפטרה המיוחדת לפרשת שקלים הם בחרו בפרק מספר מלכים ב' העוסק בשיפוץ המקדש בימי יהואש מלך יהודה, מנדבות העם. בפסוקי ההפטרה מסופר כיצד הכהנים לקחו את כספי הנדבה לעצמם. יהואש בתגובה דורש מהם להקדיש את הכסף אך ורק ל"בדק הבית" ומפקיד כהנים "שומרי סף".

קורותיה של החברה הישראלית בשנים האחרונות מלמדות עד כמה "בדק בית", "שומרי סף", וניקיון כפיים הופכים את שבת "שקלים" לרלוונטית מתמיד.

שבת שלום ומבורך!


השארת תגובה

פרשת "כי תשא": האם משה נכשל?

Moses_dore

משה שובר את לוחות הברית באיורו של גוסטב דורה

פרשת השבוע, "כי תשא", ממשיכה בפסוקיה הראשונים בעניין בנייתו של המשכן, תוך התמקדות במפקד הנערך לקראת המשימה ובאיסוף מחצית השקל מכל מתפקד, ופירוט מעשה הקטורת – אולם עניינה המרכזי של הפרשה הוא מעשה העגל ושבירת הלוחות על ידי משה.

באופן לא מפתיע הרוב המכריע של המדרשים והפרשנויות העוסקים בשבירת הלוחות צדיקים את מעשהו של משה. מדרש אחד מציע כי למראה העגל "פרחו האותיות" מעל הלוחות ומכובד המשקל הם נשמטו מידיו של משה. מדרשים אחרים מדגישים כי משה שבר את הלוחות באופן מכוון ובכעסו המוצדק, ומשבחים אותו על כך:

"שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכמה דעתו לדעת המקום … ושבר הלוחות…" (בבלי יבמות סב ע"א)

עם זאת ובהתאם לאופיו המגוון (ולעתים אף החתרני), יש בעולם המדרש גם קולות אחרים, המעזים לבקר את משה על תגובתו החריפה:

"בשעה ששבר משה את הלוחות היה הקב"ה מתרעם עליו. אמר לו אילו חצבת את הלוחות, ויגעת בהן ונצטערת לא היית משברן" (ילקוט שמעוני, פרשת עקב, רמז)

העיון בפסוקי הפרשה מלמד כי למדרשים אופוזיציוניים האלה יש על מה לסמוך. משה יורד מההר ומנתץ את הלוחות לאחר שהאלוהים כבר ניחם מכעסו, והוא אשר הורה למשה לרדת מההר בעודו מחזיק בלוחות. מן הרגע שמשה משבר את הלוחות ועד למחרת היום, נמנעת התורה מלדווח על שיג ושיח בין אלוהים למשה. הריסת העגל, טחינתו והשקיית העם במים המעורבבים באפר העגל, גיוסם של בני לוי להרוג את העובדים לעגל ודברי התוכחה הקשים של משה – כל אלה נעשים ללא שמוזכר ציווי מצד האל. כאשר מתחדש הדיבור בין משה לבין האלוהים אומר האחרון למשה דברים היכולים להתפרש כעידוד, אך גם כביקורת על מעשיו של המנהיג:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ… וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב לג לד)

את העיגון המשמעותי ביותר לקול הביקורתי כלפי משה, שאינו עוצר את כעסו ומכלה את זעמו גם בלוחות ובגם בעם מבלי לעצור ולחשוב מה חלקו בכישלון, מצאו בעלי המדרש בפרט הצנוע אך המשמעותי לפיו הלוחות השניים לא נתנו למשה, אלא היה עליו לפסלם בעצמו; ולא סתם לפסלם, אלא בתחתית ההר ואז להעלותם לפסגתו:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְת וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר (לד א)

על מסע הכומתה הזה קבע בעל מדרש דברים רבה את הדברים הבאים: "נשברה החבית נשברה לסרסור" – אתה היית הסרסור (מתווך – ג.ק) ביני לבין בני. אתה שברת – אתה מחליף" (דברים רבה יב ג).

על יסודם של פסוקי הפרשה, מציעים חלק מבעלי המדרש שקנאותו של משה, חמתו ומעשיו, שבאו לאחר שהאל ניחם על מעשה העגל, לא היו לרצון בעיני האלוהים. הפעם הזו לשיטתם, נכשל המנהיג בלקיחת אחריות ואולי גם בהבנה לנפשו של העם.

האם משה למד את הלקח? ייתכן.

פרשת "כי תשא" מלמדת שלמחרת היום מציב משה אוהל מחוץ למחנה ומכנה אותו "אהל מועד". בניגוד למשכן – ממלכת הכהנים – קובעת התורה שכל "מבקש יי" רשאי לצאת אל האוהל. מדרש תנחומא מציע גם הוא את הלקח הזה:

"לוחות ראשונים מפני שנתנו בפומבי שלטה בהם עין הרע ונשתברו. אמר לו הקב"ה אין יפה מן הצניעות,  שנאמר (במיכה ו'-ג.ק): 'ומה יי דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך' " (תנחומא כי תשא לו)

כשהוקם בית הספר הריאלי בחיפה, בחר מייסדו ד"ר ארתור בירם, שהיה רב רפורמי, את מילותיו של הנביא מיכה: "הצנע לכת" לסיסמת בית הספר. פרשת כי תשא מלמדת על חומרתו של חטא העגל, אבל בין פסוקיה, וודאי בין מדרשיה, נמצא שיעור חשוב על הצניעות והמתינות הנדרשת מן המנהיגים.


פרשת "כי תישא" – והלב הכואב מאוד

נעמה ואיתם הנקין ז"ל. "הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו" זו הבקשה והתפילה שלנו

נעמה ואיתם הנקין ז"ל. "הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו" זו הבקשה והתפילה שלנו

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים… (הבלדה על חדוה ושמוליק / יהונתן גפן)

שבת חול המועד סוכות, יחד עם שבת חוה"מ פסח, חג השבועות ותשעה באב, היא אחד מהמועדים בו חוברות יחד קריאות משלושת חלקי התנ"ך: פרשת "כי תשא" מחומש שמות (המזכירה את שלושת הרגלים); נבואתו של יחזקאל הנקראת כהפטרה, ולבסוף – אחת מחמש המגילות שב"כתובים", מגילת קהלת. המגילה המיוחדת הזו, שהתלמוד אוצר וויכוחים גדולים על הכללתה בקאנון המקראי הייתה האחרונה ששודכה לאחד ממועדי ישראל.

קריאתה של מגילת אסתר בפורים נזכרת כבר במגילה עצמה. הקשר בין שיר השירים לפסח, בין רות לחג השבועות ובין איכה לתשעה באב, נזכר כבר במסכת סופרים מסוף תקופת התלמוד. על קריאתה של מגילת קהלת בחג הסוכות אנו לומדים לראשונה מספרי הלכה מהמאה ה-י"ג (ספר אבודרהם וספר המהרי"ל), כמנהגן של קהילות אשכנז.

הרבה פירושים ניתנו לקשר בין חג הסוכות לקריאתה של מגילת קהלת. המסורת התלמודית מייחסת את כתיבת הספר לשלמה המלך, שבחג הסוכות חנך את בית המקדש הראשון. בנוסף, מציעים המפרשים כי מגילת קהלת – הצינית, הסקפטית והאקזיסטנציאליסטית – מאזנת במעט את שמחת החג המתפרצת של סוכות ואת תחושת הגאווה והסיפוק של חג האסיף. בכיוון הזה אפשר גם להציע שדווקא בחג האסיף, החותם את השנה החקלאית, אנו מזכירים את הנדודים, את הדרך, את ההליכה לעבר המטרה.

מגילת קהלת, בלשונה המיוחדת, מטילה ספק גדול בכל דבר הנתפס על ידינו כיעד ראוי למאמצינו בחיים: חכמה, עושר, שמחה, מעמד, אריכות ימים וכו'. אחת הדרכים להבין את המגילה היא להכיר בחשיבותה היתירה של הדרך על פני התחנה הסופית, והמשמעות האמיתית מצויה לא בהשגתה של המטרה אלא בעצם החתירה אליה.

על פי כיוון זה, זיכרון הנדודים במדבר אינו בגדר זיכרון היסטורי לאומי בלבד, אלא קריאה להכרה בחשיבותה של ההליכה בדרך.

מסע הכומתה של משה

ובחזרה אל הקריאה בתורה. בשבת האחרונה שלפני שמחת התורה אנו מתנתקים ממחזור פרשות השבוע וקוראים קריאה מיוחדת מתוך פרשת "כי תשא". פסוקיה האחרונים של הפרשה מזכירים את שלושת הרגלים, אך מרבית פסוקיה עוסקים בלוחות הברית השניים. אחרי שניפץ את הלוחות הראשונים בעקבות מעשה העגל, מצווה אלוהים את משה לפסל לוחות נוספים בתחתית ההר ולסחוב אותם למעלה. רק אחרי שמשה מביא את הלוחות מעשה ידיו אל הפסגה נכתבות הדברות מחדש באצבע אלוהים.

הלוחות הראשונים שניתנו למשה ללא מאמץ – הושלכו על ידו למראה העגל. קשה שלא להתרשם שאלוהים מבקש להעביר למשה מסר במסע הכומתה שהוא עורך לו אל ראש ההר עם הלוחות החדשים. המדרשים מציעים שהלוחות השניים עדיפים על הראשונים, בין השאר כי נעשו על ידי שמים וארץ, וכי הושקע בהם מאמץ אנושי גדול.

פעם נוספת הדרך היא שקובעת ולא התוצאה הסופית.

סוכה של בטחון וסוכה של שלום…

במסורת היהודית מסמלת הסוכה את התקווה לביטחון והגנה ואת התקווה לשלום גם יחד. מראש חודש אלול ועד ליום שמחת תורה אנו מוסיפים לתפילה את פרק תהילים כב הכולל את הבקשה: "יצפנני בסכה". בתפילת ערב שבת ובתפילת ערב חג אנחנו מבקשים "ופרוש עלינו סוכת שלומך". שמחת החג של כולנו הועכרה ברצח הנורא והמחריד של ובהצטרפותם של ארבעה יתומים למעגל השכול הנורא. התפילה הכפולה לביטחון והגנה ולשלום רלוונטית, נחוצה וכואבת כתמיד. יהיה זכרם של נעמה ואיתם ברוך ונצור.

הלב כואב מאוד בעיצומו של החג הזה.

בברכת המזון הנאמרת בחג הסוכות נהוג להוסיף את הבקשה "הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". אחרי הקמתה של מדינת ישראל – סוכת דוד שלנו – חודש נוסח הברכה ברבות מקהילותינו. "הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו" זו הבקשה והתפילה שלנו.

שבת שלום וחג שמח!