הרב גלעד קריב – בלוג יהודי-דמוקרטי


השארת תגובה

פרשת "כי תשא": האם משה נכשל?

Moses_dore

משה שובר את לוחות הברית באיורו של גוסטב דורה

פרשת השבוע, "כי תשא", ממשיכה בפסוקיה הראשונים בעניין בנייתו של המשכן, תוך התמקדות במפקד הנערך לקראת המשימה ובאיסוף מחצית השקל מכל מתפקד, ופירוט מעשה הקטורת – אולם עניינה המרכזי של הפרשה הוא מעשה העגל ושבירת הלוחות על ידי משה.

באופן לא מפתיע הרוב המכריע של המדרשים והפרשנויות העוסקים בשבירת הלוחות צדיקים את מעשהו של משה. מדרש אחד מציע כי למראה העגל "פרחו האותיות" מעל הלוחות ומכובד המשקל הם נשמטו מידיו של משה. מדרשים אחרים מדגישים כי משה שבר את הלוחות באופן מכוון ובכעסו המוצדק, ומשבחים אותו על כך:

"שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכמה דעתו לדעת המקום … ושבר הלוחות…" (בבלי יבמות סב ע"א)

עם זאת ובהתאם לאופיו המגוון (ולעתים אף החתרני), יש בעולם המדרש גם קולות אחרים, המעזים לבקר את משה על תגובתו החריפה:

"בשעה ששבר משה את הלוחות היה הקב"ה מתרעם עליו. אמר לו אילו חצבת את הלוחות, ויגעת בהן ונצטערת לא היית משברן" (ילקוט שמעוני, פרשת עקב, רמז)

העיון בפסוקי הפרשה מלמד כי למדרשים אופוזיציוניים האלה יש על מה לסמוך. משה יורד מההר ומנתץ את הלוחות לאחר שהאלוהים כבר ניחם מכעסו, והוא אשר הורה למשה לרדת מההר בעודו מחזיק בלוחות. מן הרגע שמשה משבר את הלוחות ועד למחרת היום, נמנעת התורה מלדווח על שיג ושיח בין אלוהים למשה. הריסת העגל, טחינתו והשקיית העם במים המעורבבים באפר העגל, גיוסם של בני לוי להרוג את העובדים לעגל ודברי התוכחה הקשים של משה – כל אלה נעשים ללא שמוזכר ציווי מצד האל. כאשר מתחדש הדיבור בין משה לבין האלוהים אומר האחרון למשה דברים היכולים להתפרש כעידוד, אך גם כביקורת על מעשיו של המנהיג:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ… וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב לג לד)

את העיגון המשמעותי ביותר לקול הביקורתי כלפי משה, שאינו עוצר את כעסו ומכלה את זעמו גם בלוחות ובגם בעם מבלי לעצור ולחשוב מה חלקו בכישלון, מצאו בעלי המדרש בפרט הצנוע אך המשמעותי לפיו הלוחות השניים לא נתנו למשה, אלא היה עליו לפסלם בעצמו; ולא סתם לפסלם, אלא בתחתית ההר ואז להעלותם לפסגתו:

"וַיֹּאמֶר יי אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְת וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר (לד א)

על מסע הכומתה הזה קבע בעל מדרש דברים רבה את הדברים הבאים: "נשברה החבית נשברה לסרסור" – אתה היית הסרסור (מתווך – ג.ק) ביני לבין בני. אתה שברת – אתה מחליף" (דברים רבה יב ג).

על יסודם של פסוקי הפרשה, מציעים חלק מבעלי המדרש שקנאותו של משה, חמתו ומעשיו, שבאו לאחר שהאל ניחם על מעשה העגל, לא היו לרצון בעיני האלוהים. הפעם הזו לשיטתם, נכשל המנהיג בלקיחת אחריות ואולי גם בהבנה לנפשו של העם.

האם משה למד את הלקח? ייתכן.

פרשת "כי תשא" מלמדת שלמחרת היום מציב משה אוהל מחוץ למחנה ומכנה אותו "אהל מועד". בניגוד למשכן – ממלכת הכהנים – קובעת התורה שכל "מבקש יי" רשאי לצאת אל האוהל. מדרש תנחומא מציע גם הוא את הלקח הזה:

"לוחות ראשונים מפני שנתנו בפומבי שלטה בהם עין הרע ונשתברו. אמר לו הקב"ה אין יפה מן הצניעות,  שנאמר (במיכה ו'-ג.ק): 'ומה יי דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך' " (תנחומא כי תשא לו)

כשהוקם בית הספר הריאלי בחיפה, בחר מייסדו ד"ר ארתור בירם, שהיה רב רפורמי, את מילותיו של הנביא מיכה: "הצנע לכת" לסיסמת בית הספר. פרשת כי תשא מלמדת על חומרתו של חטא העגל, אבל בין פסוקיה, וודאי בין מדרשיה, נמצא שיעור חשוב על הצניעות והמתינות הנדרשת מן המנהיגים.